כללי 1. בתאריך 11.3.02 הגישה המערערת, עירית רמת גן, (להלן: "העיריה") תביעת פינוי כנגד המשיבה, המערערת שכנגד לפינוי דירה (להלן: "הדירה"). העיריה השכירה לX בשנת 1992 את הדירה בשכירות שאינה מוגנת לפי חוק הגנת הדייר לתקופה של שנה, ולמרות שהסתיימה תקופת השכירות ולא נחתם הסכם שכירות חדש, המשיכה X להחזיק בדירה ועל כן הוגשה תביעת הפינוי. 2. בשל היותה של X נתמכת רווחה וכל עוד לא היה לעירייה צורך ממשי בפינוי הדירה, לא הוגשה התביעה וגם לא לאחר מכן, משנתקבל ביום 23.12.02 פסק דין לפינוי. בתאריך 19.6.06 פורסמה למתן תוקף תוכנית מתאר לפיו השטח בו מצוי הבניין בו מתגוררת X, הפך מייעוד של מגורים לשטח ציבורי פתוח, ועל כן נדרש הפינוי, שכן במסגרת התוכנית נדרשת העירייה להרוס בניינים וביניהם הבניין בו מצוייה הדירה בה מתגוררת X. 3. באפריל 2013 פנתה העירייה לבאי כוחה של X כדי לתאם את ביצוע הפינוי, ומשלא נעתרה הוגש פס"ד הפינוי לביצוע בלשכת הוצל"פ כפר סבא ביום 9.6.13. בתאריך 18.6.13 עתרה X לביהמ"ש לביטולו של פסק הדין הן מחובת הצדק, והן משיקול דעת בית המשפט, מהנימוקים שפרטה בבקשה, נספח 4 לכתב הערעור. העירייה הגישה תגובה לבקשה ובין היתר טענה כי הבקשה הוגשה באיחור וכן שאין לבטל את פסה"ד מחובת הצדק, לאור המסירה שבוצעה ע"י שליח, ואף לא במסגרת שיקול הדעת משום שX לא הציגה הגנה כלשהי. בתאריך 6.11.13 התקיים בפני הרשם דיון במהלכו נחקרו השליח, עו"ד זילכה מטעם העירייה וX עצמה, ולאחר מכן ניתנה החלטת הרשם לגביה הוגשו שני הערעורים. החלטת הרשם דורון יעקבי מיום 6.11.13 4. בהחלטתו קובע הרשם כי לא שוכנע כי מסירה לX בשנת 2002 לא בוצעה כדין או שלא בוצעה כלל, ואולם אי ביצוע פסה"ד במשך 11 שנים הביא למצב בו הצדדים לא זוכרים את המסירה ונסיבותיה ואין בעת ראיות מספיקות כדי להוכיח או להפריך את המסירה בפועל. באשר לשאלה האם הוגשה הבקשה במועד נקבע כי בתאריך 11.4.13 קיבלה X מכתב דרישה לפינוי הנכס עפ"י פסה"ד שכן במכתב צוין קיומו של פסה"ד הפינוי, מאידך קיבלה X בפועל את פסה"ד ביום 23.5.13. הרשם העדיף את "כלל הידיעה" כגובר על ההמצאה ולכן אחרה בהגשת הבקשה לביטול פסה"ד, והיה עליה להגיש בקשה להארכת מועד, בקשה שלא הוגשה. על האיחור והעדר בקשה להארכת מועד, קובע הרשם ניתן לרפא אם יוכח שיש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק. הרשם קבע שיש להאריך המועד מאחר והאיחור הוא רק של חודש ופסה"ד לא בוצע משך 11 שנים. 5. הרשם לא מצא שיש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק, ועל כן פנה לבחון את אפשרות הביטול במסגרת שיקול הדעת ואת טענות ההגנה וסיכויי ההצלחה. בהתייחס לטענת X כי זכאית לדיור ציבורי בשל מצבה הכלכלי, קובע הרשם כי העירייה איננה חברה ציבורית העוסקת בדיור ציבורי, ואין X זכאית להגנה המוקנית לדייר מוגן. יחד עם זאת קבע הרשם שיש לבחון לעומק באמצעות ראיות את הקריטריונים והסיבות שהביאו את העירייה להשכיר את הדירה לX בדמי שכירות סמליים, ולא לאכוף את זכותה במשך כל השנים הרבות. למרות שלכאורה זכאית העירייה לפנות את X שלכאורה לא עמדה בתנאי השכירות ולמרות שהתנהלות העירייה לא מלמדת על ויתור זכויות, יש לבחון האם הנסיבות מצדיקות את השארת X בדירה או מתן דיור חלופי. לאור המסקנה כי ביטול פסה"ד איננו מחובת הצדק אלא משיקול דעת ביהמ"ש, קבע הרשם כי הביטול מותנה בתשלום הוצאות העירייה בסך של 2,000 ₪ תוך 20 ימים ממועד מתן ההחלטה. ערעורה של העירייה 6. העירייה טוענת כי טעה הרשם שקבע שאין ראיות מספיקות כדי להוכיח או להפריך את מסירת כתב התביעה לX, שכן, המסירה נתמכת על תצהיר שמסר השליח בזמן אמת וכן אין "לקזז" בין האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסה"ד לבין נושא המסירה, שכן ללא הארכת מועד אין לדון בבקשת הביטול. כן נטען כנגד החלטת הרשם שקבע שלמרות הגשת הבקשה באחור יש לבטל את פסה"ד בשל התקופה הארוכה בה לא פעלה העירייה עפ"י פסק דין הפינוי, ואף אפשרה לX להתגורר בדירה בדמי שכירות סמליים, שכן הסיבה והנימוקים לאופן בה פעלה העירייה הובאו בתצהירו של עו"ד זילכה. 7. משקבע הרשם כי X איננה דיירת מוגנת ואף לא דיירת ציבורית, שכן העירייה איננה חברה לדיור ציבורי, אזי היה עליו לקבוע שאין לה זכויות בדירה ורשאית העירייה לפנותה ללא מתן דיור חלופי ואין בסיס לקביעה לפיה "רב הנסתר על הגלוי". גם אם התגוררה X בדירה בתור ברת רשות ללא תמורה אין בכך כדי להקנות לה זכויות, שכן הרשות מסתיימת עם קבלת דרישת פינוי ולכל המאוחר בהגשת תביעת פינוי. אשר על כן, אין מקום לבחון האם התנהלות העירייה מצדיקה מתן דיור חלוף. משלא טענה X כי השביחה את הדירה הרי שגם לא זכאית לפיצוי כספי עבור ההשבחה. ערעורה הנגדי של X 8. לטענתה של X יש להורות על ביטול פסק הדין משיקולי צדק ולכן יש אף לבטל את חיובה בתשלום הוצאות כפי שקבע הרשם. X מודה בקבלת המכתב מיום 11.4.13, ובו דרישה לפינוי מכוח פסק דין ואולם פסה"ד לא צורף למכתב ונאלצה לפעול כדי לקבל פרטים, לרבות שחזור התיק, פניה ללשכת הסיוע המשפטי ורק ביום 23.5.13, הומצא לה פסק הדין ומסמכי התביעה, ולכן בקשתה לביטול פסה"ד הוגשה במועד ומבלי שנצרכה להארכת מועד. באשר להסתמכות על כלל הידיעה נטען שאין להחילו בנסיבות המקרה ועפ"י הפסיקה יוחל הכלל רק במקרים חריגים כאשר יודע בעל הדין את מלוא הפרטים ולא ידיעה חלקית ומקוטעת, וכאשר העתק פסה"ד כלל לא צורף למכתב הפינוי מאפריל 2013. 9. ללא קשר לסוגיית הארכת המועד עליו נסוב רובו ככולו של הערעור שכנגד, לא מצאתי בערעור שכנגד נימוקים לטענה כי יש לבטל את פסה"ד גם מחובת הצדק. רק בעיקרי הטיעון של X, סעיפים 63-56 יש התייחסות כלשהי לשאלת המסירה של כתב התביעה בשנת 2002, וטענה כי לא הוכחה המסירה של כתב התביעה, ולכן יש להורות על ביטול פסה"ד מחובת הצדק, בנוסף לביטול מכוח שיקול הדעת של ביהמ"ש, כפי שקבע הרשם. לבסוף נטען כי גם מצבה האישי, הבריאותי והכלכלי הקשה של X מצדיקים ביטול פסה"ד וכדי שתפונה יש לדאוג לה לפתרון דיור עד לסוף חייה, ולא להציע לה פיצוי כספי בסכום כזה או אחר. דיון והכרעה 10. ב"כ הצדדים הגישו עיקרי טיעון מפורטים, בצירוף כל המסמכים הרלבנטיים לרבות אזכורי פסיקה בסוגיות השונות העולות משני הערעורים. לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות, עיקרי הערעור וכל הנספחים, מצאתי שיש לקבל את ערעורה של העירייה ולדחות את ערעורה של X. אני ער למצבה האישי הקשה של X, כפי שאף היתה העירייה ערה לכך במהלך כל השנים, ואולם אין בכך כדי להקנות לX הגנה כנגד תביעת הפינוי. פתרון בעיותיה של X לא מוטל על העירייה אלא על רשויות המדינה, שכן העירייה איננה חברה ציבורית האמורה ליתן פתרונות דיור מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח - 1998 או מכוח חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט - 1998 או מכוח כל חוק אחר. X איננה בחזקת דיירת מוגנת בדירה, ואף לא טענה זאת ולכן לא זכאית גם לדיור חלוף מכח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ה - 1972. לכל היותר ניתן לקבוע כי X התגוררה בדירה בתור ברת רשות, בהסכמת העירייה, זכות המגיעה לסיומה עם דרישת הפינוי. X אף לא טוענת להשבחות שביצעה בדירה ולכן לא זכאית לפיצוי כלשהו, עפ"י הדין או הפסיקה, כתנאי לפינוי. לא על העירייה החובה למצוא לX פתרון דיור עד לסוף חייה ועליה למצוא סיוע ופתרון למצוקותיה אצל הגורמים הממשלתיים שנועדו לכך. תצהירה של X 11. עיינתי בתצהירה של X שצורף לבקשתה לביטול פסה"ד ולחקירתה בבית המשפט ומצאתי כדלקמן: א. איננה זוכרת קבלת כתב התביעה ולכן מכחישה את המסירה, בהיותה משתמשת לא היתה צלולה ומוסיפה "כעיקרון הזיכרון שלי דפוק בגלל ההתמכרות". ב. מצבה האישי, המשפחתי, הכלכלי, והבריאותי קשה ובין היתר עברה נתוחים והשתמשה בסמים במשך 30 שנה ומטופלת באגף הרווחה של העירייה. ג. העירייה זנחה את תביעת הפינוי בכך שמאז שניתן פסה"ד לא פעלה להוציאו לפועל ובנוסף מדובר בשיהוי רב העולה כדי ויתור על הזכויות, מבלי להידרש לשאלה האם הסתמכה על כך. ד. בהיותה מתגוררת בדיור 35 שנים, יש לה זכויות בדירה וחתמה על חוזה שכירות עם העירייה בדמי שכירות מוזלים, ולמרות שהעירייה איננה חברה לדיור ציבורי הרי שבפועל נטלה עליה את התפקיד בשל מצבה הכלכלי והאישי. האינטרס הציבורי מחייב לסייע לה על מנת שתהיה לה קורת גג. ה. העירייה מבקשת לפנות בשל אינטרסים כלכליים של קבלן המעוניין לבנות בשטח מגדלי יוקרה. ו. מוכנה להתפנות בתמורה לקבלת דיור חלופי ראוי ולא מעוניינת בפיצוי כספי. 12. מצאתי להביא את עיקרי תצהירה של X על מנת להדגיש כי אין בתצהיר ולו טענת הגנה אחת בגינה יש לבטל את פסה"ד מחמת שיקול הדעת של ביהמ"ש. למקרא מצבה של X ונתוניה הדלים, בריאותה הרופפת וקשייה נוטה הלה לסייע לה, ואולם אין זה מתפקידו של בית המשפט המצווה לפעול עפ"י דין, אלא חובתה של הרשות הממשלתית למצוא פתרון לX. כל הנטען בתצהיר וכל המצב הקשה המתואר, אשר אין מחלוקת כי הינו אמיתי, אינם הגנה המצדיקה ביטול פסה"ד. אין לבטל את פסה"ד כאמצעי לחץ על העירייה להעמיד לX דיור חלופי, לכל חייה, כפי רצונה הגלוי. הארכת מועד 13. אינני סבור כי בנסיבות העניין יש לקבוע כי המסירה של פסה"ד בוצעה באפריל 2013 בהסתמך על "כלל הידיעה". מכתב הדרישה מיום 11.4.13, נספח א' לתיק המוצגים של X הינו מכתב המנוסח באופן כללי מבלי שצורף, ולו לפחות, העתק של פסק דין הפינוי. מדובר בדרישת פינוי הנשלחת 11 שנים לאחר שניתן פסה"ד, וניתן היה לצפות כי לפחות העתק פסה"ד יצורף כדי שלפחות תדע X את מספר התיק של בית המשפט בו ניתן פסה"ד ותוכל לשקול צעדיה. לא אחזור כאן על הפסיקה הרבה לעניין כלל הידיעה, שחלקה הגדול הובא בעיקרי הטיעון של הצדדים. לא הוכחש כי עם קבלת המכתב פעלה X ביעילות ובזריזות להשגת פרטים כדי לדעת על מה מדובר, ורק משעלה בידה לקבל את כל המסמכים יכולה היתה להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין. 14. גם אם נזקקה X להארכת מועד, הרי שהנסיבות מצדיקות כי תינתן לה הארכת המועד. במהלך השנים הגמישה הפסיקה את עמדתה בסוגיה להארכת המועד לעומת העמידה הנוקשה שהיתה נוהגת בעבר. המגמה הברורה כיום הינה שהמחלוקות תתבררנה לגופן ולא תחסם דרכו של בעל דין בשל מחדלים או נימוקים טכניים. ראה למשל בש"א 6708/00 פד"י נד (4) 702, רע"א 9073/01 תקדין עליון 2002 (1) 746. משקבעתי כי לא היה צורך בהארכת מועד לחילופין שהיה מקום להאריך המועד, יש לדו ביעילות הבטול של פסק הדין. בטול פסק הדין מחובת הצדק 15. צדק הרשם עת קבע בהחלטתו שאין לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. בטול פסק דין מחובת הצדק מבוסס על פגם יסודי בהליך המצדיק ביטלו של פסה"ד, כגון בעניינינו הטענה בדבר העדר מסירה של כתב התביעה או מסירה שלא כדין. מהראיות עולה, ללא כל ספק, כי כתב התביעה הומצא כדין לX על ידי השליח כפי שאישר באישור המסירה ובתצהיר המאשר את המסירה, תצהיר שנחתם בזמן אמת. חקירתו של השליח בשנים עשרה שנים לאחר שביצע את המסירה מטבע הדברים כל שיכול היה זה לאשר את התצהיר, והמסירה על פיו ולא להשיב באיזו שעה בוצעה המסירה או מה לבשה X או מה לבש השליח. גרסתו של השליח לא נסתרה בחקירתו הנגדית. מאידך X גם בתצהירה וגם בחקירתה לא סתרה את המסירה והכחשתה הינה הכחשה סתמית ואף הבהירה כי באותם שנים הייתה משתמשת ולא צלולה ואינה יכולה בעצם למסור גרסה כלשהי. 16. אין בעובדה כי העירייה לא מיהרה להפעיל את פס"ד הפינוי במשך שנים רבות כדי להוות שיקול או נימוק לביטולו של פסה"ד מחובת הצדק, וגם לא משיקול הדעת שכן נתנה העירייה הסבר מלא והגיוני לכך. בהיותה של X זקוקה לסיוע העמידה לה מחלקת הרווחה של העירייה את הדירה למגוריה, על פי חוזה שכירות שנחתם. גם לאחר סיום תקופת השכירות לא פעלה העירייה לפינוי ואפשרה לX להמשיך להתגורר בדירה, שכן התחשבה במצבה והדירה לא היתה נחוצה לה במיידי, כפי שהובהר על ידי העירייה. התנהלות מתחשבת זו של העירייה לא יכולה לפעול כיום לחובתה ולא להוות נימוק משפטי לבקשתה של X לבטל את פסה"ד, ואף לא להוות טענת הגנה לגופא כנגד תביעת הפינוי. בטול פסה"ד בשיקול דעת בית המשפט 17. בכל הכבוד להחלטת הרשם שהורה על בטול פסה"ד במסגרת שיקול הדעת, אני סבור שיש לקבל הערעור על קביעה זו ולקבוע שאין לבטל את פסה"ד מהשיקול האמור. עת נדרש ביהמ"ש לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד מחמת שיקול הדעת עליו לבחון שני שיקולים, סיבת המחדל וסיכויי ההגנה וכבר נאמר רשות כי סיכויי ההגנה מהווים את השיקול המרכזי בנדון. X לא טענה לעניין מחדלה באי הגשת כתב הגנה, שכן כלל איננה מודעת לכך שהומצא לה כתב תביעה, וניתן היה לקבל את היותה משתמשת בנימוק למחדל, ואולם לא מצאתי שיש לX הגנה כלשהי כנגד תביעת הפינוי, כך שביטולו של פסה"ד לא יועיל לה וכפי שכבר ציינתי לא יבוטל פסה"ד רק כדי לאפשר ניהול מו"מ, ואולי לחץ לקבל פיצוי כזה או אחר כתנאי לפינוי. 18. X איננה בחזקת דיירת מוגנת, אינה מחזיקה בדירה בתור דיירת ציבורית, שכן מוסכם על הכל כי העירייה איננה חברה למתן דיור ציבורי. העובדה כי העירייה אפשרה את מגוריה של X בדירה מטעמים סוציאליים, לא מקנות לה זכויות, ומכל מקום לא מצאתי בבקשתה כי מצביעה על זכויות כאלה. X מחזיקה בדירה במהלך כל השנים בתחילה כשוכרת מכוח הסכם שכירות ובהמשך ועד לדרישת הפינוי כברת רשות. משבוטלה הרשות עליה לפנות. סיכום 19. לאור כל האמור לעיל מתקבל הערעור של העירייה ונדחה ערעורה של X. פסק דין הפינוי שניתן בתאריך 23.12.02 יישאר בעינו ומבוטלת החלטתו מיום 12.12.12 של הרשם שהורה על בטול פסק הדין. ההוצאות שפסק הרשם לחובתה של X לא יבוטלו ויהוו תשלום הוצאות גם בערעור שבתיק. מקרקעיןפינויביטול פסק דיןפינוי דירה