האם מסקירת הפעילות בחשבון הבמק אפשר חריגה ממסגרת האשראי ?

האם מסקירת הפעילות בחשבון הבמק אפשר חריגה ממסגרת האשראי ? בפני הודעת ערעור על הגבלת חשבון הבנק של המערערים לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"). הרקע העובדתי המערערים הינם בני זוג אשר מנהלים חשבון בנק אצל המשיב, חשבון מספר 94446, בסניף רמת אפעל (524) ברמת אפעל (להלן: "החשבון"). במועדים הרלוונטיים לערעור זה, מיום 19.3.11 ועד 12.11.13, הועמדה למערערים בחשבון מסגרת אשראי של 20,000 ₪. ביום 2.10.13 החזיר המשיב בלא פירעון שיק בסך של 1,500 ₪ שהוצג לפירעון בחשבון המערערים בשל היעדר כיסוי מספיק, ובחדשיים שלאחר מכן, עד 28.11.13, הוחזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 9 שיקים נוספים. ביום 1.12.13 הודיע המשיב על הגבלת החשבון החל ביום 17.12.13 (להלן: "הודעת ההגבלה הראשונה"), וביום 16.12.13 עתרו המערערים כנגד החלטה זו. ביום 16.12.13 ניתן צו מניעה זמני לעיכוב תחילתה של ההגבלה ובעקבות החלטה זו התברר הערעור. להשלמת המסכת העובדתית יצוין, כי לאחר חילול השיקים נשוא ערעור זה, בין יום 16.12.13 ליום 28.3.14, חזרו בלא פירעון בשל היעדר כיסוי מספיק 10 שיקים נוספים ובגינם הוציא המשיב ביום 31.3.14 הודעה נוספת על הגבלת החשבון החל מיום 16.4.14 (להלן: "הודעת ההגבלה השנייה"). המערערים הגישו הודעת ערעור גם בגין הודעת ההגבלה השנייה וזו התבררה בנפרד (תיק מספר 50740-05-14). בפסק הדין שניתן ביום 30.6.14 נקבע כי מהשיקים המנויים בהודעת ההגבלה השנייה ייגרעו 5 מהשיקים שהוצגו לפירעון במהלך דצמבר 2013. תמצית טענות הצדדים המערערים עותרים בערעור זה לגריעת 9 מהשיקים שחוללו כאמור בהודעת ההגבלה הראשונה מהשיקים הנמנים לצורך הגבלת החשבון. ביחס לאחד מהשיקים שהוחזרו בלא פירעון, שיק בסך 45,900 ש"ח מיום 3.11.13, אין למערערים כל טענה. לטענת המערערים, במהלך שנות פעילותם בחשבון, לעיתים מזומנות הייתה בחשבון חריגה אל מעבר למסגרת האשראי הרשמית המאושרת של 20,000 ₪, לעיתים גם עד כדי יתרת חובה של 80,000 ₪, כאשר נציגת המשיב סיכמה עימם שהמשיב יכבד שיקים המוצגים לפירעון בחשבון גם בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת. על יסוד הסכמה זו, טוענים המערערים, נמשכו על ידם שיקים שהוצגו לפירעון גם כאשר יתרת החוב בחשבון חרגה מ- 20,000 ₪ אך הם סברו שהמשיב יכבד בכל זאת את השיקים, מכח אותה הסכמה בעל פה. עוד טוענים המערערים כי היה סיכום בעל פה עם נציגי המשיב שלפיו באפשרותם להפקיד בחשבון סכום ייעודי לפירעון שיק ספציפי ואם כך ייעשה יכובד אותו שיק בלא קשר ליתרת החוב בחשבון. כך מונים המערערים אחד לאחד 9 מהשיקים נשוא הודעת ההגבלה וטוענים שעל יסוד סיכומים אלו מול המשיב היה על המשיב לפרוע את השיקים והיה להם יסוד סביר להניח שהשיקים גם יפרעו ולפיכך יש לבטל את מניין השיקים במניין השיקים שסורבו לצורך הגבלת החשבון. המשיב הגיש תגובה ובה כפירה בטענות המערערים. בתגובתו, מדגיש המשיב שמסגרת האשראי שהועמדה למערערים עמדה על 20,000 ₪ ותו לא, כך שלא הייתה למשיב כל חובה לאפשר חריגה ממסגרת אשראי זו ולא ניתן לבוא בטרוניה למשיב על סירובו לפרוע את השיקים נשוא הערעור. המשיב מציין שביום 10.9.13 הפקידו המערערים בחשבון שיק בסך של 11,367 ₪ שסורב למחרת על ידי הבנק הנמשך בטענת "חשבון מוגבל". אירוע זה הצטרף למקרים דומים נוספים ולפיכך הובהר למערערים שעליהם להימנע מכל חריגה ממסגרת האשראי שאושרה להם. עוד הובהר למערערים, לטענת המשיב, כי כאשר הם מפקידים שיק בחשבון ניתן להתבסס על אותו שיק ככזה שנפרע רק לאחר חלוף 3 ימי עסקים. המשיב סוקר בתגובתו את השיקים נשוא הערעור וטוען שבעת שהופקד כל אחד מהם עמד החשבון ביתרת חוב שחורגת ממסגרת האשראי, לעיתים בהתבסס על שיקים שטרם חלפו 3 ימי עסקים ממועד הפקדתם ולעיתים גם בלא ניסיון לכסות את החריגה, שלכן בדין סירב לכבד את השיקים. טוען לפיכך המשיב שאין בסיס לערעור ויש לדחותו. במהלך הדיון אשר התקיים בפני, חזרו הצדדים על טענותיהם כאשר המערערים מעלים טענות באשר לאופן מסירת הודעות ההגבלה ומציגים את פסק הדין שניתן ביחס להודעת הגבלה השנייה כאסמכתא לפיה יש לקבל גם הודעת ערעור זו. דיון בליבת טענות המערערים עומדת הטענה לפיה למרות ההסכם הכתוב שלפיו תעמוד מסגרת האשראי בחשבון על 20,000 ₪ בלבד, בפועל סוכם בין הצדדים בעל פה כי תתאפשר למערערים מסגרת אשראי של עד 80,000 ₪. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, הטענה נטענת בצורה כוללנית ובלא כל ניסיון לפרט מתי הושג "סיכום" זה, באילו תנאים, כנגד אילו בטחונות, לכמה זמן וכד'. שנית, טענה זו עומדת בסתירה להוראות סעיף 3(א)(3) בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992, לפיהן הסכם למתן אשראי מחייב מסמך בכתב. שלישית, לא הוצגה על ידי המערערים תשתית ראייתית לכך שבמהלך פעילותם ולאורך זמן אכן עמדה יתרת האשראי בחשבון על סכום המתקרב לסכום לו הם טוענים, תשתית הכרחית לביסוס הטענה לפיה יצר כלפיה המשיב "מצג" של הסכמה שכזו. לפיכך, אני מקבל את גרסת המשיב, דוחה את גרסת המערערים וקובע שלא היה כל סיכום להעמדת מסגרת אשראי זולת הסיכום הכתוב למסגרת בסך של 20,000 ₪. לטענת המערערים ניכר מסקירת הפעילות בחשבון כי המשיב אפשר להם חריגה ממסגרת האשראי, ומכאן הבנתם שנתקיימה הסכמה שכזו גם במועדים הרלוונטיים לערעור זה. גם טענה שכזו לא ניתן לקבל. ראשית, יש הבדל גדול בין טענה להסכמה ארעית ומוגבלת לחריגה ממסגרת אשראי לטענה בדבר הסכמה לחריגה קבועה שכזו. מהראיות שהוצגו עולה שמפעם לפעם אכן חרגו המערערים ממסגרת האשראי שסוכמה ובכל זאת אפשר זאת המשיב, אלא שהמערערים אינם טוענים שבכך הסכים המשיב לחריגה קצרת מועד שתכוסה מיידית, אלא להסכמה קבועה. וטענה זו כבר נדחתה. שנית, אפילו אפשר להם המשיב חריגה ממסגרת האשראי, לא יתכן ספק בדבר זכותו של המשיב להפסיק הרשאה שכזו. בהתאם לסעיף 2(א) בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". על יסוד הוראה זו, הוכרה זכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684). ואם כך ביחס לאשראי שניתן ללקוח בדרך המלך, קל וחומר שכך ביחס לחריגה ממסגרת האשראי המאושרת. גם אם אפשר בנק חריגה שכזו זכותו לחדול מכך ובלבד שעשה כן בתום לב, משיקולים ענייניים, תוך מתן התראה וארכה סבירה ללקוח להתארגנות. מתגובת המשיב עולה כי המערערים נהגו להקטין את חריגתם ממסגרת האשראי באמצעות שיקים שהפקידו לחשבון וכי כבר בסמוך ליום 11.9.13 הבהיר המשיב שניתן יהיה להתבסס על שיקים שכאלו רק לאחר חלוף 3 ימי עסקים ממועד ההפקדה, וזאת לאחר ששיק שכזה חולל בשל הגבלת החשבון ממנו נמשך. אין חולק על כך שהודעה זו נעשתה משיקולים ענייניים ומסתבר שניתנה למערערים כחדש בטרם חולל השיק הראשון נשוא ערעור זה, כך שהייתה להם ארכה סבירה להתארגנות. אם כך, אפילו הסכים המשיב לאפשר מפעם לפעם חריגה ממסגרת האשראי בעבר, כחדש לפני שחולל השיק הראשון בהודעת ההגבלה הראשונה כבר ידעו המערערים שהמשיב לא מסכים עוד לחריגה שכזו ולא מסכים להתבסס על שיקים שמופקדים לחשבון בטרם חלפו 3 ימי עסקים מההפקדה. על רקע זה, מעיון בנסיבות החזרת השיקים נשוא הודעת ההגבלה הראשונה עולה כדלהלן: בעת הצגת השיק הראשון ביום 2.10.13 היה החוב בחשבון למעלה מ- 30,000 ₪ וטרם חלפו 3 ימי עסקים מיום שהופקדו בחשבון שיקים להקטנת החוב. בעת הצגת השיק השני ביום 10.10.13 עמד החוב בחשבון על למעלה מ- 60,000 ₪ ולאחר העברת כספים שבצעו המערערים נותרת יתרת החוב על למעלה מ- 30,000 ₪. בעת הצגת השיק השלישי ביום 20.10.13 עמד החוב בחשבון על למעלה מ- 50,000 ₪ ולאחר העברת כספים שנעשתה למחרת נותרה יתרת החוב על למעלה מ- 35,000 ₪. בעת הצגת השיק הרביעי ביום 22.10.13 עמד החוב בחשבון על למעלה מ- 21,500 ₪. בעת הצגת השיק החמישי ביום 24.10.13 עמד החוב בחשבון על למעלה מ- 29,000 ₪. בעת הצגת השיק השישי ביום 29.10.13 עמד החוב בחשבון על למעלה מ- 37,000 ₪. בעת הצגת השיק השביעי ביום 11.11.13 עמד החוב בחשבון על למעלה מ- 40,000 ₪. יום למחרת אמנם העבירו המערערים לחשבון 20,000 ₪, ברם לא היה בכך כדי לאפשר כיבוד שיק זה בסך של 21,000 ש"ח נוכח היקף החריגה. בעת הצגת השיק השמיני ביום 12.11.13 עמד החוב בחשבון על למעלה מ- 19,500 ₪, כך שלו כובד השיק בסך של 21,000 ₪ היה החוב בחשבון מגיע כדי כ- 40,000 ₪. ובעת הצגת השיק התשיעי ביום 28.11.13 עמד החוב בחשבון על למעלה מ- 100,000 ₪. המערערים טוענים שבשלב זה העמיד המשיב את כל חובם בחשבון לפירעון מיידי שלא כדין, אך אינם מסבירים כלל כיצד היה פירעון השיק הזה, שיק בסך של 18,402 ₪, מותיר את החוב במסגרת האשראי המאושרת של 20,000 ₪ גם אלמלא עמד לפירעון מיידי כל החוב. כך מתברר שכל השיקים נשוא הודעת ההגבלה הראשונה הוצגו לפירעון כשהחוב בחשבון חורג ממסגרת האשראי המאושרת וכאשר המערערים מודעים לסירוב המשיב להתיר זאת. לטענת המערערים נמשכו על ידם כל השיקים נשוא הודעת ההגבלה הראשונה 90 יום לפני שהוצגו לפירעון ומכאן שבעת שנמשכו הייתה להם ציפייה סבירה שיפרעו. בכך מפנים למעשה המערערים להוראות סעיף 3(א)(3) לחוק הקובעות שניתן לגרוע שיק ממניין השיקים שסורבו אם היה ללקוח יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק. נוכח טענה זו יש לזכור כי בחינת טענה זו נעשית בשילוב רכיבים אובייקטיבים וסובייקטיביים, כאשר על הלקוח להראות כי על יסוד מכלול הנסיבות ניתן לקבל את ההנחה שהיה לו יסוד להניח שהשיקים יפרעו. אם טוענים המערערים שבעת שנמשכו השיקים נשוא הודעת ההגבלה הראשונה היה להם יסוד סביר להניח שיפרעו, שומה עליהם להצביע על אותן מקורות מימון שעשויים היו לאפשר זאת. המערערים אינם עושים זאת. זולת הטענה שבטחו במשיב שיאפשר להם חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, אין המערערים מציגים כל פירוט שיסביר מדוע הניחו שהשיקים יפרעו. זאת ועוד, בבחינת טענה זו יש לזכור כי אחת ממטרותיו העיקריות של החוק הינה הגנה על הציבור באמצעות הרתעת בעלי חשבון בנק, כך שימנעו מלמשוך שיקים שלא ייפרעו, עת הצגתם בבנק הנמשך. נוכח מטרה זו, ניתן לגלות הבנה רבה יותר כלפי בעל חשבון שנקלע למצוקה זמנית ובלתי צפויה שבגינה הוחזר שיק בגין היעדר כיסוי, אך מייד לאחר מכן כיסה את החוב ופרע את השיק. במצב שכזה בו מסתבר שהשיקים נשוא הודעת ההגבלה נפרעו בסמוך לאחר שחוללו קל יותר לקבל טענה של הלקוח כי סבר באמת שהשיק יפרע במועדו. אך לא זה המצב בעניין דנא. המערערים כלל לא טענו שפרעו את השיקים נשוא הודעת ההגבלה הראשונה ואישרו בדיון שחלקם הוגשו לביצוע בלשכת ההוצל"פ. כך, מעבר לקושי הראייתי בהיעדר כל ניסיון לפרט מתי בדיוק נמשך כל שיק, מסתבר שהמערערים כלל אינם מסבירים מאילו מקורות ציפו לכסות את כל אחד מהשיקים ועובדה היא, כאמור, שהשיקים לא נפרעו בפועל גם לאחר שהוצגו. אין איפוא גם בטענה זו כדי לסייע למערערים. לטענת המערערים יש להחיל על ערעור זה את אותה הכרעה שניתנה בערעור שהגישו על הודעת ההגבלה השנייה, הכרעה שכללה גריעתם של 5 שיקים שהוצגו בדצמבר 2013. מעיון בפסק הדין מיום 30.6.14, מסתבר שהוא מתבסס על החלטת המשיב מנובמבר 2013 לחדול כליל ממתן אשראי כלשהו למערערים. על כך, קבע בית המשפט, ניתן לקבל את הטענה שראוי היה לאפשר למערערים פרק זמן של כחדש להתארגנות. דא עקא, שקביעה זו כלל איננה רלוונטית לענין דנא. המחלוקות נשוא הודעת ההגבלה הראשונה הרי כלל אינן מתייחסות להפסקת מסגרת האשראי המאושרת כמו שהיה במתן הודעת ההגבלה השנייה, אלא לטענות להסכם בעל פה לחריגה קבועה מאותו אשראי מוסכם. אין לפיכך בפסק הדין השני כדי לסייע למערערים. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. נוכח כל האמור לעיל לא מצאתי כל הצדקה לגריעתו של שיק כלשהו מהשיקים נשוא הודעת ההגבלה הראשונה ואשר על כן אני דוחה את הערעור. המערערים ישאו בהוצאות המשיב בגין הודעה זו בסך של 1,000 ₪ והפקדון שהפקידו המערערים בקופת בית המשפט יועבר למשיב. אשראישאלות משפטיות