צו מניעה, נקיטת הליכי מימוש ההלוואה שלא הובטחה במשכנתא

צו מניעה, נקיטת הליכי מימוש ההלוואה שלא הובטחה במשכנתא בקשה לצו מניעה זמני למניעת נקיטת הליכי מימוש, לרבות פינויה של המבקשת מדירתה, שבה היא מתגוררת בשנתייים האחרונות, וזאת על בגדרי תובענתה של התובעת לביטול חלקי של פסק דין שניתן בהסכמה ועל יסוד הסכם פשרה שעליו כתנאי לכניסתה הזמנית לדירה. רקע ואלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין, שחלקן נזכרו לראשונה רק בתגובת המשיבה, ואין עליהן חולק: המבקשת נטלה הלוואה כספית מן המשיב 1 (להלן: הבנק), בשנת 2007. בתוך זמן קצר חדלה המבקשת מלשלם את חובה, והצדדים הגיעו בסוף שנת 2007 להסדר חוב. המבקשת לא עמדה גם בהסדר זה ובשנת 2009 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת, לסעד שלפיו היא חבה בסילוק חובותיה (ת"א 157694/09; להלן: התביעה הקודמת). לבקשת הבנק ניתן נגד המבקשת פסק דין בהיעדר הגנה (להלן: פסק הדין המקורי). מכוחו פעל הבנק בהוצל"פ למינוי המשיב 2 ככונס נכסים (להלן: הכונס). הלה מונה ככונס בחודש אפריל 2011 ופעל למימוש זכויותיה השונות של המבקשת, לרבות בדירת מגורים בראשון לציון (להלן: הדירה), שהמבקשת לא התגוררה בה באותו מועד, כי אם שוכרים. גורלה של דירה זו הוא הנתון במחלוקת כעת, יצוין. בחודש יולי 2011 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין המקורי, בנימוק שלא ידעה כלל על הגשת כתב התביעה. הדבר לדחיית פינויה של הדירה, שנקבע בינתיים בהחלטת רשויות ההוצל"פ. ערב הדיון בבקשת הביטול, ביום 14.12.11, הגיעו הצדדים, המבקשת - באמצעות עורך דינה, עו"ד מנשה ענתר, להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה). עיקרו: החוב הפסוק והמוסכם יופחת מכ-369 אלף ₪ כגובה החוב בתיק ההוצל"פ כדי 280 אלף ₪; המבקשת תהיה רשאית לפעול משך תקופה של שנה לערך למכירת הדירה ולמקסום התמורה בעצמה, ולא באמצעות הכונס; במהלך התקופה תמשיך ותשלם כספים לכונס. במקרה של הפרה, או אי מכירת הדירה במועד, נקבע - ותניות אלה מרכזיות לענייננו - כי הכונס יהיה רשאי להמשיך בפעולות המימוש, בלא טענה של המבקשת להגנות דירת המגורים, קרי לזכויות של דייר מוגן בהתאם לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972, או זכות לסידור חלוף, כהוראת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967(סעיפים 8 ו-9 להסכם הפשרה; להלן: הגנות דירת המגורים). הוסכם עוד כי המבקשת תוכל לחזור ולהתגורר בנכס עד למכירה. המבקשת הצהירה כי היא מיוצגת בידי עו"ד ענתר והלה הסביר לה את כל המשמעויות של התחייבויותיה. זאת, לרבות העובדה שההסכמה של הבנק לאפשר לה לחזור לגור בדירה נובעת מהצהרותיה בעניין ויתורה על הגנות דירת המגורים, וכן שהסכמתו של הבנק להפחתת החוב ל-280 אלף ₪ נובעות מהצהרות והתחייבוית אלה. ב"כ הצדדים התייצבו עם ההסדר האמור בבית המשפט ביום 14.12.11, הבהירו אותו לבית המשפט, ועתרו לקבלת תוקף של החלטה. ואכן, ניתן להסכם הפשרה תוקף של החלטה, באופן שפסק הדין המקורי נותר על עומדו, אך בנתון להסכמות והתיקונים שבהסכם הפשרה (להלן: ההחלטה, ובצירוף עם פסק הדין המקורי, שלמעשה תוקן בהסכמה בהחלטה זו: פסק הדין המתוקן). המבקשת, שבחודש ינואר 2012 עברה להתגורר בדירה חלף השוכרים, על יסוד הצהרותיה בהסכם הפשרה, לא קיימה את חובותיה בהתאם להסכם ולפסק הדין המתוקן. הכונס פעל בשלהי שנת 2012 לפינוי הנכס. המבקשת הביעה התנגדותה (לטענתה כיום: תוך הסתייעות בסטודנט למשפטים), ואף הלינה על כי הסכם הפשרה נכרת בכפייה. היא עתרה לחודשים אחדים של ארכה על מנת להסדיר את הדברים. התנגדותה הובילה לכשנה של בקשות, תגובות והחלטות בהליך ההוצל"פ, לרבות כאלו שנסבו על שאלות ההגנה של חוק הגנת הדייר ודיור החלוף. סופם של דברים שרשמת ההוצל"פ החליטה ביום 11.2.14 על פינוי הנכס, ומועד הפינוי נקבע ליום 5.3.14. כשלושה שבועות ממועד ההחלטה על הפינוי, וערב הפינוי ממש, ביום 4.3.14, הגישה המבקשת תובענתה, כאשר יוער כי בתחילה הגישה אותה לבית המשפט המחוזי, ולאחר שהלה תמה בשאלת הסמכות, עתרה להעברתה לבית משפט השלום, וכך נעשה. בתביעה, שבגדרה מיוצגת המבקשת עתה בידי בא כוחה החדש, היא עותרת לביטול שני סעיפים מתוך הסכם הפשרה, שקיבלה תוקף של החלטה, ושעניינם - ויתורה על הגנה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, והזכות לסידור חלוף בעת פינוי, בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. התובעת מאשרת שהדירה לא נמכרה במועד שננקב בפסק הדין, ואף אינה משלמת לבנק דבר מזה קרוב לשנה, אף שהיא מוצאת אחריות של הבנק בסירובו לקבל כספים שניסתה לשלם. את עיקר תביעתה ממקדת המבקשת בנסיבות מכמירות הלב שהובילוה להיעדר אפשרות לפרוע את חובותיה: כשלון עסקה, גירושיה, ואף תאונה שעברה וגרמה לפגיעה ברגלה, שהשלכותיה לא תמו. זאת, לצד חובות שהיא חבה בהם לשני בנקים שרשומה לטובתם משכנתה על הדירה, כמו גם לאחותה, שלטובתה רשומה הערת אזהרה. בבואה לבאר מדוע יש לבטל את סעיפי הוויתור על הגנות דירת המגורים, מתמקדת המבקשת בטענה כי לא הוצגו לה הסברים על מהות ויתורה על הגנות אלה, דבר הנוגד את החובות המוטלים על מוסדות בנקאיים, ועל כן לוויתורה אין נפקות, כהבנתה את הפסיקה. היא מטעימה עוד כי אף עורך דינה שלה לא הסביר לה את מהות הוויתורים. בגדרי תובענתה עתרה המבקשת לסעד זמני ולסעד במעמד צד אחד, שימנע את המשך הליכי ההוצל"פ בכלל ופינויה מדירת המגורים בפרט, עד להכרעה בתובענה. היא חוזרת בבקשתה על עיקרי האמור בתובענתה, זאת לעניין סיכויי ההליך. מאזן הנוחות, טוענת המבקשת בלא לפרט, נוטה אף הוא בבירור לטובתה. בקשה זו היא העומדת עתה להכרעתי. הבקשה לסעד במעמד צד אחד הובאה לפני שופטת תורנית בערבו של יום 4.3.14, ערב הפינוי. בנסיבות ניתן למבקשת צו ארעי עד למחרת היום, תוך חיוב המשיבים להגיב עד לשעה 11:00 למחרת היום, שאז הובאה הבקשה לעיוני. המשיבים הגיבו בקיצור, נוכח סד הזמנים הדחוק במיוחד שמצאו עצמם נתונים בו. משלא היתה כל שהות שתאפשר קבלת תגובה סדורה של המשיבים לבקשה לסעד זמני, אף לא תשובה סדורה לתגובה, וודאי לא קיום דיון במעמד הצדדים, הוריתי על הארכת תוקפו של הצו הארעי ועל קבלת תגובה ותשובה סדורות בתוך פרק זמן של ימים אחדים, אף שברור היה כי בכך מסוכל הפינוי שנקבע ליום 5.3.14, ואליו נערכו המשיבים בהשקעה גדולה, לטענתם. בתגובתם מלינים המשיבים על ריבוי ההליכים שנקטה המבקשת על מנת לעכב את פינוי הדירה שוב ושוב, גם למעלה משנתיים מכריתת הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית. הבקשה, כך המשיבים, לוקה בשיהוי כבד, שעה שעוד ביום 29.1.14 כבר פעלה המבקשת בהליכי ההוצל"פ לעיכוב הפינוי (בפעם האחרונה שעשתה כן), והחלטה נתקבלה ביום 11.2.14, ובכל זאת רק ערב הפינוי הגישה תובענתה ובקשתה. לגוף הדברים, טוענים המשיבים כי המבקשת מנועה מלטעון נגד הסכם הפשרה שנכרת עימה, עת היתה מיוצגת בידי עורך דין, ואשר קיבל תוקף של החלטה שיפוטית. בגדרי אותו הסכם אף ויתר הבנק על מגוון זכויות, הכל בהסתמך על הצהרותיה של המבקשת בקשר עם הדירה, לרבות התחייבותה למכור את הדירה בתוך פרק זמן מוגדר, לשלם על חשבון החוב, ולהמנע מלטעון להגנות דירת המגורים (זאת כאשר במועד כריתת ההסכם כלל לא התגוררה בדירה). לעניין מאזן הנוחות, טוענים המשיבים, הרי שהמשך העיכוב מגדיל את חובה של המבקשת לבנק, ולכן נוטה הכף לצד המשיבים. המבקשת השיבה, ובתשובתה לא הוסיפה רבות על בקשתה, זולת הסבריה באשר לעיתוי הגשת הבקשה. דיון במעמד הצדדים נערך ביום 3.4.14. על מנת למנוע את החרפת מצבה של המבקשת, ודאי למנוע מצב של פינויה מן הדירה שעה שמצבה אינו בטוב, פעלתי אצל הצדדים בנסיון לקדם אפשרויות שונות לייתור המחלוקת. הדבר לא נסתייע במעמד הדיון, והצדדים הודיעו כי ינסו להגיע לעמק השווה לאחריו. אף נסיונות אלה כשלו. בהתאם להסכמת הצדדים, אכריע אפוא בבקשה על יסוד הכתובים, כאשר במעמד הדיון ויתרו הצדדים (המשיבים - כליל, והמבקשת - כמעט כליל) על חקירות נגדיות, בלא לוותר על כל טענה, ובדין עשו. דיון חוששני כי עם כל ההבנה למצבה של המבקשת, והנטייה הרגילה של בתי המשפט לבחון בכובד ראש קיומה של דרך למנוע מן החייבים את פינויים מדירת מגורים, הרי שנסיבות המקרה דנן אין מותירות לסברתי כל אפשרות להיעתר לבקשה לסעד זמני. המבקשת, למרבה הצער, מתעלמת מפסקי דין חלוטים, פועלת בכל דרך על מנת לעכב את ביצוע ההסכם שהיא עצמה כרתה ואשר היה בו כדי להקל על מצבה עד הנה, ויוזמת מהלכים משפטיים שאינם מוכרים בדין על מנת למנוע את הבלתי נמנע, הכל תוך שיהוי מאיין והצגת מידע חלקית לפני בית המשפט. אף שהמדובר בבקשה שבמבט ראשון היא שובת לב, הרי שהמקרה דנן אינו בא לסברתי בקהלם של המקרים שבהם יגונן בית המשפט על החייב בכל מחיר. אבאר. ברם ענייננו רחוק מרחק רב ביותר מענייני הסכמי הלוואה מובטחים במשכנתא שכאלה. במקרה דנן, הבנק הלווה כספים למבקשת, ההלוואה שכלל לא הובטחה במשכנתא. המבקשת לא נדרשה אפוא לחתום על שטר משכנתא, וממילא לא נתבקשה לוותר על הגנות דירת המגורים המוקנות לה. כל סוגיית הגנת דירת המגורים עלתה בדרך שונה לחלוטין: משהפרה המבקשת את הסכם ההלוואה ואז את הסדר החוב, עתר הבנק לפסק דין ביחס לחובה הכספי של המבקשת כלפיו. או אז פעל הבנק בהליכי ההוצל"פ למימוש פסק הדין, תוך שבכלל זאת מונה הכונס שפעל להטלת עיקול ולמימושו על דירת המגורים, הכל על דעת שני הבנקים שנתנו למבקשת הלוואות מובטחות במשכנתא. משעמדה המבקשת על ספו של מימוש דירת המגורים (שהיתה מושכרת אותה עת, כך שלא עמד על הפרק פינויה מן הדירה, שבה לא גרה כלל), עתרה המבקשת לביטול פסק הדין, שנתיים לאחר נתינתו. אז הגיעו הצדדים, המבקשת - באמצעות בא כוחה דאז, להסכם פשרה המעכב את מכר הדירה בידי הבנק ומאפשר למבקשת לעשות כן, מפחית משמעותית את חובה, ומאפשר לה אפילו לחזור ולהתגורר בדירה, בתנאי - שהוצהר כי הובהר לה היטב בידי בא כוחה, כי תמנע מלטעון להגנות דירת המגורים לאחר שובה לדירה. הסכם זה קיבל כאמור תוקף של החלטה, אשר תיקנה למעשה את פסק הדין המקורי. המבקשת עומדת אפוא בפני פסק דין, חלוט, שניתן בהסכמתה, עת היתה מיוצגת, לפני שנתיים ימים, ועתה היא מנסה לבטל נדבכים אחדים ממנה שאינם נוחים לה. ענייננו הוא אפוא בנסיונו של בעל דין שכרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין לחמוק מתוצאותיו של אותו פסק הדין, נתון שהמבקשת התעלמה ממנו באופן כמעט מוחלט בכל התנהלותה בהליך הנוכחי. אפרט, תוך שיודגש כי כל הדיון שלהלן נעשה בגדרי הבקשה לסעד זמני, ומבלי לטעת מסמרות לגוף התובענה אלא כדי לחוות דעה באשר לסיכוייה ולשיקולים הנוגעים למאזן הנוחות. נפנה לשאלת סיכויי התביעה. כאמור, אין לפנינו הסכם הלוואה כלשהו. ההסכם היחיד שבנמצא הוא ההסדר שבין הצדדים, הנסב על פרטי מכירת הדירה - שהמבקשת כלל לא גרה בה - בידי המבקשת עצמה, במקום מימושו המהיר באמצעות כונס הנכסים מטעם המשיב, הבנק. הסדר זה קיבל כאמור תוקף של החלטה שיפוטית, שאין ספק כי היא חלוטה, והיא מהווה חלק מפסק הדין המסדיר את יחסי המבקשת והבנק. התובענה הנוכחית שהגישה התובעת מטרתה לקעקע את פסק הדין המתוקן, שיישומו אמור להוביל למכירת הבית בידי הכונס, כבקשת הבנק. המבקשת מתמקדת בכך שהמדובר בהסכם, אולם אינה מתייחסת כמעט לכך שאותו הסכם לבש צורה של החלטה שיפוטית מחייבת. פסק דין שניתן בהסכמה עודנו פסק דין. הוא ממזג בתוכו שני חלקים: ההסכם שבין הצדדים, והגושפנקה השיפוטית שניתנה לו (ראו: ע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד(5) 826, 829 (2000)). תקיפת הפן ההסכמי אפשרית כמובן, זאת במסגרת הדיונית של הגשת תובענה חדשה לביטול פסק הדין - ובעניין זה עשתה המבקשת נכון עת הגישה תובענה מן הסוג האמור. הניתוח המשפטי באשר לסיכויי הצלחתה של המבקשת בהליך דנן אינו נוגע אפוא כלל ועיקר לשאלות של שטרי משכנתא וחובות בנקים, כי אם ליכולתה של המבקשת להביא לביטולו של פסק הדין המוסכם. כעקרון, "ניתן לבטל פסק-דין, אשר ניתן על יסוד הסכם-פשרה בין הצדדים ונותן לו תוקף, אם נתגלה פגם אשר בעטיו ניתן לבטל את ההסכם המונח ביסודו של פסק-הדין" (ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט, פ"ד לב(2) 42)). לפיכך בגדרי תובענתה, על המבקשת יהיה להצביע על קיומו של פגם כאמור, הנעוץ בהוראות חלק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. איננו נכנסים כלל לשאלה האם הבנק קיים את חובותיו והסביר למבקשת את כל הנדרש במעמד כריתתו של שטר המשכנתא, מעמד שלא נתקיים. הבנק לא היה יכול להסביר למבקשת דבר. הוא עמד בצדו השני של המתרס, בעיצומו של סכסוך משפטי, כאשר המבקשת מיוצגת בידי עורך דין, ומנסה להיחלץ מן המיצר של מכירת דירתה, שלא היתה אז דירת מגוריה. עליה יהיה להוכיח כי דין ההסכם להתבטל, מחמת כפיה, עושק, הטעיה, או טעות, הם הפגמים שבפרק ב' לחוק החוזים, וכל זאת שעה שהיתה מיוצגת והבנק היה מנוע מלבוא עמה בדברים. המבקשת, העורכת בבקשתה דיון בפסיקה הנסבה על שטרי משכנתא ולא על ביטולי פסק דין שניתנו בהסכמת הצדדים, אינה מתייחסת כמובן לשאלה איזה פגם מקים-ביטול נפל בהסכם. ניתן רק להעריך. כפיה או עושק ודאי אין כאן. גם טענה להטעיה היא בעייתית, שעה שהמבקשת היתה מיוצגת. מכאן, שאותה טענה לאי-הבנה של משמעות סעיפי הוויתור על הגנות דירת המגורים יכולה להיכנס אולי, אף זאת בדוחק רב, לטענה של "טעות". ברם גם מכאן עוד ארוכה הדרך עד מאד לשכנע כי לולא הטעות, היתה המבקשת נמנעת מלהתקשר בהסכם. יוזכר: נגד המבקשת ניתנו כבר פסק דין והחלטות ברשויות ההוצל"פ, המקבעים את גובה החוב (כ-370 אלף ₪, נכון למועד כריתת הסכם הפשרה, לפי האמור בו), ואת זכות הבנק לפעול באמצעות כונס נכסים למימוש הנכס, ללא כל עיכוב. הסכם הפשרה נכרת במסגרת נסיונה הבלתי פשוט של המבקשת להביא לביטול או שינוי של פסק הדין, ועל מנת שהיא תוכל למכור את הנכס, שהיא לא גרה בו אותה עת, במקום שיעשה זאת הכונס, תוך הפחתה אפשרית של שווי המכירה. אם לא די בכך, בגדרי הסכם הפשרה זכתה המבקשת בהנחה משמעותית ביותר, כך שהחוב הועמד על 280 אלף ₪, במקום כ-370 אלף ₪ שבו הודתה בהסכם. מכאן, שעליה יהיה להוכיח הן שטעתה, אף שהיתה מיוצגת, והיא עצמה משכילה ובת דעת (פסיכולוגית לגיל הרך ובעלת תואר שני בחינוך), והן שלולא אותה טעות היתה נמנעת מלכרות את הסכם הפשרה ומקווה שבית המשפט יבטל את פסק הדין השני, כשנתיים לאחר מעשה, ללא תנאי. סיכוייה לשכנע בעניין זה נחזים, לעת הזו, דלים, וזולת טענות סתמיות ביותר, כמובן ללא כל תצהיר תומך מצדו של בא כוחה לשעבר, קשה למצוא בתובענה דבר שיוכל לבסס את טענת המבקשת. זכות הביטול נחזית דלת עוצמה עוד יותר שעה שאנו זוכרים כי על המבקשת לשכנע שהיא עומדת בכל תנאי הביטול הקבועים בפרק ב' לחוק החוזים, ולא רק בעילת הביטול הראשונית. על הטוען לפגם בכריתה לשכנע לא רק שהתקיים פגם, שבעטיו נכרת החוזה, אלא עליו לדאוג להודיע על ביטול ההסכם (והלכה למעשה - לעתור לביטול פסק הדין שעיגן את ההסכם), "תוך זמן סביר משנודע לו על עילת הביטול" (סעיף 20 לחוק החוזים). כאן המבקשת פעלה בהתאם להוראות ההסכם משך כשנה, בלא להלין עליו. לאחר שנה החלה להלין, בסוף שנת 2012, אף כי תלונותיה אלה לא לבשו צורה של תובענה לביטול פסק הדין אלא של מהלכים לעיכוב המימוש של הנכס. ובכל זאת, מאז שלמדה על התקלות שבבסיס הסכם הפשרה, משך למעלה משנה נוספת נמנעה מלהגיש את תובענתה. האם הדבר נעשה מחמת חוסר ייצוג משפטי הולם או מכל סיבה אחרת, לא נדע. אולם ברור שהמבקשת תתקשה עד מאד כי פעלה לביטול הסכם הפשרה תוך "זמן סביר" משנודע לה על עילת הביטול, והדבר מקטין עוד יותר את סיכוייה, לכאורה, של התביעה. אם לא די בכך: אפילו תוכיח המבקשת בתובענתה כי טעתה, ועומדת לה הזכות לפעול לביטול ההסכם חרף חלוף הזמן, עדיין אין משמעות הדבר כלל ועיקר כי פסק הדין יבוטל. המדובר בהחלטה שיפוטית, חלוטה, שעמדה על כנה משך למעלה משנתיים, ואף יושמה בפועל בידי הצדדים. הכלל שקבע בית המשפט העליון בעניין ביטול פסקי דין ברור: "... בהיעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים את ויתוריהם ובהסכמתם" (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 586 (2001); כן ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 593 (1997)). זאת, בין היתר, נוכח המשקל הניכר שמייחסת הפסיקה לסופיותן של פשרות, ויכולתם של בעלי הדין להסתמך על סופיות זו (שם). בענייננו, קשה לראות בשלב זה איזה טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע יהיה בידי המבקשת להציג לטעותה. כל שטענה, עד הנה - באופן סתמי לחלוטין, היה כי לא הבינה את שחתמה עליו. כיצד מתיישב הדבר עם היותה מיוצגת, לא נדע, ולא בא תצהירו של עו"ד ענתר שייצגה, אף לא הסבר להיעדר תצהיר כאמור. פירוט באשר לטיב הטעות ומקורה לא נמצא בתובענה עד הנה. יתרה מכך, המבקשת פעלה כאמור זמן ממושך בהתאם להוראות ההסכם. כל הדברים עד הנה מלמדים שתובענה לביטולו של ההסכם סיכוייה היו נחזים נמוכים במיוחד. אולם המקרה דנן נתייחד בכך שהמבקשת אפילו אינה עותרת לביטול ההסכם כולו, אלא רק סעיפים נבחרים ממנו, אלו שאינם נוחים לה. במקרה דנן, מבכרת המבקשת להותיר את עיקר ההסכם בתוקפו: את הרכיב המעכב את מימושה של הדירה, חרף פסק הדין והחלטות רשויות ההוצל"פ; את הרכיב המאפשר את כניסתה לדירה, שבה לא גרה קודם להסכם; ואת הרכיב המביא להפחתת החיוב שלה כלפי הבנק מכ-370 אלף ₪ ל-280 אלף ₪ (במועד כריתת ההסכם, ולפי הודאת המבקשת), הפחתה דרמטית הנוחה כמובן למבקשת. תובענתה היא אך ורק לביטול אותם סעיפים בהסכם המבארים כי כחלק מן המימוש לא תעמודנה למבקשת הגנות דירת המגורים. מהלך זה מוקשה עוד יותר, מקטין עוד יותר את סיכויי התביעה, כפי שהם נחזים לעת הזו, ויש בו להשליך גם על תום לבה של המבקשת, סוגייה קרדינלית אף היא לעניין בקשות לסעדים זמניים. טרם סיום פרק זה, נידרש לסיכויי התביעה ככל שהם נוגעים לגוף טענות הוויתור על הגנות דירת המגורים. ככל שהם נוגעים להגנה על ויתורה של המבקשת מכוח חוק הגנת הדייר: ספק, גם בלא ה"וויתור" שלה, איזו זכות דיירות מוגנת עמדה לה. הדירה היא דירתה, והיא השכירה אותה לאחרים, עובר לכריתת הסכם הפשרה. אשר לזכות לסידור חלוף: שוב, במועד כריתת ההסכם, המבקשת כלל לא התגוררה בדירה, שבה עשתה שימוש לצרכי השכרה. הדירה אמורה היתה להימכר, ודאי לא לשמש למגורי המבקשת. הסכמת הבנק, נקבע מפורשות בהסכם, גם לכך שהמבקשת תוכל לחזור לדירה ולגם לשהות למכירתה, נבעה אך ורק מהסכמתה של המבקשת שלא להיכנס לדירה ואז לטעון שלא ניתן להוציאה ממנה. דומה כי אמור להיות קיים גבול ליכולתו של בעל דין להתקשר בהסכמים, ליהנות מפירותיהם, ואז לנער חוצנו מאותם נדבכים בהסכם שאינם נוחים לו. מן המקובץ עולה כי סיכויי התביעה, למצער על יסוד התשתית הראייתית שהוצגה עד הנה והטענות שהעלתה המבקשת בשלב זה, נחזים דלים. נפנה לסוגיית מאזן הנוחות. מצבה של המבקשת אינו מן המשופרים גם בהקשר זה. שני הצדדים טענו טענות דלות בצורה יוצאת דופן בעניין מאזן הנוחות. אשר למבקשת - שעליה הנטל - ניתן היה לצפות שתבאר אילו נזקים עלולים להיגרם לה אם לא יינתן הצו. הנזק המרכזי, ודאי ככל שהוא נוגע להיעדר סידור חלוף, הוא אותו נזק שבתי המשפט פועלים למונעו: כי אדם ימצא עצמו בלא קורת גג. ברם בהתייחסותה הלאקונית של המבקשת לעניין מאזן הנוחות לא ניתן למצוא, פרט לסיסמאות, אמירה ברורה שלפיה בלא דירת המגורים לא תהיה לה קורת גג. אף מטעמים אחרים, אין מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. אין עסקינן במצב שבו היא מתגוררת בנכס מזה שנים, ונאחזת ברצון המובן להמשיך ולגור בדירתה הישנה והמוכרת עוד קמעה. נכון למועד כריתת הסכם הפשרה, היה הנכס מושכר לאחר והמבקשת כלל לא התגוררה בו. לטענתה בבקשה הנוכחית, לפני כשנתיים חזרה להתגורר בו. אולם בנסיבות אלה, פוחתת בהרבה נטיית בית המשפט להגן על מי שעומד לפני פינוי מבית מגוריו. במקרה דנן, ניכר, המדובר בנכס ששימש עד לאחרונה למטרות עסקיות באופיין, והמגורים של המבקשת בו החלו (או חודשו) זה מקרוב. ועוד שיקול: בידי המבקשת היה להניח את דעת בית המשפט שגם המתנה מסוימת עם בירור התובענה תסב לבנק נזק מוגבל בהיקפו הכספי (גם אם טמון בו הנזק המובנה של עיכוב המימוש), שכן שווי הנכס יכסה את גובה החוב לבנק. אמנם, כפי שהטעים ב"כ המבקשת בדיון, הבנק לא טען בעניין. אולם הנטל כל כולו על המבקשת. בענייננו, אין כל דרך לדעת שעיכוב נוסף במימוש הנכס יאפשר עדיין לבנק להפרע מן המבקשת בגובה מלוא החוב: כפי שפירטה המבקשת עצמה בתצהירה, היא חבה לשני בנקים שלהם משועבדות זכויותיה בנכס כ-600 אלף ₪, ועוד 92 אלף דולר היא חבה לאחותה, שלטובתה רשומה הערת אזהרה. חוות דעת שמאי או אפילו טענה באשר לשווי הנכס - אין. לעת הזו, כך ניתן להבין מעמדת המשיבים, יהיה בידי הבנק עדיין להפרע מן המבקשת במקרה של מכירת הנכס. ברם מי לידינו כף יתקע שסופו של עיכוב המימוש לא יביא לכך שהבנק, שאינו הראשון בסדר הנשייה, יוכל להפרע כלל מן המבקשת? שיקול נוסף ורב חשיבות גם בעניין מאזן הנוחות הוא העובדה שהבנק אוחז בידו פסק דין חלוט, שאותו תוקפת עתה המבקשת, באופן חלקי ובררני. אנו שבים לעקרון של סופיות הסכמי הפשרה, שאותו ביקש בית המשפט העליון לבצר. היעתרות לבקשה לסעד זמני משמעה שאף שהבנק אוחז בידו פסק דין מזה למעלה משנתיים, והוא מבקש לממש את העיצומים שבו משהופר בידי המבקשת, הרי שלפתע יורה בית המשפט על עצירת המימוש, עד לבירור תובענת המבקשת. ודוק: מובן שעצירה כזו אפשרית. אולם אין לכך סוף. לעולם ניתן להגיש עוד תובענה ועוד הליך לעיכוב מימושם של פסקי דין והחלטות שיפוטיות. כך, נניח שניתן היה צו מניעה במקרה דנן, ופסק הדין היה דוחה את התובענה, הרי שמובן כי גם למחרת היום או שנה לאחר פסק הדין דבר לא היה מונע מן המבקשת לשוב ולהגיש תובענה נוספת לביטול פסק הדין, מכל סיבה שהיא - ראיות חדשות, הטעיית בית המשפט, ייצוג לקוי, או כל סיבה אחרת, והכל תוך עתירה חוזרת לצו זמני למניעת מימוש פסק הדין, שלשיטת המבקשת חובה על בית המשפט לתיתו. היעתרות לבקשה לסעד זמני בנסיבות המקרה דנן משמעה אפוא הפיכת ההליך המשפטי ועקרון סופיות הדיון ללעג ולקלס. מכלול השיקולים מובילנו למסקנה שלפיה מאזן הנוחות, בנסיבות המקרה דנן, ועם כל ההבנה למצוקתה של המבקשת - אינו נוטה לטובתה. כך או כך, אפילו היינו אומרים כי כפות המאזניים מעוינות, לא היה בכך להועיל למבקשת, שעה שסיכויי התביעה נחזים כה דלים. טרם סיום יש להידרש לשני אספקטים נוספים המשליכים על היזקקות בית המשפט לבקשות לסעד זמני, והם חוסר תום לב ושיהוי. לעניין תום הלב, הערתי לעיל ביחס לנסיונה של המבקשת להביא לבטלות סלקטיבית של סעיפים בחוזה (שקיבל תוקף של החלטה) ככל שאינם נוחים לה, ולשמר אותן תניות המשפרות את מצבה. גילוי המידע שלא היה מלא כל צרכו, כבר במעמד הבקשה שהוגשה במעמד צד אחד, אף הוא מוקשה, גם אם אינו מספיק לבדו להכריע את גורל הבקשה לשבט. אשר לשיהוי: אף בכך לוקה המבקשת, וזאת באופן חריף. טענותיה בדבר ההסכם משנת 2011 ידועות לה מזה זמן, והיא פועלת לעיכוב מימוש הנכס בדרכים שונות מזה למעלה משנה. ברם את תובענתה בחרה להגיש רק בחודש מרץ 2014, וכך גם את בקשתה לסעדים זמניים. המועד המאוחר ביותר שבו ניתן היה לצפות כי תפנה לבית המשפט, באמצעות בא כוחה הנוכחי, הוא במועד שבו העלתה בהוצאה לפועל טענות שרשויות ההוצאה לפועל אינן יכולות לבררן, לעניין תוקף פסק הדין, דבר שעשתה בחודש ינואר 2014. אין כל הצדקה להמתנה עד לדחיית הטענות, לקביעת מועד פינוי, ולהגעת רגע הפינוי ממש, טרם הגשת התובענה לבית המשפט. אם לא די בכך, הרי שלאחר שכשלו מהלכים שונים בהוצל"פ לעיכוב המימוש, וביום 11.2.14 נקבע שהדירה תפונה ביום 5.3.14, המתינה המבקשת עד לרגע האחרון ממש, שאז עתרה לצו במעמד צד אחד למניעת הפינוי, תוך שהיא כופה על בית המשפט להידרש לבקשה בלא שתהיה כל אפשרות מעשית לקבל עמדה סדורה ומפורטת של הצד שכנגד, ואגב כך תוך סיכול הפינוי הנועד ליום הגשת הבקשה. המבקשת ביקשה לתרץ התנהלותה זו בחיבוטי הנפש שאחזוה ובטיעונים אחרים שנמנו בתשובתה לתגובה, אולם הסבריה הם בלתי משכנעים. המדובר אפוא בבקשה הלוקה בשיהוי חריף, שוודאי בהצטרפו ליתר השיקולים, מחייב את דחיית הבקשה. סוף דבר עם כל ההבנה למבקשת ולרצונה למנוע את מימוש הנכס שאליו עברה להתגורר לאחרונה, הרי שדין הבקשה לסעד זמני להידחות, מכלל הטעמים המפורטים בהחלטה. חרף האמור, לא אורה על ביטול הצו הארעי לאלתר, והוא יפקע רק בתוך 45 ימים מהיום, קרי עד יום 28.5.14. זאת מכמה טעמים: מתן אפשרות (שיש להעריך נוכח השיחות שהתקיימו בבית המשפט כי היא ריאלית דיה) שהמבקשת תשוב לשולחן המשא ומתן עם הבנק והכונס, מתוך תקווה כי תפנים את מצבה ותשכיל להגיע להסכמות שייתרו את המחלוקת; מתן אפשרות למבקשת להשיג על החלטתי זו; ומתן אפשרות - אם שאר האפשרויות לא ימומשו - להיערך להמשך הליכי ההוצל"פ. הוצאות הבקשה תוכלנה להישקל בתום ההליך העיקרי, וכל צד רשאי להעלות טענותיו בעניין באותו מועד.משכנתאמקרקעיןצוויםצו מניעההלוואה