האם מכתבי דרישה לגביית ארנונה עוצרים את מרוץ ההתיישנות ?

האם מכתבי דרישה לגביית ארנונה עוצרים את מרוץ ההתיישנות ?

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות.
התובעת עותרת בתביעה זו לחיוב הנתבעים בתשלום מסי ארנונה בגין התקופה שמינואר 2004 ועד אוגוסט 2005. כיוון שהתביעה הוגשה ביום 30.4.14, טענו הנתבעים שיש לדחותה על הסף מחמת התיישנות עילת התביעה.
לגרסת התובעת, מאז אוגוסט 2005 לא פסקו ניסיונותיה לגביית החוב ואלו באו לכדי ביטוי במכתבי דרישה וחקירות שעשתה בניסיון לאתר רכוש של הנתבעים, שלכן גם נעצר מרוץ ההתיישנות. לגרסת הנתבעים מאידך, מכתבי דרישה אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות ורק ביום 24.10.12 דרשה התובעת מהנתבע 1 לראשונה את תשלום החוב לפי פקודת המיסים (גבייה), אלא שבינתיים התיישנה עילת התביעה נגדו וכך גם ביחס לנתבעת 2.
על רקע זה, במוקד המחלוקות נשוא החלטה זו עומדת השאלה אם נעצר מרוץ ההתיישנות במועד כלשהו טרם הגשת התביעה ובשל הליכי גבייה מנהליים בהם נקטה התובעת.

העובדות הרלוונטיות


התובעת הינה רשות מקומית הפועלת לפי דין ומוסמכת בין היתר, לגבות מסי ארנונה ומים בגין הנכסים המצויים בתחומיה. בשטחה השיפוטי של התובעת, ברחוב התחייה 3 תל אביב, נמצא אצטדיון הכדורגל הידוע בכינוי "אצטדיון בלומפילד" (להלן: האצטדיון"). בתחומי האצטדיון ממוקמים גם מזנונים ודוכני מכירה אשר רשומים אצל התובעת כנכסים נפרדים לצורך חיוב במסי ארנונה (המזנונים והדוכנים באצטדיון יכונו להלן: "הנכס").
הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו בעל כמחצית מהון המניות של הנתבעת, ואילו יתרת מניות הנתבעת רשומים על שם אחיו של הנתבע, שלמה גיל.
ביום 27.1.02 נכרת חוזה בין הנתבעת לבין חברת היכלי הספורט תל אביב יפו בע"מ (להלן: "חברת היכלי הספורט") ולפיו ניתן לנתבעת זיכיון להפעלת מזנונים באצטדיון בזמן שמתקיימים בו משחקי כדורגל. כשנתיים לאחר מכן, במכתב מיום 27.1.04, הודיעה חברת היכלי הספורט לתובעת כי לדידה הנתבעת היא זו שחייבת בתשלום מסי הארנונה בגין המזנונים ודוכני המכירה באצטדיון, הם "הנכס" כהגדרתו לעיל, ועל יסוד הודעה זו תיקנה התובעת את רישומיה והחלה לחייב את הנתבעת בתשלום מסי הארנונה על הנכס החל ממועד זה.
הנתבעת לא שילמה את תשלומי הארנונה בגין הנכס והגישה השגה למנהל הארנונה, השגה שנדחתה בהחלטה מיום 23.3.04. ערר שהגישה הנתבעת נדחה אף הוא בהחלטה מיום 18.7.05. גם לאחר דחיית הערר לא שולמו לתובעת מסי הארנונה בגין הנכס עד לשינוי זהות המחזיק בו באוגוסט 2005. בסך הכל, לפי רישומי התובעת, לא עמדה הנתבעת בתשלום מסי הארנונה על הנכס לתקופה שמינואר 2004 ועד אוגוסט 2005.
בשנים שחלפו מאז נרשמה הנתבעת כמחזיקה וכחייבת במסי הארנונה על הנכס ננקטו על ידי התובעת פעולות שונות בניסיון לגבות את החוב שהצטבר, אך ללא הועיל. מספר שנים לאחר מכן, ביום 24.10.12, הוציאה התובעת לנתבע דרישה לתשלום חוב על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) (להלן: "פקודת המסים") ובה דרשה גם ממנו לשלם חוב בסך של 39,904.09 ₪, חוב שמתייחס לאותם חובות של הנתבעת בגין הנכס. הנתבע סבר שאין לתובעת זכות לנקוט נגדו הליכי גבייה בגין חוב זה וביום 5.12.12 הגיש בעניין זה לבית המשפט המחוזי בתל אביב עתירה מנהלית כנגד התובעת (עת"מ 9141-12-12). ביום 16.6.13 הודיעה התובעת כי לא תנקוט כנגד הנתבע בהליכי גבייה לפי פקודת המסים ונוכח הצהרה זו ניתן ביום 21.6.13 פסק דין למחיקת העתירה.
ביום 30.4.14 הוגשה תביעה זו ובה עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום חוב מסי הארנונה בגין הנכס לתקופה שמינואר 2004 ועד אוגוסט 2005, חוב שלפי כתב התביעה מסתכם בסך של 275,049 ₪. להשלמת התמונה יצוין כי התביעה לא הוגשה כנגד בעל המניות הנוסף בנתבעת, שלמה גיל, בטענה שאין טעם בכך בהיותו פושט רגל.

בכתב התביעה נטען כי מאז החלטת ועדת הערר מיום 18.7.05 מדובר בחוב חלוט של הנתבעת וכי יש להשיתו גם על הנתבע עצמו לפי הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 והוראות סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, לעניין ייחוס חוב ארנונה לבעל שליטה בחברה. עוד טוענת התובעת בכתב התביעה כי יש מקום להטלת אחריות על הנתבע מכח דיני הרמת מסך בשל מימון דק, ניצול לרעה של מסך ההתאגדות ורשלנות.
תמצית טענות הצדדים


הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו, בין השאר, גם טענת התיישנות כטענה מקדמית.

לטענת הנתבעים, העילה נשוא התביעה נוצרה לכל המאוחר ב- 18.7.05 כך שעד הגשת התביעה ביום 30.4.14 חלפו קרוב ל- 9 שנים, הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות. ההודעה בדבר הליכי גבייה שנוקטת התובעת נגד הנתבע בגין אותו חוב, נתקבלה אצלו, לטענתו, רק באמצע דצמבר 2012, ואף זאת לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.
בנוסף לטענת ההתיישנות, טוענים הנתבעים בכתב ההגנה שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב, לאחר שהתובעת כבר חזרה בה מהניסיון לנקוט הליכים לפי פקודת המסים ולאחר שניתנה לה ההזדמנות לבדוק את ספרי הנתבעת ולהיווכח שאין ממש בטענות המייחסות חבות אישית לנתבע. ועוד מעלים הנתבעים בכתב ההגנה טענות באשר למקור החבות בארנונה ויחס חסר תום לב לו זכו, לטענתם, מחברת היכלי הספורט, יחס שהביא לחיוב בחוב ארנונה לא מוצדק ואף לקריסת הנתבעת.


בכתב התשובה כפרה התובעת בטענות הנתבעים בכלל, ובטענות הנתבעים להתיישנות עילת התביעה בפרט.

לטענת התובעת, הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות ובניגוד לטענות הנתבעים ננקטו על ידי התובעת הליכי גבייה מנהליים לכל אורכה של התקופה מאז נוצר החוב. כך גם מפנה התובעת לעתירה המנהלית שהגישו הנתבעים בעקבות הליכי גבייה שננקטו נגדם.
עוד נטען על ידי התובעת בכתב התשובה שאין כל בסיס לניסיון לראות בהליכים המנהליים בהם נקטה משום מחסום המונע ממנה כעת לנקוט גם בהליך אזרחי רגיל לגביית החוב.


במהלך קדם המשפט השלימו הצדדים את טענותיהם גם ביחס לטענה המקדמית. באותו דיון לא היה בידי התובעת להפנות למועד בו החלה בהליכי גבייה מנהליים כנגד הנתבע, וניתנה לה ארכה להגשת התייחסות בכתב. על יסוד החלטה זו הגישו הצדדים השלמת טיעון, כאשר תגובת התובעת נתמכת בתצהירה של גב' ליאת כדורי.

דיון


בהתאם לתקנה 101 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מוסמך בית המשפט לדחות תביעה על הסף בגין "כל נימוק אחר". הוראה זו מתייחסת גם לטענת התיישנות. אם מסתבר כי התביעה התיישנה, מוסמך בית המשפט לדחותה על הסף.
השימוש בסמכות זו כאמצעי לסילוק התביעה על הסף איננו מיועד למקרים בהם כרוך בירור הטענה בליבון מחלוקות עובדתיות סבוכות, שאז אין טעם בפיצול הדיון והטענה תתברר במסגרת התיק העיקרי. קבלת הבקשה ודחיית התביעה על הסף תיעשה רק אם מסתבר כי על יסוד העובדות שאינן במחלוקת יש לסלק התביעה, כולה או חלקה, על הסף בשל התיישנות.
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שביחס לנתבעת החל מרוץ ההתיישנות לכל המאוחר ביום 18.7.05. המחלוקת הראשונה בין הצדדים מתייחסת למועד בו החל מרוץ ההתיישנות ביחס לנתבע.
מטענות הצדדים, אין למעשה מחלוקת על כך שמקור החוב נשוא התביעה הינו חובות הנתבעת לתשלום מסי ארנונה בגין הנכס לתקופה שמינואר 2004 ועד אוגוסט 2005. אין גם מחלוקת על כך שביחס לחוב זה הוגשו השגה וערר שהדיון בהם הסתיים בדחייתם בהחלטה מיום 18.7.05. לפי הנטען בכתב התביעה, החל ממועד זה עמדה לתובעת הזכות לפעול לגביית החוב כלפי הנתבעת. ביחס לנתבע, לטענת התובעת החל מרוץ ההתיישנות רק ביום 13.12.06. לפי גרסת התובעת, לאחר שכשלו ניסיונות הגבייה מהנתבעת, בוצעה על ידה חקירה מקיפה ביום 13.12.06 ובמועד זה התברר לה שהנתבעת איננה פעילה ואין לה נכסים. לכן, טוענת התובעת, רק ממועד זה החל מרוץ ההתיישנות לחיוב הנתבע אישית בחובות הנתבעת.
טענה זו איננה ברורה. לפי הנטען בכתב התביעה, העילה כלפי הנתבע מתבססת על הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), שלפיו ניתן להשית חבות בארנונה על בעל שליטה בחברה פרטית כאשר החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה. העילה המתבססת על הוראה זו קמה לפיכך במועד בו הפסיקה החברה את פעילותה.

הנתבעים טוענים שהנתבעת הפסיקה את פעילותה עוד בחדש מאי 2005 ואילו התובעת כלל איננה מביאה גרסה אחרת באשר למועד הפסקת פעילות הנתבעת. בהיעדר גרסה, אין סיבה שלא לקבל את גרסת הנתבעים באשר למועד בו חדלה הנתבעת מפעילות.


עילה נוספת עליה מתבססת התביעה הינה הרמת מסך לפי חוק החברות, תשנ"ט-1999, אלא שביחס לטענה זו נטען בכתב התביעה שכבר בעת הקמת הנתבעת היא הוקמה בכוונה להשתמט מתשלומי ארנונה. מועד היווצרות עילה זו איפוא וודאי שהיה לכל המאוחר בעת שנוצר חוב הנתבעת עצמה.
כאמור, לטענת התובעת, ביום 13.12.06 נמסר לה דו"ח שלפיו התברר לה שהנתבעת איננה פעילה. טענה זו למעשה מפנה להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), שלפיהן כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל זה עשוי להשעות את מרוץ ההתיישנות עד למועד בו נתגלו העובדות לתובעת, אולם יש לזכור שלא די לה לתובעת לטעון לאי ידיעת העובדות. שומה עליה גם להראות שלא יכולה הייתה לגלותן בזהירות סבירה כשלעניין זה נפסק שדי בקיומו של "קצה חוט" הקושר בין הנזק לחבות הנתבע כדי שימשך מרוץ ההתיישנות (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ואח' 19.9.2010, פסקאות 26 – 27 בפסק הדין). הנטל לעניין זה רובץ לפתחה של התובעת אך התובעת איננה טורחת כלל לגלות אילו מאמצים עשתה, אם בכלל, כדי לברר את אחריות הנתבע לחובות הנתבעת ומדוע לא יכולה הייתה "בזהירות סבירה" לגלות כבר באוגוסט 2005 כי הנתבעת איננה פעילה.
בנסיבות אלו, אין כל בסיס לניסיון התובעת לטעון שמרוץ ההתיישנות כלפי הנתבע החל רק ביום 13.12.06. הן כלפי הנתבעת והן ביחס לנתבע, נוצרה עילת התביעה לכל המאוחר ביום 18.7.05 כך שלכאורה התיישנה עילת התביעה ביום 18.7.12.
המחלוקת השנייה בין הצדדים מתייחסת לאפשרות עצירת מרוץ ההתיישנות ביחס לנתבע, כאשר לטענת התובעת, מרוץ ההתיישנות נעצר שכן נגד הנתבעים ננקטו הליכי גבייה מנהליים.
כאשר סבורה רשות מקומית כי יש לנקוט בהליכים לגביית חוב בגין מיסוי עירוני, באפשרותה לפעול לגביית החוב באחד משני מסלולים לפי בחירה. המסלול האחד הינו הגשת תביעה אזרחית והמסלול השני הוא נקיטת הליכי גבייה מנהליים.
בהתאם לסעיף 15 בחוק ההתיישנות, הגשת תביעה לבית המשפט עוצרת את מרוץ ההתיישנות. הוא הדבר בנקיטת הליכי גבייה מנהליים. נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן, בדיוק כשם שיכול היה לעשות כן לו בחרה הרשות המקומית לפעול לגביית החוב בתביעה אזרחית (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית 20.6.10) (להלן: "פס"ד נסייר"). לפיכך, כשם שהגשת תביעה אזרחית עוצרת את מרוץ ההתיישנות, כשם שניתן לטעון טענת התיישנות גם כנגד גביית חוב בהליך מנהלי, כך גם ברור שבחירת הרשות בהליך הגבייה המנהלי איננו יכול להביא להמשך מרוץ ההתיישנות.

לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות יש לראות בהליכי הגבייה המנהלית כשווי ערך להגשת תביעה אזרחית (עת"מ (מרכז) 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה 22.11.10; עת"מ (חי') 37926-07-10 סימון עמר נ' עירית נהריה 8.12.10).
לפיכך, ככל שתראה התובעת כי נקטה הליכי גבייה מנהליים טרם הגשת התביעה, כי אז אפשר ומרוץ ההתיישנות נעצר בעת שננקטו הליכים אלו.


ביחס לנתבע, טוענת התובעת שננקטו נגדו הליכי גבייה לכל אורך התקופה שחלפה מאז התברר לה ביום 13.12.06 כי לא ניתן להיפרע מהנתבעת שאיננה פעילה עוד.

בעניין זה יש לזכור שאין זהות בין עילת התביעה כנגד הנתבעת לעילת התביעה כנגד הנתבע עצמו. העילה כנגד הנתבעת מתבססת על חבותה הישירה במסי ארנונה במועד בו הייתה רשומה כמחזיקה בנכס. העילות כנגד הנתבע מאידך, הן זו המתבססת על חוק ההסדרים והן זו המתבססת על הרמת מסך, מתבססות על עובדות נוספות שמעבר לחבות הנתבעת עצמה. אם טוענת התובעת לקיומה של עילת תביעה נגד הנתבע ואם טוענת התובעת לעצירת מרוץ ההתיישנות בנקיטת פעולות גבייה, שומה עליה להראות פעולות גבייה שנקטה כלפי הנתבע עצמו. ברי הדבר שפעולות שננקטו כנגד הנתבעת לבדה או כנגד כל אדם אחר זולת הנתבע, אינם יכולים לבסס טענה לעצירת מרוץ ההתיישנות כלפי הנתבע.


מעיון בטיעוני התובעת, מתברר שלטענתה נשלחו לנתבע מכתבי התראה ודרישה לתשלום החוב ביום 1.5.07 וביום 18.10.07. לאחר מכן, לטענת התובעת, לא עלה בידי התובעת לאתר נכסים כלשהם של הנתבע ובשנת 2010 נשלחו לנתבע 3 מכתבי דרישה נוספים אשר הוחזרו בצירוף הערות "עזב" או "לא נדרש". לאחר פעולות אלו ערכה התובעת חקירה נוספת במהלך 2011 ובסיומה נשלחה לנתבע ביום 24.10.12 דרישת תשלום לפי פקודת המסים.

אין איפה מחלוקת על כך שרק ביום 24.10.12, לראשונה, נשלחה לנתבע דרישה לפי פקודת המסים. עד לאותו מועד נשלחו לנתבע מכתבי התראה ודרישה בשנים 2007 ו- 2010.


לפי עמדת התובעת איפוא, מכתבי דרישה לתשלום חוב שווי ערך לפתיחה בהליכי גבייה לפי פקודת המסים ולכן גם עוצרים את מרוץ ההתיישנות. טענה זו מעוררת קושי שכן אין בה כל התייחסות לאבחנה שבין מכתבי דרישה לפעולות גבייה לפי פקודת המיסים.

אבחנה שכזו דווקא קיימת בפסיקה וכך אפילו בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "הנחיות היוה"מ") מפברואר 2012 בכל הנוגע להפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (הנחייה 7.1002). וכך נקבע באותן הנחיות בסעיף 8:
"לאחר הפתיחה בהליכי הגביה לפי פקודת הגביה, דהיינו, לאחר משלוח מכתב הדרישה הראשון לפי סעיף 4 לפקודה, על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעיה גביה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה".
דהיינו, לפי הנחיות אלו נפתחים הליכי הגביה במכתב דרישה אשר נשלח "לפי סעיף 4 לפקודה". לא די במכתב התראה וגם לא די במכתב דרישה ואף לא כשאלו מנוסחים בלשון ברורה או תקיפה. מכתב הדרישה צריך להתבסס על פקודת המסים ולבטא זאת במפורש.


דומה עניין זה לאבחנה שבין מכתב התראה להגשת תביעה אזרחית, כאשר בהתאם להוראות סעיף 15 בחוק ההתיישנות, הגשת תביעה עוצרת את מרוץ ההתיישנות. וכך נפסק:

"סבורני כי בשאלה שלפנינו יש ללמוד גזרה שווה מהמסלול של תביעה אזרחית, שלשיטת העותרת היה על העירייה לנקוט בו לפני תום תקופת ההתיישנות כדי להקדים תרופה לטענת ההתיישנות. אכן, אילו נקטה העירייה בדרך זו והגישה תביעה אזרחית, היה מרוץ ההתיישנות נעצר למשך הזמן שבו הייתה התביעה תלויה ועומדת. אף בענייננו, לצורך טענת ההתיישנות, יש לראות הליכי גבייה מינהליים כשווי ערך להליכי גביה אזרחית, שמשנפתחו לפני תום תקופת ההתיישנות, וכל עוד הם נמשכים כסדרם, רשאית העירייה להמשיך בהליכי הגביה ולא תעמוד לחייב טענת התיישנות." (עתמ 6882-11-10 סמקו סנטר נ' עיריית נס ציונה 22.11.10 ).
משמע, כשם שרק הגשת תביעה אזרחית עוצרת את מירוץ ההתיישנות ואין די לכך במשלוח מכתבי התראה, כך גם בהליכי גבייה מנהליים אין די במכתבי התראה ויש צורך בהליכי גבייה ממשיים.
ובאשר לאופן בו נפתחים הליכי גבייה לפי פקודת המסים הרי שכך נקבע:
"כלומר, הליך הגבייה המנהלי מתחיל בדרישה בכתב מאת פקיד הגביה לחייב לשלם את הסכום המגיע ממנו. ואכן, בעניין נסייר נקבע כי: "הליך הגבייה המנהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לעמוד בתשלום חובו" (שם, פיסקה 21(.... אני סבורה כי ככלל, יש מקום לראות בנקיטת הליך גביה מינהלי, הליך מיוחד וייחודי העוצר את מירוץ ההתיישנות - כביכול כהגשת תובענה.... אולם, על מנת שהליך הגבייה המינהלי יביא לעצירת ההתיישנות, על ההליך שננקט להיות משמעותי, ועליו לעמוד בכללי המשפט המינהלי, ובכלל זה, שימוש בתום לב בזכות המיוחדת ויוצאת הדופן שהוענקה לרשות המינהלית בהליך הגבייה המינהלי." (עתמ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה 6.6.12)
אם כך, פתיחת הליכי גבייה העוצרים את מרוץ ההתיישנות חייבת להיעשות בדרישה ברורה של פקיד הגבייה על בסיס פקודת המסים לתשלום החוב נשוא ההליך.


בעניין דנא, כותרת המכתב ששלחה התובעת לנתבע ביום 24.10.12 (נספח א' לכתב ההגנה) נוסחה כך:

דרישה לתשלום חוב על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה).
נוסח זה זהה לנוסח הדרישה שהופנתה לנתבעת ביום 19.10.04 (נספח 1' לכתב התשובה) ואכן מבטא, בלשון שאיננה משתמעת לשני פנים, פתיחת הליכי גבייה מנהליים.
מאידך, נוסח מכתבי הדרישה אשר נשלחו לנתבע שונה לחלוטין. כך מנוסחת כותרת מכתב התובעת מיולי 2008 (חלק מנספח 5 בכתב התשובה):
הנדון: דרישה לתשלום חוב
בהתאם לסעיף 306 לפקודת העיריות (נוסח חדש)

וכך כותרת מכתב התובעת מיום 22.3.10 (נספח 4 לתגובת התובעת):
הנדון: חוב ארנונה כללית – גביה מבעלי שליטה
במכתבים אלו אשר שלחה התובעת לנתבע, בכל המכתבים שהוצגו עד למכתב מיום 24.10.12, אין כל אזכור לפקודת המסים, אלא רק דרישה לתשלום חוב ואזהרה מפני הליכים שינקטו אם לא ישולם. מכתבים אלו אינם שונים ממכתבי התראה ודרישה שנשלחים חדשות לבקרים, אך אינם מבטאים הליכי גבייה לפי פקודת המיסים, שלכן גם אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות.


לטענת התובעת, יש להשהות את מרוץ ההתיישנות בתקופה בה לא עלה בידה לאתר נכסים של הנתבע ובכך מפנה התובעת לסעיף 8.1 בהנחיות היוה"מ, אלא שחלק זה בהנחיות מתייחס לפרקי הזמן שלאחר תחילת הליכי הגבייה וכאן, כאמור, נמצא שמרוץ ההתיישנות לא נעצר עד 24.10.12 כך שעילת התביעה התיישנה עוד בטרם החלו הליכי הגבייה. בנוסף, אפילו ניתן היה לקבל טענה שכזו שומה היה על התובעת לפרט אילו מאמצים סבירים עשתה לאתר נכסים של הנתבע, אלא שהתובעת איננה מביאה כלל פירוט שכזה ומסתפקת בטענה כוללנית לחקירה שנערכה ב- 2007 ואשר תוצאותיה לא צורפו (סעיף 15 בתגובה). לפיכך, אין בטענה להיעדר מידע על נכסי הנתבע כדי להדוף את טענת ההתיישנות ואפילו לא כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
לטענת התובעת ניתן למצוא תימוכין לטענתה בפסק הדין בתיק עתמ (ת"א) 12677-02-12 חמיס חרוב נ' עיריית תל אביב 1.12.13, שכן בפסק דין זה נקבע שמכתב דרישה מהווה חלק מהליכי הגבייה. לא מצאתי מעיון בפסק דין זה תמיכה שכזו. באותו פסק דין נדונה טענת התיישנות שהעלו חייבים במסי ארנונה, אלא שנקודת המוצא העובדתית הייתה שונה לחלוטין, שכן הליכי הגבייה המנהליים ננקטו לאחר שכבר התבררו תביעות אזרחיות, ניתנו פסקי דין ונפתחו תיקי הוצאה לפועל (פסקה 11 בפסק הדין) ולמעשה לא הייתה מחלוקת שבמהלך התקופה שעד להגשת העתירה דווקא ננקטו פעולות גבייה על ידי העירייה (פסקה 19 בפסק הדין).
כך מתברר שהתובעת לא נקטה כנגד הנתבע בהליכי גבייה כלשהם מהיום בו נוצר החוב, 18.7.05, ועד היום בו נשלח לנתבע מכתב דרישה לפי פקודת המסים ביום 24.10.14. בין לבין חלפה תקופת ההתיישנות ומשכך אין עוד באפשרות התובעת להגיש תביעה נגד הנתבע ודינה של תביעה זו ביחס לנתבע דחייה על הסף מחמת התיישנות.
ביחס לנתבעת, טוענת התובעת בתגובתה כי עוד ביום 19.10.04 ובמשך כשנה וחצי ננקטו כנגד הנתבעת מספר פעולות גבייה בקשר עם החוב, בהן משלוח דרישות תשלום לפי פקודת המסים ופעולות עיקול מיטלטלין ברישום. לפי הפירוט בתגובת התובעת, פעולת הגבייה האחרונה שננקטה נגד הנתבעת נעשתה ביום 15.3.06, כאשר במועד זה נעשה ניסיון לעקל ברישום מיטלטלין של הנתבעת. במצב זה, על יסוד אותה קביעה לפיה נקיטת הליכי גבייה עוצרת את מרוץ ההתיישנות, הרי שמרוץ ההתיישנות ביחס לנתבעת החל, לכל המוקדם, ביום 15.3.06.

גם אם לאחר מועד זה ישבה התובעת בחיבוק ידיים, ברי הדבר שעד לתחילת הליכי הגבייה נגד הנתבע ביום 24.10.12 טרם חלפה תקופת ההתיישנות ביחס לנתבעת, שלכן אין בסיס לטענה זו כלפיה, אף שנראה שאין לכך משמעות מעשית מאחר שהנתבעת איננה פעילה.


לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
לסיכום, מרוץ ההתיישנות כלפי שני הנתבעים החל, לכל המאוחר, ביום 18.7.05. כאשר תביעה זו הוגשה רק ביום 30.4.14, שומה היה על התובעת להראות כיצד נעצר מרוץ ההתיישנות לפני שחלפה תקופת ההתיישנות. התובעת טענה שבמהלך תקופה זו בוצעו על ידה פעולות גבייה, אך הובהר שרק פעולות גבייה לפי פקודת המסים עוצרות את מרוץ ההתיישנות וכאלו ננקטו נגד הנתבע לראשונה רק ביום 24.10.12 ולאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות.

ביחס לנתבעת נמצא שלאחר שננקטו פעולות גבייה עד 15.3.06, טרם חלפה תקופת ההתיישנות עד לחידוש הליכי הגבייה ביום 24.10.12 שלכן אין בסיס לטענת ההתיישנות כלפי הנתבעת.


אשר על כן אני מקבל את טענת הנתבעים וקובע כי עילת התביעה התיישנה ביחס לנתבע 2, שאול גיל, שלכן התביעה נגדו נדחית על הסף.

עיון בטענות ההגנה של הנתבעת 1, ש.ש.ג. מזנונים בע"מ, כפי שפורטו בכתב ההגנה, ובפרט לאחר שהובהר שטענותיה כבר נדונו, ונדחו, בהליכי השגה וערר, מעלה ספק אם יש מקום לשוב ולדון בטענות שכאלו בתביעה זו. ספק זה גדול אף יותר כאשר לפי טענות הצדדים הנתבעת איננה פעילה ואיננה בעלת רכוש כלשהו מזה שנים רבות. לפיכך, תודיע הנתבעת 1 עד ליום 15.1.15 אם היא עומדת על בירור התביעה נגדה ובהתאם להודעה זו ינתנו הוראות באשר להמשך ההתדיינות.
התובעת תישא בהוצאות הנתבע 2 בגין תביעה זו בסך של 25,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ארנונה על פאב

  2. ארנונה על מכבסה

  3. ארנונה על רפתות

  4. ארנונה על מספרה

  5. ארנונה על מחסנים

  6. ארנונה על ממגורה

  7. ארנונה תחנות דלק

  8. ארנונה על בית ריק

  9. ארנונה על שטח פתוח

  10. תביעת השבה ארנונה

  11. מהי מטרת הארנונה ?

  12. הוצאות אכיפה ארנונה

  13. ארנונה על גן לאומי

  14. ארנונה שימוש מעורב

  15. חיוב אישי בארנונה

  16. הנחה בארנונה בטעות

  17. חוב ארנונה במטולה

  18. ארנונה על בית אבות

  19. ארנונה על אדמת מרעה

  20. ארנונה על בית מלאכה

  21. האם ארנונה היא מס ?

  22. תשלום ארנונה עודפת

  23. השגה למנהל הארנונה

  24. תעריף ארנונה מדורג

  25. ארנונה לפני טופס 4

  26. הבטחה שלטונית ארנונה

  27. ארנונה על מעון ילדים

  28. חוב ארנונה של השוכר

  29. ממתי משלמים ארנונה ?

  30. ארנונה על שטח חקלאי

  31. ארנונה על שטחי שירות

  32. ארנונה מספרות תל אביב

  33. ארנונה על שטחי ביטחון

  34. חוב דמי שילוט ארנונה

  35. תעריפי ארנונה השוואה

  36. ארנונה על אולם אירועים

  37. ארנונה על מבנה תעשייה

  38. ארנונה על שטחים טכניים

  39. הגדלת שטח לחיוב ארנונה

  40. התחייבות להפחתת ארנונה

  41. איך מערערים על ארנונה

  42. טעות במדידה החזר ארנונה

  43. תשלום ארנונה פתח תקווה

  44. חוב שנוי במחלוקת ארנונה

  45. השגה על ארנונה תחנת דלק

  46. חובות ארנונה של יורשים

  47. חוב ארנונה לעיריית חיפה

  48. אינטרס ההסתמכות - ארנונה

  49. קבלת תשלום ארנונה בחזרה

  50. החזר ארנונה אולם אירועים

  51. נטישת מושכר חיוב בארנונה

  52. תשלום תחת מחאה – ארנונה

  53. החזר הארנונה שנגבתה ביתר

  54. שינוי ארנונה רטרואקטיבי

  55. ארנונה על מחסן חלק מדירה

  56. חיוב רטרואקטיבי בארנונה

  57. שינוי ארנונה לאחר 10 שנים

  58. מכתב השגה על חיוב בארנונה

  59. שינויים בהגדרות צו ארנונה

  60. סיווג מרפאות לצורך ארנונה

  61. הקלה בארנונה למבנים חקלאים

  62. תשלום ארנונה בניה ללא היתר

  63. תשלום ארנונה על כניסה לעסק

  64. חובות ארנונה מלפני 20 שנה

  65. חוקיות הטבה בארנונה לחברות

  66. ארנונה למשפחה מעל 8 ילדים

  67. גביית ארנונה מחברה שהתפרקה

  68. הבטחה שלטונית לפטור מארנונה

  69. תשלום ארנונה באחוזת ראשונים

  70. ערעור על החלטת מנהל הארנונה

  71. חוב ארנונה לעיריית תל אביב

  72. אי קבלת תשובה להשגה בארנונה

  73. תביעה בגין ארנונה ומים - עיריית בת ים

  74. סיווג ''תעשיה'' לצרכי ארנונה

  75. גביית ארנונה מהבעלים של החברה

  76. שינוי סיווג ארנונה מחסן לעסק

  77. ארנונה על מחסן בגובה מטר וחצי

  78. חוב ארנונה לעיריית פתח תקווה

  79. מכתב הנחה בארנונה מראש המועצה

  80. אישור משרד הפנים לגביית ארנונה

  81. ארנונה על מפעלים במועצה אזורית

  82. איחור בתשובת מנהל הארנונה להשגה

  83. מחזיק מטעם הממשלה לצורך ארנונה

  84. תביעה לתשלום החזר תשלומי ארנונה

  85. תעריפי ארנונה שונים באותו אזור

  86. אי שימוש במחסנים - תשלום ארנונה

  87. השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין

  88. ארנונה על חניון ציבורי ללא תשלום

  89. ארנונה על מרתף שאינו ראוי לשימוש

  90. גביית ארנונה בזמן הליכים משפטיים

  91. ארנונה על מבנה שאינו ראוי לשימוש

  92. תביעה כספית בגין חוב ארנונה בשכירות

  93. ארנונה על החלק היחסי בבניין משרדים

  94. אי שימוש במחסנים 6 חודשים - ארנונה

  95. מגורים עם ההורים במשק חקלאי - ארנונה

  96. הליכי גבייה בשל חובות ארנונה שקיומם הוכחש

  97. שינוי סיווג ארנונה מ"בית פרטי" ל"בית משותף"

  98. האם צריך לשלם חוב ארנונה בזמן שהייה בחו"ל ?

  99. טענת אי מגורים בנכס במסגרת תביעה לתשלום ארנונה

  100. האם אפשר להגיש השגה על ארנונה גם אחרי 90 יום ?

  101. סיווג ''מפעל תעשייתי'' כ''עסק אחר'' לצורכי ארנונה

  102. ארנונה: האם מספרה נחשבת "בית עסק" או "בית מלאכה" ?

  103. האם מותר לחייב אוטומאטית בריבית פיגורים על ארנונה ?

  104. השגה על הארנונה, בטענה כי שטחו בפועל קטן מהשטח המדווח

  105. סיווג מבנים לצורכי ארנונה - מבנה חקלאי - מבנה תעשייתי

  106. האם צריך לשלם ארנונה על "בריכה פתוחה" לא פעילה בחורף ?

  107. האם מכתבי דרישה לגביית ארנונה עוצרים את מרוץ ההתיישנות ?

  108. עתירה לביטול דרישת ארנונה בנכסים המשמשים בבניית מסילת ברזל

  109. חיובי ארנונה ששולמו ביתר עקב כך שכל חלק ממ"ר חויב כמ"ר שלם

  110. ביהמ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לדון בענייני ארנונה בעתירה של אזרח כנגד החלטה של רשות

  111. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון