בקשה להורות כי פג תוקף של צו הריסה מונחת בפניי "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ובקשה להורות כי פג תוקפם של הצווים", במסגרתה חפץ המבקש כי ביהמ"ש יורה על ביטול החלטתו להאריך למשיבה את המועד לביצוע צו ההריסה המנהלי, נשוא הבקשה. רקע עובדתי ביום 30.7.14 הגישה המשיבה בקשה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה המנהלי, נשוא הבקשה, נוכח טענתה כי בעקבות המצב הביטחוני ששרר אותה עת ובהתאם להנחיית משטרת ישראל, באותה שעה לא התקיימו הדבקות של צווי הריסה מנהליים, וכי לא ניתן לבצע הריסות המבנים. המשיבה ציינה כי ביום 27.7.14 - דהיינו: עת התרחש מבצע 'צוק איתן' - התקבלה הודעת מנהלת דרום לתיאום פעולות אכיפת דיני מקרקעין במשרד לביטחון הפנים (להלן: "מתפ"א"), במסגרתה פורט כי עקב המצב הביטחוני, כוחות המשטרה לא יהיו זמינים לסייע בביצוע ההריסות, אף במהלך חודש אוגוסט 2014 (ס' 11 לבקשה) וכי "אין בידי המנהלת לצפות, באופן טבעי, מועד חזרת הכוחות לעבודה שגרתית וסדירה" (שם, ס' 12). כן נטען, כי בהתחשב באמור, ועל רקע הצטברות מספר רב של צווים לביצוע, כמו גם בשים לב לחגי תשרי החלים מיום 24.9.14, במהלכם ככלל לא מבוצעות הריסות באשר כוחות המשטרה מוקצים למשימות אחרות, יש מקום להיעתר למתן הארכה המבוקשת. המשיבה הוסיפה ופירטה כי המבקש מסר הסכמתו טלפונית למר אילן אוחיון, מרכז בכיר (פיקוח מחוזי) ביחידה הארצית לפיקוח על הבניה, במחוז דרום. בהתאם להחלטתי בו ביום, מסרה המשיבה הבהרה נוספת, אליה צורף מזכרו של מר אוחיון, ובמסגרתה צוין כי מר אוחיון שוחח עם המבקש, אשר צירף הסכמתו למתן ארכה, כאמור. בהחלטתי מיום 1.8.14 קבעתי: "נוכח האמור, לאחר עיון בנימוקי הבקשה מיום 30.7.14 ובתצהירים הנלווים, ובשים לב לכך שכנטען אין בידי המבקשת לבצע את צו ההריסה טרם המועד הקבוע בדין, ללא סיוע ממשטרת ישראל, בפרט על רקע הנסיבות המפורטות בבקשה, ובהינתן כי הבקשה הוגשה בתוך סד הזמנים הקבוע בדין לביצוע ההריסה, כמו גם על רקע הסכמת המשיב - אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מועד ביצוע הצו עד ליום 30.11.14. בהקשר זה ייאמר כי נתתי דעתי לעובדה שמדובר בארכה משמעותית, ואולם, בהתחשב בכלל הטעמים המפורטים בבקשה, כמו גם בהסכמת המשיב, סבורני כי בנסיבות העניין יש מקום להיעתר למכסת הימים במלואה". כעבור שלושה חודשים, בקירוב, ביום 26.10.14, הגיש המבקש את הבקשה המונחת בפניי, ובאמתחתו שני טעמים בגינם ביקש כי יעוכב ביצוע הצו בהליך דנא, כמו גם בהליכים נוספים, ובה בעת, ביקש כי ביהמ"ש יורה "כי פג תוקפם של הצווים": הטעם האחד, כי הארכת מועד ביצוע צו ההריסה המנהלי, ניתנה חרף העובדה כי תצהירו של המפקח "הדומיננטי", כהגדרת המבקש, מר אילן אוחיון, לא צורף לבקשה להארכת מועד שהגישה המשיבה. בהקשר זה, ועל מנת שלא להאריך מעבר לצריך, ייאמר כבר בשלב זה כי בניגוד לטענת המבקש, תצהירו של מר אוחיון צורף לבקשה שהגישה המשיבה, ועל כן, טענה זו נשמטת באחת. הטעם האחר, החלטת ביהמ"ש ליתן בידי המשיבה ארכה לביצוע צו ההריסה, סבה, בין היתר, על יסוד הסכמת המשיב. ואולם, "המשיב מכחיש הכחשה גורפת בתצהירו המפורט כי נתן הסכמתו לבקשת ארכת המועד, וטוען שבכלל לא שוחח עימו". בגוף הבקשה, הוסיף המבקש ופירט טעם נוסף, לפיו, המשיבה לא פרסה את התשתית הראייתית לאי ביצוע הצו, וכי לא צורפו מסמכים רלוונטיים, עליהם נסמכה המשיבה (ס' 8-10 לבקשה). בהחלטתי מאותו היום קבעתי, בין היתר, כי המבקש יפעל להבהיר, באמצעות תצהיר ערוך כדין, מדוע מוגשת הבקשה אך עתה, ומתי וכיצד נודע לו על קיומו של צו ההריסה המנהלי. בהודעת הבהרה שהתקבלה מאת המבקש ביום 27.10.14, נמנע המבקש מלפרט במדויק אימתי נודע לו על קיומו של צו ההריסה המנהלי, ותחת זאת, ציין כי בפגישותיו עם גורמים שונים בקרב המשיבה, בתאריכים שמועדיהם לא נזכרו, בא לכלל הסתמכות "שהעניינים יסתדרו במו"מ ללא פנייה לערכאות משפטיות" (ס' 2 לבקשה). המבקש ציין עוד בס' 12 לתצהירו כי נפגש עם מר אורן גבאי מטעם המשיבה, בנוכחות מר אילן אוחיון, "ואז להפתעתי, לאחר שטורטרתי, הודיע לי אורן גבאי שאין ברירה אלא להרוס את המבנים". המבקש לא פירט אימתי התרחשה הפגישה הנטענת, ומדוע לא פעל מאז בהליכים מתאימים. חרף הודעת מר גבאי כאמור, ציין המבקש - אם כי לא פירט מדוע - כי סבר שהצווים התבטלו (ס' 13 לבקשה), ועל כן, "מה רבה הייתה הפתעתי כאשר קצין המודיעין של מרחב הנגב הודיע לי שהצווים בתוקף, ושבכוונתם לבצע את הצווים, ולכן פניתי לבית המשפט בעת הזו" (שם). בתגובת המשיבה מיום 3.11.14, טענה זו כי המבקש נעדר זכות עמידה בהגשת בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, מאחר שאין לו כל זכות במקרקעין, ובוודאי שאין הוא זכאי לבקש כי ביהמ"ש יורה "כי פג תוקפם של הצווים". עוד הוסיפה המשיבה לטעון כי הבקשה לא הוגשה במועד, בהתאם להוראות תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), וכי חרף טענת המבקש, הלכה למעשה, הוא היה ער היטב לקיומה של הבקשה למתן ארכה לביצוע צו ההריסה המנהלי, ואף נתן הסכמתו לבקשה. מכל מקום, כך טוענת המשיבה, המבקש היה מודע לקיומו של הצו למעלה מחודשיים טרם הגשת הבקשה, ולא בכדי נמנע מפירוט מתן גרסה קוהרנטית באשר למועד ידיעתו אודותיו, חרף החלטת ביהמ"ש בנדון. באשר לטענת המבקש, בנוגע לאי עריכת שימוע עובר להדבקת צו ההריסה המנהלי, נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה לא קיימת חובה לערוך "שימוע" כאמור, ובאשר לטענת ההסתמכות, נטען כי מעבר לעובדה שמדובר בהרחבת חזית, הרי הטענה הינה אמורפית למדי, וממילא, גם תוכן תצהירו של המבקש איננו מלמד כי ניתנה לו הבטחה מפורשת מצד מאן דהו, כי הצו לא יבוצע. ביום 4.11.14 הגיש המבקש תשובתו לתגובת המשיבה, בה ציין כי טענות המשיבה אינן רלוונטיות, בהתייחס לבקשתו, שכן, יש להן נפקות בנוגע לבקשה לביטול צו הריסה מנהלי, בעוד אשר עניינינו בשאלה האם היה מקום להורות על הארכת מועד ביצוע צו ההריסה המנהלי. כן צוין כי המשיבה לא הרימה הנטל להוכיח כי ניתנה הסכמת המבקש להארכת מועד ביצוע הצו. דיון בפתח הדברים ייאמר כי בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי, מוגשת בהתאם להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010, וכי בהתאם להוראת תקנה 4(א) לתקנות, יש לצרף לבקשה עמדה בכתב של המשיב. במקרה דנא, אין מחלוקת שלבקשה להארכת מועד ביצוע הצו שהגישה המשיבה, לא צורפה עמדתו הכתובה של המבקש. עם זאת, ככל שניתן להבין, המשיבה לא צירפה עמדתו הכתובה של המשיב, מאחר שסברה כי הוא מצרף הסכמתו לבקשה, כפי אשר מפורט במזכרו של מר אוחיון מיום 27.7.14, שלפי כותרתו נכתב בזמן אמת. אף שגם בנסיבות אלה, מן הראוי היה כי המשיבה תפעל לקבל הסכמתו הכתובה של המבקש, בין היתר, על מנת למנוע מחלוקות עתידיות כפי המקרה דנא, בשאלת מידת הסכמתו של המבקש אותה עת - סבורני כי בהינתן שעמדת המבקש הוגשה לבית המשפט מאז ועד הנה, במספר כתבי טענות, ועמדתו פרוסה בפניי, כי אז יש בכך כדי לרפא את הפגם בו חדלה המשיבה. שאלת זכותו של המבקש במקרקעין בקשה לעיכוב ביצוע צו, כפי הבקשה דנא (ראה גם כותרת הבקשה מיום 26.10.14), מוגדרת בתקנה 1 לתקנות, כבקשה לפי סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה. בהתאם להוראת סעיף 238א(ז)(1) לחוק, בקשה כאמור יכול שתוגש על ידי "הרואה עצמו נפגע", ועליו להגיש הבקשה בכתב לפי הטופס שבתוספת הראשונה, בתוך שלושה ימים מיום שנודע לו על הצו (ראה תקנה 2(א)(1) לתקנות). בהתאם לנוסח התוספת הראשונה לתקנות, על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כדי להקנות לו זכות עמידה בהגשת הבקשה. בתי המשפט עמדו על כך שהתנגדות לביצוע צו הריסה מנהלי, מחייבת הוכחת זכות ממשית, ואף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. בהקשר זה ראה קביעת ביהמ"ש ברע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים), לפיה: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". כן ראה: ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים). במקרה דנא, הבקשה מיום 26.10.14 והתצהיר הנלווה אליה, אינם מצביעים על כל טענה בדבר קיומה של זכות מוכרת למבקש במקרקעין. טענתו היחידה של המבקש הינה "אני מצוי במקרקעין מאז יום לידתי..." (ס' 6 לתצהירו). ואולם, כאמור, ההלכה הפסוקה נחרצת בעמדה כי אין בכך כדי להוות זכות מוכרת להיכנס בשערי בית המשפט. לפיכך, אם המבקש לא הוכיח כי יש לו מעמד בהגשת בקשה לביטול או לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי, פשיטא בעיניי כי זכותו מוגבלת שבעתיים בהגשת הבקשה דנא "לעיכוב ביצוע ובקשה להורות כי פג תוקפם של הצווים", שנולדה אחר שהמשיבה הגישה בקשה להארכת מועד ביצוע הצו. המבקש אחר בהגשת הבקשה בהתאם להוראת תקנה 2(א)(1) לתקנות, יש להגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו "בתוך שלושה ימים מיום שנודע למבקש על הצו". חרף החלטתי המפורשת מיום 26.10.14, נמנע המבקש מלפרט בהודעת ההבהרה שהגיש ביום 27.10.14, אימתי בדיוק נודע לו על קיומו של צו ההריסה המנהלי. זאת ועוד, אף באשר למועד הפגישה, בה הודע למבקש, כטענתו, "שאין ברירה אלא להרוס את המבנים" (ס' 12 לתצהירו), נמנע המבקש מפירוט התאריך הרלוונטי. זאת, אף שהמבקש ידע לפרט בתצהירו את כלל הפגישות בהן נכח, את תוכנן, ואת זהות המשתתפים בהם. בחירתו של המבקש להימנע מקיום אחר החלטת ביהמ"ש מיום 26.10.14 כהווייתה, תוך פריסת טענות כלליות ובלתי מפורטות, שאינן מלמדות על ההשתלשלות הכרונולוגית המלווה את התאריכים נשוא ההליך דנא, מלמדת על רצון המבקש לחסות בצל הצהרות כלליות ובלתי מחייבות. בהקשר דומה קבע בית המשפט: "הפונה לבית המשפט לשם קבלת סעד, בפרט כנגד הליך מנהלי המבוצע כנגדו, צריך לבוא בידיים נקיות ובתום לב, לרבות תוך פירוט מלוא העובדות הרלוונטיות, ולא כך נעשה בעניינינו" (ע"פ 27074-12-12 מריסאת נ' יזרעאלים הוועדה המקומית לתכנון ובניה - מחוזי נצרת). מכל מקום, יש להעמיד המבקש בחזקתו, שלא יימנע מהבאת ראיה שהיא לטובתו, ומשנמנע לעשות כן, ולא סיפק הסבר סביר לכך, חזקה שאילו היה מפרט התאריכים הרלוונטיים, היה הדבר פועל כנגדו. בהקשר זה, טוענת המשיבה, והדבר לא נסתר בתשובה לתגובה שהגיש המבקש, כי ביום 20.8.14, שלושה ימים אחר הדבקת הצו, התקיימה ישיבה במשרדו של מר אורן גבאי, מנהל היחידה לפיקוח על הבניה, בין היתר, בנוכחות המבקש, במסגרתה ביקש המבקש ואחרים עימו לעכב ביצוע צווי ההריסה המנהליים, אך נענה כי אין בידי המשיבה להיעתר לכך, בשים לב להעדר אופק תכנוני, ביחס למבנים (ראה ס' 33 לתגובת המשיבה). לפי שכך, טוענת המשיבה כי לכל המאוחר ביום 20.8.14 ידע המבקש אודות הצו, ולא בכדי נמנע מפריסת יריעת התאריכים הרלוונטיים בכללותם (ס' 7 לתגובה). למעשה, לטענתה, המבקש ידע על הצו במועד מוקדם אף מזה (ראה שם). לצורך יריעה זו, איני נדרש להכריע האם הפגישה מיום 20.8.14 התקיימה, וככל שכן - האם נכח בה המבקש ומה היה תוכנה. זאת, מאחר שבהתאם להוראות התקנות, על המבקש להצביע על המועד בו נודע לו על הצו, ומשלא הרים הנטל, ובפרט נוכח מועד הדבקת הצו על גבי המבנה ביום 17.8.14, אין אלא להסיק כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר מהמועד הקבוע בדין. תקנה 6 לתקנות קובעת: "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו". אי סיוע משטרת ישראל מצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד ביצוע צו בתי המשפט עמדו על כך שקושי בקבלת סיוע משטרת ישראל, מהווה טעם ראוי להורות על הארכת מועד ביצוע צו הריסה מנהלי (ראה, למשל: רע"פ 9430/08 עתיק נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים; רע"פ 709/09 דוויק נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פורסם במאגרים). במקרה דנא, טענה המבקשת, במסגרת בקשתה מיום 30.7.14, כי בעקבות המצב הביטחוני, וכוונת הדברים למבצע 'צוק איתן' שהחל בלילה שבין ה-7.7.14 ל-8.7.14, נבצר הימנה לקבל סיוע משטרתי, לצורך ביצוע הדבקות צווי הריסה, וביצוע הריסות מבנים. המשיבה נסמכה על הודעת מתפ"א, במסגרתה פורט כי עקב המצב הביטחוני, כוחות המשטרה לא יהיו זמינים לסייע בביצוע ההריסות, אף במהלך חודש אוגוסט 2014 (ס' 11 לבקשה) וכי "אין בידי המנהלת לצפות, באופן טבעי, מועד חזרת הכוחות לעבודה שגרתית וסדירה" (שם, ס' 12). כן נטען, כי בהתחשב באמור, ועל רקע הצטברות מספר רב של צווים לביצוע, כמו גם בשים לב לחגי תשרי החלים מיום 24.9.14, במהלכם ככלל לא מבוצעות הריסות באשר כוחות המשטרה מוקצים למשימות אחרות, יש מקום להיעתר למתן הארכה המבוקשת. במענה לטענת המבקש כי לא צורפה התשתית הראייתית לאי ביצוע הצו במועד, ובכלל זה, לא צורפה הנחיית משטרת ישראל, וכן הודעת מתפ"א, צירפה המשיבה לתגובתה מיום 3.11.14 תצהירים נוספים של מר אילן אוחיון ומר חזי כהן, מרכזים ביחידה הארצית לפיקוח על הבניה, בהם פורט כי התקבלה הודעה מאת מר גיל פינקלשטיין, ראש תחום מבצעים במתפ"א, לפיה, עקב המצב הביטחוני, נכון לאותו מועד, לא יהיו כוחות משטרה זמינים למתן ליווי וסיוע לפעילות המבקשת במהלך חודש אוגוסט 2014 (ראה, למשל, ס' 5 לתצהירו של מר חזי כהן). הודעתו של מר פינקלשטיין צורפה כנספח ב' לתגובה. באשר לאי צירוף סיכום הישיבה במתפ"א, נטען כי פרוטוקולי הישיבות כוללים מידע רגיש, ובכלל זה, מידע באשר למועדי ביצוע צווים, פירוט צווים המתוכננים לביצוע, ופרטי בעלי מבנים, ועל כן, חשיפת הפרוטוקול הרלוונטי בפני המבקש עלולה לסכל פעולות האכיפה. נוכח כל האמור, סבורני כי המבקשת הוכיחה כי דחיית מועד ביצוע הצו, נולדה על רקע עיכוב שמקורו בגורם חיצוני, משטרת ישראל, שמדרך הטבע יש לה סדרי עדיפויות שונים, בשים לב למטלות המונחות לפתחה תדיר, והמשתנות מעת לעת, בהתאם לצרכים המתהווים. בהקשר זה, קבע ביהמ"ש העליון בפרשת דוויק נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים: "אכן, הפסיקה קבעה, כי ככלל אין להיענות לבקשה להאריך מועד לביצוע צו הריסה, אולם בבוא בית-המשפט לבחון אם להיעתר לבקשה מסוג זה, עליו לשקול את פעולותיו של המשיב לקיום הצו, ואם סיבת אי-הביצוע מקורה במחדל או בנסיבות שאינן בשליטתו (רע"פ 710/02 דדו נ' ראש עיריית חיפה...רע"פ 351/05 איוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה.... במקרה דנן פעל המשיב לביצוע צו ההריסה, אולם הביצוע נמנע עקב העומס המוטל על משטרת ישראל, גורם אשר, מטבע הדברים, אינו נתון לשליטת המשיב. על רקע זה, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטתן של ערכאות קמא לדחות את מועד ביצוע הצו". בפרט נכון הדבר, שעה שהבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך סד הזמנים הקבוע בדין לביצוע צו ההריסה. אמת נכון הדבר, כי גם הסכמת המשיב שימשה, בין היתר, יסוד להחלטתי מיום 1.8.14, להורות על הארכת מועד ביצוע צו ההריסה. ואולם, גרעינה ושיעורה של ההחלטה סב אחר הקשיים האובייקטיביים הנובעים מאילוצי המשטרה, ומכל מקום, אף עתה, לאחר שנשמעו טענות המבקש, לא שוכנעתי כי יש בהם טעם המצדיק, בשלב מאוחר זה, עיכוב ביצוע הצווים או מתן הוראה שיפוטית "כי פג תוקפם של הצווים". לכך יש לצרף את העובדה כי באיזון הכולל לא מצאתי שלמבקש זכות מוכרת הראויה להגנה ביחס למקרקעין נשוא הבקשה, ועל כן, אינני סבור כי קיימת עילה לעיכוב ביצוע צו ההריסה. העדר שימוע טרם הוצאת צו ההריסה המנהלי בסעיף 7 לתצהיר, שצורף לבקשה מיום 26.10.14, טען המבקש כי לא נערך לו שימוע טרם הדבקת צו ההריסה המנהלי, על גבי המבנה. ראשית, ייאמר כי לא ברור כיצד טענה זו מתיישבת עם האמור בתשובה שהגיש המבקש ביום 4.11.14. לאמור, בתשובתו מיום 4.11.14 טען המבקש, כי המחלוקת בין הצדדים הינה "האם הנסיבות שתוארו על ידי המשיבה לבקשת הארכה היו נכונות, במובחן מטיעוני נגד בקשה לביטול צו הריסה" (עמ' 1 לבקשה). מתוך שכך, טוען המבקש כי אין להחליף בין טענות הנוגעות לבקשה לביטול או לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי, לבין טענות הנוגעות להצדק הארכת מועד ביצוע הצו, כפי הבקשה המונחת בפנינו. ואולם, אם זו טענת המבקש, לא ברור הכיצד זה הוא עצמו מעלה טענה שעניינה המובהק נוגע לביטול או לעיכוב ביצוע צו הריסה. מכל מקום, גם לגופו של עניין, הלכה היא מלפנינו כי אין למבקש זכות שימוע, טרם ביצוע צו הריסה מנהלי, כמאמר ביהמ"ש העליון ברע"פ 2034/06 שקיר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פורסם במאגרים): "לענייננו, די אם נחזור ונדגיש את מטרת מנגנון צו ההריסה המנהלי, אשר נקבע על-ידי המחוקק במטרה להילחם בנגע הבנייה הבלתי חוקית... ...כך נקבע על-ידי המחוקק, למעשה, כי אין זכות שימוע מקדמית וכי הנפגעים יוכלו לבקש מיוזמתם מבית המשפט ביטול הצו." כן ראה: עפ"א 55040-05-14 (מחוזי ב"ש) אלוג' נ' מדינת ישראל, מפי כב' הנשיא, השופט י' אלון. טענת "עיקרון ההסתמכות" עוד טוען המבקש, במסגרת בקשתו מיום 27.10.14, כי חל עליו "עיקרון ההסתמכות", כהגדרתו, מאחר שהבין כי "העניינים יסתדרו במו"מ ללא פנייה לערכאות משפטיות" (ס' 2 לבקשה). צודק ב"כ המשיבה כי בכך יש משום הרחבת חזית, באשר לא בא זכרה של טענה זו בבקשה שהגיש המבקש ביום 26.10.14. לא זו בלבד שהמבקש לא פעל בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 26.10.14, לפרט אימתי וכיצד נודע לו אודות הצו, אלא שעוד הוסיף לשטוח גרסה חדשה. מעבר לכך. עיון בתצהירו של המבקש מעלה כי לא ברור מיהו הגורם הרלוונטי עליו הסתמך המבקש, כי "העניינים יסתדרו". ההיפך הוא הנכון: המבקש מציין בס' 12 לתצהירו כי לאחר מספר פגישות שנערכו, "...להפתעתי, לאחר שטורטרתי, הודיע לי אורן גבאי שאין ברירה אלא להרוס את המבנים". אם כך הוא הדבר, היה על המבקש לנקוט בהליכים מתאימים, למצער אותה עת, על מנת למנוע הריסת המבנים, כטענתו. המבקש לא פעל כאמור, ולא נתן כל הסבר לכך. יתר על כן. חרף ההפתעה שנגלתה בפניו, כטענתו, מציין המבקש כי לאור השתלשלות העניינים וחלוף הזמן, סבר כי "הצווים התבטלו" (ס' 13 לתצהירו). לא ברור כיצד ידיעתו כי "אין ברירה אלא להרוס את המבנים", התחלפה באופטימיות כי "הצווים התבטלו". המבקש אף לא טרח להפיג סקרנות הקורא, כמו היה הדבר מובן מאליו. צירופם של דברים עד הנה, מוביל למסקנה כי בשל העדר זכות עמידה בהגשת הבקשה, כמו גם בשל הגשת הבקשה באיחור, לא הוכיח המבקש כי זכותו במאזן האינטרסים, שוקלת לעבר קבלת הבקשה, בפרט כאשר מנגד קיימים שיקולים כבדי משקל שהניחה המשיבה, כמסד להצדק הארכת מועד ביצוע צו ההריסה. סיכום לא מצאתי כי יש בטענות המבקש יסוד כלשהו לביטול החלטתי מיום 1.8.14, או לעיכוב ביצוע הצווים "ולהורות כי פג תוקפם". המבקש לא הוכיח כל זכות במקרקעין, לא הגיש את הבקשה במועד, ודרך הילוכו מלמד כי בחר לפרוס את ההיבטים העובדתיים אשר היו נוחים בעיניו בלבד. מכל מקום, נוכח הקשיים עליהם הצביעה המבקשת בביצוע הצו במועד, שעניינם נוגע לאילוצי צד ג', משטרת ישראל, לא ניתן לזקוף לחובתה את עצם הגשת הבקשה, במועד בו הוגשה, ואת הצורך המובנה בקבלת ארכה למימוש צו ההריסה. לאור כל האמור, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, מצאתי לחייב המבקש בהוצאות המשיבה בסך 1,500 ₪. הריסת מבנהצו הריסהצווים