התיישנות דוחות חניה שלא נשלחו בדואר רשום

התיישנות דוחות חניה שלא נשלחו בדואר רשום

בקשה לביטול 15 דו"חות חניה:


טענות הצדדים

המבקש טוען כי מעולם לא קיבל הדו"חות ואך בחודש פברואר 2013 "קיבל לידיו" דו"ח מפורט ובו רשימה של 30 דו"חות חניה בגין עבירות שבוצעו לכאורה בשנים 2006-2009 ואז נודע לו לראשונה אודותיהם.

תחילה פנה המבקש לנציג המשיבה בבקשה לבטל כל 30 הדו"חות, אולם בקשתו לא נענתה ולכן הגיש הבקשה דנן ועתר לביטול הדו"חות בטענה כי הם התיישנו.

לטענת המבקש משהדו"חות לא הומצאו לידיו תוך שנה מיום ביצוע העבירה יש לקבוע כי הם התיישנו ואין די ברישומי המשיבה כדי להוכיח את משלוח הודעות התשלום בדואר רשום. משכך, טוען המבקש, לא קמה חזקת המסירה הקבועה בחוק.

כן מלין המבקש כי המענה שקיבל מנציג המשיבה היה באמצעות גובה המס ולא באמצעות התובע העירוני.

לטענת המשיבה היא שלחה למבקש הודעות תשלום הקנס בגין הדו"חות בדואר רשום, לכתובתו הרשומה במשרד הפנים ברחוב חנה סנש 19 בחדרה, במועד הקבוע בחוק כעולה מ"הודעות תשלום קנס RR שנתקבלו בבית הדואר בבת יום ונשלחו בדואר רשום" (נספחים ב' 1- ב' 15 לתגובה) ולכן יש לראות את המבקש כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס, מאחר וחלפו המועדים הקצובים בחוק להגשת בקשה להישפט והמבקש לא העלה כל טעם לאיחור בהגשת בקשתו.

המשיבה אף צרפה לתגובתה דרישות תשלום במסירה אישית, מיום 21.7.08 (נספח ג' לתגובה) ועל כן טענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.

כן טוענת המשיבה כי אין בנסיבות המקרה משום נסיבות חריגות המצדיקות קיום דיון במעמד הצדדים ויש לדחות את הבקשה.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה סבורה אני כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי בלבד ואנמק.

עבירות החניה שבגינן נקנס המבקש הינן עבירות קנס מסוג ברירת משפט שחלות עליהן הוראות סעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ"). הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה, כעולה מהוראות סעיף 228(ב) לחסד"פ.

הודעה זו היא מסמך קונסטיטוטיבי ומסירתה לנאשם פותחת את ההליך הפלילי נגדו (רע"פ 7752/00 ניר נ' מדינת ישראל, (15.5.02).

תקנה 41(א) לתקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד - 1974 (להלן: "התקנות") קובעת כי בעבירות קנס של העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה לפי חיקוק, מותר להצמיד לרכב הודעה על מעשה העבירה.

במידה ולא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה ובעל הרכב לא ביקש להישפט, על הרשות החובה להמציא הודעת תשלום קנס חדשה בהתאם להוראות תקנה 41(ב) הקובעת: "לא שולם הקנס במועד שנקבע בהודעה שהוצמדה לרכב ולא ביקש בעל הרכב להישפט תוך אותו מועד, תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה".

עבירת קנס הינה עבירה מסוג "ברירת משפט" שהיא עבירת "חטא" ועל כן מתיישנת היא תוך שנה מיום ביצועה. כי כך, נדרשת המשיבה להמציא למבקשת את הודעת תשלום הקנס - בדואר רשום - בתוך שנה מיום ביצוע העבירה (סעיף 225א(א) לחסד"פ).

ישנן סיבות שונות להגיון שאחרי התיישנות העבירה וביניהן הרצון לגרום לרשויות לנהוג ביעילות ותוך זמן סביר, הרצון כי זכרון העדים לאירוע יהיה טרי וכי חומר הראיות יהיה נגיש. לצד אלה ניצבת הגישה כי לא ייתכן למשוך הליכים מעבר לפרק זמן סביר.

על בסיס הרציונל האמור נקבעו פרקי זמן שונים של התיישנות מעבירה לעבירה, על פי חומרתן, כשלעבירה מסוג "חטא" נקבעה כאמור תקופת התיישנות של שנה.

נלמד אם כן, כי על הרשות להודיע לאזרח על ביצוע עבירת חניה תוך שנה מיום ביצועה. אדון עתה בדרכי ההודעה.

סעיף 237(א) לחסד"פ קובע כי:

"237. (א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה:
(1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו;
(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה."

תקנה 44 א לתקנות מוסיפה על הוראה זו וקובעת חזקת מסירה. זו לשונה:

"44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן" (ההדגשות שלי – ט.ת.ז).

דהיינו, המחוקק אינו דורש מהרשות להודיע לנאשם בבירור ואף לא לשלוח לו דואר רשום עם אישור מסירה. כל שנדרש הוא משלוח הודעה בדואר רשום, או אז עובר נטל הראיה ישירות אל כתפי הנאשם להוכיח כי לא הודע לו.

אם לסכם האמור עד כה, הרי שהדרישות מהרשות פשוטות. מקום בו אדם עבר עבירה ולא ניתנה לו במקום הזמנה על ידי פקח, על הרשות להודיעו על קיום העבירה בדואר רשום, תוך שנה מיום ביצוע העבירה. לא עשתה כן – התיישנה העבירה.

בענייננו מבקשת המשיבה לקבוע כי בוצעה המצאה כדין של הדו"חות בדואר רשום, תוך שנה מיום ביצוע העבירה, בהסתמך על תדפיסים שהופקו על ידי מטרופארק ואשר נושאים את הכותרת "הודעות תשלום קנסRR שנתקבלו בבית הדואר ונשלחו בדואר רשום" מהם עולה, לטענתה, כי הדו"חות נשלחו למבקש בדואר רשום במועד המצוין על גבי כל תדפיס (נספחים ב' 1 - ב' 15 לתגובה) (להלן: "התדפיסים").

עיון בתדפיסים מעלה כי במקור מכילים הם רשימה ארוכה של דברי דואר אשר נמסרו לדואר, על מנת שיישלחו בדואר רשום. כל הדו"חות הנזכרים בתדפיסים מחוקים, למעט הדו"ח הרלבנטי, המתייחס למבקש. בראש כל תדפיס רשומים הפרטים כדלקמן:
"רשות החניה, עיריית חדרה, הודעות תשלום קנסRR שנתקבלו בבית הדואר ונשלחו בדואר רשום".
בפינה השמאלית העליונה של כל תדפיס מצוין תאריך ומתחת מפורטים דברי הדואר לפי מס' רץ, שם משפחה, שם פרטי, כתובת ומספר הדו"ח (זאת ניתן ללמוד כאמור, אך מהשורה הבודדת בה מופיעים פרטי המבקש, שכן יתר הפרטים, מחוקים).

לאחר שעיינתי בתדפיסים אשר צורפו לתגובת המשיבה, מצאתי כי ניתן לחלקם לשתי קבוצות-

הקבוצה הראשונה (תדפיסים ב'1 עד ב'9) כוללת 9 דו"חות {דו"ח מס' 27052463 מיום 2.4.06; דו"ח מס' 27730365 מיום 8.6.06; דו"ח מס' 27615160 מיום 28.6.06; דו"ח מס' 26068064 מיום 2.7.06; דו"ח מס' 27561562 מיום 22.8.06; דו"ח מס' 27718568 מיום 4.9.06; דו"ח מס' 25020967 מיום 3.12.06; דו"ח מס' 28064764 מיום 12.2.07 ודו"ח מס' 28261469 מיום 18.2.07} (להלן: "דו"חות הקבוצה הראשונה").

הקבוצה השניה (תדפיסים ב' 10 עד ב'15) כוללת 6 דו"חות {דו"ח מס' 28823664 מיום 11.3.07; דו"ח מס' 29175163 מיום 23.3.07; דו"ח מס' 30185367 מיום 10.5.07; דו"ח מס' 30257869 מיום 16.5.07; דו"ח מס' 32370363 מיום 5.9.07 ודו"ח מס' 32421661 מיום 24.9.07 (להלן: "דו"חות הקבוצה השניה").

בעוד תדפיסי הקבוצה הראשונה אינם מפרטים את המספר הרשום (RR) שניתן לדבר הדואר,קרי, לדו"ח מושא כל תדפיס, הרי שבתדפיסי הקבוצה השניה נוספה עמודה המציינת את מספר דבר הדואר הרשום שנשלח, לרבות מספר הRR ניתן לדו"ח מושא כל תדפיס.



נשאלת השאלה, אם כן, האם יכולים תדפיסי הקבוצה הראשונה, אשר אינם כוללים את מספר דבר הדואר הרשום, להוות ראיה למשלוח בדואר רשום כמצוות המחוקק?

אישור משלוח דבר דואר רשום הינו אישור מודפס של רשות הדואר אשר מציין, בין היתר, את מועד משלוח הדואר הרשום על ידי רשות הדואר, הלכה למעשה.

משכך, אני סבורה כי אין די באותם תדפיסים כדי להוכיח שדברי הדואר אכן נשלחו למבקש בדואר רשום תוך שנה ממועד ביצוע העבירה. רוצה לומר, כי בהעדר אישור על משלוח דבר דואר רשום (להבדיל מאישור על מסירת דבר דואר לבית הדואר), לא הוכח כי הדו"חות אכן נשלחו למבקש בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע העבירה ובנסיבות הרי שלא קמה חזקת המסירה.

כן סבורה אני כי אף בחותמת הדואר המופיעה על גבי התדפיסים אין כדי לסייע למשיבה, שכן כל שניתן ללמוד מהחותמת הוא שהרשימה אכן התקבלה בבית הדואר ואין בה כדי להעיד על משלוח דבר הדואר בדואר רשום, בפועל.

בית המשפט בתוך עמו הוא יושב ולא נסתרת מעיניו הטענה לפיה אזרחים רבים יושבים בחיבוק ידיים, מתעלמים מקיומם של דו"חות חניה נגדם ואך משמגיעה החרב אל סף צווארם, פונים הם לבית המשפט בטענות שונות ומשונות ובית המשפט צריך למנוע מהם לפעול בדרך נלוזה זו.

אלא שלטענה זו יש להשיב כי על מנת להילחם בתופעה האמורה, צריכה הרשות בראש ובראשונה לפעול, כנדרש מכל אזרח, על פי הוראות הדין.

נסיון החיים, כמו גם הנסיון השיפוטי מלמדים כי לא תמיד מגיע דואר רשום למי שנשלח לו ובכל זאת החליט המחוקק ללכת לקראת הרשות ולקבוע את חזקת המסירה.
על בית המשפט לדקדק דווקא במעשי ופעולות הרשות שכן בית המשפט אמון על שמירת שלטון החוק. אך לאחר שתעמוד הרשות בדרישות החוק, ניתן יהא לפנות בדרישות לאזרח.

איני מתעלמת מאי הנוחות שהחלטה זו עלולה לגרום לעומד ומתבונן מהצד, שיכול ויאמר כי יצא חוטא נשכר. אלא שבנסיבות שפורטו לעיל אין הדבר כך. כל שהיה על המשיבה לעשות הוא להציג אישור המעיד כי ביום x נשלח למבקש דואר רשום ואין למשיבה להלין אלא על עצמה, על שלא הקפידה למלא אחר הוראות החוק ויצאה ידי חובתה בהגשת התדפיס האמור.

כך גם אין במסירה אישית של הודעת תשלום למבקש אך בשנת 2008 כדי לסייע למשיבה שכן משלא נשאה בנטל המוטל עליה ולא שלחה דרישה בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע העבירה אין להעביר את הנטל למבקש.

יש לזכור כי תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שאדם שהליך נפתח כנגדו ידע על כך. בפרט כאשר מדובר בהליך גבייה אשר טומן אפשרות לנקיטת הליכי גבייה מנהליים העלולים להיות פוגעניים ולהסב לו הוצאות לשם תשלום החוב (ראו דברי כב' הש' פוגלמן במסגרת רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.13) להלן: "פס"ד כרם").

שונים הם פני הדברים בהתייחס לדו"חות הקבוצה השניה, שכן תדפיסי הקבוצה השנייה מפרטים את מספר הדואר הרשום בגין כל דו"ח ודו"ח מושא כל תדפיס ועל כן יש בהם משום ראיה למשלוח בדואר רשום. כי כך, קמה בגינם חזקת המסירה.

בפס"ד כרם הנ"ל עמד בית המשפט העליון על הטעם העומד בבסיס חזקת המסירה בדואר בקבעו:

"בבסיס חזקת המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו...הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים...עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען...זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור החזקה...".

בענייננו, המשיבה המציאה אישורי משלוח דבר דואר רשום תוך שנה מיום רישום כל אחד מהדו"חות, כנדרש בסעיף 225א לחסד"פ, כפי שיפורט להלן:

דו"ח מס' 28823664 מיום 11.3.07 נשלח למבקש בדואר רשום ביום 7.10.07 (נספח ב' 10 לתגובה).
דו"ח מס' 29175163 מיום 23.3.07 נשלח למבקש בדואר רשום ביום 7.10.07 (נספח ב' 11 לתגובה).
דו"ח מס' 30185367 מיום 10.5.07 נשלח למבקש בדואר רשום ביום 7.10.07 (נספח ב' 12 לתגובה).
דו"ח מס' 30257869 מיום 16.5.07 נשלח למבקש בדואר רשום ביום 7.10.07 (נספח ב' 13 לתגובה)
דו"ח מס' 32370363 מיום 5.9.07 נשלח למבקש בדואר רשום ביום 9.12.07 (נספח ב' 14 לתגובה)
דו"ח מס' 32421661 מיום 24.9.07 נשלח למבקש בדואר רשום ביום 5.12.07 (נספח ב' 15 לתגובה).

מהתדפיסים עולה כי דו"חות הקבוצה השניה נשלחו למבקש על פי כתובתו הרשומה במשרד הפנים והמבקש אף לא טען בשום שלב כי זו אינה כתובתו.

על רקע האמור לעיל, סבורה אני כי טענת המבקש לפיה עד ראשית שנת 2013 לא נתקבלה אצלו כל דרישה לתשלום קנס, אינה יכולה לעמוד. המסמכים שצרפה המשיבה לתגובתה מעידים כי דו"חות הקבוצה השניה נשלחו למבקש בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע כל עבירה ולכן קמה במקרים דנן, חזקת המסירה. הנטל לסתור החזקה מוטל על כתפי המבקש, אשר לא הרימו.

סעיף 229 (ח2) לחסד"פ קובע כי במידה ולא הוגשה בקשה להישפט במועדים הקצובים בחוק יראו את הנאשם כמי שהורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

רוצה לומר, כי משקיבל המבקש הודעה על הדו"חות, בתוך שנה מיום קבלתם, היה עליו לפנות בבקשה להישפט בגינם ומשלא עשה כן, אין לו להלין, אלא על עצמו.

יפים לעניין זה דברי כב' הש' ג'ובראן ברע"פ 11165/08 אריה שורשי נ' עיריית תל – אביב – אגף החניה (2.6.09):

"כפי שעמד על כך בית המשפט לעניינים מקומיים, המבקש לא השכיל להגיש את בקשתו להישפט במועדים שנקבעו לכך בחוק, ולא העלה נימוק כלשהו אשר הצדיק חריגה מהכלל ודיון בטענותיו לגופן, לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי. אמנם, המבקש צירף לבקשת רשות הערעור מספר מכתבים המעידים על כך שלא חדל לפנות לעיריית תל-אביב-יפו לביטול הודעת תשלום הקנס, ואכן אחת ההודעות לתשלום אכן בוטלה לבסוף על ידי העירייה. אלא שמשדחתה העירייה את בקשתו לביטול הודעת התשלום נשוא הליך זה, היה עליו לפנות לבית המשפט אם רצונו היה להישפט בגין הודעת תשלום הקנס לשם מימוש זכויותיו. משפנה לבית המשפט כשלוש שנים לאחר פקיעת המועד שנקבע לכך בחוק, ומשהפך פסק דינו לחלוט, לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, כי אין מקום לקבל את בקשתו להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות להישפט".

כי כך, משהמבקש לא הצליח לסתור את חזקת המסירה בהתייחס לדו"חות הקבוצה השניה ולא הסביר השיהוי בפנייתו לבית המשפט, אני דוחה הבקשה ביחס לאותם 6 דו"חות.

סוף דבר

לאור שפורט לעיל, בהתייחס לתשעת דו"חות הקבוצה הראשונה - אני סבורה כי המשיבה לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה ולכן קובעת כי הדו"חות האמורים התיישנו.

בהתייחס לששת דו"חות הקבוצה השנייה – אני סבורה כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ומשהמבקש לא סתר את חזקת המסירה - דין בקשתו, ככל שהיא נוגעת לאותם 6 דו"חות, להידחות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון