תביעה להחזרת "עיצוב" של מעצב בטענה ששולם רק עבור שימוש ולא רכישת העיצוב תביעה כספית בסך של 17,000 ₪. 1. בתאריך 18.9.11 חתמו התובע, מעצב המספק שרותי עיצוב לגופים שונים, והנתבעת 1 - מנהלת המרכז המסחרי הידוע כ"קניון ויצמן" בתל אביב (להלן: "הנתבעת" "הקניון" בהתאמה) על "הסכם לביצוע עבודת דקורציה" אשר תוצב בקניון לקראת חגי תשרי. הוסכם על אספקת כרטיסי ברכה בגדלים שונים, אספקת בדים לבנים לצורך תלייה בין כרטיסי הברכה והכנת 400 ענפים עם פרחים אשר יקשטו עץ הנמצא במתחם בית הקפה שבמקום. תמורת ביצוע העבודה התחייבה הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 16,500 ₪ בצרוף מע"מ (להלן: "החוזה", נספח ב' לכתב התביעה). 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע ביצע את העבודה במועד, כי לנתבעת אין כל טרוניה באשר לטיב העבודה וכי היא אף שילמה לתובע את הסכום הנקוב בחוזה. 3. אלא, שבתום חגי תשרי ביקש התובע מהנתבעת להשיב לו את העיצוב שסיפק. את דרישתו תמך בהצעת מחיר מיום 14.9.11 שקדמה לחתימת החוזה שם נכתב כי יש להשיב את הציוד לאחר השימוש בו (להצעת המחיר ראו נספח א' לכתב התביעה). לדידו של התובע, התמורה אותה קיבל במסגרת החוזה הינה עבור השימוש בפריטי העיצוב ולא עבור רכישתם. משלא נענתה דרישתו, הגיש התובע תביעה זו שלפני וטען כי נעשה שימוש חוזר בעיצוביו ללא רשותו תוך הפרת זכויות היוצרים שלו. הוא תובע את השווי הכספי של רכיבי העיצוב, פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים ושכר ראוי בגין השימוש (סך של 15,000 ₪ יחדיו), ובנוסף עגמת נפש והוצאות (2,000 ₪). 4. בכתב ההגנה שהוגש הובהר כי הנתבעת 2 איננה אישיות משפטית, ואילו הנתבעת 3 הינה חברה שאין לה כל קשר לחוזה ולנטען בכתב התביעה. אשר לנתבעת; עסקינן בחברת ניהול הנותנת שירותי ניהול, תפעול ואחזקה לקניון ובין היתר אחראית על עיצובו. מפעם לפעם היא מתקשרת על קבלנים לצורך ביצוע עבודות עיצוב בקניון, כשם שעשתה עם התובע. לטענת הנתבעת, היא רכשה את אביזרי העיצוב שסופקו על ידי התובע, ואין מדובר כלל וכלל בחוזה לשימוש בעיצוב בלבד. הצעת המחיר בה נתלה התובע איננה חתומה על ידה, ולא זו בלבד אלא שנאמר בה כי העיצוב יהיה לשימוש הקניון לזמן בלתי מוגבל. ההסכם המחייב הוא החוזה שנחתם בין הצדדים, כאשר לא הוסכם - לא בכתב ולא בעל פה - כי ציוד העיצוב יוחזר לתובע. במעמד חתימת ההסכם שולם לתובע סך של 6,000 ₪ עבור רכישת חומרי העבודה והיתרה כחודשיים מאוחר יותר. בתום חגי תשרי נארזו עבודות העיצוב ואוחסנו במחסני הנתבעת, והיא מודה כי בחלקם נעשה שימוש חוזר. לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט על מוצגיו, ושמעתי את התובע ונציגת הנתבעת הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. 5. החוזה שנחתם בין הצדדים הוא המשקף את ההסכמות אליהן הגיעו. אמנם, התובע טען בדיון לפני כי חתם על החוזה כאשר היה בעיצומה של עבודה, בעת שהיה כבר בקניון טרוד ועסוק בביצוע העיצוב בפועל, אך אין בידי לקבל טיעון זה. כלל נקוט הוא כי אדם מוחזק כיודע על מה הוא חותם, בפרט כאשר עסקינן בחוזה קצר בן 1/2 עמוד שאין בו כל מורכבות מיוחדת. אם לא עיין התובע בחוזה עובר לחתימתו, הוא אינו יכול להישמע בטענה כי הושמטה ממנו הסכמה כזו או אחרת (ע"א 2503/11 עזבון המנוחה בועז בתיה, ז"ל נ' בנק אוצר החייל (18.12.11)). 6. מאחר שהחוזה אינו קובע כי פרטי העיצוב יוחזרו, מבקש התובע לקרוא לתוכו את הוראות הצעת המחיר שנשלחה על ידו ביום 14.9.11, הצעת מחיר שאיננה חתומה על ידי הנתבעת ובפועל אף לא היתה נספח לחוזה. גם אם הייתי רואה בהוראות הצעת המחיר כמחייבות, הרי שצוין בהצעה כי "העיצוב יהיה לשימוש הקניון ללא זמן מוגבל, לאחר השימוש יש לקפל ולהחזיר את הציוד מקופל כראוי". מחד גיסא, השימוש אינו מוגבל בזמן. מאידך גיסא, יש לקפל את הציוד ולהחזירו. ניסוח זה, שיש בו מן הסתירה (ולכל הפחות אי בהירות), פועל לרעת מנסחו - התובע. לכן, יקשה עליו להבנות מהצעת המחיר לצורך תמיכה בטענותיו, גם אם היתה לכאורה חלק מההסכמה החוזית. 7. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". הנני סבורה כי ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מתוך החוזה עצמו, ומפנה לצורך האמור לתנאי התשלום הנקובים בו. כך, התמורה בגין ביצוע העבודה עמדה על 16,500 ₪ בצרוף מע"מ כאשר הוסכם כי סכום של 6,000 ₪ ישולם כמקדמה ואילו היתרה בתנאים של 'שוטף + 60'. לדברי התובע, עלות חומרי העיצוב הגיעה לסכום של 7,367 ₪ (ראו סעיף 6 לכתב התביעה). ניתן ללמוד אפוא כי התובע - אשר העיד על עצמו כי הוא עסק קטן וצנוע המנסה לבנות את עצמו בתחום העיצוב - ביקש לכסות את הוצאותיו בטווח המידי, ועל כן דרש (וקיבל) סכום הקרוב לעלות החומרים שרכש. יתרת הסכום (13,140 ₪ כולל מע"מ) מהווה התמורה בגין החשיבה והביצוע, וזו שולמה לו בחלוף חודשיים. מבחינתה של הנתבעת אין כל הגיון מסחרי בעסקה בה היא מממנת את עלות החומרים רק על מנת להחזיר אותם למעצב בתום השימוש, וזאת מעבר לתשלום עבור ביצוע העיצוב (ראו גם בפרוטוקול הדיון בעמ' 4 שו' 12-14). 8. נטל השכנוע במשפט האזרחי הוא על התובע. עליו להוכיח את כל אותן עובדות שעל פי הדין המהותי יש בהתקיימותן כדי לזכותו בסעד המבוקש על ידו, שכן הכלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (15.4.07), בפסקה 23). במשפט האזרחי נקבע כי נטל זה הינו על פי "הטיית מאזן ההסתברויות" - "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות..." (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598 (1986)). מהשתלשלות העניינים המתוארת לעיל עולה כי גרסת הנתבעת ופרשנותה את החוזה מסתברת יתר מאשר גרסתו של התובע, וההסכמה היתה לרכישת העיצוב להבדיל מהשימוש בו בלבד. סוף דבר; 9. התביעה נגד הנתבעת 1, נדחית. בתוך 30 ימים מהיום ישלם התובע לנתבעת 1 הוצאות בסכום של 500 ₪. לא ישולם הסכום במועד, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. מאחר שהנתבעת 2 איננה אישיות משפטית ולא הוכח כי לנתבעת 3 אחריות כלשהיא להשתלשלות העניינים המתוארת לעיל, התביעה נגדם נדחית אף היא. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מיום ההמצאה. עיצוב