נזק לרכב ממכסה ביוב בולט בדרך שאין בה תאורת רחוב 1. בתביעה זו עותר התובע, בעליו של רכב מסוג מיצובישי לנסר מ.ר. 17-663-20 (להלן: "הרכב") לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב זה לאחר שנתקל במפגע בכביש המצוי בתחום הנתבעת ובאחריותה. 2. התובע טוען כי ביום 10.3.13 , בסביבות השעה 19:10, בעת שחזר ממקום עבודתו במפעלי "עצמון פלסט" שבאזור התעשיה הישן בפרדס חנה ונאלץ לרדת לשולי הכביש בשל רכב אחר שהגיע ממולו, נפגע רכבו בחלקו התחתון ממכסה ביוב בולט באופן שהביא בסופו של דבר להכרזת הרכב כ"אבדן כללי". לטענת התובע, מדובר בכביש פגום הסלול בדרך שאין בה תאורת רחוב. בהפנותו אל תצלום המקום בו ארע הארוע נשוא תביעתו, אמר התובע: "היה חושך ולא היו סימני זהירות ולא ראיתי שיש שם בור ולכן נתקלתי בו ולא יכולתי להמשיך לנסוע עם האוטו. הרכב ירד מהכביש, הוא נפגע בתחתית בצד ימין, הגלגל, הציריה והתחתית של הגיר, הכל נשבר. התושבת של הגלגלים התעקמה..". וכן - "אני נאלצתי לרדת מהכביש. הכביש שבור והאספלט לא שלם ביחד עם מכסה הביוב... מולי בא רכב שכמעט פגע בנו ולכן נאלצתי לברוח ימינה". . לשיטת התובע, על הנתבעת לפצותו בגין נזקי ארוע זה, בהיותה אחראית על תחזוקה תקינה של הכבישים והתשתיות שבתחום שיפוטה. 3. בעתירתו לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך כולל של 6,750 ₪, הניח התובע בפני ראיות לתשלום שכ"ט שמאי בסך 500 ₪ וערך הרכב (בניכוי שרידיו) בסך 5,400 ₪. בנוסף לכך דורש התובע 850 ₪ בגין הוצאות הכנת התביעה. 4. הנתבעת המבקשת לדחות את התביעה, אישרה במהלך הדיון שהתקיים בפני, באמצעות נציגתה הגב' גלית קדישי, כי אכן "מדובר באזור תעשיה מאד גדול וישן", כי "זהו הרחוב היחיד שניתן להכנס דרכו לאזור התעשיה" וכי אין בו תאורה. ואולם, לטענתה מדובר במקום המוכר לתובע שכן הוא נוסע בו אל וממקום עבודתו ומכיר את מצב הכביש ולכן לו היה נזהר, יכול היה להקטין את הנזק. בנוסף לכך טוענת הנתבעת כי מדובר ברכב ישן משנת ייצור 1995 וערכו, על פי מחירון "לוי יצחק", נמוך יותר ועמד בעת הרלבנטית על סך של 4,700 ₪ בלבד. 5. התובע, אשר הותיר עלי רושם של אדם ישר, נענה לכל דרישות הנתבעת שהעלתה סימני שאלה בנוגע לעצם קרות הארוע ומועדו המדויק. כך, צרף הוא לתיק בית המשפט אישור ממעבידו בדבר שעות עבודתו במועד הרלבנטי לארוע והזמין לעדות את הגב' אילת מגידיש שאמרה כי היתה עמו ברכב וסיפרה: "...הבור נמצא בצד הכביש. הגענו אליו כי לא היתה תאורה. אנחנו נסענו בצד ימין של הכביש... יצאנו מהעבודה. התובע נסע, בדיוק בא רכב ממולו, התובע סטה לצד ימין..." (יצויין כי במהלך עדותה ניכר היה על העדה שהיא מתרגשת מאוד ממעמד העדות ובהצבעתה על תצלום מקום הארוע ברור היה שהיא טועה בתיאור שמסרה בנוגע לכיוון נסיעת הרכב). בנוסף לכך, הגיש התובע את חוות דעת השמאי שבדק את הרכב עם תוספת הסבר מצדו אודות פרטי הנזקים שנגרמו לו (ת/1), מסמך של נתוני בעלויות המלמד על 8 בעלים קודמים לרכב זה (ת/2) ומחירון "לוי יצחק" ממנו עולה כי ערכו של הרכב עמד ביום 1.3.13 ע"ס 6,000 ₪ (ת/3). בהשיבו לשאלות נציגת הנתבעת סיפר התובע כי הוא עובד במפעל מזה כ- 25 שנים ונוסע אליו וממנו בהסעה בדרך כלל, אישר כי הוא מכיר את "הבעיייתיות של הכביש" (כהגדרתה), וטען כי מהירות נסיעתו היתה כ- 20-30 קמ"ש. 6. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בראיות שהוצגו בפני, ובעיקר בתצלום הכביש במקום בו ארע הארוע נשוא התביעה, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל, ברובה המכריע. הלכה פסוקה היא כי על הרשות המקומית מוטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי ההולכים בדרך ומוטלת עליה חובה לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה. כך לפי סעיף 235(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולפי סעיף 249 לפקודה זו ור' גם פסק דינו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ו- 4 אח' והפנייתו אל ע"א 176/59 פד"י טז 301 שבו קבע מ"מ הנשיא אגרנט באופן מפורש כי פקודת העיריות מטילה על עיריה את התפקיד לתקן את הדרכים הציבוריות וכי מדובר בתפקיד עיקרי והכרחי: "נוכח אפיו של התפקיד האמור, מחייב ההגיון לקבוע כי מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העיריה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים". אמנם, אחריותה של הרשות המקומית איננה אחריות מוחלטת ואולם במקרה שלפני, כמו גם במקרים אחרים דומים שהובאו לפתחי ואשר יש בהם כדי ללמד על מצב רעוע ובלתי בטיחותי של חלק מן הכבישים והדרכים בפרדס חנה, הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה שהפגם בכביש שבו ארע הארוע אינו ניתן לתיקון במסגרת האמצעים העומדים לרשותה. ראיות אלה בתוספת העובדה שהכביש איננו מואר, מביאות אותי למסקנה כי אכן מדובר בכביש פגום המהווה - לפחות במקום הרלבנטי לתביעה זו - מפגע של ממש. משלא הוצגה בפני ראיה כלשהי לסתור את טענת התובע לפיה מהירות נסיעתו בכביש היתה נמוכה, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעת לנסיעתו במהירות מופרזת. באשר לטענת הנתבעת בדבר אשם תורם של התובע אשר בהכירו את הכביש ו"בעייתיותו" צריך היה לנקוט משנה זהירות - גם אם יש בדברים אלה ממש, הרי שבנסיבותיו של ארוע זה דעתי היא כי יש ליתן להם משקל מועט, שאותו הנני מחליטה להעמיד על 15% מסך האחריות לארוע. 7. באשר לגובה הנזק - על בסיס הראיות שהציג בפני התובע, הנני מעמידה את סך הנזק על 6,100 ש"ח (5,400 ש"ח ערך הרכב ו-500 ש"ח שכ"ט השמאי). אינני מחייבת את הנתבעת בפיצוי התובע בגין הוצאות הכנת התביעה (שגם לא הוכחו) שכן בתביעה קטנה עסקינן ואין נוהגים לפסוק בתביעות אלה פיצוי מסוג זה. סוף דבר, הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע 85% מהסכום הנ"ל, דהיינו - 5,185 ₪. סכום זה בתוספת הוצאות בסך 500 ₪ (סה"כ 5,685 ₪) ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים. רכבעמוד תאורהתאונות עקב מכסה ביובביובנזק לרכב