להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים עקב יציאה פתאומית של רכב מחניה בלי לתת זכות קדימה: 1. א. בתאריך 17.11.12 נסע התובע על אופנוע מכיוון נס ציונה לרחובות, בכביש דו סטרי בעל שני נתיבי נסיעה לכל צד המופרד על ידי קיר בגובה 40 ס"מ. לטענת התובע, מתוך שני נתיבי הנסיעה, רק השמאלי היה פנוי ועקב חניית רכבים במקום האוסר על חניה או עצירה נאלץ התובע לנסוע בנתיב השמאלי. תוך כדי נסיעה בנתיב השמאלי, הבחין התובע ברכב שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") היוצא מחניה בפתאומיות מנתיב הימני לכיוון הנתיב השמאלי מבלי לתת זכות קדימה ומבלי לאותת והיות והתובע לא הספיק לבלום הוא ניסה להתחמק מהמפגע עם רכב הנתבע, אך הדבר לא עלה בידו וביציאה זו של הנתבע, פגע בחזית ימנית של האופנוע. ב. א) כתוצאה מההתנגשות ניזוק האופנוע ובשל גובה הפגיעה הוכרז האופנוע אובדן כללי והשמאי העריך את שווי האופנוע לסך של 22,326.08 ₪. מאחר והתובע סבור, שהאחריות רובצת על הנתבע, הפנה הוא את תביעתו לכלל, אשר דחתה את תביעתו, בטענה שהתובע אחראי לתאונה. ב) משכך, משנדחתה תביעתו, פנה התובע למבטחת שלו וזו שילמה לתובע חלק מנזקיו ובתביעה זו תובע התובע את הפרש נזקיו בסך של 13,598 ₪, הכולל בחובו: שווי האופנוע 28,839 ₪, שכ"ט שמאי בסך 1,848.60 ₪, גרר 150 ₪, הערכת נזק מוסך 350 ₪, השתתפות עצמית 1,300 ₪, דמי קיזוז שימוש 1,299 ₪, אובדן ביטוח מקיף בסך 1,260 ₪, הוצאות כלליות (אובדן ימי עבודה) בסך 1,500 ₪ ועוגמת נפש 1,500 ₪. מאחר ולתובע שולמו סכומים מהבטחת שלו בסכום של 24,448 ₪, לכן היתרה הבלתי מסולקת מגיעה לסך של 13,598 ₪. 2. הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלדעתם, האחריות הבלעדית לגרם התאונה רובצת על התובע - זאת משום, שהנתבע נסע בנתיב השמאלי ביותר ולפתע, עקף התובע משמאל והשתחל בפזיזות וברשלנות בין רכב הנתבע לבין גדר ההפרדה שמשמאל ופגע ברכב הנתבע. לכן, מוכחשת אחריות הנתבע לגרם התאונה ומוכחש כל סכום לפיצוי בגין ההוצאות אותן תבע התובע בתביעתו. 3. כ"א מהמעורבים בתאונה העלה גרסה הסותרת את זולתה ולכן, החלטתי לבחון את כל חומר הראיות, לאור האמור בכתבי הטענות ובעדויות הצדדים ולאחר בחינת כל חומר הראיות, אני קובע, שבהסתמך על עדויות הצדדים המעורבים בתאונה ועל פי הנימוקים שיפורטו להלן, יש להשית אחריות שווה על שני הצדדים ובאופן כזה יש לייחס לכ"א מהם אחריות בשיעור של 50% - הכול כפי שיפורט להלן: א. א) נקודת המוצא לקביעת אחריותו של התובע נסמכת על תשובת התובע שהשיב לשאלה:" למה פשוט לא בלמת, אם ראית אותו לפי דבריך?" ועל כך השיב התובע כך:" אין זמן, לא היה זמן סביר, הוא יצא במהירות גבוהה מחניה, לא אותת, לא הסתכל במראה, זה חוק מספר אחד, להסתכל אם בן אדם רואה אותך במראה..". (עמ' 2 לפ',ש' 13- 15). אכן, צודק התובע, שזהו חוק מספר אחד - להסתכל, לבדוק את הנעשה בכביש, אך חוק זה חייב לחול הן על התובע והן על הנתבע. ראשית, איני מקבל את עדותו של התובע, שהנתבע יצא במהירות גבוהה מחניה, שכן כמה מהר אפשר לצאת מחניה ושנית, לא ברור כיצד יכול היה להבחין התובע - בשעות הלילה (שעה 22.35) - אם התובע מביט במראה אם לאו. ב) נקודת המוצא לקביעת אחריותו של הנתבע נסמכת גם היא על עדותו של הנתבע, המצביעה על כך, שהנתבע לא יודע בדיוק האם באמת נסע בנתיב השמאלי - כטענתו- או האם יצא מחניה, שכן לדבריו: "התחלתי נסיעה בנתיב השמאלי. עמדתי זה לא משנה אם יצאתי מחניה או מהבית, זה לא העניין" גם בהמשך חוזר הנתבע ומאשר, שהחל בנסיעה בנתיב השמאלי, עבר 500- 1000 מ' ואז הגיע רוכב האופנוע - התובע. (עמ' 3 לפ',ש' 15- 17). לעניין עדות זו משיב בית המשפט לנתבע, שזה בהחלט העניין, משום שראשית, בעצם האמירה - התחלתי נסיעה, זה אומר, שהתחלה בנסיעה מתבצעת לאחר שרכב עומד ואם הנתבע החל לנסוע לאחר שהרכב חנה, זה מחזק את עדותו של התובע, שאכן הנתבע יצא מחניה מנתיב ימני לכיוון הנתיב השמאלי. שנית, יש חשיבות לתוצאות התאונה - אם נוהג רכב יוצא מחניה מבלי לבדוק אם היציאה אפשרית ואם אין רכבים אחרים המשתמשים בדרך או אם נוהג רכב נוסע בנתיב השמאלי ורכב אחר עוקף אותו מצד שמאל. ב. א) לעצם קרות התאונה, אני קובע, שמעצם עדויות המעורבים בתאונה עולה רשלנות תורמת של כ"א מהם - כאמור לעיל- שכן, עובדות המקרה מצביעות על כך, שהתובע מזה והנתבע מזה, לא נהגו בזהירות הדרושה ולא הבחינו מבעוד מועד ברכב זולתו. מעדות התובע עולה, שהוא הבחין ברכב הנתבע, אך לא הייתה לא האפשרות לחמוק ממנו ובעניין זה אני קובע, שאם התובע היה נוסע בזהירות ובמהירות התואמת את תנאי השטח - אזי היה יכול למנוע את ההתנגשות עצמה, או למצער למזער נזקים, ברם עדותו של התובע שלא היה לו זמן לבלום וברגע האחרון ניסה לחמוק מרכב הנתבע- עובדות אלו מצביעות על נסיעה בלתי זהירה תוך מהירות בלתי סבירה בנסיבות העניין ובכך תרם התובע לגרם התאונה. (ראה עדותו של התובע בעמ' 2 לפ', ש' 10- 17). ב) כפי שכבר ציינתי לעיל, גם הנתבע תרם את תרומתו, שכן גם אם אקבל את גרסתו, שהתאונה אירעה תוך שהוא נוסע בנתיב השמאלי והאופנוע מנסה להשתחל בין רכבו ובין גדר ההפרדה משמאל, גם אז יש לומר, שהנתבע היה חייב לראות את האופנוע המגיע משמאלו והיות והנתבע לא הבחין בו בזמן שכבר היה ממש משמאלו - הרי שבנסיבות אלו, נסע גם הנתבע בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת ביחס לאופנוע שהיה משמאלו. הנתבע העיד גם, שישר בלם ושבר ימינה את ההגה, ברם אם היה עושה זאת מבעוד מועד, בעת שהאופנוע החל את העקיפה משמאל - אין להוציא מכלל אפשרות, שבמקרה כזה הייתה נמנעת ההתנגשות בין שני הרכבים. (ראה עדות הנתבע בעמ' 3- 15- 20). 4. לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע, שהנסיבות והעובדות כפי שהובאו בפני, מצביעות על אחריות משותפת של שני המעורבים בתאונה ומשהחלטתי, שלכ"א מהם יש לייחס אחריות בשיעור 50% - בהתאם לחלוקת אחריות זו, על הנתבעים לפצות את התובע. 5. באשר לסכום הפיצוי, הגיש התובע תביעה מוגזמת ובחלקה בלתי מוכחת בסך של 24,448 ₪. לא די בטענת התובע, שהוא לא קיבל ההפרש מהמבטחת שלו, אלא היה על התובע להוכיח הסכומים הנתבעים על ידו בתביעה זו, אך כל שהוכיח התובע הוא הפסדים בסך של 2,560 ₪ בהתאם לפירוט הבא: א. א) התובע לא המציא אף מסמך המוכיח שווי האופנוע בסכום של 28,839 ₪, בהתאם למכתב המבטחת של התובע, אשר צורף לכתב התביעה, הוערך שווי האופנוע לסך של 25,985 ₪ ובכתב התביעה כותב התובע, שהשמאי העריך הנזק לסך 22,326.98 ₪ ואין בפני כל הערכה אחרת. למרות, שבמכתב הנ"ל הוערך האופנוע לסך של 28,839 ₪, אין כל הסבר באותו מכתב והתובע גם לא הוכיח, מדוע שילמה לו המבטחת סך של 24,508 ₪ בגין אובדן כללי ולא את כל השווי הנ"ל. לכן, משהחליטה המבטחת לשלם לו הסכום ששולם ומשאין כל הסבר - לא של המבטחת ולא של התובע- מדוע שולם הסכום בפועל כפי ששולם - אין התובע יכול לתבוע השלמת הסכום מהצד שכנגד. לכן, נדחית התביעה בגין ההפרש בין שווי המוערך על ידי המבטחת - 25,985 ₪ ובין הסכום ששולם בפועל בעד אובדן האופנוע - 24,508 ₪. ב) כפי שציינתי לעיל, צרף התובע לכתב התביעה מכתב המבטחת (איילון, חב' לביטוח בע"מ) ובמכתב זה מפורטים מרכיבי הנזק כסכומים המגיעים לתובע מהמבטחת (הסכומים שפרט התובע בכתב התביעה כסכומים הנתבעים מהנתבעים), כאשר מצילום ספח השיק שצרף התובע לכתב התביעה עולה, שמגובה הנזק הכללי שנגרם לתובע קוזז הסכום של 1,300 ₪ כהשתתפות עצמית וכן קוזז סך של 1,260 ₪ (אובדן ביטוח מקיף) ולכן, לא הוכיח התובע מדוע על הנתבעים לשלם לו את אותם סכומים, שפורטו במכתב איילון ושלא שולמו לו בפועל על ידי איילון - למעט פירוט קיזוז שני הסכומים הנ"ל. לכן, משלא הוכיח התובע סכומים נוספים שקוזזו - למעט שני הסכומים הנ"ל- יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 2,560 ₪ (1,300 + 1,260 ₪). ב. א) התובע לא הוכיח את הסכום של 1,500 ₪ - סכום הנתבע בעד אובדן ימי עבודה. "הוצאות כלליות" אלו הן באמת כלליות בלתי מוכחות, שכן התובע לא הוכיח הפסד ימי עבודה, כמה ימים הפסיד ומהו הסכום שלא קיבל בפועל בשל ימי עבודה שלא עבד. ב) כך גם לא הוכיח התובע את פריט הנזק של עוגמת נפש בסך של 1,500 ₪ ובמיוחד כאשר נמצא בפסק דין זה, שגם לתובע רשלנות תורמת לגרם התאונה. 6. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני מחייב את הנתבעים, שניהם ביחד ו/או כ"א מהם בנפרד לשלם לתובע סך של 1,280 ₪ (מחצית מגובה הנזק המוכח הנ"ל) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה- 17.6.13- ועד התשלום בפועל. כמו כן ובהתחשב ברשלנות התורמת, אני מחייב את הנתבעים, באופן סולידארי, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 350 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. משפט תעבורהרכבתאונת דרכיםזכות קדימהחניה