אחריות על סחורה בתוך רכב שנשרף בפני תביעת התובע לחייב את הנתבעים לפצותו בסך של 30,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו בשני ארועים נפרדים הקשורים לרכבים שנרכשו מנתבעת 1 (להלן: "היבואנית"). אמנם התובע סבור כי יש קשר בין הארועים ולכך אתיחס בהמשך, אולם בפועל, מדובר בשני ארועים נפרדים ולפיכך גם אדון בהם בנפרד. ארוע שריפת הרכב ואובדן הסחורה שהיתה ברכב 1. התובע החזיק ברשותו רכב שברולט סוואנה שנקנה מהיבואנית על ידי חברת "כרומטל כימיקלים בע"מ" ואשר שימשה אותו לעבודתו. ביום 26.7.2006, בעת שהרכב היה חונה, ארעה בו התלקחות פתאומית ונגרם נזק רב לרכב ובעיקר לחלקו הפנימי. אציין כבר עתה כי במסגרת הליך זה אינני נדרשת לשאלת האחריות לקרות הדליקה ברכב ואף לא בשאלת הזכאות לתגמולי ביטוח בגינה. תגמולי הביטוח שולמו זה מכבר על ידי הנתבעת 2 לבעלת הרכב. בין הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת") לבין היבואנית מתקיים הליך משפטי נפרד בבית משפט השלום בתל אביב ואשר בו מתבררת תביעת שיבוב של המבטחת כנגד היבואנית בגין תגמולי ביטוח בסך כולל של 186,343 ₪. לא הובאו בפני פרטים כלשהם הנוגעים לרכיבי הנזק שבגינם שולמו תגמולי הביטוח ובאם תשלום זה כולל פיצוי בגין סחורה שהיתה ברכב ואשר בחלקה ניזוקה כפי שעולה מתמונות הנזק שצולמו על ידי שמאי המבטחת. 2. בתביעה שבפני טוען התובע כי ללא קשר לשאלת הגורם להתלקחות הרכב, הוא זכאי לפיצוי ממי מהנתבעות הן בגין סחורה שהיתה ברכב הכוללת אגודות ניקל לציפוי חשמלי ומלחי ניקל שונים וזאת בשווי נטען של כ- 50,000 ₪ (להלן: "סחורת הניקל") ובנוסף, נדרש על ידו פיצוי בגין 500 ש"ח עלות מכונאי שנאלץ התובע להזמין על מנת לשחרר את הילוכי הרכב ולאפשר את גרירתו לאחר השריפה, מראה אמצעית שכללה מצלמת רברס, רדיו טייפ, ספסל, וילונות וגומי להעמסת משטחים כולם בשווי של 7,200 ₪, וכן החזר שווי וו גרירה שלא פורק מהרכב. בפתח הדיון הראשון שהתקיים בפני הבהרתי לתובע כי כל הרכיבים, למעט הסחורה, הינם רכיבים שהפיצוי בגינם אמור היה להיכלל בתגמולי הביטוח ששולמו לבעלת הרכב ומשלא הצביע על זכאותו האישית להחזר עלויות אלה להבדיל מבעלת הרכב, שהיתה גם בעלת פוליסת הביטוח, וממילא גם לא הביא בפני נתונים ביחס לתגמולי הרכב ששולמו ומה הם כללו, לא עומדת לתובע עילת תביעה בגין רכיבים אלו (וזאת מעבר לשאר טענות שהועלו בענין זה על ידי היבואנית). מכאן, שהרכיב היחיד של התביעה, שנובע מארוע שריפת הרכב ולמרות זאת מצאתי שיש מקום לדון בו ולבחון באם זכאי התובע לפיצוי בגינו, הינו ביחס לסחורה שהיתה ברכב, וליתר דיוק, כפי שגם התובע עצמו דקדק בדיון ביום 10.3.14, התביעה הינה אך ורק ביחס לסחורה שלא ניזוקה בשריפה ולפיכך, ממילא לא שולמו תגמולי ביטוח בגינה. 3. בהקשר לסחורה זו, טענת התובע כנגד כל אחת מהנתבעות מעט שונה. כלפי היבואנית טוען התובע כי לאחר שהרכב נגרר לחצריה של היבואנית, פנה התובע לנציגי היבואנית וציין בפניהם כי קיימת ברכב סחורה רבה אשר לא ניזוקה בסחורה לאור העובדה כי מדובר בעיקר בסחורת הניקל, אשר החזיק ברכבו מתוך כוונה למכור אותה מדי פעם. לטענת התובע אין מדובר בסחורה השייכת לחברה בעלת הרכב, אלא סחורה שקיבל בירושה משותפות של אימו שפורקה, והוא החזיק אותה ברכב, כאמור, לצורך מכירתה כעוסק פרטי, ושלם כך אף נרשם כעוסק מורשה. לטענת התובע, בתשובה לפנייתי, ציינה היבואנית כי ניתן יהיה להוריד את הסחורה רק לאחר שהרכב יבדק על ידי שמאי, ונציג היבואנית התחייב בפניו כי בתוך מספר ימים יועבר הרכב למרכז היבואנית בראשון לציון, ושם לאחר בדיקת שמאי, יוכל לקבל את הסחורה. התובע מוסיף וטוען כי בהמשך לדברים אלו ולאחר שפנה מספר פעמים אל היבואנית, זו "משכה" את הזמן כאשר נטען בפניו כי היבואנית בודקת את מקור השריפה והסיבה לה וממתינה למומחה בענין שאמור להגיע מארה"ב ולפיכך, לא אפשרו לו לקחת את הסחורה. 4. לטענת התובע, רק בחלוף כשנתיים ממועד התאונה, נודע לו כתוצאה מפנייה של המבטחת אליו, כי למעשה שרידי הרכב הועברו לרשות המבטחת, לאחר שזו שילמה את תגמולי הביטוח בגינם וכל ניסיונותיו לקבל מהמבטחת או מהיבואנית תשובה מה עלה בגורל הסחורה שהיתה ברכב, ולא ניזוקה, לא זכו למענה. 5. במהלך הדיון בפני הוצגו תמונות שצולמו על ידי שמאי מטעם המבטחת (אינן נושאות תאריך) ומהם עולה כי ניתן להבחין בתוך הרכב, במועד הבדיקה, בציוד וסחורה שניזוקו מהשריפה. על פי הסברי התובע, הסחורה הנראית בתמונות הינה דיסקיות שונות ששימשו אותו לעבודתו והיו בתוך הרכב. התובע לא יכול היה להצביע על תמונה המתעדת שאכן היו ברכב אגדי הניקל ומלחי הניקל וזאת מאחר ולטענו, סחורה זו היתה מונחת על רצפת הרכב, מתחת לדיסקיות והציוד הנראה בתמונות. 6. לטענת היבואנית, לאור הנראה בתמונות יש לקבוע כי הרכב הועבר לרשות המבטחת ולבדיקת שמאי מטעמה, כאשר הסחורה הנטענת מצויה כולה בתוך הרכב ולפיכך, אין מקום לחייבה כלפי התובע, גם באם ימצא בית המשפט בסיס לטענותיו בדבר אובדן הסחורה. בענין זה מסכימה אני עם הנתבעת שהתובע לא עמד בנטל להוכיח טענתו כי היתה התחייבות מטעם הנתבעת לאפשר לו להוריד את הסחורה קודם להעברת הרכב למבטחת, וטענותיו בענין זה נטענו ללא ציון זהותו או שמו של אותו גורם שלטעמו התחייב כלפיו. יתרה מכך, הנתבעת לא היתה צריכה לצפות שבתוך הרכב שנשרף, מצויה סחורה בשווי עשרות אלפי שקלים כנטען, אשר לא היתה מבוטחת ובפועל היתה מוסתרת, כנטען, על ידי הציוד האחר שניזוק בשריפה, ולפיכך בהיעדר ראיה מספקת לדרישה ספציפית ומפורטת מצד התובע בהתייחס לסחורת הניקל כלפי היבואנית מיד לאחר ארוע הדליקה, אין בסיס לחיובה באובדן הסחורה הנטען, שכאמור, כלל לא היתה מודעת לקיומו, לא ב"זמן אמת" וגם לא בחלוף זמן. בענין זה מסכימה אני לחלוטין עם היבואנית כי התנהלות התובע, ובעיקר פניה בכתב והגשת התביעה במהלך שנת 2013, אכן גרמה ליבואנית לנזק ראייתי של ממש, בהיעדר אפשרות מצידה כיום לאתר את הנציגים הרלוונטים שטיפלו בארוע שריפת הרכב ולנקוט כל צעד שהוא כלפי המבטחת, ביחס לסחורה שנטען שהיתה ברכב. לאור זאת, אני מוצאת לנכון לדחות את התביעה כנגד היבואנית בהקשר זה וזאת מבלי להדרש לשאלות הנוגעות למידת הוכחת הנזק, שכן בכל מקרה, לא הוכח שהיבואנית אחראית בדרך כלשהי לאובדן סחורת הניקל. 7. ביחס למבטחת המצב שונה. ראשית, נתבעת זו לא טרחה להגיש כתב הגנה מטעמה או להתייצב לדיון על אף החלטתי מיום 10.3.14 אשר הומצאה לה כדין. שנית ובעיקר, מתוך התמונות שהציג התובע לתמיכה בטענתו כי היתה סחורה בתוך הרכב, עולה כי אכן בעת בדיקת השמאי מטעם המבטחת היתה סחורה בתוך הרכב. בהיעדר ראיה כלשהי מצד המבטחת ביחס לגורל אותה סחורה, באם כולה היתה ניזוקה, מה היא כללה, והאם ניתן פיצוי בגין אובדנה לבעלת הרכב, אני סבורה כי די בעדותו של התובע, הנתמכת באותן תמונות, כדי להוכיח שהמבטחת היא זו שאחראית לאובדן הסחורה שלא ניזוקה. עם זאת ואף בהיעדר הגנה מטעם המבטחת, עדיין חובה על בית משפט לבחון באם הוכיח התובע שווי הסחורה שלא ניזוקה דהיינו, סחורת הניקל. על אף שבית המשפט אפשר לתובע פעם אחר פעם להמציא מסמכים התומכים בדרך כלשהי בטענתו כי היתה ברשותו סחורת הניקל וכי החזיק סחורה זו ברכב, וכן נתונים ביחס לשווי אותה סחורה, לא תמך התובע טענותיו בראיות מספקות באשר לכמות הסחורה ושוויה. חלוף הזמן ששימש את התובע כהבר לחוסר אפשרותו להוכיח את שווי סחורת הניקל שהיתה ברכב, הינה נסיבה שלחלוטין בשליטת התובע ולא מצאתי בכל טיעוניו בפני הסבר משכנע מדוע תביעה זו הוגשה בחודש 6/13, על סף התיישנותה. 8. מכאן, לנוכח היעדר הגנה מטעם הנתבעת, אני סבורה כי יש לקבוע שהמבטחת אחראית לאובדן הסחורה שלא ניזוקה ואשר היתה ברכב בעת העברתו לידיה, אולם בהעדר ראיות מספקות אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי מתון, על דרך האומדנא, וזאת תוך קבלת טענתו כי אכן היתה ברכב סחורת הניקל אולם לא בכמויות או בשווי הנטען על ידו. משכך, אני מחייבת את המבטחת, הנתבעת 2, לשלם לתובע את הסך של 5,000 ₪ בגין אובדן סחורה שלא ניזוקה בשריפת הרכב, ואשר היתה בבעלותו של התובע, ולא בבעלות בעלת הרכב. אי התקנת וו גרירה 9. חלק זה של התביעה מתיחס לארוע אחר, הנוגע לרכב נוסף מסוג סוואנה אשר נרכש על ידי התובע מהיבואנית (במועד שאף אחד מהצדדים לא ציין, אולם ככל הנראה אחרי שריפת הרכב שנזכר קודם (להלן: "הרכב הקודם"). במסגרת הרכישה חויב התובע בעלות וו גרירה והתקנתו, לטענתו, בסך 2,500 ₪. בפועל לא הותקן וו הגרירה ובשל כך, טוען התובע כי לא יכול היה לחדש את רישיון הרכב ולמרות זאת הוא עשה שימוש ברכב ללא רישיון תקף, דבר שגרם לחיובו בקנסות. בשל כך, מבקש התובע לחייב את היבואנית בפיצוי בסך של 10,000 ₪ הכולל את עלות ההתקנה שלא בוצעה ופיצוי נוסף. 10. טענת התובע בענין זה הינה כי כשגילה שוו הגרירה לא הותקן, פנה לנתבעת וזו הפנתה אותו למתקין בשם בן חמו. כשניגש התובע לאותו מתקין (לא ידוע לאחר איזה פרק זמן), התברר כי בינתיים הוגשה תביעת השיבוב של המבטחת בגין ארוע שריפת הרכב הקודם ובמסגרת תביעה זו, נתבע גם המתקין בן חמו בטענה שהתקנת וו הגרירה ברכב הקודם, היא שגרמה לשריפה. בשל כך, הפסיקה היבואנית לקבל שירותים מאותו מתקין ולא בוצעה התקנת וו הגרירה ברכב הסוואנה. משנשאל התובע מדוע לא ביצע את ההתקנה במקום אחר, תשובתו היתה כי לא היו ברשותו 2,500 ₪ לשלם עבור וו גרירה והתקנה חדשים לאחר שכבר שילם זאת במסגרת רכישת הרכב. 11. תשובתו זו של התובע, היא הסותמת את הגולל על תביעתו כלפי היבואנית בגין כל נזק שנגרם לו כתוצאה מאי התקנת הוו. ברור לחלוטין כי התנהלותו של התובע באי התקנת וו גרירה אחר עומדת בניגוד מוחלט, בכל קנה מידה שהוא, לחובתו להקטין את נזקיו. הסברו זה, ממנו עולה כי העדיף לנסוע עם רכב ללא רשיון בתוקף, מאשר להוציא סך של 2,500 ₪ מכיסו ולתבוע החזר מהיבואנית, נשמע כה מופרך שנדמה שאין להוסיף עוד דבר. עם זאת משלא בוצעה התקנת הוו על ידי מי מטעם היבואנית (ועל כך אין למעשה מחלוקת), זכאי התובע להחזר עלות הוו וההתקנה שכן היבואנית לא הוכיחה כי נשאה בעלות כלשהי כלפי המתקין, מקום בו לא בוצעה ההתקנה. 12. אלא שבפי היבואנית טענות נוספות ביחס לחובתה להשיב לתובע את עלות ההתקנה והן שתיים: ראשית, התובע לא הוכיח במסמך כלשהו כי אכן חויב בסך של 2,500 ₪ בגין וו הגרירה והתקנתו. שנית, היבואנית העניקה לתובע הנחה משמעותית במסגרת רכישת הרכב ולפיכך, אין מקום להורות על השבת סכום כלשהו, בגין אי התקנת הוו. באשר לטענה הראשונה אומר רק כי ברשות היבואנית מצויים מלוא המסמכים הרלבנטיים ולפיכך במידה ורצתה להוכיח שמדובר בנתון שגוי, לא היתה כל מניעה שתעשה כן והדבר אפילו לא דורש מאמץ מיוחד מטעמה לאתר את המסמכים. לנוכח טענתה השניה של היבואנית, שלא נסתרה על ידי התובע, אני מוצאת לנכון לחייבה בחלק מהסכום הנטען על ידי התובע, בהתחשב במתן הנחה על מחיר הרכישה כולו, זאת בסך של 2,000 ₪ בלבד. לסיכום הנתבעת 1 מחויבת לשלם לתובע את הסך של 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, וכן הוצאות משפט יחסיות בסך של 200 ₪. הנתבעת 2 מחויבת לשלם לתובע את הסך של 5,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט יחסיות בסך של 500 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. סחורהרכבשריפה