ויכוח על אחוזים של דמי תיווך עם מתווך התובעת הנה מתווכת מקרקעין. בכתב התביעה שהוגש נטען כי בחודש יולי 2013 הראתה היא לנתבע, דירה, אותה רכש בסופו של דבר. התובעת צרפה לכתב התביעה טופס הזמנה, הנחזה להיות חתום על ידי הנתבע, ובו מפורטות מספר דירות, לרבות הדירה מושא תביעה זו. התובעת טוענת כי על פי ההסכם, שכרה הנו בסך של 2% בצירוף מע"מ מסכום העסקה, אשר עמד על סך של 900,000 ש"ח. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע מעולם לא חלק על זכאותה לשכר, אלא ביקש לשלם שכר מופחת של אחוז אחד בלבד וכאשר לא הסכימה לכך נאלצה להגיש תביעה זו. הנתבע הגיש כתב הגנה. לטענתו, הוא ביקש למכור את דירתו וכך פגש בתובעת. כאשר שאל אותה אם תוכל להראות לו דירות, לקנייה, הראתה לו התובעת מספר דירות ואף החתימה אותו על הסכם שכר טרחה, תוך שציינה בעל פה ששכרה יהיה אחוז אחד בלבד כולל מע"מ. לטענתו, התובעת הראתה לו מספר דירות שלא היו לטעמו וכי במהלך חיפוש עצמאי, הגיע לדירה מושא התביעה (ברחוב בן צבי בקריית מוצקין) וראה אותה. רק לאחר מכן יצרה עמו קשר התובעת והודיעה לו שמדובר בדירה, לגביה קיימת לה בלעדיות. הנתבע מוסיף וטוען כי בהמשך, הצטרפה אליו התובעת לביקורים נוספים שערך בדירה וזאת "כנראה בגלל רצונה לגזור קופון על חשבוני" (סעיף 17 לכתב ההגנה). הנתבע טוען עוד כי בטופס ההזמנה אותו צרפה התובעת, הוספה הדירה מושא התביעה וכי הוא לא חתם על הטופס כאשר הוא כולל דירה זו, אלא בשלב זה היו שתי הדירות האחרות בלבד. לאחר שהוגש כתב ההגנה, הגישה התובעת תמליל שיחה, שנערכה בינה לבין הנתבע. מהתמליל עולה כי הנתבע אינו מתכחש לעצם חובו, אלא טוען כי "לא לוקחים 2% בשום מקום לא מקובל אצלי אם את לא רוצה אחוז אחד...אז גמרנו" . לאחר הגשת התמליל הגיש הנתבע תוספת לכתב ההגנה בו ציין כי התובעת לא הוכיחה כי היא בעלת רישיון תיווך. ביחס לתמליל טען שאין בו הוכחה שהוא אכן חתם על הזמנה המתייחסת לדירה מושא התביעה. הנתבע הוסיף טענה לפיה התובעת אינה הגורם היעיל במכירת הדירה ועל כן אינה זכאית לשכר. קיימתי דיון במעמד הצדדים. התובעת טענה כי הנתבע חתם על טופס ההזמנה הכולל אף דירה זו. יחד עם זאת הודתה כי לא הותירה בידו העתק, אלא זה נשאר בידה. התובעת טענה כי היא אשר הראתה לנתבע את הדירה, וכי הוא הגיע איתה לדירה מספר פעמים. הנתבע טען כי "חד משמעית היא לא הראתה לי את הדירה הזו" ושב וטען כי אינו חתום על הזמנה ביחס לדירה זו, אלא התובעת "הוסיפה בכתב יד" את נתוני דירה זו. קיימתי דיון נוסף, במהלכו שמעתי את בעל הדירה מושא התביעה, מר מרום. העד מסר כי התובעת היא זו שקישרה בינו לבין הנתבע וכי בביקורו הראשון הגיע הנתבע עם התובעת. העד מסר עוד כי איש לא ידע שהוא מעוניין למכור, זולת התובעת, אשר כאמור היא שקישרה בינו לבין הנתבע. העד מסר עוד שלאחר חתימת ההסכם היה עד לוויכוח בין השניים בדבר גובה שכרה של התובעת, אולם הדגיש כי "הוויכוח היה על האחוזים". עדותו של מר מרום נאמנה עלי. ניכר היה שאינו מעוניין להזיק לנתבע, או להטיב עם התובעת, אלא התרשמתי שהוא מתאר את הדברים כפי שהתרחשו. התובעת התייחסה גם להנחה שניתנה לנתבע, כעולה מההקלטה, וטענה כי לאחר שהנתבע התווכח על גובה הסכום, הסכימה כמחווה של רצון טוב להפחית את שכרה לאחוז ורבע, אך ציינה כי הסכמה זו הייתה יפה לשעתה, באם הנתבע היה משלם את הסכום המופחת ללא צורך בהגשת התביעה. התובעת טענה כי כיום, הנחה זו אינה מחייבת אותה והיא עומדת על מלוא שכרה, כפי שנקוב בהסכם שבין הצדדים. לאחר ששמעתי את הצדדים ואת העד, סברתי כי התובעת הוכיחה את תביעתה במלואה. בטענת הנתבע, לפיה הגיע לדירה לבדו, אין ממש. מעדותו של העד מרום, אשר הייתה נאמנה עלי, כאמור, עולה כי הטענה אינה נכונה וכי הנתבע הגיע לדירה עם התובעת. בנתונים אלו, כאשר טענתו של הנתבע נמצאה בלתי נכונה, מתקשה אני ליתן אמון בטענתו לפיה לא חתם על טופס ההזמנה כאשר כולל הוא את הדירה מושא התביעה וכי התובעת הוסיפה רישום זה. קושי זה מתגבר לאור כך שעדותה של התובעת עשתה עלי רושם אמין. לכך אוסיף כי מהתמליל עולה שהתובעת מטיחה בנתבע כי הוא חתום על הזמנה ובה שכר טרחה בשיעור של 2% + מע"מ אולם כל שטוען הנתבע ביחס לכך הוא "את רוצה ללכת למשפט ... לפתוח איתי בחזית זה יעלה לך בהרבה מאוד דם ואת תפגעי ... זה מאוד לא בריא זה מאוד מסוכן למה אני יודע להכות". אין למצוא בתמליל טענה לכך שהנתבע אינו חתום על דירה זו וכי היא הוספה לאחר מכן בטופס. לאור אופי טיעונו של הנתבע, כעולה מהתמליל, הדעת נותנת שלו סבר כך, בשעתו, היה טוען הטענה ומטיחה בפני התובעת. מכאן, שאני קובע שהנתבע חתם על טופס ההזמנה, הכולל אף את הדירה מושא התביעה וכי התובעת היא אשר הראתה לו את הדירה, לראשונה. האם התובעת היא הגורם היעיל, אשר הביא להתקשרות בהסכם? הנתבע טען כי התובעת אינה הגורם היעיל אשר הביא להתקשרות שבין הצדדים. כאשר דחיתי את טענתו העובדתית בדבר אופן הגעתו לדירה, והוא עצמו מודה כי התובעת הגיעה עמו מספר פעמים לאחר מכן לדירה (לטענתו "לגזור קופון") נותרה טענתו לפיה התובעת לא הייתה מעורבת במשא ומתן. כפי שיובהר להלן, אין ממש בטענה זו. סעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו- 1996 קובע כי: "מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה (1) הוא היה בעל רשיון לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20; (2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9; (3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב". בע"א 2144/91 הנרי מוסקוביץ נ' אסתר ביר פ"ד מח(3) 116 נקבע כי: "דרישת ההלכה הפסוקה היא, כאמור, כי פעולת המתווך תהא הגורם היעיל להתקשרות החוזית. המבחן הוא מבחן של סיבתיות. אין המתווך יוצא ידי חובתו בעצם הוכחת הסיבתיות העובדתית. אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל. השאלה אימתי פעולת המתווך היא "הגורם היעיל" נגזרת מבחינתה של מערכת העובדות. כרגיל - כאשר המתווך מפגיש בין הצדדים - אין קושי לקבוע כי הוא הגורם היעיל לעיסקה. ברור כי מתקיים משא ומתן - אשר המתווך עשוי ליטול בו חלק - ובסיומו נכרת חוזה. הנה, כי כן, צומחת זכאות המתווך לשכרו ההוגן והראוי". בעניינו, הוכח שהתובעת היא אשר הפגישה בין הצדדים. העד מרום העיד כי איש לא ידע על אודות כוונתו למכור את הדירה ("אף אחד לא ידע שאני מוכר, הייתי דיסקרטי"). מכאן, שבמקרה זה ההפגשה שבין הצדדים הנה חוליה ממשית וחשובה לצורך קביעה האם התובעת היא הגורם היעיל בעסקה זו. אמנם, נראה כי הגם שהתובעת הגיעה עם הנתבע מספר פעמים לדירה, היא לא נטלה חלק ממשי במשא ומתן שבין הצדדים. ואולם אין בכך דבר, שכן המחיר שנסגר בסופו של דבר, קרוב מאוד למחיר שצוין בטופס ההזמנה וההפרש הוא 50,000 ש"ח בלבד מתוך דרישה של 950,000 ש"ח. מכאן, שלא ניתן לומר שגורם אחר הוא הגורם היעיל שהביא להתקשרות בין הצדדים, אלא פעולות התובעת הם שהביאו לכך. זאת ועוד. מתמלול השיחה עולה בבירור כי הנתבע אינו חולק על עצם זכאותה של התובעת לשכר וכל הוויכוח הוא על גובה השכר, כאשר הנתבע סבור שאין הצדקה לשלם מעבר לאחוז אחד. ניתן לראות בכך הודאה של הנתבע להיות התובעת הגורם היעיל ומכאן שטענתו כיום, נטענת לצורך הכבדה וניסיון לחמוק מתשלום. אעיר כי מסקנה זו עולה בבירור מעיון בתמליל ושמיעת הקלטת ואין צורך לחזור על הדברים, אלא לעיין ולהיווכח. מכאן שאני קובע שהתובעת היא הגורם היעיל שהביא להתקשרות שבין הצדדים. אף בטענתו של הנתבע לפיה התובעת אינה מחזיקה ברישיון בר תוקף, אין ממש משהוצג בפני רישיון וניתן להצר על עצם העלאת הטענה, לאור ההיכרות הקודמת שבין הצדדים. מכאן שהתובעת זכאית לשכר של 2% בצירוף מע"מ משווי העסקה, כאמור בטופס ההזמנה עליו חתום הנתבע. צודקת התובעת, שאין עוד תוקף להנחה שניתנה בשלב המשא ומתן. התובעת ביקשה להימנע מהליך משפטי, והסכימה לשם כך, לוותר על מקצת שכרה. מדובר על הצעה לצרכי משא ומתן, אותה לא קיבל הנתבע. ברי כי הסכמה זו, אינה תקפה עוד, משחִייב הנתבע את התובעת לנהל הליך זה, לא כל שכן לאור אופי טענותיו. על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 21,240 ש"ח ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.7.13 ועד לתשלום בפועל. עוד ישלם הנתבע לתובעת הוצאות בסך 1,500 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום המלא בפועל. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום. דמי תיווךתיווךויכוח