נדחתה תביעה נגד שחר נזקי צנרת על שירות לקוי התביעה שבפני עניינה בטענת התובעת אודות שירות לקוי וגביית תשלום ביתר ע"י הנתבעת 1, וזאת בשני אירועים: האחד, ביום 14.06.12 (להלן: "הארוע הראשון") והשני ביום 09.04.13 (להלן: "הארוע השני"). לטענת התובעת, כפי שפורטה בכתב התביעה, ביום 09.04.13, פנתה אליה שכנה של דירתה המושכרת ומסרה כי נוצרה רטיבות בתקרת דירתה. על כן, פנתה התובעת אל הנתבעת 1, וזו הפנתה אליה את השרברב מר X X. מר X הגיע אל הדירה, מסר כי מקור הנזילה בשלושה מוקדים, וביצע עבודה בגינה גבה 1500 ₪. פרט לכך, ביצע מר X עבודות פרטיות בגינן גבה סך נוסף של 800 ₪. לטענת התובעת, העבודה בוצעה באופן בלתי מקצועי, מה שגרר אותה למסכת ממושכת של דין ודברים עם הנתבעת 1, ואף דרש ממנה להביא איש מקצוע מטעמה לתיקון הליקויים, בעלות של 2200 ₪. עוד מציינת התובעת, כי תוך כדי העיסוק במקרה השני, כפי שפורט לעיל, נזכרה בנסיבות האירוע הראשון, שהיה כשנה קודם לכן, שבו תוקנה דליפה בצינור והיא נדרשה לשלם 1000 ₪, מתוכם סברה כי תקבל 500 ₪ החזר מן הנתבעת 1, ולא כך היה. התובעת תבעה לחייב את הנתבעות בהשבת כל הסכומים ששולמו - היינו, 500 ₪ באירוע הראשון, 1500 ₪ ועוד 800 ₪ באירוע השני וכן - 3000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש, ביטול זמן והוצאות נסיעות. לאחר האמור, תיקנה התובעת דרישתה ודרשה לחייב את הנתבעות גם בסך 2000 ₪ דמי שכירות אשר לטענתה הפסידה בשל עזיבת הדיירת את דירתה בעטים של הליקויים. הנתבעות הגישו כתב הגנה במסגרתו דרשו לדחות את התביעה ולהשית על התובעת הוצאות. הנתבעות ציינו, כי כל פנייה של לקוח מתועדת ונרשמת במערכת הממוחשבת, וכך גם האירועים נשוא התביעה. באשר לאירוע הראשון נטען, כי מתווך מטעמה של התובעת פנה באשר לדליפה בצינור מים. באותו היום נשלח בעל מקצוע שתיקן את הדליפה. התובעת לא הסתפקה באמור וביקשה, באמצעות המתווך, להחליף את כל הצינור. לאחר שהובהר לה, כי אין בפוליסה כיסוי להחלפת הצינור, אלא לתיקון נקודתי בלבד, וכי הצינור יוחלף בעלות של 500 ₪, כעבודה פרטית, הסכימה לכך. עוד נטען, כי העובדה שהתובעת "נזכרה" באירוע זה, רק זמן רב בדיעבד וכי מיד לאחר לא נטענה כל טענה על ידה, מעידה על מהימנות גרסתה של התובעת. באשר לאירוע השני, נטען כי התובעת פנתה אל הנתבעת 1 וטענה כי יש הופיעה רטיבות בתקרת השכנה. נשלח אליה בעל מקצוע, אשר איתר את מוקדי הבעיה וטיפל בהם, ובגין זאת גבה שתי השתתפויות עצמיות, בהתאם לתנאי הפוליסה. פרט לכך, ביצע עבודה פרטית בגינה גבה, באופן עצמאי, מן התובעת סך 800 ₪ נוספים. לאחר האמור, פנה חתנה של התובעת וטען כי הליקויים לא טופלו. או אז, נשלח מנהל העבודה מטעם הנתבעת 1 לביקור בדירה והציע, לפנים משורת הדין, להשיב לתובעת את ההשתתפויות העצמיות ששולמו. פרט לכך, נעשו נסיונות מרובים לבוא בדברים עם התובעת על מנת לסיים את המחלוקת מחוץ לכותלי ביהמ"ש, אך אלו נתקלו בסירובים חוזרים של התובעת. לטענת הנתבעות, סכום התביעה הינו מופרז ובלתי מבוסס, והתביעה כולה מהווה ניסיונה של התובעת לעשות עושר שלא במשפט, על חשבון הנתבעות. התובעת הגישה כתב תשובה במסגרתו טענה, כי באירוע הראשון לקחה בחשבון כי סך 500 ₪ ישולמו ע"י הנתבעת ועל כן הסכימה להחלפת הצינור, וכי לא ידעה ולא הבינה שהיא תשא בעלות החלפתו במלואה. עוד הדגישה טענותיה בדבר ביצוע עבודה חובבנית באירוע השני, ובדבר הוצאות ואובדן זמן שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלות הנתבעת 1. בדיון שהתקיים בפני העידה התובעת ומטעם הנתבעות, העיד מר קרעין וכן טען עובד הנתבעת 1, מר ניר מלמד. דיון והכרעה לאחר שלמדתי טענות הצדדים, עיינתי בראיות שהובאו בפני ושמעתי עדויותיהם בהרחבה, נחה דעתי כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ומשכך דינה להידחות במלואה. ואלו נימוקיי: ראשית, באשר לאירוע הראשון, תמוהה בעיני טענת התובעת כי "נזכרה" בנסיבות אירוע זה לאחר התרחשות האירוע השני. גרסתה של התובעת בנושא זה בלתי מהימנה בעיני ועל כן אני דוחה אותה. התרשמתי, כי התובעת אינה ממין האנשים שיחסכו דברי ביקורת, ונוכח התרשמותי זו אני מסיקה כי אילו אכן בוצעה העבודה באירוע הראשון שלא לשביעות רצונה ולחלופין אילו סברה, כי בגין מתן שירות נגבה ממנה תשלום ביתר, הייתה מלינה בפני הנתבעות בזמן אמת. העובדה שלא עשתה כן, מעידה בעיני על כך שהיה ברור לה כי החלפת הצינור מהווה עבודה פרטית עליה נדרשה לשלם מכיסה וכי העבודה בוצעה לשביעות רצונה. יתרה מכך, אין מחלוקת כי האירוע הראשון טופל עבור התובעת ע"י מיופה כוחה, שהינו מתווך. מסיבה השמורה עימה, בחרה התובעת שלא לזמן את אותו המתווך לעדות בפני, אף שמדובר בעד רלוונטי וחיוני להוכחת טענותיה. דינה של הימנעות זו, שתיזקף לחובתה של התובעת. ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו. כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 548/78, נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736 [1980] בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו: "...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. ככלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." מן הנימוקים המפורטים לעיל, אני דוחה טענות התובעת באשר לאירוע הראשון. גם ביחס לאירוע השני, אני מוצאת כי התובעת לא הוכיחה טענותיה. ראשית, באשר לטענה כי העבודה בוצעה באופן בלתי מקצועי, הרי שטענה זו נטענה בעלמא. לא צורפה כל חוות דעת של גורם מקצועי מטעמה של התובעת להוכיח טענה זו. גם החשבוניות שצורפו לכתב התשובה של התובעת, בגין תשלום לשרברב, אשר לטענתה נדרשה להזמין באופן פרטי, לצורך תיקון הליקויים, אינן מסייעות להוכחת תביעתה. שכן אין ציון בגוף החשבוניות עבור מי ניתנו, בגין איזה נכס ומה התיקונים שבוצעו, וממילא אין בהן בכדי להוכיח תיקון חוזר של אותם הליקויים להם נדרש בעל המקצוע מטעמה של הנתבעת 1. שנית, הוכח בפני, כי הסכומים שנגבו מן התובעת בגין תיקון הליקויים, נגבו בהתאם לפוליסה. שלישית, איני רואה כל עילה שבדין להורות לנתבעות להשיב לתובעת תשלום שביצעה בגין עבודה פרטית נוספת שבוצעה במסגרת האירוע השני. עוד אני מוצאת, כי טענותיה של התובעת לעניין העדר טיפול ראוי בפניותיה, אובדן זמן והוצאות בגין נסיעות נטענו על דרך הסתם ולא הוצגה לעניינן ולו ראשית ראיה. יש לומר, כי התרשמותי היא הפוכה. הוכח בפני, כי הנתבעת 1 באמצעות נציגיה, עשו כל אשר לאל ידם בכדי לרצות את התובעת, שלחו מנהל מקצוע מטעמם לביקור בדירתה, הציעו לתובעת - לא פעם - להשיב לה חלק מן הכספים ששולמו על ידה, לפני משורת הדין, ועל מנת לשפר את תחושותיה, הצעות אלו חזרו ואף שופרו במסגרת הדיון שהתקיים בפני, אולם כל אלו עלו בתוהו. באשר לטענת התובעת, בדבר הפסד שכר דירה נוכח עזיבה מוקדמת של שוכרת הדירה שנבעה מבעיות הרטיבות, גם טענה זו נטענה ללא כל תימוכין. אמנם הוצגה תרשומת של התובעת עצמה, לפיה עזבה השוכרת לפני תום חוזה השכירות, אך לא הוכח כל קשר סיבתי בין האירועים נשוא התביעה לעזיבה זו. כמו כן, התובעת נמנעה מלזמן את השוכרת לעדות מטעמה, וזאת יש גם כן לזקוף לחובתה. אמנם התביעה דנא מתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות, אשר בפניו קיימת גמישות בסדרי הדין, אולם גם בהליך זה חל על התובע נטל השכנוע, הוא החובה להוכיח את תביעתו, על פי הכלל ש"המוציא מחברו, עליו הראיה". בהתאם, על התובע להוכיח הן את העובדות שבבסיס תביעתו, הן את הנזק שנגרם ואת הקשר בין הנזק לבין אותו אירוע, והן את אחריות הנתבע העולה מאותן עובדות שהוכחו. לעניין נטל השכנוע נקבע ברע"א 3646/98, כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נז(4) 981 [2003], כי: "...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו." וכן בע"א 6821/93, בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי (1995), פ"ד מט (4) 221 [1995], בעמ' 239: "...תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי ודאות שכפות המאזניים מעוינות ... בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על 'המוציא מחברו' באשר הוא זה הטוען לשינוי המצב הקיים." בהתאם להלכה הפסוקה, תובע שאינו עומד בנטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, לא יוכל לזכות בתביעתו והיא תידחה. על מנת לזכות בתביעתו, על התובע לשכנע את בית המשפט כי הסבירות שגרסתו היא הנכונה בשיעור של 51% לפחות. בחינה כמפורט לעיל מעלה, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה. סוף דבר, התביעה נדחית במלואה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעות, בסך 1000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי בתוך 15 ימיםנזקי מיםנזקי צנרת