פגיעה ברכב נוסע תוך כדי יציאה מחניה ברוורס - מי אשם ?

פגיעה ברכב נוסע תוך כדי יציאה מחניה ברוורס - מי אשם ? הרקע ותמצית טענות הצדדים התובע והנתבע 1 (להלן: הנתבע) היו מעורבים בתאונת דרכים בחניון מרכז מסחרי בחולון. לטענת התובע, כאשר נסע בחניון בצד ימין, יצא הנתבע בנסיעה לאחור, בעודו נוהג ברכב מסחרי, ופגע ברכב התובע צדו הימני. לטענת הנתבעים, התובע נסע בנסיעה מהירה ובלתי זהירה, בניגוד לכוון התנועה בדרך חד צדדית, בשעה שרכב הנתבע נסע לאטו לאחור ובשל כך אחראי התובע לבדו לתאונה. במהלך הדיון העידו שני הנהגים וכן עדת ראיית לאירוע, עובדת בעסק סמוך. בנוסף הוגש לתיק בית המשפט מכתב של עד נוסף שהיה לכאורה במקום (נ/2), שחזר אף הוא על הגרסה כפי שמסרה העדה. לפי גרסאות עדים אלו, נסע הנתבע מרחק קצר לאחור, בשעה שהתובע נסע במהירות נגד כוון התנועה. כתוצאה מכך - לגרסת העדים - נדחף רכב הנתבע הצידה עד לעמוד הסמוך. כמו כן הוגשו תמונות מטעם שני הצדדים בהם ניתן לראות את הנזקים ברכב התובע (ת/2) ואת מקום התאונה (ת/1), כמו גם את השילוט הקיים בכניסה לחניון (נ/3). דיון והכרעה 5. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וראיותיהם, אני מעדיפה את גירסתו של הנתבע ולפיכך, יש לדעתי לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות הנתבעים, הכל כפי שיפורט להלן. ראשית, שוכנעתי כי התובע כן נסע בניגוד לכוון התנועה עליו מורה השילוט בכניסה בחניון. העובדה שלא יצא מהחניון בפועל אלא בצע את הנסיעה בעודו בתוך החניון אינה משנה מסקנה זו. התובע העיד כי הכיר את המקום וראה את השילוט בכניסה, וחרף זאת בחר להתעלם מהוראות התנועה שנקבעו לכאורה על ידי בעל החניון. הברור שעשה התובע לאחר האירוע בעירייה לא נתמך באסמכתאות, ואין בו כדי לשנות את העובדה כי בעל החניון הפרטי רשאי לתבוע את הסדרי התנועה במקום. התובע לא הכחיש את טענת הנתבע כי יציאה מהחניון בפתח הכניסה מביא לקבלת דוח תנועה, טענה שיש בה כדי לחזק את עמדת הנתבעים כי אין לנסוע בניגוד לכוון עליו מורה התמרור בכניסה. שנית, התובע טען כי הנתבע נסע לאחור ללא שימוש בצופר, טענה שהוכחשה על ידי הנתבע. הנתבע הנוהג ברכב מסחרי גדול מחויב לטענתו בצפירה בעת נסיעה לאחור ובהעדר התרעת רוורס לא יוכל הרכב לעבור מבחן רישוי שנתי. בעניין זה לא הרים התובע את נטל השכנוע המוטל עליו להוכחת טענתו. על כן אני קובעת כי התובע יכול וצריך היה להבחין ברכב הנתבע כשזה החל לנסוע לאחור ואם נהיגתו היתה איטית כפי שהצהיר, יכול היה לעצור את הרכב מבעוד מועד ולמנוע את התאונה. שלישית, עדות העדה שהתייצבה לדיון, בדומה לעדות הכתובה במסמך נ/2, שניהם תמכו בעדות הנתבע ושללו את עדות התובע באשר לאופן ומהירות הנסיעה של שני הנהגים. התרשמתי כי אין לעדה עניין כספי בתוצאות המשפט, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריה, העדה עמדה בתוקף על טענותיה גם בעת חקירתה הנגדית והיא היתה מהימנה עליי. רביעית, התובע ציין בעצמו (עמוד 3 שורה 22) כי הנתבע לא יכול היה להבחין בו בשל חסימת שדה הראייה. בנסיבות אלו יכול היה התובע לדעת ולהבין כי נהיגתו בימין הדרך בצמוד לרכבים החונים, שאינם יכולים להבחין בו - כאשר רכב הנתבע מתחיל בנסיעה - יוצרת סיכון, ולמרות זאת פעל באופן כזה ולא עצר את רכבו בטרם התאונה. חמישית, אינני מקבלת את טענת התובע כי נסע במהירות נמוכה, וזאת לאור מיקום רכב הנתבע לאחר התאונה, כשהוא נדחף לעבר העמוד שמשמאלו. רכב הנתבע הנו רכב מסחרי כבד ודחיפה שלו הצידה, בניצב לכוון הגלגלים, דורשת עצמה העולה בקנה אחד עם תיאור הנתבע והעדה כי התובע נסע במהירות גבוהה. שישית, בתמונות רכב הנתבע שנכללו בנ/3, ניתן לראות כי הפגוש האחורי נתלש לחלוטין. נזק מסוג זה צפוי להיגרם כאשר התובע שפשף את כל חלקו האחורי של רכב הנתבע. מנגד, לו היה הנתבע נוסע לאחור לתוך רכב התובע, היה צריך הפגוש האחורי להימעך פנימה, ולא היה מתנתק מרכב הנתבע עוד בטרם הוזז הרכב מהמקום. 6. לאור מכלול האמור לעיל, אני קובעת כי התובע הוא שגרם לתאונה, בנסיעה בניגוד לכוון הנסיעה הרגיל הצפוי, בחוסר תשומת לב לרכב הנתבע שהחל בנסיעה לאחור כאשר נסיעה זו מלוה בצפירה, במהירות גבוה ובאופן בלתי זהיר. 7. מיקום הנזק ברכב התובע אינו סותר את גרסת הנתבע, והוא תואם את דברי הנתבע כי שני כלי הרכב היו בנסיעה. מאחר והתאונה אירעה כאשר רכב הנתבע נסע לאחור, ניתן להבין כי חזית רכב התובע חלפה על פני הפינה האחורית ימנית ברכב הנתבע, בטרם אירעה ההתנגשות, וכך נפגע צדו של רכב התובע, ולא חזיתו. 8. לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות, את כוון ומהירות נסיעתו של התובע, את מהירות וכוון נסיעת הנתבע, לרבות את הצפירה המלווה נסיעתו לאחור, ואת ההפרעה לשדה הראייה של הנתבע לרכב הבא מימינו נגד כוון הנסיעה - הפרעה שהיתה ידועה לתובע - מצאתי כי אין מקום להטיל על הנתבע אשם תורם כלשהו לתאונה או לתוצאותיה. סוף דבר 9. התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע בהוצאות משפט לכל אחד מן הנתבעים, שמקום מושבם בירושלים, בסך של 400 ₪ (סה"כ 800 ₪). בנוסף, על התובע לשלם לנתבעת 2 את שכר העדה שהתייצבה להעיד, כפי שנפסק, בסכום של 200 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל התובע, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.פגיעת רכברכבתאונת דרכיםשאלות משפטיותרכב נוסעתאונה ביציאה מחניהחניהנזק לרכב