דרשו פיצוי כספי ומכתב התנצלות מהעירייה על דוחות חניה בניגוד לחוק התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעה בגין הוצאת לשון הרע ורשלנות. התובעים הם בני זוג. התובעת 1 היא בעלת רכב שמספרו 41-629-09. בין השנים 2004-2011 נרשמו לחובת התובעת 1, על ידי הנתבעת, 28 דו"חות בגין חניה בניגוד לחוק. הדו"חות לא שולמו על ידי התובעת 1, ועל כן ביום 6.2.13 הטילה הנתבעת עיקול על חשבון הבנק של התובעת 1, אשר משמש כחשבון משותף לשני התובעים. סכום העיקול עמד על 7,432 ש"ח (להלן: "העיקול הראשון"). התובעת 1 כופרת בחלק מהדו"חות. התובעים שלחו לנתבעת ביום 28.5.13 מכתב בו טענו כי חלק מן הדו"חות נרשמו לחובתם שלא כדין. ביום 4.6.13 השיבה הנתבעת לתובעים במכתב שנשלח אליהם ובו דחתה את טענות התובעים. התובעת 1 לא שילמה את הדו"חות שנרשמו לחובתה, ולמעט המכתב הבודד שנשלח ביום 28.5.13, לא נקטה בשום פעולה אחרת שתכליתה להסדיר את חובותיה, וזאת, על פי הנטען בכתב התביעה, מחמת חוסר זמן. לתובעים אין טענות באשר קיומה של הצדקה לכאורית בהטלת העיקול הראשון על ידי הנתבעת. בחלוף הזמן נרשם לתובעת 1 דו"ח חניה נוסף, שאף הוא לא שולם. ביום 22.6.14 הטילה הנתבעת עיקול נוסף לחובת התובעת 1 על חשבון הבנק המשותף לתובעים, על סך 9,640 ש"ח (להלן: "העיקול השני"). על פי הנטען על ידי התובעים, הטלת העיקול הנוסף נעשתה שלא כדין וללא כל צורך בשעה שכבר היה קיים עיקול אחד שהוטל על חשבון הבנק של התובעים. לטענת התובעים, הטלת העיקול הנוסף מהווה פרסום לשון הרע. לטענתם, הדבר גרם להם לביזוי והשפלה מול הבנק, שכן היה בהטלת העיקול הנוסף כדי להציג בפני הבנק וצדדים שלישיים, כגון חברות אשראי, מצג שווא לפיו התובעים עברו עבירות חניה רבות נוספות מעבר לעבירות הרבות שבגינן הוטל העיקול הראשון. התובעים טענו עוד כי פרסום זה גרם נזק לשמם הטוב, ובפרט לנוכח המקצועות בהם עוסקים - התובעת 1 היא קלינאית תקשורת והתובע 2 הוא עורך - דין. התובעים עתרו לפיצוי בסך 30,000 ש"ח ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכן תבעו מהנתבעת לכתוב להם מכתב התנצלות. לחלופין טענו התובעים, כי מדובר ברשלנות של הנתבעת אשר לא בדקה האם יש עיקול קודם שניתן להיפרע ממנו. הנתבעת הקדישה חלק ניכר מכתב ההגנה שלה לביסוס הטענה לפיה בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתקפותם של דו"חות החניה, הגם שהתובעים כלל לא ביקשו לתקוף את חוקיות הדו"חות. עוד טענה הנתבעת כי דו"חות החניה נרשמו לתובעת 1 כדין, וכי משחלף המועד לתשלום והתובעת לא הגישה בקשה להישפט בגין הדו"חות או לבטלם, יש לראות אותה כמי שהורשעה בביצוע העבירות המיוחסות בהם ונגזרו עליה הקנסות הקבועים בדו"חות. הנתבעת טענה בנוסף, כי העיקול הראשון הוטל לאחר שהתובעת 1 לא שעתה להתראות חוזרות ונשנות שנשלחו אליה ולא שילמה את הדו"חות. לטענת הנתבעת העיקול הראשון לא נשא פרי ולא מומשו במסגרתו כספים. לפיכך, ולנוכח העובדה כי התובעת 1 צברה בינתיים דו"ח נוסף שלא שולם, הטילה הנתבעת את העיקול השני, וזאת לאחר שנשלחו דרישות תשלום והתראות כדין. הנתבעת טענה לבסוף, כי הליכי הגבייה שנקטה בוצעו בהתאם לסמכותה לפי פקודת המסים [גביה] וכי שני העיקולים הוטלו על חשבון התובעים כדין, ועל כן אינם מהווים, בלאו הכי, משום הוצאת לשון הרע. דיון מתוך המסמכים שהוגשו ומטענות הצדדים עולה, כי הן העיקול הראשון הן העיקול השני הוטלו על שמה של התובעת 1 בלבד ולא על שמו של התובע 2. הגם שמדובר בחשבון בנק משותף לשניהם, הרי שמשעה שהודעות העיקול כלל לא התייחסו לתובע 2 ולא נקבו בשמו, לתובע 2 אין כל יריבות עם הנתבעת 1, אין לו כל עילת תביעה נגדה ולא היה מקום לצרפו לכתב התביעה מלכתחילה. התובע 2 לא הוכיח כי בפני פקידי הבנק או בפני גורם כלשהו הוצג כאילו הוא עבר את עבירות החניה בגינן ניתנו דוחות החניה וכי בגין העבירות שהוא ביצע הוטל עיקול על חשבונו. בנסיבות אלו הרי שדין תביעתו של התובע 2 להידחות. אשר לתובעת 1, אין חולק כי התובעת 1 נמנעה מלשלם דו"חות חניה רבים מאד שהוטלו עליה, ואף היא אינה חולקת על ההצדקה הלכאורית שבהטלת העיקול הראשון. בנוסף אין חולק, כי לאחר הטלת העיקול הראשון נרשם לחובת התובעת דו"ח חניה נוסף שאף הוא לא שולם. שעה שהדוחות לא שולמו ושעה שהסכום המשיך לצבור הפרשים כדין, הרי שבלאו הכי לא הוכח כי לא היתה הצדקה להטלת עיקול נוסף על ידי הנתבעת על חשבון הבנק של התובעת 1. אשר לשאלה האם הייתה הצדקה להטיל עיקול המתייחס לכל הדו"חות לרבות אלה שבגינם הוטל העיקול הראשון, אני מקבלת את טענת הנתבעת, לפיה בחלוף שלושה חודשים ממועד הטלת העיקול הראשון, ומשזה לא הביא עמו כל תוצאות, לא ניתן היה לממש עוד את העיקול. בהקשר זה טענו התובעים בעלמא, כי בעת הטלת העיקול הראשון נתפסו בחשבון כספים שניתן היה לממשם, ואולם לא הציגו כל מסמך ממסמכי הבנק שיש בכוחו להוכיח את טענתם. מסמך ת/3 אינו מסייע לתובעים בעניין זה. ממסמך זה עולה כי ביום 20.6.13 הודיעה הנתבעת לבנק כי היא מעכבת את מימוש העיקול שהוטל על חשבון הבנק, כדי לאפשר לתובעת 1 לטעון טענותיה. אין בו כדי ללמד איזה סכום של כסף נתפס באמצעות העיקול, ואם נתפס. אכן, הטלת העיקול יוצרת מצג כלפי פקידי הבנק לפיו הנתבעת 1 צברה לחובתה דו"חות חניה רבים והיא נמנעת מתשלומם. מצג זה הוא נכון אף לשיטת התובעת 1, אשר אינה חולקת על ההצדקה הלכאורית שבהטלת העיקול הראשון; לחובת התובעת 1 דו"חות חניה שחלקם הוטלו לפני כעשור שנים, ולא שולמו עד היום. התובעת 1 לא שילמה את הדו"חות ולמעט מכתב ששלחה לפני כשנה, לאחר הטלת העיקול הראשון, לא מצאה פנאי (כך לשיטתה) להסדיר את הנושא אל מול הנתבעת. זאת, הגם שמצאה פנאי להגיש תביעה זו. אינני מקבלת את הטענה, לפיה בהטלת העיקול השני יש כדי ליצור מצג שווא מול פקידי הבנק לפיו התובעת 1 עברה עבירות חניה רבות יותר מן העבירות בהן הורשעה בפועל על פי דו"חות החניה שצברה, שכן בחינת מסמכי העיקולים שנשלחו לבנק מלמדת כי אין בהם פרטים המלמדים על מספר דו"חות החניה שבגינם הוטלו העיקולים. זאת ועוד, אף אם היה בהטלת העיקול השני כדי לבזות את התובעת 1 בשל מעשים או תכונות המיוחסות לה, דבר היכול לעלות כדי הוצאת לשון הרע (ראו ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים ), הרי שחלה לגביהם הגנת סעיף 13(9) שעניינה פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין, או שהוא רשאי על פי היתר של רשות כאמור. לחובת התובעת 1 נצברו דו"חות חניה רבים, המועד לתשלום הדו"חות חלף והתובעת 1 לא ביקשה להישפט או לבטל את הדו"חות בתוך מועד זה, והיא אף הוזהרה כדין טרם הטלת העיקולים. משכך, ולאחר שהעיקול הראשון לא הניב פירות, הייתה הנתבעת רשאית על פי דין לגבות את הקנסות בכלים שהחוק מעניק לה. מן האמור לעיל עולה, כי הנתבעת פעלה כדין ובאופן סביר על מנת להביא לגביית הדו"חות שהוטלו על התובעת 1, והיא לא התרשלה בביצוע תפקידה זה. סוף דבר, אני דוחה את תביעתם של התובעים. התובעים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבעת בסך של 800 ש"ח. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. ניתן לבקש רשות ערעור בתוך 15 ימים. משפט תעבורהמסמכיםפיצוייםעירייהחניהדוח חניה