תביעה של הבעל לביטול הסכם גירושין בטענה שהיה פיקטיבי

תביעה של הבעל לביטול הסכם גירושין בטענה שהיה פיקטיבי האם יש לבטל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ואף מהסכם ממון, בטענה כי נעשו על מנת לחמוק מנושים? זוהי השאלה העומדת במרכז פסק דין זה. רקע והליכים: להלן עיקרי הדברים, אשר אינם שנויים במחלוקת: 1. הצדדים נישאו ביום 28.8.91 והביאו לעולם שני ילדים: הבת נולדה ביום 22.3.92 והבן נולד ביום 5.10.94. 2. חייהם המשותפים נקלעו למשבר, בין השאר על רקע חובות אליהם נקלע התובע, וביום 13.11.97 חתמו הצדדים על הסכם גירושין, אשר אלה עיקריו: משמורת הילדים תהא לאימם תוך קיום מפגשים עם אביהם; האב ישלם למזונות ילדיו הקטינים 3,000 ₪ לחודש; המיטלטלין בדירה השכורה יועברו לבעלות אם הקטינים; כל אחד מן הצדדים יישאר הבעלים של הזכויות שצבר במקום עבודתו; האיש יפרע בעצמו התחייבויותיו שלו ושל עסקו, וידאג לבטל כל ערבות של רעייתו; הצדדים יתגרשו והאשה מוותרת על כתובתה. ביום 22.4.98 אישר בית הדין הרבני את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. 3. לאחר הגירושין, עברו הצדדים להתגורר בדירות שכורות נפרדות, בהמשך עברה האשה לבית אימה והאיש לבית אימו, ומדי פעם התארח האיש בבית בו התגוררה האשה. 4. בספטמבר 2000 רכשה האשה דירה מקבלן, שילמה עבורה את התשלומים הראשוניים, ונטלה הלוואה מובטחת במשכנתא. הן הזכויות בדירה והן המשכנתא - נרשמו על שמה. 5. במרץ 2003 עברה האשה להתגורר בדירה, יחד עם האיש. בסמוך למועד זה, חתמו הצדדים על הסכם ממון, אשר אלה עיקריו: אין בחייהם המשותפים כדי לגרוע או להוסיף על זכויותיו של מי מהם; כל אחד יישאר בעלי הזכויות הרשומות על שמו; הדירה שרכשה האשה נמצאת בבעלותה בלבד. בדצמבר 2005 עזב האיש את דירת המגורים האמורה ומאז נותק הקשר לחלוטין. ההסכם הוגש לאישור בתמ"ש 12960/05 אך בדיון חזר בו האיש מן הבקשה לאשרו. 6. בחלוף כשנתיים הגיש האיש כתב תביעה (בתמ"ש שבכותרת) בו טען כי הסכם הגירושין שאושר בשנת 1998 נעשה למראית עין על מנת לאפשר לו להתמודד עם הנושים הרבים. לטענתו, הצדדים ניהלו חיים משותפים כידועים בציבור, עד שנת 2005. לפיכך, מבקש לקבוע יש כי ההסכם שאושר - בטל; כי הדירה נמצאת בבעלות משותפת של הצדדים; וכי החובות הרשומים על שמו - אף הם משותפים. 7. בכתב ההגנה טוענת האשה כי מדובר בהסכם גירושין ששיקף את המציאות ואין כל מקום לבטלו. את הדירה רכשה לבדה, ללא כל קשר לתובע, ורק בשלב מאוחר יותר איפשרה לו להתגורר בה עימה, כאשר ברור לשניהם כי הדירה נשארת בבעלותה הבלעדית. לפיכך, אין כל מקום לשיתוף, בזכויות או בחובות, ולכן יש לדחות התובענה. 8. התובענה נקבעה לשמיעת ראיות. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, בהם חזרו על הנטען בכתבי טענותיהם. האיש הביא מספר עדים מטעמו: שלושה חברים ממקום העבודה ושני קרובי משפחה; בעוד האשה הביאה את אחיה כעד מטעמה. לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומים. יצויין כי ב"כ הצדדים נמנעו מהרחבות חזית. להלן יפורטו עיקרי טענות הצדדים, בכתבי הטענות ובסיכומים. לאחר מכן יובאו השאלות המשפטיות ובהמשך ניתוח הראיות והמסקנות. המחלוקת: 9. עיקרי טענות התובע: ככלל, טוען האיש כי ממועד הנישואין ועד הפרידה בפועל ביום 1.12.05 חיו הצדדים יחדיו, כבני זוג לכל דבר ועניין. לטענתו, הסכם הגירושין נעשה רק על מנת להתמודד עם הנושים הרבים שהתדפקו על דלתו של האיש, בשל החובות אליהם נקלע, ואינו אלא הסכם למראית עין. משכך, ההסכם בטל מעיקרו. גם לאחר הגירושין המשיכו לחיות יחדיו, ועל כן הם בגדר "ידועים בציבור". הסכם הממון שנחתם בשלב מאוחר יותר משקף את העובדה כי ניהלו חיים משותפים, והעובדה שלא אושר בבית המשפט מלמדת על כך שהתובע לא הסכים לוותר על זכויותיו. בשנת 1999 שינו שני הצדדים את שם המשפחה שלהם ושל ילדיהם מ "א...ט..." ל "א...ת...", דבר המלמד על התנהלותם כבני משפחה אחת. באוקטובר 2002 החל לעבוד בחברת ה... ואת מלוא משכורתו הפקיד לחשבון הבנק של הנתבעת בבנק איגוד, דבר שאף הוא מלמד על התנהלותם כבני זוג. כאשר נרכשה דירת המגורים בשנת 2000 נרשמו הזכויות בה על שם הנתבעת מאותה סיבה, היינו - כדי למנוע מנושים לשים ידם עליה. הנתבעת אמנם נטלה הלוואה ממקום עבודתה לשם ביצוע התשלום הראשוני עבור הדירה, אך גם אימו העבירה סכום של 10,000$ לרכישתה. היתרה, שולמה באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתא, אשר הוא נשא בהחזריה החדשיים באמצעות משכורתו שהופקדה בחשבון הבנק של הנתבעת. אותה עת, השתכרה הנתבעת כ - 2,500 ₪ בלבד, ואף על פי כן בנוסף לרכישת הדירה, רכשה כלי רכב והחלה ללמוד באוניברסיטה. לאחר הסכם הגירושין בשנת 1998 פתחה תיק הוצל"פ כנגד התובע, אך לבסוף פנתה ללשכת ההוצל"פ וביקשה הקטנת קרן החוב במאות אלפי ₪, דבר המלמד על כך שהסכום שולם לה כאשר חיו יחדיו. הלכה למעשה בין הצדדים לא חלה כל הפרדה רכושית. לפיכך, זכאי התובע למחצית הזכויות בדירה, בכלי הרכב ובזכויות שצברה הנתבעת במקום עבודתה ב... בתקופת החיים המשותפים. עוד זכאי לכך שהנתבעת תישא במחצית החובות שנצברו בתקופת החיים המשותפים. בסיכומים, חוזר על הנטען בכתב התביעה, תוך הפניה לעדויות והעדפת עדותו שלו והעדים מטעמו על פני הנתבעת והעד. 10. עיקרי טענות הנתבעת: לטענתה, גירושי הצדדים בשנת 1998 נעשו בשל ויכוחים חוזרים ונשנים נוכח הסתבכויותיו הכספיות של התובע, עד אשר לא יכולה היתה ליתן בו אמון, ועל רקע אלימות מילולית עניינין שגררו אחריהם מריבות בלתי פוסקות. לאחר הגירושין עברה להתגורר עם ילדיה בדירה שכורה. התובע עבר לדירה שכורה אחרת, לאחר מכן עבר לבית אימו ולבסוף גם אימו מאסה בו. כאשר נותר התובע ללא קורת גג החל להפעיל על הנתבעת ועל הילדים לחץ בלתי פוסק לאפשר לו ללון בביתם, ואף הותיר שני מכתבי התאבדות. בלית ברירה איפשרה לו הנתבעת ללון בביתה מפעם לפעם, כאשר היא מבהירה לו כי מדובר בעניין זמני בלבד. בשנת 2000 מאסה בתחנוניו ועברה הנתבעת להתגורר בבית אימה, יחד עם ילדיה. התובע התגורר תחילה אצל אימו ולאחר מכן שכר לו דירה למגוריו. בהמשך עברה להתגורר בבית אחיה, והוא שהציע לה לרכוש דירה משל עצמה. בספטמבר 2000 חתמה על הסכם לרכישת הדירה, מבלי להודיע לתובע דבר בעניין זה. בעת רכישת הדירה שילמה 10,000 ₪ מכספים שקיבלה כסיוע בשכר דירה ומכספים שחסכה, ובעת קבלת החזקה הוסיפה עוד 22,800 ₪ מתוך הלוואת גישור שנטלה על שמה. הסכום הכולל היה 330,000 ₪. בנוסף, ביצעה את ההחזרים החדשיים בגין ההלוואה המובטחת במשכנתא. לטענתה, הצליחה לעמוד בנטל הואיל ובתקופת מגוריה בבית הוריה חסכה את משכורתה, שכן הוריה סייעו לה בפרנסת היומיום. הכספים שנתנה אימו של הנתבע נועדו לרכישת הריהוט בחדר הילדים, כמתנה לנכדיה; בסוף שנת 2002, לקראת קבלת החזקה בדירה בתחילת 2003, נודע לתובע דבר רכישתה, ואז שוב החל להפעיל עליה לחצים כבדים, אשר שלבסוף הסכימה לאפשר לו להתגורר עימם בדירה, כאשר ברור לשניהם כי הדירה נמצאת בבעלותה הבלעדית. למודת נסיון, עמדה על חתימת הסכם ממון, בו יובהר כי אכן כך פני הדברים. ההסכם אכן נחתם תוך קביעה מפורשת לפיה הדירה נמצאת בבעלותה. באשר לכספים, הואיל והיה לקוח מוגבל בבנק ביקש ממנה לאפשר לו להפקיד משכורתו בחשבון הבנק שלה. היא הסכימה בכפוף לכך שבחשבון יוותר הסכום הנדרש למזונות הקטינים, וכך היה. תשלומי המשכנתא יצאו מחשבון הבנק שלה, ולא מתוך כספי התובע. לאחר כשנתיים, לקראת סוף 2005 התערערה מערכת היחסים לחלוטין והתובע עזב את הבית. טרם העזיבה, ערכו התחשבנות, אשר קיבלה ביטוי בעמוד האחרון להסכם הממון. אשר לטענותיו הנוספות של התובע הבהירה כי החלפת שם המשפחה נעשתה על מנת לאפשר לילדים לשאת שם משפחה עברי; כי את המכונית רכשה באמצעות הלוואה ממקום עבודתה, ואת שכר הלימוד במכללה פרסה לחמש שנים. את תיק ההוצל"פ לגביית דמי המזונות פתחה בסמוך לאחר הגירושין. כאשר החל להפקיד משכורתו בחשבונה לא נקטה כלפיו כל פעולה. רק כאשר הפסיק להפקיד משכורתו חידשה את הליכי ההוצל"פ, לא לפני שהקטינה את קרן החוב. מכל הטעמים הללו, סבורה כי אין כל מקום לבטל ההסכם. טענות התובע הן בגדר "טעות בכדאיות העסקה", דבר שאינו מקים עילת ביטול על פי חוק החוזים. בנוסף, אין כל מקום לקבוע שיתוף בנכסים מכח היותם "ידועים בציבור" גם מפני שלא היו כאלה וגם בשל ההפרדה המוחלטת ברכוש. בסיכומים, חוזרת על הנטען בכתב ההגנה, תוך הפניה לעדויות מטעמה ושלילת מהימנותם של התובע והעדים מטעמו. עוד טוענת כי אין כל מקום להיעתר לתביעה לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, כאשר התובע טוען כי הונה את בית המשפט. טענה ראשונה: הסכם למראית עין? 12. ובענייננו: האם יש לבטל הסכם הגירושין בטענה כי נעשה למראית עין? עקרונית, טענתו של התובע היא כי ההסכם בדבר הפרדת הרכוש נעשה על מנת לחמוק מנושים. ואולם כעת השתנו הנסיבות, ועל כן מבקש הוא לבטל האמור בהסכם, חרף העובדה שקיבל תוקף של פסק דין, ולקבוע כי ההסכם בטל. זאת, בעין השאר, על מנת שיזכה הוא בנתח מן הרכוש שרצה להסתיר מהנושים ועל כן נתן לאשתו. ככל הנראה סבור התובע כי הסכמים אינם אלא פיסת נייר אשר הכתוב בה נועד לשרת את המטרה המונחת לנגד עיניו באותה עת. לשיטתו, בתי משפט ובתי דין, אינם אלא "חותמת גומי" אשר נועדה ליתן תוקף נוסף לאותן "פיסות נייר", וגם אותם ניתן לבטל על פי רצונו. ככל שהדבר תלוי בו, ניתן להמשיך ולחתום על מסמכים, ולבקש לבטלם בשעת הצורך. ייאמר לתובע בקול רם וצלול: "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". העולם אינו "מריונטה" הנעה על חוט על פי תנועות ידיו. הסכמים יש לקיים ופסקי דין יש לכבד. עילת התביעה שלו, לפיה ערך ההסכם על מנת לחמוק מנושים - הינה עילה בת עוולה. משכך, אין מקום לכך שתצמח לו זכות תביעה כלפי מאן דהוא - בכלל, וכלפי רעייתו לשעבר - בפרט. דדי במושכלות יסוד אלה על מנת לדחות התביעה מכל וכל, תוך חיוב התובע בהוצאות ראויות. 13. מעשית, בשל קיומה של פסיקה קודמת (שטרם בוטלה בבית המשפט העליון) לפיה יש לבחון אף לגוף העניין האם אכן מדובר בהסכם למראית עין, כאשר נטל ראיה כבד במיוחד מוטל על התובע, מצאתי לנכון לבחון הדברים לגופם. 14. עיון בעדויות מעלה כי טרם ההסכם היו הצדדים מצויים באיבו של סכסוך אמיתי: העובדה שהתובע שקע בחובות כלפי נושים אינה שנויה במחלוקת, ואין ספק כי יכולה לשמש קרקע פוריה לסכסוכים עמוקים ואמיתיים בין הצדדים; טענת הנתבעת בעניין המחלוקות הרבות וחוסר האמון שלה כלפי התובע בשל החובות הרבים שיצר לא הפרכה בחקירתה הנגדית .טענה זו קיבלה חיזוק דווקא מפי העד ד.ב שהובא מטעם התובע, אשר הודה בחקירתו הנגדית כי הנתבעת שיתפה אותו לגבי הקשיים במערכת היחסים שבינה לבין התובע (עמ' 14 ש' 23-18). 15. העובדה כי הצדדים התגרשו הלכה למעשה, אף היא מלמדת על כך שההסכם משקף נכונה את רצון הצדדים. 16. העובדה שהנתבעת פתחה תיק הוצל"פ לגביית דמי המזונות מן התובע (טענה שהעלה הוא עצמו), אף היא מלמדת על ניהול חיים נפרדים. כאן המקום לציין כי טענת התובע לפיה לאחר הפירוד הסופי בשנת 2005 חידשה את הליכי ההוצל"פ לאחר הקטנת קרן משמעותית, אף היא אינה מהווה אינדיקציה כלשהיא לחיים משותפים. 17. מקומות המגורים הנפרדים של הצדדים, אף הם מלמדים על קיומם של חיים נפרדים, הלכה למעשה, כפחי שיפורט להלן: מן העדויות עולה כי בתקופה שלאחר הגירושין בשנת 1998 התגוררה הנתבעת בדירה שכורה עם ילדיה, בעוד שהתובע התגורר בדירה שכורה אחרת. טענתה זו של הנתבעת לא הופרכה בחקירתה הנגדית, ואף קיבלה חיזוק במסגרת העדויות מטעם התובע: העדה ע.ב. שהובאה על ידי התובע הודתה כי התובע התגורר בשכירות, לפחות למשך מחצית השנה (עמ' 28 לפרוטוקול), וכך גם העד א.א. (עמ' 19 לפרוטוקול). 18. הנתבעת אמנם הודתה כי בשלב מסויים התחנן התובע לאפשר לו ללון בסלון הבית, ומשסירבה איים ליטול חייו בידיו, הותיר שני מכתבי התאבדות והפעיל לחץ על הקטינים. משכך, נאלצה להיכנע לתחנוניו. ואולם, משסירב לעזוב החליטה לעשות מעשה ובשנת 2000 עברה לבית הוריה (עמ' 24-23 לפרוטוקול). 19. בשנת 2000 עברה הנתבעת לבית אימה, וחלק מן הזמן אף נמצאה בבית אחיה. טענת התובע לפיה התגורר יחד עם הנתבעת בבית אימה ובבית אחיה, לא הוכחה. טענתו עומדת בסתירה לעדותה המפורשת של הנתבעת, לפיה לא הגיע לבית אימה, אלא לצורך ארוחות שבת מדי פעם ושהיה עם ילדיהם הקטינים (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 23-11). אחיה של הנתבעת מסר עדות דומה, כאשר הוא מבהיר כי לעולם לא היה נותן לתובע ללון בביתו לאחר שכמעט וסיבך גם אותו בהרפתקאותיו הכספיות. לכל היותר, איפשר לו לבקר או להשתתף בארוחה משפחתית, על מנת שלא לפגוע בילדים (עמ' 36 לפרוטוקול). 20. בספטמבר 2000, כאשר התגוררה הנתבעת בבית אחיה, עודד אותה האח לרכוש דירה משל עצמה. כאשר רכשה הנתבעת את דירת המגורים, לא שיתפה בכך את התובע והמשיכה להתגורר בבית אחיה. עניין רכישת הדירה ללא שיתוף התובע, נטען בכתב ההגנה ולא נסתר על ידי הנתבעת בחקירתה הנגדית. עניין מעורבותו של אחיה בעניין זה נמצא בתצהיר עדותו הראשית ואף חוזק בחקירתו הנגדית, בה הוסיף כי הוא שעודד את אחותו הנתבעת לצאת לדרך עצמאית ולרכוש דירה משלה ואף ליווה את תהליך הרכישה. תהליך זה הוסתר מהתובע על מנת שלא יסכל גם אותו. (עמ' 38-36 לפרוטוקול). רק במרץ 2003, כאשר קיבלה הנתבעת את החזקה בדירה שרכשה, הסכימה לאפשר לתובע להתגורר עימה במסגרת הסדר תשלומים שנעשה ביניהם ואשר יפורט בהמשך. 21. מן המקובץ עולה כי הצדדים נקלעו לסכסוך אמיתי, בעטיו נערך הסכם הגירושין. ההסכם אושר בבית הדין הרבני, והצדדים אף התגרשו בפועל. משך כארבע שנים לאחר הגירושין (משנת 1998 ועד 2002) התגוררו הצדדים בבתים נפרדים, כאשר מדי פעם, לפרקי זמן קצרים, נכנעה הנתבעת לתחנוני התובע, אשר הפעיל עליה מכבש של לחצים על מנת לאפשר לו ללון בביתה. נמצא כי אין מדובר בהסכם למראית עין כי אם בהסכם ששיקף נאמנה את מצב הדברים לאשורו, והוא בעינו עומד. נוכח האמור לעיל, נדחית טענת התובעת לפיה מדובר בהסכם למראית עין. טענה שניה: שיתוף מכח היות הצדדים ידועים בציבור? המסגרת הנורמטיבית: מן הכלל אל הפרט: בעניין שלפנינו, מן העדויות עולה כי הצדדים לא ניהלו מערכת יחסים של "ידועים בציבור" ואף לא היתה ביניהם כל כוונת שיתוף, לא לגבי הדירה, לא לגבי החובות, ולא לגבי כל נכס אחר, כפי שיפורט להלן: 24. רכישת הדירה עוד בספטמבר 2000 נעשתה על ידי הנתבעת בלבד, כמפורט בהסכם המכר שצורף כנספח "א" לכתב ההגנה. הדבר נעשה ללא שיתוף התובע, בתקופה בה התגוררה התובעת אצל אחיה, תוך ניהול חיים נפרדים לחלוטין מחייו של התובע (עמ' 38 לפרוטוקול). התובע לא טען אחרת ואף לא הביא כל עדות אחרת בעניין זה. 25. הזכויות בדירה נרשמו על שם הנתבעת באופן בלעדי, עובדה המלמדת אף היא על כוונה ברורה בכל הנוגע לבעלות. 26. מימון התשלום הראשוני עבור רכישת הדירה נעשה על ידי הנתבעת בלבד: 10,000 ₪ שילמה בעת רכישת הדירה מכספים שקיבלה ממשרד השיכון ומכספים שחסכה כאשר התגוררה בבית אימה. 22,800 ₪ נוספים שילמה הנתבעת בעת קבלת החזקה בדירה, באמצעות הלוואת גישור שנטלה על שמה. טענות אלה מופיעות בכתב התביעה הנתמך בתצהיר ולא הופרכו בחקירתה הנגדית של הנתבעת. אשר לתשלום שהעבירה אם התובע, בגובה 10,000 $ - מדובר בתשלום עבור חדר הילדים, כפי שהעידה הנתבעת (עמ' 24 ש' 34-32). התובע גם הוא הודה, בחקירתו הנגדית, כי הכספים הללו שימשו לסיוע ברכישת התכולה לדירה (עמ' 16 ש' 14-12). מאליו מובן כי מתנה לקטינים מאת סבתם אינה מקימה "חזקת שיתוף" עם בנה. 27. המשך המימון של הדירה נעשה באמצעות הלוואה המובטחת במשכנתא, אשר גם בה הנתבעת כלווה יחידה, ללא כל קשר לתובע. עובדה זו אף היא אינה שנויה במחלוקת. 28. ביצוע ההחזרים החדשיים לבנק למשכנתאות נעשה מחשבון הבנק של הנתבעת, עניין שהתובע אינו חולק עליו. התובעת מודה בכך כי לחשבון בנק זה הופקדה גם משכורתו של הנתבע מחברת ה..., החל בנובמבר 2002, לקראת הכניסה לדירה החדשה (עמ' 28 ש' 3-1), אך מסבירה כי הדבר נעשה לבקשת התובע, אשר בשל חובותיו הרבים חשש לפתוח חשבון בנק על שמו. הסיכום ביניהם היה כי הוא מפקיד את משכורתו בחשבון הבנק שלה, היא משתמשת בדמי המזונות בגובה 3,000 ₪ ומשיבה לו את יתרת הכספים (עמ' 29 ש' 7-1). טענה זו עולה בקנה אחד גם עם ההתחשבנות המופיעה בעמוד האחרון להסכם הממון בתמ"ש 12960/05, נספח ד' לכתב התביעה. התובע לא הציג את דפי הבנק או כל מסמך אחר אשר יש בו כדי ללמד על התנהלותם הכספית של הצדדים. הואיל והנטל מוטל עליו, נמצא כי לא הרים אותו. מכאן, כי לא ניתן לקבוע שהתובע מימן את התשלומים לבנק למשכנתאות, חלקם או מקצתם. 29. טענת התובע בדבר תרומתו המשמעותית לתא המשפחתי לאור העובדה שהנתבעת השתכרה אותה עת 2,500 ₪ בלבד ובנוסף לתשלומי המשכנתא אף רכשה מכונית ומימנה לימודים אקדמאים, אינה מבוססת. התובעת טענה בכתב ההגנה (סע' 35-34) ובתצהיר העדות הראשית מטעמה (סע' 31-31) כי חסכה כספים בתקופה בה התגוררה בית אימה, הסבירה כי רכשה את כלי הרכב מהלוואה שנטלה ממקום עבודתה, ושכר הלימוד שלה נפרס לתשלומים. כאן המקום לציין כי גם אם הותיר בידי הנתבעת סכום זה או אחר מעבר לדמי מזונות הקטינים בהם חוייב, היה עליו לעשות כן כחלק מחובתו הבסיסית להשתתף בהוצאות הבית, כמו גם לשאת בדמי השימוש עבור הדירה בה נמצא, ואינה שלו. 30. באשר לשינוי שם המשפחה של הצדדים, עדות הנתבעת לפיה הדבר נעשה על מנת ליתן לקטינים שם משפחה עברי (עמ' 28 ש' 19-15) נשמעת הגיונית ולא הופרכה. 31. הנתבעת נשאלה בחקירתה הנגדית לגבי טיפול אצל המטפל המשפחתי והשיבה כי מדובר היה בטיפול אשר נועד לאפשר למשיב להשתחרר מן הקשר ביניהם (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 24-20). כאן המקום לציין כי מדובר בפסיכולוג מוכר במסגרת קופת החולים, שאינו עוסק בהכרח בטיפול זוגי. 32. הסכם הממון עליו חתמו הצדדים (נספח ד' לכתב התביעה) ביום 30.3.03 (ולא בשנת 2004 כמצויין בו) כפי שהודה התובע (עמ' 7 ש' 4). התובע ביקש להסתמך על הסכם זה לתמיכת טענתו בדבר קיום חיים משותפים, אלא שעיון בהסכם אינו תומך בטענותיו, כפי שיפורט להלן: ראשית, בהסכם מצויין כי הצדדים מעוניינים לנהל "חיים משותפים", ללא כל שימוש במונח "ידועים בציבור". שנית, בהסכם נקבע עקרון של הפרדה ברכוש, תוך פירוט הנכסים השייכים לאיש בלבד (בסע' 5 רישא, עמ' 1) ולעומתם הנכסים השייכים לאשה בלבד (סע' 5 סיפא, עמ' 2). בהסכם זו נקבע, בין השאר, כי האיש יפקיד משכורתו בחשבון הבנק של האשה, וימשיך לעשות כן גם במקרה של פירוד, על מנת שיהיה מקור לפירעון חוב המזונות. עוד נקבע כי לאשה הזכות הבלעדית בדירת המגורים שנרכשה ואף בתכולתה של דירה זו (סע' 5.א. להסכם). עמוד 2 להסכם מסתיים בסעיף 12, בעוד שהעמוד הבא אחריו (עמ' 3) מתחיל בעמ' 14. התובע הודה כי מדובר בהסכם שנעשה בחלקים, חלקו הראשון בשנת 2003 וחלקו האחרון בשנת 2005. בסעיף 14 להסכם מצויינים הפרטים הבאים: התובע "יוצא מהבית" ביום 9.8.05; הנתבעת תפקיד בידיו 7,000 ש"ח (סכום לגביו קיים אישור בכתב יד בתחתית העמוד), האיש ישלם מזונות בגובה 2,500 ש"ח לחודש עד קיזוז החוב שחייבת לו האשה או עד שתפתח קרן השתלמות משלה בסך 19,500 ₪, סכום הכולל הפחתת 1,500 ₪ בגין המזגן. ושוב בסוף ההסכם: "האיש מתחייב שאינו תובע חלק מהדירה השייכת לאשה". 33. הסכם זה הוגש לאישור בית המשפט בתמ"ש 12960/05, הצדדים התייצבו לדיון בפני כב' השופטת ברנט ביום 26.1.06, אלא שבמועד הדיון הודיע המבקש כי אינו מעוניין לאשר ההסכם. לפיכך, נמחק ההליך. התובע מנסה לתמוך יהבו בכך שההסכם לא אושר בבית המשפט, ומכלל "לאו" לשמוע "הן", ולא היא. ובמה דברים אמורים? שאלת אישורו או העדר אישורו של ההסכם בבית המשפט, אין בה כדי להעלות או להוריד מתקפו. כל הסכם שנחתם בין שני צדדים, מחייב את שניהם. עובדת קיומו של אישור בית המשפט אמנם מוסיפה של תוקף של פסד דין, אך אין בהעדרה כדי לאיין את תקפו של ההסכם. ר' תמ"ש 17481/04 א.ב נגד נ.ב מיום 30/3/08 מאת כב' השופטת נילי מימון (נבו); וכן תמ"ש 19945-11-09 י.ר נגד ב.ר מיום 28/1/13 מאת כב' השופטת אלה מירוז (נבו). 34. זאת ועוד, העובדה שהתובע "חזר בו" מן הרצון לאשר ההסכם, אינה מלמדת אלא על חוסר האמינות המאפיין אותו, ועל כך שאינו בוחל באף אמצעי על מנת לקדם מטרותיו המפוקפקות. כפי שהביא לאישור בית הדין הרבני הסכם אשר כיום טוען כי אינו תקף, כך בחר שלא להביא לאישור בית המשפט הסכם שבהחלט היה תקף בין הצדדים. 35. כאן המקום לציין כי עברו של התובע, אף הוא אינו נטול רבב, וזאת בלשון המעטה: התובע מודה שהתנהלו כנגדו יו נגדו תיקים פליליים רבים בגין גניבה, רמאות, הרמת יד, אף כי לטענתו מדובר בהליכים שנסתיימו לפני 15 שנה (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 10-1). התובע אף הודה כי ערק משירות צבאי, המשטרה הצבאית עצרה אותו ועל כן ריצה תקופת מאס בכלא ארבעה חדשים. במקביל העסק שהקים החל להתמוטט וכשחזר לא הצליח להקימו חזרה (עמ' 20 ש' 13-10). 36. התנהלות זו, למרבה הצער (והמבוכה) עולה בקנה אחר עם התנהלותו הקודמת של התובע, בכל הקשור לחייהם המשותפים של הצדדים, להסכם הגירושין שאושר בבית הדין הרבני, ולאופן בו ניצל את רחמיה של הנתבעת ואת רגשותיהם של ילדיו הקטינים על מנת להתארח בביתם לפרקי זמן שונים. למודת ניסיון, הבינה הנתבעת כי על מנת לשמור על הדירה שרכשה עליה לערוך הסכם ממון. ההסכם אכן נחתם בסמוך למועד כניסתה לדירת המגורים שנרכשה, כפי שהעיד אף התובע (ועל כן צויין בו מפורשות כי הדירה תיוותר בבעלותה). 37. המסקנה העולה מן הדברים הללו היא כי בתקופה הקצרה בה חיו הצדדים יחדיו (מתחילת 2003 ועד סוף 2005) לא נוצרה כל כוונת שיתוף לגבי הדירה שרכשה הנתבעת בזיעת אפיה, , לא נוצרה כל כוונת שיתוף לגבי הזכויות שצברו ממקומות העבודה שלהם, ובוודאי לא לגבי החובות שצבר התובע בכשרון רב והיוו מקור בלתי נדלה למחלוקות בין הצדדים. אף במישור המוסרי אין כל הצדקה לכך שהנתבעת, אשר סבלה מן התובע הן בנישואיהם והן לאחר הגירושין, ואשר מדי פעם נכנעה ללחציו וסיפקה לו קורת גג, תצטרך עתה גם לחלוק עימו את הדירה שרכשה בזיעת אפיה או להיות שותפה לחובות שיצר בעצמו. סוף דבר, נפסק כדלקמן: התביעה לקביעת בטלות ההסכם ולקבלת סעדים של חלוקת הנכסים - נדחית. התובע ישלם הוצאות הנתבעת בגובה 10,000 ₪, תוך 30 יום. חוזהגירושיןהסכם גירושיןביטול חוזה