פרשנות צוואה חסרה מהם הכללים ? בסעיף 54(א) לחוק הירושה העוסק בפרשנות צוואה נקבע: "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". המדובר אם כן בפרשנות דו-שלבית. תחילה על פרשן הצוואה לנסות ולאמוד את דעתו של המצווה מתוך הצוואה. רק במידה ואין ביכולתו לעשות כן, יזקק הוא לנסיבות חיצוניות על מנת לאמוד את דעתו של המצווה. המלומד שמואל שילה הביא בספרו, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, סעיפים 1-55, נבו הוצאה לאור, התשנ"ב-1992, מקרים בהם ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות צוואה. אחד המקרים הוא כשהצוואה ניתנת לפירושים שונים. לרוב השאלות המתעוררות כשמדובר בפירושים אפשריים שונים אינן מעמידות פירוש מקיים מול פירוש שאינו פוסל, שהרי אז הפירוש המקיים עדיף, אלא פירוש מקיים לטובת פלוני מול פירוש מקיים לטובת אלמוני. במקרה זה מדובר בחיפוש אחר אומד דעתו של המצווה ולכן אפשר להביא ראיות נסיבתיות חיצוניות לצוואה. (ראו בעמ' 456 דוגמה בדבר הוראה בצוואה לזוכה ולרעייתו, בזמן שבעת כתיבת הצוואה ובעת קיומה היה הזוכה נשוי לנשים שונות). ברק הביא בספרו בעמ' 308-309 חזקות לפרשנות צוואה הניתנות לסתירה וביניהן: "כביטוי לחזקה כי המצווה נוהג כאדם סביר ומחלק את רכושו כנהוג וכמקובל בקהילייה שלו, ניתן להכיר בחזקה כי תכליתה האובייקטיבית של הצוואה הינה להעדיף בני משפחה על פני זרים... בגדריה של חזקה זו יש להעדיף קרובי משפחה "קרובים" על פני קרובי משפחה "רחוקים"... חזקה זו נסתרת אם מוכח אומד דעת (ריאלי) נוגד". עוד התייחס ברק בספרו למצב בו פרשנות הצוואה על פי תכליתה ומנקודת מבטו של המצווה תביא לתוצאה אבסורדית: "אם פירושה של הצוואה על פי תכליתה מביא לתוצאה אבסורדית, ניתן לשנות מלשון הצוואה כדי להסיר את האבסורד. לעניין זה יש לזכור כי מצווה רשאי לבקש להשיג תוצאות שלשופט נראות כאבסורדיות. אבסורד "מתוכנן" אינו מאפשר אפוא שינוי בלשון הצוואה. האבסורד אשר יש בכוחו להביא לתוצאת השינוי הוא אבסורד מנקודת מבטו של הסובייקטיבית של המצווה. השאלה הינה, אם לאור רצונו שלו, התוצאה שהוא השיג - בעקבות פירוש הצוואה על פי תכליתה - היא אבסורדית. אם התשובה היא בחיוב, רשאי בית המשפט לשנות הצוואה כדי הצורך להסיר את האבסורד". דוגמא מהפסיקה: השאלה הנשאלת היא אם ציון המילה "אשתו", לפני ציון שמה של הנתבעת, נועד להדגיש את קיום קשר הנישואין שבין הנתבע לבין התובעת ואם קשר הנישואין היווה תנאי לקבלת חלק בבית המגורים, או שמילה זו נועדה לזיהוי הנתבעת בלבד. במילים אחרות השאלה היא אם המושג "אשתו ל' " מתייחס לעובדת היות הנתבעת כלתו של המנוח בעת עריכת הצוואה או בעת מימוש ההוראה ביחס לבית המגורים שהוא מועד פטירת המנוחה. ניתן לראות את הקושי גם כחסר בצוואת המנוח - המנוח לא התייחס בצוואתו למצב בו הנתבעת תחדל מלהיות עוד אשתו של בנו בעת מימוש הוראת הצוואה. על מנת ליישב קושי זה יש לנסות ולברר את תכליתה של צוואת המנוח ולשאול מה היה אומד דעתו של המנוח בעת עריכתה. האם היה בכוונתו להוריש את חלקו בבית המגורים גם אם במותו ינותק קשר הנישואין בין הנתבעת לבין בנו. המדובר בשאלה פרשנית. ראו ניתוח משפטי לסוגיה דומה בספרו של אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך חמישי, פרשנות הצוואה, נבו הוצאה לאור, תשס"א-2001 (להלן: "ספרו של ברק") שם בעמ' 341 ובפסק דינו של כב' השופט בן-ציון גרינברגר תמ"ש (י-ם) 26220/09 עיזבון המנוח ד. ז"ל נ' י.ד (ניתן ביום 4.9.11). בחינת צוואת המנוח במקרה דנן מעלה שהמנוח לא הוריש לנתבעת כספים או כל רכוש בנפרד מן התובע. כל שציווה המנוח לנתבעת, ולא לה בלבד, אלא לה ולתובע ביחד, הוא בית המגורים. נוסיף על כך כי למנוח ולמנוחה, לכל אחד מהם, היו ילדים נוספים מנישואים קודמים, וביניהם ג.ב, שהוזכר בצוואה, עליו סמכו המנוחים להוציא את צוואותיהם לפועל. לילדיהם אלה לא הוריש המנוח דבר. מקריאת הצוואה ומעצם העובדה שהמנוח ייחד חלק נפרד בצוואה לבית המגורים ולא ציווה אותו לכל צאצאיו, ניתן להסיק שהיה לשני המנוחים יחס מיוחד לבית שהיה "ביתם בישראל". כוונת המנוח הייתה להוריש את בית המגורים לתובע ולאשתו יחד על מנת שהם יתגוררו בו כיחידה משפחתית. המנוח לא התכוון לצוות לנתבעת לבדה חלק נפרד כלשהו בבית. אין זה מתקבל על הדעת שהמנוח התכוון להוריש לנתבעת, בהיותה גרושתו של בנו, את מחצית חלקו בבית המגורים (רבע מבית המגורים) בעוד ליתר ילדיו לא הוריש דבר. קבלת פרשנותה של הנתבעת תגרום בהכרח לצורך במכירת בית המגורים שכן אין כל אפשרות שהתובע והנתבעת יתגוררו באותו בית לאחר גירושיהם. ייחוס אומד דעת שכזה למנוח אינו אפשרי. המנוח לא ציין בצוואתו איזה חלק יקבל התובע בבית המגורים ואיזה חלק הנתבעת. מכאן ברורה כוונתו כי שני בני הזוג יירשו את הבית יחדיו למטרה משותפת אחת. משהתגרשו הצדדים ותכלית זו אינה מתקיימת עוד, אין לראות בנתבעת כזכאית לחלק בבית המגורים על פי הצוואה. על פי אומד דעת זה של המנוח ברור כי התכוון בדיבור "אשתו ל' " לתנאי שעליו להתקיים בעת מימוש הוראת הצוואה. מאחר וקשר הנישואין בין הנתבעת לבין התובע נותק עוד לפני מות רעיית המנוח יש לדחות את בקשת הנתבעת להימנות על הזוכים בצוואתו. בטרם אסקור מספר דוגמאות לפסיקת ביהמ"ש במחלוקות דומות, אציין שאינני מקבל את פרשנותה של הנתבעת למילים "with no restrictions" "ללא הגבלות", המופיעות לאחר ציון שמו של הנתבע ושמה היא. הנתבעת טענה שהמנוח הדגיש במילים אלה את רצונו שהיא תזכה בירושה ללא תנאים. עמדתי היא שמילים אלה מתייחסות לכל מי שהמנוח היה מצווה לו את בית המגורים ולא לנתבעת לבדה. נראה שהמנוח הוסיף מילים אלה לצוואתו הואיל והמדובר בבית מגורים הנמצא בשטח המושב במקרה שלפני אומד דעתו של המנוח ברור מתוך הצוואה ואינו מאפשר קביעה כי גירושי הצדדים אינם מביאים לביטול הוראת הצוואה, ככל שהדבר מתייחס לנתבעת בעניין בית המגורים. הרי אומד דעתו של המצווה הוא החשוב מכל בפרשנות הצוואה. ראו לעניין זה דבריו של הנשיא ברק בפס"ד טלמצ'יו, בעמ' 826: "במתח הפנימי שבין ה"גוף" (הטקסט של הצוואה) לבין ה"נשמה" (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על-פי הצוואה, או שלכל אדם אחר" "למשקל מיוחד זה של אומד-דעת המצווה בדיני הצוואה, ביטוי בדיני הפרשנות. לא הרי פרשנותה של צוואה כהרי פרשנותם של חוקה, חוק או חוזה. בפרשנות הצוואה על השופט ליתן מעמד מיוחד לאומד-דעת המצווה. עליו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה." עד כה התבססתי על תוכן הצוואה בלבד וכפי שאומד דעתו של המנוח משתמע ממנה, מבלי שפניתי לנסיבות חיצוניות לצוואה. כלומר, מלאכת הפרשנות עד כה נעשתה כפרשנות במובן הצר. פנייה לראיות חיצוניות מחזקת את מסקנתי כי יש לדחות את התנגדותה של הנתבעת ולקבל את בקשת התובע לקיום הצוואה ולהורות כי הוא היורש הבלעדי על פיה. בצוואתה ביקשה המנוחה לעדכן צוואה קודמת היות ובעלה, המנוח, נפטר והיא הייתה הזוכה היחידה ברכושו, ומבקשת לאשר בשנית את רצון המנוח ורצונה שלה כי "בננו הצעיר, מ.ב, יהיה הזוכה היחיד של כל הנכסים אשר יישארו בעת פטירתי". ג.ב הצהיר כי המנוחים דיברו עמו טרם ערכו את צוואותיהם וסיפרו לו כי בכוונתם להוריש את בית המגורים לתובע, שהוא בנם היחיד אשר התגורר בישראל. בצוואתם זו ביקשו לספק לתובע מקום מגורים, להקל עליו כלכלית ולאפשר לו להשתקע בישראל ולהקים משפחה. עוד הצהיר ג.ב כי המנוחים לא הכירו את הנתבעת היטב. התובע הצהיר כי לאחר שנישואיו הראשונים כשלו, קיוו הוריו כי יצליח להקים בית ומשפחה בישראל. לאחר שהתחתן עם הנתבעת ביקשו להבטיח לתובע מקום מגורים משותף לו ולאשתו, בתקווה שיקימו משפחה בישראל. מתוך תקווה זו בלבד הוזכרה גם הנתבעת בצוואת המנוח. צוואת המנוחה והצהרות אלה של התובע ושל ג.ב, עליהן לא נחקרו על פי ההסכמה הדיונית שהושגה, מתיישבות עם אומד דעת המנוח אשר עולה מתוך הצוואה ומחזקות אותו. כאמור, לבקשת התובע חתמה הנתבעת על כתב הסתלקות מעיזבון המנוח לטובת התובע, נספח ו' לסיכומי התובע. תוכן המסמך מדבר בעד עצמו וקשה לקבל את טענת הנתבעת כי חתמה עליו מבלי שהבינה את תוכנו. הנתבעת אישרה בחתימתה שהיא מסתלקת מכל זכות שהייתה לה בעיזבון המנוח לטובת התובע וחזרה על כך פעמיים במילה "מוותרת". גם אם לא גילה התובע לנתבעת דבר הגשת הצוואה לקיום, כטעת הנתבעת, אין לדבר השפעה על עצם הודעת ההסתלקות. צודקת הנתבעת בטענתה שלא היה די בכתב ההסתלקות כדי להעביר את זכויות הנתבעת. עם זאת, כתב ההסתלקות יכול לשמש ראיה להבנתה הפנימית של הנתבעת את מצב הדברים בטרם פנתה לייעוץ משפטי. הנתבעת הצהירה שזמן קצר לאחר מועד כתיבת הצוואה סיפר לה התובע שהמנוח הזכיר אותה בצוואתו כיורשת כאות הוקרת תודה. מכאן שחתמה על כתב ההסתלקות ביודעה שהמנוח זיכה אותה בצוואתו. בנסותה להצביע על נסיבות חיצוניות לצוואה, ביקשה הנתבעת להצביע על מניע עצמאי שהיה למנוח כשציווה לה חלק מבית המגורים. לטענתה מניע זה לא היה קשור לעצם היותה אשתו של התובע. לדבריה המנוח העריך אותה על שעזרה לבנו התובע להיגמל מסמים, להפחית בשתיית אלכוהול ולחדש את הקשר עם בתו מנישואיו הקודמים. כזכור, אין כל זכר לנימוק זה לא בצוואת המנוח ולא בצוואת המנוחה ולא הובאה מאת הנתבעת כל ראיה לתמוך בטענותיה אלה. התובע הכחיש מכל וכל את טענות הנתבעת בעניין זה והוגשו לביהמ"ש עדויות בתצהיר מטעם שלושה אנשים אשר עבדו עם התובע במקום עבודתו ועובדים עמו עד היום. עדים אלה הצהירו שבמהלך כל התקופה הרלוונטית בה היה להם קשר ישיר וצמוד עם התובע לא חשו שהתובע השתמש בסמים או צרך אלכוהול במידה שאינה סבירה. לדבריהם התובע עבד תחת פיקוחם של שניים מהם ואלה אף הצהירו כי בתקופה הרלוונטית קידמו אותו בתפקיד. גם מתצהירי בתו של התובע מנישואיו הקודמים ואמה - גרושתו עולה שהתובע לא ניתק מעולם קשר עם בתו ותמיד היה בקשר טוב עמה. עוד הצהירו שלנתבעת לא הייתה כל השפעה חיובית על הקשר בין התובע לבתו אלא להפך. הנתבעת הבהירה בתצהירה כי מעולם לא טענה שהתובע לא תיפקד או לא עבד בתקופת היכרותם או ששתה בשעות העבודה, אך טענה שבעת היכרותם כללה שגרת חיי התובע צריכת סמים קשים ואלכוהול. לעניין הקשר עם בתו הבהירה כי אכן נהג התובע לפגוש את בתו אולם היא ששכנעה אותו לחידוש הקשר הטלפוני הרציף ביניהם, ממנו נמנע התובע בגלל יחסיו עם אמה. גרסתה של הנתבעת מתערערת אל מול עדי התובע. מכל מקום גם אם אקבל את גרסת הנתבעת כי הביאה לחידוש הקשר הטלפוני בין הנתבע לבין בתו והביאה לשיפור מצבו, אין בכך להוכיח כי תכלית צוואת המנוח ואומד דעתו, כאשר הורה שבית המגורים יהיה לתובע ו"לאשתו ל' " היה להוקיר לה תודה על אלה. לו היה מדובר בציווי סכום כסף לנתבעת יתכן שהדבר היה מתיישב עם טיעונה של הנתבעת באשר לתכלית הצוואה עם תוכנה. עוד יש להוסיף שטענת התובעת אינה מתיישבת גם עם העובדה שהמנוח לא הוריש דבר לבתו של התובע. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את בקשת התובע לקיום צוואת המנוח, כפי שהוגשה ודוחה את התנגדותה של הנתבעת. אני קובע כי אומד דעתו של המצווה היה להוריש את בית המגורים לתובע, ולאשתו ל' במידה ותהיה אשתו בעת מימוש הוראת הצוואה בעניין בית המגורים. משהתגרשו הצדדים אין הנתבעת זוכה על פי הצוואה. התובע יגיש נוסח צו קיום צוואה פורמאלי בו יצוינו פרטי הבית והעובדה ששם הנתבעת הוסר. הואיל והתובע הוא היורש היחידי ניתן להוסיף הערה בדבר אי מינוי מנהל עיזבון. הואיל והנתבעת הסכימה לוותר על שלב ההוכחות ובכך לחסוך עלויות וזמן שיפוטי יקר, מצאתי לנכון לחייבה בהשתתפות בהוצאות המשפטיות של התובע בסך 5,000 ₪ בלבד בתוספת מע"מ. צוואהירושהשאלות משפטיות