מה התנאים להחלפת בורר בהליך בוררות ? העברת בורר מתפקידו - הכלל המשפטי: סעיף 11 לחוק הבוררות, תשי"ח-1958 קובע כדלקמן: בית המשפט רשאי להעביר בורר מתפקידו באחד המקרים האלה: [1] נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים; [2] התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין; [3] נבצר מהבורר למלא את תפקידו. הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות קובעת כי בורר מחויב כלפי הצדדים לבוררות בנאמנות,וכך גם נקבע בפסיקה. בפסק דינו של כב' השופט דנציגר בעניין רע"א 296/08 ארט בי נגד עז' המנוח ג'ק לוברמן [פורסם במאגרים המקוונים], ניתנה התייחסות להוראות סעיף 30 לחוק הבוררות, כדלקמן: "הוראה זו מקימה את חובתו הבסיסית של בורר לנהוג כלפי הצדדים בנאמנות והיא מטילה עליו את החובה להימנע ממצב של ניגוד ענינים ולהימנע ממצב שיקים חשש ממשי למשוא פנים [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א' 443 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)..." ועוד נקבע שם: "מהוראת סעיף 30 לחוק הבוררות, נגזרת הוראה נוספת הקבועה בסעיף 11(1) לחוק הבוררות, המאפשרת לביהמ"ש , כאשר מוגשת אליו בקשה מתאימה, להורות על העברת בורר מתפקידו, במקום בו נמצא כי הוא אינו ראוי לאמון הצדדים". וכן: "המבחן לבדיקת השאלה האם ראוי הבורר לאמון הצדדים אם לאו הינו מבחן אובייקטיבי, וכי אין די בתחושותיו הסובייקטיביות של מי מן הצדדים כדי לומר שהבורר אינו ראוי לאמונם...". בפסקה 101 לפסק הדין נמנו השיקולים שעל בית המשפט לבחון בענין בקשה להפקעת בוררות, כפי שאלה צוטטו בפסיקה, ובין היתר: "ברע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327, 334 (1999) דן בית משפט זה בשיקולים אותם יש להביא בחשבון כאשר מוגשת בקשה להפסקת בוררות או להעברת בורר מתפקידו. באותו עניין נקבע: "בית-המשפט יבדוק אם קמה עילה להפסקת הבוררות או להעברת הבוררים מתפקידם. לשם כך ישקול בית-המשפט, לפי המקרה, את כל השיקולים הרלוונטיים, בין השאר את סבירות משך הזמן שחלף, את התנהגות הבוררים, את התנהגות הצדדים, את הנזק שייגרם אם תיפסק הבוררות לאור התועלת שבהמשכתה, את השאלה אם נגרם עיוות דין לצד המבקש להפסיק את הבוררות, את שיקולי הצדק ואת כל השיקולים הבאים בחשבון כאשר מבקשים להעביר בוררים מתפקידם". ... על אמות מידה אלה יש להוסיף ולציין כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 11(1) במקרים קיצוניים, שכן בקשה מסוג זה מקימה כאמור, חשש לפגיעה בשמו הטוב של הבורר (ראו: רע"א 1651/99 ר.ר חניונים בע"מ נ' הסתדרות העובדים החדשה בישראל ( 16.5.1999); רע"א 9812/04 עברי נ' המועצה המקומית רמת ישי ( 15.11.2004); עניין י. רוטשטיין מערכות מידע (1986) בע"מ, לעיל)". בפסקה 115 ואילך לפסק הדין, מבצע כבוד השופט דנציגר הקבלה בין המבחנים שנקבעו בפסיקה לפסלות שופט למבחנים הראויים לבחינת פסלות בורר וכדבריו: סיכומם של דברים: ניתן למצוא נימוקים לכאן ולכאן בשאלה האם יש להחמיר או להקל במבחן הפסלות של בורר לעומת שופט. אני כשלעצמי סבור כי המבחן לפסלות בורר צריך שיהיה דומה למבחן שנקבע בעניינם של שופטים, קרי, כי על הטוען לפסלות בורר להוכיח בהתבסס על ראיות אובייקטיביות, קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. קביעתן של אמות מידה מחמירות יותר לבורר מאלה שנקבעו בעניינם של שופטים עלול להוביל למצב בו בוררים יירתעו מלקבל על עצמם את התפקיד ואף יחששו מפני תביעות לפי סעיף 30 לחוק הבוררות. כמו כן, החמרה יתרה באמות המידה לפסלות בורר עלולה לפגוע ביעילות מוסד הבוררות כמנגנון מהיר להכרעה בסכסוכים. מנגד, הקלה באמות המידה הנדרשות מבורר עלולה אף היא להביא לפגיעה במוסד הבוררות ולאמון שרוכש לו הציבור. באותו עניין, נדונה חובת הגילוי החלה על הבורר ובפסקה 122 לפסק הדין קובע כב' השופט דנציגר: "סבורני, כי חובת הגילוי המוטלת על בורר הינה מלאה. לגישתי, כאשר ישנה פנייה לאדם לשמש כבורר, עליו לוודא, בטרם יקבל על עצמו את התפקיד, שאין לו או למי משותפיו או עובדיו קשר קודם עם מי מהצדדים או עם נושא הבוררות. קשר עם הצדדים יכול שיהיה קשר משפחתי, קשר עסקי או קשר של קרבה ממשית אחרת (לרבות יחסי סלידה ועוינות, כאמור בפסקה 110, לעיל). בעניין זה מציין השופט (בדימוס) א'שטרוזמן בספרו כי ראוי שהבורר ייתן ביטוי בכתב (במכתב או בפרוטוקול) כבר בישיבת הבוררות הראשונה, להיכרותו המוקדמת עם מי מבעלי הדין ולהכרתו את המחלוקת טרם מינויו לתפקיד וכי כך עליו לעשות גם בעניינם של העדים המופיעים מולו. הוא אף מציין כי "ככל שימהר הבורר לחשוף בפני בעלי הדין את זיקתו למי מבעלי הדין או העדים, גם אם בעיניו אין משמעות לזיקה זו והוא משוכנע שלא תהיה לה השפעה על פסקו, כך ייטב לבוררות ולחוסנו של הפסק, אם בבוא העת תוגש בקשה לביטולו" (ראו: שטרוזמן, לעיל, בעמ' 111). גילוי מוקדם כפי שצויין, אף יסייע בהקטנת ההסתברות לתקיפת פסק הבורר בשלב מאוחר ולגרימת נזק ליעילותם של הליכי הבוררות (ראו: הירש, לעיל, בעמ' 183). לדעתי, ההכרעה האם מדובר בקשר מהותי אם לאו צריך שתהיה בידי הצדדים ולא בידי הבורר, קרי על הבורר לחשוף את המידע ולתת לצדדים להחליט על פי שיקול דעתם האם הם רוצים למנות אותו לתפקיד". יחד עם זאת נקבע שחובת הגילוי אינה חלה על עניינים שוליים, ובפסקה 125 נאמר: "פסלותו האפשרית של הבורר בשל טענה של הפרת חובת הגילוי, צריכה להיבחן על רקע המבחנים שנקבעו בפסיקה לפסלות שופט, וכל מקרה צריך שייבחן לגופו ולאור נסיבותיו. כך למשל, בעבר קבעתי כי היכרותו של הבורר, שהיה שופט בדימוס, את אחד מבאי כוח הצדדים, כמי שהופיע בפניו אינה מגלה עילה להעברת הבורר מתפקידו ואף אינה מבססת חובת גילוי של הבורר כלפיהם [ראו: רע"א 10621/08 הקודחים שבת בע"מ נ' הקושרים בע"מ ( 18.12.2008)]. כפי שכבר ציינתי, וכפי שאף נקבע בעבר, לא די בקשר סתמי בלבד של הבורר עם מי מהצדדים כדי להביא לפסילתו של הבורר, ויש צורך להוכיח קיומה של אפשרות קרובה למדי שקשר זה ישפיע עליו [ראו: אוטולנגי, לעיל, בעמ' 456; וכך החלטתי ברע"א 8005/08 קבוצת גיאות בע"מ (לשעבר פאפאגאיו שירותי מזון בע"מ נ' תפעול בע"מ ( 8.3.2009) בפסקה 11 (להלן: עניין קבוצת גיאות בע"מ)]. כמובן שבמקום בו הצדדים הסכימו למינוי הבורר, תוך ידיעת מכלול הנסיבות, שוב לא יהיה ניתן להעלות אחר כך טענות כנגד המינוי (ראו: המ' 386/60 מפעלי זיפזיף סוכריר נ' רוזנברג, פ"ד טו 2499, 2502 (1961); והשוו: רע"א 8389/07 פגורי נ' טאיב ( 25.2.2008); אוטולנגי, לעיל, בעמ' 1105-1104)." יישוב סכסוכיםהחלפת בוררבוררשאלות משפטיותבוררות