על מי מוטל נטל ההוכחה בהתנגדות לקיום צוואה ? עניינה של הבקשה שלפני, הכרעה בשאלת העברת נטל ההוכחה מכתפי המבקש אל כתפי המשיבה בהליך התנגדות לקיום צוואת המנוח י' ש' ז"ל (להלן: "המנוח"). תמצית העובדות הצריכות לעניין: 1. א. המנוח הלך לעולמו ביום 16.4.13 והותיר אחריו צוואה נטענת בכתב יד מיום 10.5.11 (להלן: "הצוואה המאוחרת") וצוואה נוספת בכתב יד מיום 15.7.96 (להלן: "הצוואה המוקדמת"). ב. בעלי הדין שלפני הינם: בנו של המנוח (המבקש) ואחותו של המנוח (המשיבה). 2. בהתאם לצוואה האחרונה, המבקש הוא הזוכה בכספים בבנק של המנוח ואילו המשיבה היא הזוכה בדירתו של המנוח. 3. המבקש הגיש כתב התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת בעילות של השפעה בלתי הוגנת ואי כשרות המצווה. 4. ביום 19.2.14 הגישה המבקשת את הבקשה דנן. לטענת המבקשת, מאחר שבענייננו התאריך בצוואה נרשם "10 מאי 1911" ומשכך אינו ברור ואינו ידוע הרי שמתקיים פגם צורני בצוואה אשר בגינו יש להעביר נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מכתפי המבקש אל כתפי המשיבה. 5. מנגד, טוענת המשיבה כי מדובר בטעות קולמוס בצוואה המהווה פגם צורני קל (טעות סופר או השמטה קלה) שאין בכוחו להעביר את נטל הבאת הראיות/נטל השכנוע אל כתפי המשיבה. מעבר לכך, ככל שקיים פגם צורני בצוואה הרי שפגם זה תוקן באופן מידי שכן הצוואה נכתבה על גבי נייר ח-ן נושא תאריך 28.5.11, ללמדך כי השנה בה נערכה הצוואה היתה 2011 ולא 1911. לא זו אף זו, לטענת המשיבה בשולי הצוואה הכתובה כולו בכתב ידו של המצווה ערך המצווה חישובי ריבית מסובכים, דבר המעיד הן על כושרו המנטלי של המנוח והן על יכולתו השכלית וכי מקור הטעות אינו נעוץ בבלבול הדעת. עוד לטענת המשיבה המנוח כתב בצוואתו "היום יום רביעי, מחר יום חמישי פרעון" אשר תואם את המועד הנטען על פי לוח השנה לשנת 2011 ואף בכך יש להעיד כי מדובר בטעות קולמוס. 6. בכתב התשובה טענה המבקשת כי אין לקבל את טענותיה של המשיבה כפשוטם שכן הדיו בו נכתב התאריך שונה מהדיו בו נכתבה הצוואה כולה. כמו כן, הצוואה נכתבה עם הרבה שגיאות כתיב, דבר המעלה חשד בנוגע לאמיתותה של הצוואה. מעבר לכך, העובדה כי הצוואה נכתבה על גבי דף ח-ן מיום 28.4.11 אינה מלמדת בהכרח על התאריך ואף יכולה היתה להיערך במועד אחר בו המנוח היה כבר דמנטי. דיון והכרעה: 7. בהליך של התנגדות לקיום צוואה יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות לעניין הוכחת אמיתותה של הצוואה. 8. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית-המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך - תידחה טענתו. לעומת זאת, נטל הבאת הראיות מבטא חובה "נלווית", הטפלה במהותה לחובה העיקרית. חובה זו מבטאת נטל קל יותר ובאה להבהיר על מי מהצדדים, בשלב מסוים זה או אחר של המשפט, רובצת החובה להציג את ראיותיו. 9. הכלל הנהוג בדיני צוואות, הוא שבצוואה תקינה מבחינה פורמלית יוטל נטל השכנוע על המתנגד/הנתבע להוכיח את עילות ההתנגדות הנטענות והוא גם יחל בהבאת הראיות. לעומת זאת, כאשר קיים פגם צורני בצוואה - נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות עובר למבקש לקיים את הצוואה והוא יפתח בהבאת הראיות. על מבקש קיום הצוואה להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח וזאת בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה"), קרי מעל לספק סביר. 10. סעיף 19 לחוק הירושה שכותרתו "צוואה בכתב יד" קובע כדלקמן: "צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו". 11. בענייננו, נרשם תאריך שאינו נכון ואינו תואם את מועד חתימת הצוואה. הגם שאין ספק כי הצוואה לא נערכה בשנת 1911 אין לקבל את טענת המשיבה כי מדובר בטעות קולמוס גרידא כפשוטה. ייתכן כי העובדה שהמנוח כתב בשגגה כי השנה הינה 1911 ולא 2011 עשויה להעיד על מצבו הקוגניטיבי של המנוח לעת עריכת הצוואה ויתכן כי פגם זה עשוי בהצטרפו לשאר הנסיבות העובדתיות של המקרה להטיל ספק באשר לאמיתותה של הצוואה. מכל מקום, סעיף 25 לחוק הירושה אינו עושה הבחנה בין חומרת הפגמים ובענייננו, לאור קיומו של הפגם בצוואה יש להורות על העברת נטל הבאת הראיות להוכחת אמיתותה של הצוואה על כתפי המשיבה. 12. עם זאת, בנוגע להעברת נטל השכנוע - אני סבורה יש לבחון שאלה זו בהתאם לראיות שיובאו בפניי בתום ההליך. לאחר שמיעת הראיות ניתן יהיה לקבוע האם עוצמתו של הפגם היא כזו המצדיקה את העברת נטל השכנוע על כתפי המבקשת את קיום הצוואה, אם לאו. יפים לעניין זה דברי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 1511/05 פלוני נ' פלוני ( 20.7.05) הגם שנאמרו באמרת אגב כדלקמן: "לפחות לעניין נטל השכנוע, יש בעיני כלשעצמי, ואיני קובע מסמרות בהחלטה זו, חשיבות לעצמת הפגם שנפל. אכן, ישנם בהחלט פגמים, שהיו מהווים עילה להעברת הנטל, אם לא לפסלות, ודוגמאות לכך קיימות בפסיקה. הפגם הנטען במקרה דנא על פניו, עוצמתו איננה כזאת המצדיקה את הדבר; השאלה לגופה תתברר כמובן בראיות". וכן דבריו של כב' השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נגד א' מ' ק' ( 14.4.13) כדלקמן: "...הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם - בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו - הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים - אלה הטוענים לפסילת הצוואה - תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים". 13. בענייננו, לאור מהות הפגם ובשים לב לטענות המשיבה - אני סבורה כי שאלת היחס בין סוג הפגם לבין מידת השכנוע הנדרשת על מנת לאפשר את תיקונו של הפגם בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, היא שאלה שראויה להתברר. שאלה זו תתברר מטבע הדברים במסגרת הליך ההוכחות. סוף דבר: 14. אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה כדלקמן: א. אני נעתרת לבקשה בנוגע להעברת נטל הבאת הראיות. המשמעות היא שהמשיבה תיפתח בהבאת הראיות להוכחת טענותיה בנוגע לאמיתותה של הצוואה. ב. השאלה על מי מוטל נטל השכנוע תיבחן בסופו של ההליך ולאחר שמיעת ראיות בין היתר בנוגע לפגם הנטען. ג. שאלת ההוצאות בגין הבקשה תיבחן בפסק הדין הסופי ובהתאם לתוצאה. צוואהירושהנטל ההוכחההתנגדות לצוואהשאלות משפטיות