מי הם "היורשים החוקיים" על פי צוואה ?

מי הם "היורשים החוקיים" על פי צוואה ?

מהי משמעות המילים "יורשיו החוקיים" בצוואת המנוח, האם יורשיו על פי דין או שמא יורשיו על פי צוואה, היא השאלה העומדת להכרעה לפני.

על השימוש במילים "יורשיו החוקיים" במשמעות של ירושה על פי דין ניתן ללמוד גם מדבריו של כבוד השופט אנגרלר דבר ע"א 5058/99:
"בין שרידי משפחתו ילדי אחותו ינטה יעל גורדון, אילנה כספי ואבי גורדון, שהם גם יורשיו החוקיים (להלן: "היורשים"). ואמנם, ביום 10.10.94יורשים אלה הוכרזו בצו ירושה, שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, כיורשיו היחידים על-פי דין של המנוח".
(רע"א 5058/99 אילנה כספי נ' מנחם דוייטש, עו"ד (25.6.01);

לדוגמאות נוספות ראה גם: ע"א 238/68 יעקובס נ' חודסמיט, פ"ד כג(1) 29,33; ע"א 322/68 לדרמן נ' קרומביין פ"ד כב(2) 955; רע"א 5103/95 דשת נ' אליהו, פ"ד נג(3) 97, 119.

הזהות המילולית שבין יורשיו החוקיים ליורשים על פי דין עולה גם מפסקי דין רבים אחרים שאינם עוסקים בדיני ירושות וצוואות. כך למשל:
"המנוח לא הותיר אחריו צואה ויורשיו החוקיים היו הנתבע, בנו, ואשתו של המנוח..".
(ת"א 52698-12-10 עירית ת"א נ' יהושוע שי מיטרני() 20.2.14).




הרקע הצריך לעניין



המנוח א' ש' ז"ל הלך לבית עולמו ביום 17.10.12 כשהוא ערירי (ולהלן: "המנוח").




המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים מיום 11.9.00 (שנערכה על ידי ב"כ המבקש), בה חילק את עזבונו בין שבעה זוכים (ולהלן: "הצוואה").




המבקש, אחיו של המנוח, הינו אחד הזוכים על פי הצוואה ומבקש קיומה.




אביהם של המשיבים 1-4, ד' ש' ז"ל, הינו אח נוסף של המנוח, ואף הוא אחד הזוכים על פי הצוואה.




סעיף 4 לצוואה מורה כי למקרה בו ימות מי מהיורשים לפני המנוח יבואו במקומו "יורשיו החוקיים".




לעת פטירתו של המנוח לא היה הזוכה ד' ש'ז"ל בין החיים. האחרון נפטר ביום 07.03.2012 אחר שהותיר צוואה מיום 07.06.2004 ובה הוריש את כל רכושו לשניים מילדיו, הם המשיבים 1-2. המשיבים 3-4 אינם זוכים, על פי צוואת אביהם, בדבר.




לאור הנסיבות המתוארות נתעוררה שאלת פרשנות ביחס לאותו סעיף 4 בצוואה. ביום 07.08.2013 עתר המבקש לבית המשפט, בהתאם לדרישת ב"כ האפוטרופוס הכללי, להורות על הפרשנות המתאימה למילים "יורשיו החוקיים" שבסעיף, תוך שהוא מדגיש כי הוא סבור שהפרשנות הינה זוכים על פי צוואה אך הוא אינו נוקט עמדה בשאלה וביקש שלא לקחת חלק פעיל בהליך.




המשיבים 3-4 הגיבו לבקשה ביום 25.8.13, והמשיבים 1-2 הגיבו לה ביום 1.10.13 וביקשו את בית המשפט להכריע בה על יסוד החומר שבתיק.




בדיון קדם המשפט שבו הצדדים השונים על טענותיהם והסכימו כי בית המשפט יכריע בסוגיה על יסוד החומר הקיים בתיק.


טענות הצדדים



המשיבים 3-4, שאינם זוכים לדבר על פי צוואת אביהם, טוענים כי את המלים "יורשיו החוקיים" יש לקרוא באספקלריה של ירושה על פי דין. הם מבססים את טענתם על התרחשותם הכרונולוגית של האירועים לפיהם צוואת המנוח נערכה ארבע שנים עובר לכתיבת צוואת אביהם, ד' ש'ז"ל, ועל כוונת המנסח בעת עריכת הצוואה. לדבריהם, ברי כי כאשר היה אביהם בין החיים וטרם ניסח צוואה משל עצמו, לא יכול היה המנוח לכוון להדרתם מעזבונו ולא ניתן לפרש כך את אומד דעתו.

לדבריהם המנוח היה רווק ללא ילדים, והם ואחיהם היו משפחתו הקרובה ביותר ולכן סביר יותר כי כוונתו היתה לחלוקה שווה ביניהם. משמע, לא רק הסתייגות מהדרה יש כאן, אלא רצון להכליל את כל המשיבים בחלוקה.



לשיטת המשיבים 1-2, הזוכים היחידים על פי צוואת אביהם, ישנה זהות בין המושגים "יורשיו החוקיים" ו- "יורשיו על פי דין" כאשר הראשון מפנה להסדרי הירושה הקבועים בחוק הירושה התשכ"ה- 1965 (ולהלן: "חוק הירושה"). על פי חוק זה, הסדרי הירושה הם שניים; ירושה על פי 'דין' וירושה על פי צוואה.


לדבריהם, ברי כי המנוח לא ביקש להכתיב לאביהם,ד' ש' ז"ל, למי יוריש את שיזכה בו. אחר שניסח אביהם את צוואתו, יש לכבד את רצונו ולחלק כל רכוש שהיה צריך לזכות בו בין ילדיו המוזכרים בצוואתו. כל פרשנות אחרת תוביל לאי כיבוד רצונו האחרון כמו גם רצונו של המנוח.

דיון והכרעה


בבסיס הדיון עומד סעיף 4 לצוואה, שזה לשונו: "היה וחו"ח לא יהיה בעת מותי אף אחד מיורשיי הנ"ל או אחד מהם בין החיים – יעבור חלקו של יורשי הנ"ל שאיננו בחיים ליורשיו החוקיים".




בסעיף זה קבע המנוח למעשה הסדר של יורש במקום יורש, כקבוע בסעיף 41 לחוק הירושה:

"(א)המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה ....
(ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה.."



המחלוקת בין המשיבים נוגעת, כאמור, לפרשנות שיש ליתן לציווי "יורשיו החוקיים", אם יורשיו על פי דין של היורש שמת לפני המנוח, או אם הזוכים על פי צוואתו של אותו יורש.




צוואת המנוח, ככל צוואה אחרת, מתפרשת על פי אומד דעתו של המצווה. המסגרת הנורמטיבית לפירוש צוואה נקבעה בסעיף 54 (א) לחוק הירושה, המורה כדלקמן:

"(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה- כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".
בכך בא לידי ביטוי העיקרון המרכזי כי יש לקיים את דברי המת.



בתורת הפרשנות מקובלת ההבחנה בין פרשנות במובן הצר לפרשנות במובן הרחב. הראשונה נותנת מובן ללשון הטקסט, כאשר גבול הלשון הוא גבול הפרשנות. פרשנות במובן הרחב חורגת מעבר ללשון הטקסט;היא מוסיפה, גורעת או משנה אותה. בפרשנות מעין זו נוצרת כביכול לשון חדשה שבעזרתה מתמלא החלל שנתגלה בהצהרת המצווה ובכך מתגשם רצונו (הרחבה בענין זה ראה בספרם של שוחט, גולדברג, פלומין, דיני ירושה ועזבון, הוצאת סדן, עמ' 128).






סבורני כי הפירוש הפשוט והמילולי של הלשון "יורשיו החוקיים" הוא יורשיו על פי דין. המובן המילוני של המילה חוק הוא דין, שהן שתיהן מילים נרדפות. בחיפוש בפסיקה נמצא כי על דרך הכלל, הביטוי "יורשיו החוקיים" שגור כל אימת שמכוונים ליורשים על פי דין כחלקם בחוק, זאת להבדיל מיורשים על פי צוואה.


לשם הדוגמא אביא מדברי כבוד השופט מצא בפרשת מרום:
"מבחן הנישול: עריכת צוואה שוללת את הירושה על-פי דין. בעריכת צוואה (למעט צוואה ליורשים החוקיים כחלקיהם בחוק, שקיומה וביטולה הם היינו הך) יש, למעשה, משום נישולם מן הירושה, המלא או החלקי, של היורשים על-פי דין, כולם או חלקם. בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה את מי מהיורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת (פרשת מנלה [15], בעמ' 51). ואולם, לעובדות שברקע הנישול עשויה לעתים להיות משמעות. כך, למשל, בבחינת אמיתות הצוואה, לטובת מי שאינו יורשו החוקי של המצווה, או לטובת אחד בלבד מכלל יורשיו החוקיים, עשויה להיות משמעות לבחינת השאלה, אם היו למצווה סיבות לנשל מירושתם את כל קרוביו או את רובם הוכחת קיומן של סיבות כאלה אינה כה קלה ולכן לא תמיד יהיה מקום לזקוף את אי-הוכחתן לחובת הנהנה. אך לעתים אפשר שיימצא הסבר לנישול הקרובים (ראו, לדוגמה, ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק ואח' וערעור שכנגד [30], בעמ' 713-712). קיומו של מניע שלא לתת (הרצון לנשל את הקרובים) עשוי להתיישב עם קיומו של מניע לתת (הרצון לזכות את הנהנה) ולתמוך בהערכה שהצוואה משקפת את רצון המצווה (פרשת כצנשטיין [19], בעמ' 225; פרשת רוזנפלד [29], בעמ' 551 וע"א 2014/95 פרל נ' בס (להלן – פרשת פרל [31]), בעמ' 304). עם זאת, שלילת קיומו של מניע נראה לעין לנישול היורשים החוקיים עשוי לתמוך באפשרות שהצוואה נעשתה עקב השפעה בלתי הוגנת (ע"א 36/88 ד' זלוף ואח' נ' ש' זלוף [32], בעמ' 188-189)(ההדגשות שלי – א.ב.ד.)"
דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 842).




משכך דומני כי הפירוש המילוני של הלשון "יורשיו החוקיים" על רקע הקשר הצוואה הוא יורשיו על פי דין.




גם אם תאמר כי הלשון המפורשת אינה אומרת כן, הרי שכך עולה גם מבחינת כוונת המנוח המשתמעת מתוך הצוואה. אומד דעתו של המנוח משתמע היטב מלשון הצוואה ומהוראותיה. למקרא הצוואה ולחלוקה הפרטנית של העזבון בין שבעת היורשים עולה כי למנוח היתה דעה מגובשת כיצד לחלק את עזבונו: איזה נכסים להוריש לכל זוכה, ומה תהיה המנה של כל זוכה בנכסים אחרים.

בסעיף 4 לקח המנוח בחשבון את האפשרות שמי מיורשיו ימות לפניו, ותכנן מה יעשה בחלקו של אותו יורש במקרה כזה ומי יזכה במקומו.ודוק: המנוח לא הבדיל בין זוכה אחד לאחר ואבחן אם אותו אחד ערך צוואה או לא.



רצונו הקונקרטי של המנוח בחלוקת עזבונו כפי שהוא בא לידי ביטוי למקרא הצוואה, מלמד בהכרח כי בעת עריכת הצוואה ראה המנוח לנגד עיניו את רצונו שלו כיצד יחולק עזבונו, ולא את רצונם של יורשיו במקרה ומי מהם ילך לעולמו לפניו. כך ראה המצווה לנגד עיניו את כלל צאצאיהם של יורשיו ולא את מי שעשויים היורשים לזכות ביום מן הימים בצוואה שיערכו, אם יערכו. למקרא הצוואה ברור כי המנוח ידע בדיוק כיצד הוא רוצה שיחולק עזבונו ולא ביקש להותיר זאת לקביעתו של אחר. טול מקרה בו יורש שמת היה מנחיל את עזבונו לגוף זר כלשהו, האם גם אז היה נמצא מי שיטען כי המנוח התכוון שכה יעשה ברכושו? נדמה לי שיש להשיב על שאלה זו בשלילה.
אומד דעת זה של המנוח מתיישב עם אומד דעת "טיפוסי" של המצווה "הממוצע". מצווה כזה שמתכנן מה יעשה בעזבונו למקרה שימות היורש הראשון, ואינו משאיר זאת לחלוקה על פי דין, אינו מותיר את הבחירה ליורש. עת קובע מצווה טיפוסי שיורשי הזוכה שנפטר יבואו בנעליו, הוא אינו בודק מי מיורשיו ערך צוואה ומי לא, ומתכוון שכלל צאצאיו של היורש המת יבואו תחתיו, ובייחוד כאשר מדובר בבני משפחה אותם הוא מכיר.




יתרה מכך, אף לו בדק זאת, לא היה המנוח מעלה בידו דבר לעת עריכת הצוואה, שכן באותו המועד טרם ערך הזוכה ד' ש' ז"ל את צוואתו. זו נחתמה כארבע שנים מאוחר יותר, ומכאן ברור כי לנגד עיניו של המנוח עמדו כל צאצאיו של ד' ש' ז"ל, כשם שעלו בדעתו כל צאצאי היורשים האחרים במקרה שחלילה יסתלקו לפניו.




הצוואה נערכה ביד פרקליט מקצועית ומיומנת. לו ביקש המנוח להבטיח כי יורשי הזוכה שילך לעולמו לפניו יהיו יורשיו על פי צוואה היה הדבר בא לידי ביטוי בצוואתו במפורש, באופן שהיתה הצוואה מורה כי במקום יורש שנפטר יבוא מי שיזכה בעזבונו על פי צוואה.




העובדה שכאשר נתחוור בסופו של דבר כי אחד הזוכים על פי צוואת המנוח נפטר לפניו ולא שונתה הצוואה אחר לכתו נותנת משנה תוקף לאותו אומד דעת.




גם אם פרשנות זו פוגעת ברצונו של ד' ש' ז"ל כפי שזה בא לידי ביטוי בצוואתו, הרי שאין לכך משמעות משום שהאינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. נקודת המוצא בסוגיה שלפנינו היא, כי על מנת לקבוע מי יהיה חליפו של הזוכה המת, יש להתחקות אחר כוונת המצווה ולא אחר כוונת הזוכה. לפיכך, לרצון הזוכה בנוגע לזהות יורשיו, כפי שבאה לידי ביטוי בצוואתו, אין כל רלוונטיות לקביעת חליפו בירושת המנוח.

דינו של היורש השני הינו כמי שהמצווה ציווה לו לכתחילה. הוא היורש הישיר של המצווה, על כל ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך, ואילו היורש הראשון יצא לגמרי מהתמונה.



בעת פטירתו לא היה לד' ז"ל כל זכות בנושא הצוואה של המנוח, ולא היה בכוחו לצוות את מה שאין לו.בהמשך לאמור לעיל, לא זו בלבד שמצווה סביר אינו בודק מי מיורשיו ערך צוואה ומי לא, במקרים רבים אותם יורשים כלל אינם יודעים אודות הכללתם בצוואה או מהי מנתם. מאחר ואיש מבין האחים המנוחים לא ידע מי יסתלק לפני מי, ומי ציווה מה, בכלל כך לא ידע ד' ש'ז"ל כי לחלק אותו צווה לשני ילדיו יתווסף בבוא היום סכום מסוים מצוואת המנוח.לפיכך קשה לקבל את טענת המשיבים 1-2 כי פירוש המונח "יורשיו החוקיים" כיורשים על פי דין פוגע ברצונו של אביהם.
שעה שלשונה המפורשת והמשתמעת של הצוואה ברורה אין צורך להיזקק לנסיבות הצוואה.




יודגש כי אמנם לא נשמעו עדויות ולא הוכחו נסיבות עריכת הצוואה ואין בית המשפט יודע מדוע בחר ד' ש' ז"ל לצוות כפי שציוה, והאם המנוח ידע את הסיבות הללו קודם לעריכת צוואתו. ואולם, נראה שאין צורך בעדויות אלה משאין להן כל נפקא מינה. היות ואותה הוראה חלה על כלל הזוכים, ולא רק על הזוכה ד' ש' ז"ל, הרי שברור בעליל כי ממילא לא נסיבות הקשורות בד' ש' ז"ל הן שעמדו לנגד עיני המנוח במתן הוראה זו בצוואתו.




משכך מצאתי להרחיב מעט בסוגיה המשפטית אל מחוזות שכנים על מנת להדגיש כי בבחננו את הדרכים המשפטיות השונות, דומה כי רובן ככולן מובילות בסופו של יום לתוצאה האמורה.




נניח, לצורך העניין, כי בין הפירושים המוצעים על ידי המשיבים אין אחד המתקבל יותר מן השני, ומלאכת הפרשנות מכח סעיף 54 לחוק הירושה אינה רלוונטית. במצב דברים זה מעמיד חוק הירושה לרשותנו את האפשרות לבטל את הסעיף לחלוטין. סעיף 33 לחוק הירושה קובע :

"הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה בטלה".



משמעות הדבר כי עזבון המנוח יחולק על פי דין. פתרון זה אינו סביר כי הוא מנוגד בבירור לאומד דעתו של המנוח אשר לא רצה שעזבונו יחולק על פי דין ועל כן ציווה אותה לאחרים. כשלנגד עינינו עומדת המצווה לקיים דברי המת, אין לנו אלא לשוב לדרך הפרשנות.




באופן דומה, אף אם נבחר להתעלם מן ההוראה שבסעיף 4 לצוואה, ולומר כי הוראה כללית זו אינה משנה מעיקרה של הצוואה ונכתבה כדרך נוהג לשם הזהירות נראה כי לא תתהפך התוצאה.





אף על פי שניתן לאבחן את עובדות המקרה שלנו מן העובדות שם על רקע ציוויו הפוזיטיבי של המנוח א' ש' ז"ל בניגוד לשתיקתה של המנוחה בערעור המוזכר לעיל, דומה כי הדמיון מאפשר ללמוד לפחות ממקצת הטעמים שהועלו שם. אחד מהם מופיע בדבריה של כב' השופטת וילנר שקובעת כנקודת מוצא בסוגיה כי יש להתחקות אחר רצון המצווה ולא הזוכה:

"הרעיון העומד מאחורי התחקות אחר אומד דעתו של המצווה דווקא ולא של הזוכה המת, מקורו בכלל הידוע לפיו "אין קניין לאחר מיתה", וממילא, הזוכה המת, לא קנה כל זכויות על פי צוואת המצווה (שהרי זכות הירושה מתגבשת רק עם מותו של המצווה)...

הפועל היוצא של כלל זה לפיו אין קניין לאחר המוות, הוא כי אין רלוונטיות לרצונו של הזוכה בכל הנוגע לחליפו, מאחר וכאמור, הוא לא קנה כל זכויות בירושת המצווה".



בהמשך דבריה מזכירה כב' השופטת וילנרגם מאמר של Patricia J. Roberts (Patricia J. Roberts Lapse Statutes: Recurring Construction Problems, 37 Emory L.J. 323, pp. 324-325 (1988)) בו קיימת סקירה מקיפה של הסוגיה במשפט האמריקאי, ועולה ממנו כי ככלל, לצוואת הזוכה המת אין משמעות וחלקו בירושת המצווה עובר לצאצאיו. מדינה אחת, מדינת מרילנד, קבעה בשנת 1988 כי חליפיו של זוכה יהיו יורשיו לפי צוואתו, כאשר לשיטת המחברת נוגד החוק של מדינה זו את עקרון היסוד לפיו אין קניין אחר מיתה.




חשוב להזכיר שוב כי בכך חרגנו ממסגרת דיוננו, אולם נראה כי יצאנו נשכרים על רקע הניתוחים המקבילים, שעקרונותיהם מתאימים לעמוד גם בבסיס הדיון דנא.




אשר על כן, אני קובעת כי פירוש המילים "יורשיו החוקיים" המופיע בסעיף 4 לצוואת המנוח משמעו "יורשיו על פי דין".קרי, חליפיו של הזוכה המת יהיו צאצאיו והחלוקה ביניהם תהיה על פי הוראות פרק 2 לחוק הירושה.




נוכח הסכמת הצדדים להכריע בסוגיה על יסוד החומר בתיק, אין צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צוואה בעל פה

  2. טיבה של צוואה

  3. פרשנות צוואה

  4. צוואה בעל פה

  5. צוואה בכתב יד

  6. צוואה לא כשרה

  7. צוואה שני עדים

  8. צוואה לא חוקית

  9. פגם טכני בצוואה

  10. פגם בניסוח צוואה

  11. יורש יחיד בצוואה

  12. פגמים בהליך עריכת צוואה

  13. הוכחת צוואה בעל פה

  14. השלמת פרטים בצוואה

  15. פירוש סעיפים בצוואה

  16. תביעה לפרשנות צוואה

  17. קיום צוואה תושב זר

  18. התנגדות לקיום צוואה

  19. "תרמית" בעריכת צוואה

  20. תוקף צוואה בלי תאריך

  21. שתי צוואות לאדם שנפטר

  22. רכוש שלא נרשם בצוואה

  23. בקשה לתיקון פגם בצוואה

  24. מי יכול להתנגד לצוואה ?

  25. צוואה בכתב יד ללא תאריך

  26. השוואת כתבי יד - צוואה

  27. התנגדות לצוואת שכיב מרע

  28. התנגדות לצוואה בפני רשות

  29. בקשה לקיום צוואה בעל פה

  30. רשלנות עו''ד בעריכת צוואה

  31. חתימה על צוואה בבית חולים

  32. נטל ההוכחה בהתנגדות לצוואה

  33. אכיפת פסק דין צוואה בישראל

  34. בקשה לקיום צוואת שכיב מרע

  35. חתימת אדם לא צלול על צוואה

  36. התנגדות לקיום צוואה מאוחרת

  37. ראיות חיצוניות בפרשנות צוואה

  38. אי כשירות שכלית לעריכת צוואה

  39. רשלנות עורך דין בניסוח צוואה

  40. קיום צוואה למרות פגמים בצוואה

  41. צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה

  42. צוואה ללא חתימה של אחד העדים

  43. צוואה לגבי זכויות ביטוח לאומי

  44. מעוניין בדבר - התנגדות לצוואה

  45. השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואה

  46. פרשנות צוואה חסרה מהם הכללים ?

  47. נטל ההוכחה בהתנגדות לקיום צוואה

  48. צוואה מאוחרת מבטלת צוואה מוקדמת

  49. התנגדות לצוואה של יורש אחר יורש

  50. למי שייך רכוש שלא הוזכר בצוואה ?

  51. מה עושים כשאין את עותק מקורי של צוואה

  52. התנגדות לצוואה עקב השפעה בלתי הוגנת

  53. ביטול צוואה עקב מצבו הנפשי של המצווה

  54. האם כל אדם יכול להגיש התנגדות לצוואה

  55. מי הם "היורשים החוקיים" על פי צוואה ?

  56. אובדן צוואה - איבוד צוואה - צוואה שאבדה

  57. ייפוי כוח בלתי חוזר מול צוואה - מה גובר

  58. צוואה האפשרת מגורים של חברה לחיים בדירה

  59. הוראה משתמעת בצוואה / הוראה מפורשת בצוואה

  60. האם אפשר להוריש נחלה במושב באמצעות צוואה ?

  61. השפעה בלתי הוגנת בעריכת צוואה - 4 מבחני עזר

  62. האם העדים צריכים לחתום על כל העמודים בצוואה ?

  63. ביטול צוואה בגלל מעורבות יורשים בעריכת הצוואה

  64. מה ההגדרה של "השפעה בלתי הוגנת" בעריכת צוואה ?

  65. האם חובה לתרגם צוואה באנגלית בתרגום נוטריוני ?

  66. האם מעורבות בעריכת הצוואה, עילה לביטול הצוואה ?

  67. המבחנים לבדיקת "השפעה בלתי הוגנת" על מצווה צוואה

  68. האם צוואה (שטרם קוימה) מקנה ליורש זכות פינוי נכס ?

  69. פסילת צוואה בגלל מעורבות הזוכה היחיד בכל הרכוש בכתיבתה

  70. ביטול צוואה של חולה (אלצהיימר, דמנציה, cva אירוע מוחי)

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון