סמכות ביהמ"ש לענייני משפחה לפסוק הוצאות בהליך בביה"ד הרבני ? הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין הינם חיוב אינהרנטי להליך משפטי המתנהל בפני ערכאה שיפוטית. מקום שמסתיים הליך משפטי בערכאה פלונית, אותה ערכאה והיא בלבד אחראית על פסיקת ההוצאות בגין ההליך שנערך בפניה. ביסוס לעמדתי זו, מצאתי בתקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 שאביאה כלשונה: "511.(א)בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו. (ב)החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512. (ג)בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות. (ד)ניתן צו להוצאות בהליך פלוני, לא ייפגע הצו על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך של ערעור על הצו הראשון". בית המשפט לענייני משפחה המתנהל בהקשרן של פסיקת הוצאות משפט בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 אינו בר חורין לפסוק הוצאות משפט בגין הליך משפטי אחר שהתנהל בין בעלי הדין בערכאה אחרת (ואין זה משנה אם מדובר בבית משפט מחוזי, בבית דין לעבודה או בבית דין רבני). סמכות בית המשפט לענייני משפחה הינה לפסוק הוצאות אך ורק ביחס להליך שהתנהל בפניו. פרק יב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג מסדיר סמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני (ובית הדין הרבני בלבד) לפסוק הוצאות משפט בגין הליכים המתנהלים בפני וזו לשון התקנות הרלבנטיות: "הוצאות המשפט קיט.(1) בית-הדין מוסמך לפסוק הוצאות המשפט. הוצאות המשפט כוללות אגרות, הוצאות העדים, תרגום, שכר טרחתו של המורשה וכל הוצאה אחרת שתיראה לבית-הדין. (2) כל פסק-דין או החלטה הגומרת את הדיון צריכים להכיל החלטה על מי חלות הוצאות המשפט". הנה כי-כן, רואים אנו "שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" (ראה: הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על פי ליקוטי שיחות, כרך ל' עמ' 97). לבית הדין הרבני הסמכות ושיקול הדעת לפסוק הוצאות משפט בתם ההליך המתנהל בפניו ולבית המשפט לענייני משפחה סמכות זהה. לאף אחת מהערכאות אין סמכות לפסוק הוצאות משפט בגין הליך שהתנהל אצל רעותה. ברם, מעבר להיעדר סמכות לפסוק הוצאות משפט בבית משפט זה בגין הליך בערכאה אחרת, קיים היבט הנעוץ במדיניות שיפוטית ראויה ; מתן היתר לבעלי דין לבוא לבית המשפט לענייני משפחה ולעתור לחיוב בגין הוצאות שהוצאו בהליך בבית הדין הרבני, עלולה להיות פתח למדרון חלקלק המושתת על הכרה ביכולת התערבות בית המשפט לענייני משפחה בהתנהלות דיונית של בית הדין הרבני. זאת אין להתיר. עיקרון כיבוד הדדי בין ערכאות מחייב לטעמי הימנעות כמעט מוחלטת של בית המשפט לענייני משפחה מלהתערב או אף להביע עמדה ביחס לשאלת פסיקת ההוצאות בבית הדין הרבני (ראו לעניין עיקרון זה בג"צ 8497/00 פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, בעמ' 138 (2003)). כאמור בפסיקה, עיקרון הכיבוד ההדדי אינו עניין של נימוסים תקינים והנהגה טובה בלבד, אלא חיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום המשפטי הרגיש של ענייני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית. בית המשפט לענייני משפחה