התנגדות להסכם מתנה המעניק באופן בלתי חוזר זכויות במשק חקלאי

התנגדות להסכם מתנה המעניק באופן בלתי חוזר זכויות במשק חקלאי המשק כולל זכויות חכירה רשומות בלשכת רישום מקרקעין וזכויות בלתי רשומות. רשות מקרקעי ישראל מאשרת את ההסכם ואף כורתת על בסיסו הסכם חכירה חדש עם הבת. לאחר כשני עשורים נלקחת האם לבית עולמה. חולף עשור נוסף ואו אז מסתבר למקבלת המתנה שבשל הליכי איחוד וחלוקה מחדש של המקרקעין במושב בו מצוי המשק (שארכו 15 שנים) עדיין רשומות זכויות החכירה של המשק על שם האם המנוחה. מכאן נדרשת מקבלת המתנה, לעתור לפסק דין הצהרתי. אחותה מתנגדת לתביעה בטענה, כי מדובר במתנה שלא הושלמה, בתביעה שהתיישנה ובנסיבות שבהן היא עומדת בנעלי האם ומעוניינת בביטול ההסכם (דבר שהמנוחה הייתה עושה לשיטתה בעצמה אילו ידעה בחייה שיכולה היא לחזור מהמתנה). זו התביעה. אלו המחלוקות ולהלן ההכרעה. ג. טענות התובעת: 14. התובעת פירטה היטב בכתבי טענותיה (תביעה, תצהירים וסיכומים)הן את השתלשלות הנסיבות מיום חתימת הסכם המתנה ועד להגשת התביעה והן את הטעמים המשפטיים המצדיקים היענות בחיוב לתביעה. עיקר טענותיה היו אלו: 14.1. הסכם המתנה שנכרת ונחתם ביום 17/08/1988 הושלם ברישום במנהל מקרקעי ישראל ורק מטעמים פרוצדוראליים שאינם תלויים כלל בתובעת (או במנוחה) לא הושלמה העסקה ברישום בלשכת רישום מקרקעין. 14.2. התובעת הפנתה את בית המשפט למסמכי רשות מקרקעי ישראל בדבר תהליך האיחוד והחלוקה מחדש של שטחי המושב שלא אפשרו השלמת רישום הזכויות כאמור. 14.3. הוסיפה התובעת, כי סברה היא שעם סיום הליך האיחוד וחלוקה מחדש, תירשם היא באופן טבעי כבעלת הזכויות גם בלשכת רישום מקרקעין, ברם רק בשנת 2011 נודע לה, כי מי שנרשם כחוכרת היא אמה המנוחה. 14.4. התובעת טענה והעידה, כי החל משנת 1988 נהגה היא במשק 'מנהג בעלים' ושינתה בשל ההסכם את מצבה לרעה בכך ששילמה את חובות המשק (תקופת ניהול חובות המשקים באמצעות המנהלה להסדרים חקלאיים) וכן דאגה כלכלית לצרכיהם של אמה המנוחה ושל סבה המנוח והכל באופן קבוע מיום קבלת הזכויותבמשק ועד לפטירתם. בעניין זה הוסיפה מקבלת המתנה בתצהירה, כי משנת 1988 ועד היום הושקעו על ידה השקעות רבות במשק במבני המשק ובנטוע בו וזאת מתוך הסתמכות על כך שכל הזכויות במשק הינן שלה. 14.5. לדברי התובעת, במשך השנים ישנן עדויות רבות לכך שהיא ובעלה הם בעלי המשק בפועל ; כך למשל מכתב של אמה המנוחה משנת 1995 למשקם בו היא רואה עצמה פטורה מכל תשלום בגין החובות במשק שכן זה הועבר לתובעת ובעלה. 14.6. עוד ציינה התובעת, כי צוואתה של המנוחה מלמדת, כי במועד עריכתה כ-12 שנים לאחר העברת הזכויות ראתה המנוחה את המשק כשייך לתובעת בלבד. זאת ועוד, הנתבעת היא זו אשר ביקשה לקיים הצוואה ומכאן שלדבריה היה ברור לה, כי המשק הינו בבעלותה הבלעדית של מקבלת המתנה ולא של המנוחה. 14.7. התובעת הוסיפה, כי במהלך השנים היו בידיה ובידי בעלה אינספור הזדמנויות לרכוש משק אחר אולם לא יכלו לעשות כן, לאור העובדה כי בבעלותם המשק הנוכחי (ולאור מגבלת מועצת מקרקעי ישראל על בעלות משק אחד לכל משפחה בלבד). 14.8. כן ציינה התובעת, כי בחייה נתנה אמה לנתבעת מתנות נכבדות(רכשה עבורה דירה) וכי מכוח היותה זוכה בלעדית של עזבונה (כאמור בצוואה) הרי שהנתבעת ירשה את כל רכושה של אמה בעת פטירתה לרבות הזכות לקבל החזר הלוואה בסך 80,000₪ ולכן, הייתה למעשה חלוקה שוויונית בין השתיים של רכוש המנוחה. 14.9. התובעת מכחישה, כי חלה התיישנות על התביעה ממספר טעמים: ראשית, חלק מהמקרקעין רשומים בלשכת רישום מקרקעין והם מוסדרים ועל כן תקופת ההתיישנות היא 25 שנים ממועד הסכם המתנה ובעת הגשת התביעה טרם חלף מועד זה (ולא 15 שנים כנטען על ידי הנתבעת שלשיטתה מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים). שנית, נסמכת התובעת על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות בו נקבע כי מקום שהנתבע הודה בכתב (בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה), בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. ההודאה גלומה בצוואת המנוחה ועל כן גם אם מדובר היה במקרקעין לא מוסדרים, הרי שתקופת ההתיישנות לא חלפה לה (15 שנים מאז 2000). 14.10. בסופו של יום טוענת התובעת, כי דין התביעה להתקבל וכי הרישום הינו אקט פורמלי גרידא שהנתבעת הייתה לסייע בביצועו ולא להתנותו בקבלת כספים ו/או זכויות. ד. טענות הנתבעת: 15. טענות הנתבעת בתמצית היו אלה: 15.1. מדובר לטענת האחות, במתנה שמעולם לא הושלמה ברישום, שאם כן, הרי לא הייתה נזקקת התובעת להגיש תביעה כאמור. מאחר שמדובר במקרקעין, הרי שלפי חוק המתנה, דיני המקרקעין והפסיקה, המתנה מסתיימת אך ורק ברישום בספרי המקרקעין וכל עוד הדבר לא נעשה מדובר בהתחייבות ליתן מתנה ולא במתנה מוגמרת. 15.2. האחות טוענת, כי התביעה התיישנה שעה שמדובר במקרקעין בלתי מוסדרים שההתיישנות ביחס אליהם היא בהיקף של 15 שנים שחלפו להן כבר בשנת 2003 (15 שנים מאז 1988). על כן, ובהתאם לחוק ההתיישנות, נטען, כי דין התביעה להידחות על הסף. 15.3. לגופה של התביעה טענה האחות, כי האם המנוחה סברה בטעות, כי הזכויות במשק הועברו דה פקטו לתובעת ובהסתמך על טעותה זו של האם אף היא (האחות) סברה כך. אלא שלאחר בדיקה מעמיקה שערכה בעקבות פנייתה של התובעת לרישום המשק על שמה והסכמתה לכך, התברר לה כי המנוחה לא נתנה מתנה אלא רק התחייבה ליתן מתנה, דבר שהיא התחרטה עליו בשל יחס מחפיר של מקבלת המתנה כמשמעות דיבור זה בחוק המתנה. 15.4. ראיה לכך, כי היחסים בין האם המנוחה לבין מקבלת המתנה היו רעועים הינם הליכים משפטיים אשר התנהלו ביניהם בשנים 1989-1993 במסגרת הליך בוררות בגדרו תבעה המנוחה את התובעת לשלם תשלומים שונים שהייתה חייבת על פי ההסכם משנת 1988 ובין השאר את "דמי הקיום". כן לדבריה, התנהלו הליכים משפטיים נוספים בין המנוחה לבין תובעת בגין הלוואה אשר ניתנה לתובעת ובעלה על ידי המנוחה ולא הושבה במועדה. כל אלו מעידים לדבריה על רצון המנוחה לחזור בה מן המתנה, אלא שהיא לא עשתה כן בשל סברתה השגויה, כי אינה יכולה לעשות כן הואיל והמתנה הושלמה לכאורה. 15.5. כן ציינה האחות, כי המנוחה כלל לא הייתה מודעת לאפשרות של ביטול העברת המשק ולכן לא נקטה בפעולה זו וכפועל יוצא העניין אף צוין בצוואתה באופן חד משמעי. 15.6. אליבא דאחות, הדרך היחידה הנכונה והראויה לפעול היא לקיים את הרצון האמיתי של המנוחה. רצון זה הוא הרצון ההיפותטי שלה לבטל את המתנה אילו הייתה יודעת שהדבר בר ביצוע. אמנם היא לא ידעה על כך בחייה, אך טוענת האחות, כי ניתן להגשים את רצונה גם לאחר פטירתה, שעה שניתן לגלות את אומד דעתה באמצעות עדויות שונות ומהימנות. 15.7. חשוב לציין, כי זולת כתב ההגנה והתגוננות מפני התביעה, לא נקטה התובעת בכל הליך פוזיטיבי למימוש עמדתה ו/או זכויותיה הנטענות בכתב ההגנה ; היא לא הגישה בקשה לביטול צו קיום הצוואה ולקיומה של צוואה אחרת. היא לא הגישה כל תביעה בעניין היקף העזבון או להצהיר שבית המנוחה אינו חלק הימנו והיא לא הגישה תביעה כלשהי להצהיר עליה כבעלים של הזכויות במשק שבמחלוקת. סיכום בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת התובעת במלואהחוזהמושבים נחלות ומשקיםביטול מתנה במקרקעיןמתנהחקלאותמשק חקלאימתנה במקרקעין