הפסיקה קבעה לא אחת, כי סרבנות גט היא מעשה העולה כדי עוולת רשלנות, לפי הוראות סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, בשורת פסקי דין נקבע, כי בן זוג הממאן להתגרש ללא סיבה ראויה ולגיטימית לסירובו זה, מבצע כלפי בן זוגו עוולת רשלנות. כלל, מעשה של סרבנות ליתן או לקבל גט, הוכר בפסיקה כהפרה של חובת הזהירות המושגית, וביחס לבני זוג ספציפיים - הוכר מעשה זה גם כהפרה של חובת זהירות קונקרטית, כל מקרה לפי נסיבותיו. ראה: תמ"ש (י-ם) 39371-09-12 ש.ב. נ' צ.ב.ע. העובדה שבלית ברירה, ניתן לתובע היתר לשאת אישה אחרת על פניה של הנתבעת, אינה "משחררת" את הנתבעת מחובת הזהירות שלה כלפי התובע. הפסיקה קבעה, כי פגיעה, בעטיה נותר אדם כבול לקשר נישואין בו אינו חפץ עוד, היא גם פגיעה בעטיה נפגעת זכותו של אדם למימוש עצמי, לחירות ולכבוד. פגיעה פסולה זו באוטונומיה של הפרט הינה לב ליבו של העניין והוכרה כשלעצמה כראש נזק בר פיצוי. ראו: בג"צ 6751/04 סבג נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים פ"ד נ"ט(4)817; תמ"ש (י-ם) 22970-11-11 ע.ש. נ' מ.ש.סרבנות גטפיצויים