האם שוטר יכול לפסול רישיון אחרי בדיקת שכרות ? פסילת רישיון ע"י שוטר עקב חשד לנהיגה בשכרות בבדיקת ינשוף בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה של המבקש, המוגשת על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961. ביום 16/05/14 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה. הצו ניתן בקשר עם דו"ח הזמנה לדין מס'21-2-1000023-4 שנרשמה כנגד המשיב ביום 16.05.14 בחשד לנהיגה בשכרות, לאחר שבבדיקת נשיפה במכשיר "ינשוף" נמצא בגופו אלכוהול בריכוז 355 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף, הגבוה מהכמות המותרת ומסף האכיפה. דיון: אם כן, שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור. תיק החקירה ובו חומר הראיות שנאסף ע"י המשטרה הוגש לעיוני והצדדים טענו לבקשה. ב"כ המבקש ביקשה לטעון הן לעניין העדר ראיות מספיקות (לכאורה) והן לעניין העדר מסוכנות מצד המבקש, ומשום כך עתרה לביטול החלטת קצין המשטרה כאמור. באשר לראיות לכאורה: בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון (פורסם במאגרים) (2003), עמדה כב' השופטת ד' ביניש על מהותו של המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" וקבעה: "מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט - לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן - יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל ...,. אמנם, במסגרת בחינה זו על השופט לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם ..., אך השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גרסת הנאשם, או 'האם ניתן כבר בשלב זה לבטל את גרסתו של הנאשם', אלא אם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. יתרה מזאת, אין בקיומה של גרסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו, אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית-המשפט אמון בגרסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו (וראו: שם, [בש"פ 8087/95 בעניין זאדה], בעמ' 149 ; וכן בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה ..., בעמ' 230)." הסנגורית המלומדת ביקשה לטעון כאמור לחוסר ראיות להוכחת האשמה ולו לכאורה, ולחילופין, בהצביעה על "כשלים" לשיטתה בראיות הנובעים מעבודת השוטרים, ביקשה למעשה לטעון לקיומו של כרסום משמעותי בראיות, כך שלשיטתה עוצמת הראיות היא כזו שאינה מצדיקה המשך הפסילה המנהלית כפי שהורה הקצין למשך 30 יום. תיק המשטרה ובו מכלול חומר החקירה שנאסף ע"י המשטרה, הוגש כאמור לעיוני, ומתוכו למדתי את סדר האירועים לכאורה, כדלקמן: המבקש נעצר על ידי שוטר/מתנדב רמי נוילנדר בשעה 03:35 במחסום אקראי ברחוב מנחם בגין, כשהוא רכוב על קטנוע ונערכה לו בשעה 03:40 בדיקת "נשיפון" שתוצאתה הייתה "נכשל". לאחר שנמצאה אינדיקציה לשכרות, הועבר המבקש לטיפולה של השוטרת קרין מנט, שמרגע זה השגיחה עליו כנדרש כי לא אכל, לא שתה, לא הקיא ולא עישן ולא הכניס דבר לפיו [כמפורט בדו"ח המאפיינים ובטופס דין וחשבון שמילא מפעיל הינשוף]. בהמשך לכך נערכה למבקש בדיקת מאפיינים שבה נמצא ריח קל של אלכוהול מפיו, המבקש מסר כי שתה 2 כוסות "קאווה" במועדון לפני שעתיים, והתרשמות השוטרת הייתה כי המבקש נראה תחת השפעת אלכוהול "קלה". לא למותר לציין כי המבקש עבר בהצלחה את יתר מבחני הביצוע, ובהם מבחן עמידה, הליכה על קו ישר, והבאת אצבעות לחוטם. בשעה 04:02 נבדק המבקש במכשיר "ינשוף" ע"י מפעיל מוסמך השוטר שגיא קנטרוביץ, ובסיומה של הבדיקה נתקבלה תוצאה של 355 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, כמצוין בפלט הבדיקה מס' 5244. בתחקור במקום ע"י השוטרת קרין מנט, בשעה 04:24, מסר המבקש כי שתה אחד וחצי כוסות של "קאווה" לפני שעתיים וחצי לערך. בתשובה לשאלת השוטרת לגבי הסברו לתוצאה שהתקבלה בבדיקתו ב"ינשוף" מסר המבקש: "הינשוף אינו תקין. לא הגיוני בעליל שלפני שעתיים שתיתי אחד וחצי כוסות קאווה ועשר דקות לפני שנעצרתי סיימתי לאכול ולעסתי מסטיק" (ס' 3 לטופס תחקור חשוד) ובהמשך הוסיף (שם, בסעיף 9): "מצער אותי לדעת שאני שולט בכמות האלכוהול שצרכתי ואף דאגתי לפני שעליתי לרכב לקחת מרווח זמן של שעתיים, אכלתי, שתיתי שהרגשתי שאני בסדר גמור עליתי לרכב ונסעתי הביתה". ב"כ המבקש בקשה להצביע על מספר כשלים לשיטתה, בחומר הראיות: ראשית, נטען כי המשיב נעצר ע"י השוטר המתנדב במחסום אקראי והשוטר לא הבחין בו כלל כשהוא נוהג בקטנוע. טענה זו אינה מדויקת. השוטר רמי נוילנדר רושם בפירוש במזכר שערך כי הבחין ברכב מגיע ממזרח למערב. זאת ועוד, המבקש בעצמו מאשר כי נהג בקטנוע. שנית, נטען כי קיים ספק לגבי ההשגחה על הנאשם משך 15 דקות כנדרש, זאת מאחר והשוטרת קרין מנט רשמה בנסיבות המיוחדות של המקרה שנרשמו בגב הדו"ח כי הנהג לא אכל שתה וכו' במשך "כ- 15 דקות". מכאן לטענת הסנגורית ספק לגבי מדידת הזמן במדויק. בנוסף מפנה הסנגורית למזכרו של מפעיל הינשוף, המסתמך על השגחת השוטרת קרין מנט ורושם כי תחילת ההשגחה היא על פי שעון המוצג במכשיר הפלאפון של השוטרת. בכל הכבוד הראוי, לאחר שעיינתי במזכרים ובדו"ח הפעולה שערכו השוטרים אני מוצא כי השוטרת רשמה בפירוש כי השגיחה 15 דקות כנדרש. זאת ועוד בין עצירת הרכב לתחילת בדיקת הינשוף עברו 27 דקות, זמן מספיק לכל הדעות. השוטרת קרין רשמה כי הנהג הועבר לבדיקה בשעה 03:43, והבדיקה נערכה כעבור 15 דקות. בנוסף מפנה הסנגורית ללוח הזמנים הצפוף בו נעשה הטיפול במבקש, לדו"ח המאפיינים התקין לשיטתה העומד לטענתה בסתירה לתוצאת המדידה בינשוף, ולסתירות שונות לטענתה שבין רישומי השוטרים בדוחות שערכו. סיכומו של דבר, טוענת הסנגורית כי שורת הליקויים לכאורה עליהם הצביעה, מהווה כרסום משמעותי בראיות המאשימה ולאור האמור אין הצדקה להורות על פסילת המבקש ל- 30 יום, ומאחר וחלפו מאז כ- 12 ימים בהם המבקש פסול, ניתן לשיטתה להסתפק בתקופה זו. כאמור האזנתי לטענות עו"ד שלגי המלומדת היטב, עיינתי בחומר החקירה ומצאתי לקבוע כי יש בחומר די והותר ראיות לכאוריות, להוכחת כתב האישום. באשר לטענות ההגנה לכרסום בראיות, המסגרת המתאימה לבחינה מעמיקה של הראיות ובכלל זה של אופן הפעלת הינשוף, מיומנות המפעיל, מילוי הטפסים והזכ"דים ע"י השוטרים, קיום ההשגחה הנדרשת למשך 15 דקות בין הנהיגה לבדיקה, היא במסגרת התיק העיקרי ולא במסגרת הדיונית הנוכחית של ביקורת החלטה מנהלית המצויה בפני, בה בודק בית המשפט אם קיימת תשתית ראייתית לכאורית להארכת פסילה על פי החלטת קצין המשטרה לתקופה נוספת ועד לתום ההליכים. בית המשפט אינו נדרש בשלב זה, למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים, כל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי הגלום בראיות לכאורה המצויות בפניו ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות. (ראו והשוו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147-151; בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (31/10/07); בש"פ 10426/07 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (15/1/08); בש"פ 3742/08 עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (20/05/08). סיכומו של עניין, בשלב זה, אני מוצא כי די בדוחו"ת הפעולה, בפלטי הנשיפה, בתיעוד מאפייני השכרות, וכן בדברי המבקש עצמו במקום, במסגרת בדיקת המאפיינים, וכן בדברים שמסר לקצין בשימוע, כדי לקבוע כי בידי המבקשת די ראיות לכאורה, שיש בהן פוטנציאל מספיק כדי להביא להרשעתו בדין של המשיב בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. באשר למסוכנות: אמנם ב"כ המבקש מיקדה את עיקר טענותיה בעצמת הראיות ובכרסום בהם לשיטתה, אולם חובת ביהמ"ש להתייחס לשאלת המסוכנות של המבקש בנהיגה ולבחון האם קיימת מסוכנות ברמה המצדיקה פגיעה בזכויותיו של המבקש לקניין ולחופש התנועה. מסוכנותו של המשיב בנהיגה, נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ומעברו התעבורתי. לעניין נסיבות ביצוע העבירה, יפים דבריה של כב' השופטת נגה אוהד בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י אשר קובעת למעשה "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור, "חזקה" המצדיקה אף פסילה עד תום ההליכים, ואף מעבר ל- 30 ימי הפסילה המנהלית שבסמכות קצין המשטרה: "לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת - מיידית." יודגש כי גם ערר שהוגש ע"י הנהג לביהמ"ש העליון על החלטה זו [בבש"פ 1965/07] - נדחה. בבש"פ 513/88 מ"י נ. רז גוליו קובע כבוד השופט מלץ: "השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות". במקרה דנן, המבקש נוהג באופנוע משנת 2005 ולחובתו 10 הרשעות קודמות בתעבורה, בהן בעבירות של אי ציות לתמרורים, נהיגה במהירות מופרזת ושימוש בפלאפון. לזכותו של המבקש, כל הרשעותיו הן בעבירות מסוג ברירות משפט (קנס) מבלי שאקל ראש בכך. ברע"פ 8649/10 אמר כבוד הש' רובינשטיין: "הצורך להגן על הציבור מפני תופעת השכרות, שהפכה ל"מכת מדינה", ומעמידה בסיכון לא רק את הנהג אלא גם את סביבתו, מחייב - בין היתר - הרחקת נהגים פורעי חוק מהכביש." על המסוכנות של הנהג הנלמדת מעצם החשד לביצוע עבירה של נהיגת רכב בזמן שכרות, כתב כבוד השופט קדמי בע"פ 140/98 חוג'ה נ' מ"י, [פד"י נ"ב (3) בעמ' 237]:- "לשיטתי, הכלל הוא: מי שנוהג ברכב כשהוא במצב של שכרות - מוחזק כמי שהתגבש אצלו הלך נפש של פזיזות, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, כלפי כל תוצאה הנמנית עם פרטיה של עבירה שביצע אגב נהיגתו". ובע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, [פד"י מט(4) בעמ' 163] נאמר: "שכרות - כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפוייה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו". בת.פ 308/95 (י-ם) מ"י נ' אשר גבארה, כינה כבוד השופט אליקים רובינשטיין את השכרות כ- "הפקרות גמורה המסכנת את הבריות". אף המחוקק קבע עמדה ברורה באשר למסוכנות הנובעת מתוך העבירה של נהיגת רכב במצב שכרות, וזאת בקבעו בצד עבירה זו עונש מינימום של שנתיים פסילה, שהוא עונש חובה, אשר רק בקיומם של נימוקים מיוחדים רשאי ביהמ"ש לסטות ממנו. הן המחוקק והן הפסיקה, קבעו לפיכך הלכה למעשה כי התנהגות של נהיגה בזמן שכרות, מצביעה על קיומו של סיכון ממשי וודאי לשלומם ולביטחונם של ציבור המשתמשים בדרך. בבש"פ 10865/06 אשר ישעיהו נ' מ"י בערר על פסילה מנהלית, קבע כבוד השופט א. הלוי: "לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך". בבש"פ 8635/08 בוריס בלנקין נ' מ"י קבעה כבוד השופטת מ. נאור, בדחותה ערר על פסילה מנהלית, כי:- "איני סבורה כי קיים חשש של ממש שאם יורשע העורר עונשו יהיה נמוך מזמן הפסילה שיקבע בגזר הדין. מהראיות עולה תמונה של מי שאין לאפשר לו, לעת הזו, להמשיך לנהוג, בשל הצורך בהגנה על הציבור. אם בתי המשפט בת"א-יפו מחמירים בעניין נהיגה בשכרות יותר מבתי משפט אחרים כפי שנטען בהודעת הערר - תבוא עליהם הברכה". סיכום והחלטה: לאחר שהאזנתי לטעוני ב"כ הצדדים, עיינתי בחומר החקירה שנאסף עד כה בעניינו של המבקש, בחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לוותק ולעבר של המבקש כנהג, ולנסיבותיו האישיות, מצאתי כאמור כי יש די חומר ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש, בנוסף מצאתי כי המשך נהיגתו של המבקש בשלב זה, מסכנת את הציבור ולפיכך יש טעם לפסול את רישיונו למשך 30 יום, כהוראת קצין המשטרה. במקרה דנן, אינני סבור כי יש בטענות ההגנה או אף בעברו התעבורתי של המבקש שאינו מכביד, כדי להפריך את המסוכנות הנובעת ממעשיו הלכאוריים. טעם הדבר נובע מהראיות שסקרתי לעיל, אשר לא זו בלבד שהן מספקות תשתית ראייתית לביסוס החשד כנגד המבקש, אלא הן מוסיפות ומלמדות על רשלנות ברף שאינו נמוך, מצדו של המבקש. חומר הראיות מלמד כי המבקש, על פי דבריו הוא עצמו, היה מודע לאיסור לנהוג לאחר שתיית אלכוהול ואף להשפעה שיש לאלכוהול על נהיגה, אלא שהמבקש בחר ליטול "סיכון מחושב" כשלדבריו סבר כי אם ימתין שעתיים ויאכל, לא ימצא בסיכון של מי שבגופו אלכוהול מעל מותר. הכביש אינו מקום לנטילת סיכונים גם לא אלו הנדמים לנהג כסיכונים "מחושבים". המבקש לא התייצב בפני בעצמו. ככל ששמעתי מעורכת דינו, אשר יש לומר לא הותירה "אבן בלתי הפוכה" בניסיונה לחלץ את המבקש מהמצב הרע אליו הכניס את עצמו, מדובר באדם מן היישוב מי שמקובל לכנותו כאדם "נורמטיבי". אני נכון להניח לזכותו כי מדובר בטעות חמורה בשיקול דעתו. יחד עם זאת, אני סבור כי החלטת קצין המשטרה לפסול את המבקש מנהיגה למשך 30 יום, הינה נכונה, מבוססת, ראויה ומידתית ובדין יסודה. מכל האמור לעיל, אני קובע כי קצין המשטרה פעל כדין ובסמכות, ודוחה את הבקשה. משטרהמשפט תעבורהשכרותשאלות משפטיותשוטרבדיקת שכרות (אלכוהול)