קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד איש עסקים בגין שכר טרחת עורכי דין / אחריות אישית לתשלום שכר טרחת עורך דין: רקע תביעה של שותפות עורכי דין כנגד איש עסקים (להלן: "הנתבע 1") שהוא בעל מניותיה ומנהלה של החברה ששמה קבוצת קאשי השקעות בע"מ (להלן: "הנתבעת 2" או "החברה"). הנתבעת 2 נוסדה ביום 19.09.2009 כאשר הון המניות הרשום שלה עמד מלכתחילה על סך 38,000 ₪ וההון הנפרע עמד על סכום סמלי של לא יותר מ- 100 ₪. הנתבע 1 הינו בעל המניות היחיד בחברה והוא מכהן גם כדירקטור ומנכ"ל החברה. התביעה נסבה על חוב כספי שנקבע ע"י בית משפט זה בפסק הדין החלקי שניתן בתאריך 17.8.2008. החוב הוא חוב שכר טרחה שמקורו בארבעה הסכמי שכר טרחה ובשירותים משפטיים נוספים שסיפקה התובעת לנתבעת 2. הן התובעת והן הנתבעת 2 הגישו ערעור על פסק הדין החלקי לבית המשפט המחוזי. ערעורה של הנתבעת נמחק בדיון שהתקיים בתאריך 25.1.2009. ערעורה של התובעת עודנו תלוי ועומד עד להכרעת בית משפט זה בשאלת חבותו האישית של הנתבע כלפי התובעת. בעבר ניתן פסק דין (משלים) בשאלה זו מחמת אי הגשת סיכומים מטעם הנתבע 1, והוא בוטל בעקבות בקשה שהוגשה בנדון. עתה עומדת שוב להכרעה שאלת חבותו האישית של הנתבע 1 בגין חוב הנתבעת 2 לתובעת. לנתבעת 2 אין נכסים כדי לפרוע את חיוביה כלפי התובעת. התובעת העלתה טענות כנגד הנתבע 1 לפיהן יש לחייבו באופן אישי בחובותיה של הנתבעת 2 כלפי התובעת, וזאת מכח העילות הבאות: עוולת התרמית, ניהול מו"מ בחוסר תום לב, רשלנות, הרמת מסך בגין מימון דק, ועשיית עושר שלא במשפט. העובדות הצריכות לעניין וראיות הצדדים הנתבעת 2 הייתה מעורבת במיזם נדל"ן מסחרי להקמתה ותפעולה של תחנת תדלוק במושב "שיבולים" שבנגב. הנתבעת 2 פנתה לתובעת לקבל שירותים משפטיים במסגרת אותו מיזם. בפסק הדין החלקי נקבע בין השאר כממצא עובדתי כי הנתבע 1 הוא מנהל החברה ובעל השליטה בה והיה האדם שפעל מטעמה במגעיה עם התובעת. במהלך המגעים המוקדמים בין התובעת לנתבעת 2, שהתנהלו במחצית הראשונה של חודש מאי שנת 2003, הציג הנתבע 1 מסמך המתאר את "פרופיל" הנתבעת 2 (נספח ז' לתצהיר ת/1). להלן עיקרי הפרופיל, כפי שהוצגו לתובעת: "קבוצת קאשי השקעות הינה חברת השקעות פרטית שהוקמה מתוך מגמה לנצל את יתרות המזומנים שהצטברו בחב' אשר בבעלות משפחת קאשי. לחברה ניסיון עשיר [...] תחומי הפעילות של קבוצת קאשי השקעות הינם מגוונים [...] לאחרונה ביצעה החברה רכישה של מספר מתחמי קרקע באזור הצפון[...] ובכלל זה: פעילות אינטנסיבית בבית שאן והסביבה בשני פרויקטים מרכזיים: היפודרום סקיטופוליס (מתחם של כ- 100 דונם בערך בסיסי של כ- 3 מיליון דולר) וכן פארק קליבלנד (מתחם של 22 דונם בעלות של כ- 1 מיליון דולר) [...] יתרונה העיקרי של הקבוצה מתבטא ביכולתה ליזום ולפתח פרויקטים תוך הישענות על הון עצמי וניצול הידע הרב שנצבר בתחומי כלכלת הבניה, התכנון, ההנדסה, יזמות הנדל"ן, שיווק וליווי פרויקטים. לקבוצה מסורת של הצלחה בתחומי פעילותה - עובדה אשר מאפשרת לקבוצה לגייס בשעת הצורך הון נוסף ו/או משקיעים נוספים למינוף פרויקטים" (כל ההדגשות שלי). עוד כולל הפרופיל פירוט של החברות שבקבוצה: חברת הבנייה, חברת טיב מעליות בע"מ וחברת טיב אנרגיה בע"מ. הפרופיל מלמד שהנתבעת 2 הציגה עצמה כחברה סולבנטית הנשענת על הון עצמי ונתמכת באופן פיננסי ע"י חברות אחרות בקבוצה המזרימות כספים לקופת הנתבעת 2. הצדדים נקשרו בארבעה הסכמי שכר טרחה כמפורט בפסק הדין החלקי. הסכם שכר הטרחה האחרון נערך בינואר 2004. כפי שנקבע בפסק הדין החלקי, נתנה התובעת לחברה הנתבעת 2 גם שירותים משפטיים נוספים מעבר לאלו שאליהם התייחסו ההסכמים במהלך השנים 2003 ו-2004, עד שבמהלך 2004 בשלב כלשהו הגיעו הדברים לכלל סכסוך בגין אי פרעון חשבונות שכר טרחה. לאורך הדרך הודיעה התובעת לנתבע 1 על אופן והתקדמות הטיפול המשפטי בנתבעת 2, ושלחה חשבונות לתשלום החל מה- 31.10.2003 ועד ל- 29.4.2004. על פי הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק הדין החלקי, בתאריכים ה- 18.3.2004 וה- 29.3.2004 קיימו התובעת והנתבע 1 פגישות הבהרה בהן הבהירה התובעת לנתבע 1 את מהות החובות של הנתבעת כלפיה. בתאריך ה- 10.5.2004 פנה הנתבע 1 באמצעות הפקסימיליה לתובעת וטען כי החברה אינה מאשרת את גובה חיובה. בתשובה לפנייתו של הנתבע 1 שלחה התובעת הבהרות חדשות לגובה החיובים, עליהן לא קיבלה תגובה. בפסק הדין החלקי נקבע כי מתברר שרק פעם אחת ביקשה החברה הסבר לגבי חיובה בהוצאות. ההסבר ניתן, ומאז ועד להליכים שבין הצדדים לא עשתה החברה דבר בנדון, לא טענה דבר ולא ביקשה לברר דבר בהקשר זה. בתאריך ה- 12.9.04 הגישה התובעת תביעה ראשונה כנגד הנתבעת 2 על סך 336,449 ₪. ביום 2.11.04 ניתן פסק דין כנגד הנתבעת 2 בהעדר הגנה. הנתבע 1 והנתבעת 2 נמנעו מלפנות לבית המשפט לשם ביטול פסק הדין ונמנעו מהגשת ערעור עליו, על כל המשתמע מכך. בתאריך ה- 28.11.2004 פנתה התובעת ללשכת ההוצל"פ בתל אביב לשם אכיפת פסק הדין. מריכוז הנתונים עולה כי הנתבעת 2 ריקה מנכסים ולא ניתן להיפרע ממנה. התובעת הגישה ביום 23.2.05 את התביעה הנוכחית כנגד הנתבע 1 והנתבעת 2. הנתבע טוען כי כל הסכומים ששולמו לתובעת (בין כשכר טרחה ובין כהוצאות) שולמו לה על ידי החברה הקבלנית שבקבוצה ולא על ידי הנתבעת. גם המסמכים היחידים שהגישה התובעת ואשר מהם ניתן ללמוד על זהות המשלם תומכים בטענה זו. חרף זאת, עד התביעה היחיד (עו"ד גיא ויינברג, שלא טיפל בענייניה של הנתבעת ולא היה שותף למגעים בין הצדדים עובר לתחילת הקשר ביניהם או במהלכו) טען בעדותו שמסמכים אלה מתייחסים רק לתשלום בגין הוצאות ולא לתשלומי שכר טרחה, שלטענתו שולמו על ידי הנתבעת עצמה. במחלוקת עובדתית זו ראוי לקבל את גרסת הנתבע. התובעת בחרה להביא ראיותיה כך שהעד היחיד מטעמה אינו יכול להעיד על דבר מידיעה אישית, ובחרה להציג רק מסמכים המעידים על ביצוע תשלומים על ידי החברה הקבלנית. הנתבעת בחרה שלא להציג מסמך כלשהו המעיד על נכונות טענתה לפיה אותם סכומים ששולמו לתובעת עבור שכר טרחה שולמו על ידי הנתבעת עצמה, ולא על ידי החברה הקבלנית עבור הנתבעת. מסמכים כאלה לא הובאו כראיה על ידי התובעת ללא כל הסבר. בנוסף, גרסת הנתבע בנקודה זו מתיישבת היטב עם גרסתו הכוללת שלא נסתרה (פרט לאמירות שלו עצמו, אליהן עוד אתייחס) לפיה לא היו לחברה הנתבעת כל הכנסות, רכוש או פעילות לבד מהניסיון ליזום הקמת תחנת דלק במושב "שיבולים", שלא עלה יפה. המסקנה היא שכעניין שבעובדה, יש לקבוע שכל התשלומים שבוצעו בפועל על חשבון התחיבויות הנתבעת לתובעת אכן בוצעו על ידי החברה הקבלנית. עוד יש לקבוע שהדבר היה ידוע לתובעת או לפחות יכול וצריך היה להיות בידיעתה, לאור רישום פרטי בעלת החשבון על גבי כל שיק שניתן לה (כפי שהיה לגבי שני השיקים שהתובעת עצמה הציגה את צילומיהם, המעידים על עצמם במבט אחד כי המשלם בפועל היא החברה הקבלנית ולא הנתבעת עצמה). מפי הנתבע עצמו, בעדותו, שמענו כי החברה הקבלנית נשאה בכל הוצאותיה של הנתבעת כל עוד החברה הקבלנית היתה קיימת וסולבנטית ("עד נפילתה"), ובכלל זה - בתשלומים לתובעת עבור השירותים שנתנה לנתבעת (עמ' 25 ש' 1-2; עמ' 25 ש' 5-7). עוד שמענו מפיו בעדותו כי החברה הקבלנית קרסה בשנת 2005 (עמ' 23 ש' 27). מכאן כי החברה הקבלנית היתה צריכה לשאת בתשלומים לתובעת לפחות עד סוף שנת 2004, שהרי בתקופה זו היתה עדיין סולבנטית. השאלה היא כיצד קרה שהחברה הקבלנית לא שילמה דבר לתובעת לפני סוף שנת 2004 כאשר התביעה הראשונה שהגישה התובעת כנגד הנתבעת הוגשה בספטמבר 2004, פסק הדין ניתן בתחילת נובמבר 2004 ובשלהי חודש נובמבר 2009 כבר נפתח תיק הוצאה לפועל בגין פסק הדין (נספחים לח' ו-לט' ל-ת/1). העובדות הללו אינן מתישבות עם טענת הנתבע כאמור לעיל, ועל כן הדברים זועקים להסבר מפי הנתבע. למרבה ההפתעה, אין בפיו הסבר כזה - לא במישור העובדתי במסגרת עדותו, ולא במישור המשפטי במסגרת סיכומיו, שם הוא פשוט מתעלם מהעובדה שפסק הדין בתביעה הראשונה כבר היה מצוי בהוצאה לפועל עוד לפני תום שנת 2004, כלומר בתקופה בה החברה הקבלנית היתה פעילה וסולבנטית לגרסת הנתבע, ולפיכך ועל פי אותה גרסה היה עליה לפרוע אז את חובות הנתבעת לתובעת. בשלב הנוכחי של הדיון, לאחר פסק הדין החלקי, העידו אך ורק עו"ד גיא וינברג מטעם התובעת והנתבע בעצמו. עו"ד וינברג לא טיפל, כאמור, בענייני הנתבעת בתקופה הרלבנטית ולא היה שותף כלל לכל המגעים עמה לפני מתן השירותים המשפטיים, במהלך נתינתם ואף לאחר מכן. אין אפילו עובדה אחת שהוא יכול להעיד עליה מידיעתו האישית. מי שטיפלו מטעם התובעת בנושא כולו היו עו"ד דניאל לכסן, לגביו נטען כי לא הובא להעיד מאחר שעזב את הארץ ומתגורר בארצות הברית, ועו"ד ד"ר משה וינברג שקיים פגישות עם הנתבע ולא הובא להעיד ללא כל הסבר. על כן לא ניתן להסתמך על עדותו ועל תצהירו אלא ככל שהם מבוססים על הכתובים שאינם שנויים במחלוקת ועל עובדות שהנתבע מודה בהן. מכאן שטענות התובעת לגבי הברחת נכסים או ערבוב בין נכסי הנתבעת לנכסי הנתבע או לנכסי תאגידים אחרים בקבוצה נטולות כל בסיס ראייתי שהוא (ור' דברי העד עצמו, עמ' 20 ש' 28-29), וחבל שנטענו. עדות הנתבע לוקה אף היא בליקויים של ממש, אם כי שונים במהותם מאלה שנפלו בעדותו של עד התביעה כמפורט לעיל. עדות הנתבע התאפיינה בחוסר אמינות ובנסיונות טשטוש של העובדות, ואפילו של עובדות שלא ניתן להצליח בטשטושן. כך למשל כאשר נשאל בעדותו לגבי הבעלות במניות החברה הנתבעת, השיב תשובה מתחמקת בעליל ולא אישר שהוא בעל המניות היחיד אף שתדפיס רשם החברות מוכיח זאת בעליל. חשוב יותר חוסר העקביות הגמור בתיאורה של החברה הנתבעת. בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע נ/1, שנערך ככתוב בו ביום 15/8/06, נכתב בסעיף 6.1 שהיא "חברה העוסקת בין היתר בתחום האנרגיה - הקמת תחנות דלק". נזכיר שהדברים נכתבו כאשר לפי עדות הנתבע עצמו אין לתובעת כל פעילות, כל נכסים וכאשר אינה עוסקת עוד במאום ובתקופה בה אין לה כבר כל מקור מימון לאחר שמי שמימנה את כל פעילותה לדברי הנתבע עצמו, היא החברה הקבלנית שבקבוצה, קרסה בשנת 2005. גם בעדותו דיבר העד על כך שהחברה הנתבעת הוקמה לצורך "רשת ארצית של תחנות דלק", אף שלגרסתו שלו התחנה היחידה שניסתה להקים עד שחדלה מלפעול היא התחנה ב"שיבולים" ( שכזכור לא הוקמה כלל). הדוגמאות הללו מעידות כי הנתבע אינו מציג דברים כהוויתם בקשר לחברה ולמעמדו בה גם כאשר העובדות ברורות לגמרי, והדבר מעיד על גישה מטשטשת ועל נטיה להציג את החברה באור מחמיא ללא קשר לעובדות ואף בניגוד גמור להן. אין מנוס מלקבוע שניתן להסתמך על עדות הנתבע רק מקום שהיא נתמכת בכתובים, נשענת על עובדות שאינן המחלוקת או מקום שהיא פועלת לחובתו. עיקרי טענות התובעת התובעת טוענת שהנתבע 1 הציג בפניה מצגים כוזבים ביחס ליכולתה ורצונה של הנתבעת 2 לפרוע את חובותיה לתובעת. התובעת מוסיפה וטוענת שהנתבע 1 ידע כי אין ביכולתה של הנתבעת 2 לשלם עבור השירותים המשפטיים שתקבל מהתובעת. התובעת סומכת טענותיה על הממצאים שנקבעו בפסק הדין החלקי, לפיהם הנתבעים מעולם לא הודיעו כי אין בדעתם לפרוע את החוב, ועד לקבלת החשבון האחרון גם לא הביעו התנגדות לשיעורו. בנוסף טוענת התובעת כי לא ניתנה לה סיבה להניח שחשבונותיה לא ייפרעו עד אז. התובעת מוסיפה עוד כי הנתבע 1 לא דאג להציג בפני התובעת את מצבה האמיתי של הנתבעת וכי הכול נעשה מראש ובכוונה תוך הסתרה של העובדות. עוד נטען כי הנתבע 1 התכוון שהמצג בדבר מצבה של הנתבעת 2 יאפשר לו ולה לקבל שירותים משפטיים מהתובעת בתנאים נוחים. המצגים שהוצגו לתובעת נועדו שלא להתמודד עם החיובים שהלכו והצטברו כך שהנתבעת 2 יצרה התקשרויות חדשות, מבלי לדאוג לביטחונות כלשהם ביחס לקבלת התמורה בעבור השירותים המשפטיים. התובעת מסכמת את טענותיה בכך שהתובעת ראתה בנתבע 1 מקור לאמון והסתמכה על מצגיו בהתנהלותה מול הנתבעת 2. נסיבות התנהלותו של הנתבע 1, כך גורסת התובעת, עולות כדי אי יושר ממשי לפי המושגים המקובלים של מסחר הוגן, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים כלכליים כבדים לתובעת. התובעת טוענת כטענה חלופית כי הנתבע 1 ניהל מו"מ עמה בחוסר תום לב בטרם ההתקשרות ולקראת ההתקשרות בהסכמי שכר הטרחה השונים. התובעת גורסת שבעת ניהול המשא ומתן, היה הנתבע 1 חייב להימנע מהצגת יכולתה של הנתבעת 2 באופן שגוי. הנתבע 1 לא גילה לתובעת כי הנתבעת 2 אינה יכולה לעמוד בפרעון החוב כלפי התובעת. בכך הפר, לטענתה של התובעת, את חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי לפי סעיף 12 לחוק החוזים. התובעת מוסיפה כי אחריותו של הנתבע 1 יכולה לנבוע גם מכוח הפרת חובת תום הלב בעת קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים או מכוח הפרת הנורמה להתנהג בתום לב באופן כללי. התובעת טוענת כי התקשרה בהסכמי שכר טרחה שונים למתן שירותים משפטיים מבלי לקבל תמורה. טענה חלופית נוספת של התובעת היא כי נסיבות התנהלותו של הנתבע 1 עולות כדי רשלנות כלפי התובעת. על פי דיני הנזיקין נושא הנתבע 1 בחובת זהירות כלפי התובעת, מתוקף מעמדו בנתבעת 2. התובעת טוענת כי הנתבע 1 הפר את חובת הזהירות הזו במעשיו ומחדליו. בנסיבות אלו עותרת התובעת להטיל על הנתבע אחריות אישית מכוח סעיף 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. כטענה משפטית נוספת, טוענת התובעת כי בצד האחריות האישית של הנתבע 1, ניתן וראוי להטיל אחריות אישית גם מכוח תורת הרמת מסך ההתאגדות. הנתבע 1 הינו בעל המניות היחיד בנתבעת 2, והוא גם זה שניהל את הנתבעת 2 כרצונו. הנתבע 1 עירב את הנכסים של הנתבעת 2 בנכסים של חברות אחרות בבעלות משפחתית, וזאת ניתן לראות מתשלום שכר הטרחה לתובעת בהמחאות של חברה אחרת. התובעת מנמקת את הרמת המסך מכוח עילות תרמית, ניהול מו"מ בחוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט. עיקרי טענות הנתבע הנתבע טוען כי נשמט כל בסיס לעילות התביעה של התובעת בגין תרמית, רשלנות או ניהול משא ומתן בחוסר תום לב. לטענתו, לא היה ולא הוכח מצג כוזב. כך מנמק הנתבע את הטענה: המצהיר מטעם התובעת, עו"ד גיא ויינברג, הודה כי מעולם לא פגש בנתבע 1 בזמן אמת וכי עדותו נסמכת רק על מסמכים והסקת מסקנות. מי שהיה בקשר עם הנתבעת 2 היה עו"ד לכסן דניאל, אשר שוהה בעת שמיעת הראיות בחו"ל. לא הייתה מניעה, בזמן ששהה בארץ, להגיש תצהיר מטעמו. כמו כן לא הוגש תצהיר של עד רלוונטי נוסף, עו"ד ד"ר ויינברג משה העומד בראש השותפות התובעת ואשר גם הוא היה מעורב אישית במגעים עם הנתבע. במסגרת החקירה הנגדית דחה הנתבע 1 כל טענה עובדתית באשר למצגים שהציג אודות המצב הפיננסי שלו ושל הנתבעת 2. עוד נטען כי התובעת לא הסבירה מדוע לא שלחה אל הנתבע 1 כל דרישה באופן אישי אלא רק בחודש אפריל 2004, ומדוע הוגשה התביעה הראשונה רק כנגד הנתבעת 2, מדוע המשיכה התובעת במתן השירותים בסכומי עתק בשעה שלטענתה כבר היו חיובי שכר טרחה שלא נפרעו. הנתבע טוען עוד כי התובעת ידעה את מצב החברה היינו שמדובר בחברה חדשה חסרת כל אמצעים, הון עצמי ונכסים וכי המצגים שניתנו היו ביחס לכלל החברות. לא נתקבלה תשובה מטעם התובעת מדוע לא הוחתמו יתר החברות בקבוצה על התחייבות לתשלום שכר התובעת או על ערבות לתשלומו. התובעת ידעה כי התשלומים יבוצעו באמצעות מקור חיצוני - חברת הבנייה בלבד. לטענת הנתבע, התובעת ידעה היטב כי הנתבעת 2 טרם החלה לבצע כל פעילות עסקית וזאת בעיקר משום הכשלונות המשפטיים בהליכים בהן יוצגה ע"י התובעת, וכי החברה הוקמה בשנת 2002 בלבד ולצורך פעילות הקמת תחנת הדלק. על התובעת לדעת כי כל עוד הפרויקט לא הושלם, אין לנתבעת כל הכנסות. הנתבע טוען כי בהתנהגותה ותביעתה של התובעת יש משום היתממות. עוד טוען הנתבע שהושקעו בנתבעת 2 כספים המהווים הלוואת בעלים, בין היתר מהחברה הקבלנית, וכי אין מדובר בנכסים אישיים של הנתבע ו/או בערבוב נכסיה של הנתבעת עם נכסי הנתבע עצמו. דיון אחריות אישית של נושא משרה - כללי בפסיקה נקבע שהמבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין. על האורגן לקיים את כלל יסודות העוולה על מנת לחייבו בנזיקין [ר' ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח(5) 661]. אין חולק כי ההתקשרות של התובעת עם הנתבעת היא התקשרות חוזית במסגרת הסכם שכר טרחה. הנושה החוזי הוא נושה רצוני, שכן לא כפו עליו את ההתקשרות החוזית עם החברה. מכאן שהנושה החוזי יכול לבחון ולשקול האם להתקשר עם החברה ועם האורגנים שלה. נושה חוזי אינו יכול לבסס את טענותיו רק על חדלות הפירעון של החברה. גישה זו מבקשת להגן על בעלי המניות והאורגנים של החברה, לאור האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. יחד עם זאת, הפסיקה לא ביקשה לפטור מחבות אישית במקרים של עוולות נזיקיות, בהן ניתן להטיל חבות אישית על אורגן. בדיני החברות קיים עיקרון כללי ויסודי שעל פיו אדם אשר ביצע עוולה, לרבות אורגן של חברה, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגות זו [ר' ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד בע"מ ואח', פ"ד מח(5) (1994)]. תרמית סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". בענייננו, התובעת מבקשת להטיל אחריות אישית על הנתבע 1 מכוח תרמית בגין מצגי השווא שנמסרו לה על ידו בעת ההתקשרות בין הנתבעת לתובעת. חמישה יסודות נדרשים על מנת שעוולת התרמית תתקיים, כמפורט להלן. היצג כוזב של עובדה - כפי שצוין לעיל, ההתקשרויות בין התובעת לנתבעת 2 נכרתו לאחר שהאחרונה הציגה פרופיל לתובעת, לפיו הנתבעת 2 יכולה ומסוגלת לפרוע את התחייבויותיה. כך עולה גם מהחקירה הנגדית של מר גיא ויינברג (עמ' 20 לפרוטוקול). מהפרופיל שהוצג לתובעת, עולה כי יתרונה של הקבוצה הוא בכך שהיא יכולה לפרוע את חובותיה באמצעות חברות הכלולות בה. אכן, בפועל שולמו שיקים לתובעת מהחשבון של חברת הבניה. כך משיב הנתבע 1 בחקירה הנגדית: "הנתבעת 2 מומנה ע"י חברת הבניה, משה קאשי חברה קבלנית בע"מ, שקרסה בשנת 2005". יחד עם זאת, יש בפרופיל מידע כוזב בעליל. בפרופיל שהוצג לתובעת נכתב שהחברה ביצעה לאחרונה רכישה של מספר מתחמי קרקע באזור הצפון בערך בסיסי של 4 מיליון דולר לשני המתחמים. בניגוד גמור לכך אמר הנתבע בעדותו כי החברה לא צברה נכסים בין השנים 2002-2003 (ר' עמ' 23 לפרוטוקול). קיימת סתירה ישירה בין הפרופיל שהוצג לתובעת לבין הצהרותיו של הנתבע בעדותו כאמור. כפי שידוע בדיעבד האמור בפרופיל הכתוב לא היה אמת, ואף היה מנוגד בעליל לאמת. יסוד נפשי באשר לעובדה - הסעיף דורש יסוד נפשי מצד המטעה. היסוד הנדרש הוא של ידיעה שהעובדה כוזבת, או של העדר אמונה באמיתותה, או של קלות ראש ואי אכפתיות לגבי אמיתותה. בהיות הנתבע בעל המניות היחיד והמנהל של החברה הנתבעת, אין אלא לקבוע שידע היטב כי הפרופיל הכתוב שמסר לתובעת אינו אמת. כוונת המציג שהמוטעה על ידי המצג יפעל על פיו - מידת ההוכחה הנדרשת מן התובעת בעוולת התרמית הינה גבוהה יותר מן הנדרש כרגיל בתביעות אזרחיות, אולם כוונה אינה ניתנת כמעט לעולם להוכחה ישירה ואין כמעט דרך להוכיחה ללא מרכיב של הסקת מסקנות. אין טענה שהפרופיל, הכולל את המידע הכוזב שלפיו לחברה הנתבעת נכסים שהושקעו בהם מיליונים, נמסר לתובעת שלא על מנת שתסתמך עליו בבואה לקבל על עצמה מתן שירותים משפטיים ללא בטחונות, ללא ערבים ומבלי לגבות את שכר הטרחה מראש. לא היה כל הקשר אחר לקשרי הצדדים שניתן לייחס לו את מתן הפרופיל. המצג שלפיו מדובר בחברה פעילה ובעלת רכוש רב לא נמסר אלא כדי שיסתמכו עליו, והדבר לא רק ברור מההקשר ומהנסיבות אלא גם מתחייב בהעדר גרסה נוגדת. התובעת הוטעתה על ידי המצג ופעלה על פיו - דומה שגם כאן אין התובעת ניצבת בפני קושי ראייתי של ממש. התובעת הסכימה, בעקבות המגעים בהם הוצג לה הפרופיל הכתוב, לתת שירותים משפטיים לחברה הנתבעת בהיקפים ניכרים, והכל מבלי לקבל שכר טרחתה מראש ומבלי לקבל בטוחות או ערבות אישית של הנתבע או של החברות האחרות בקבוצה או של צד שלישי כלשהו. כמסקנה לוגית מחויבת ניתן לקבוע שאלמלא הפרופיל המציג תמונה של איתנות ויכולת פיננסית, לא היתה התובעת נכנסת להתקשרות שתוכנה כולל אשראי בהיקפים גדולים (על דרך של מתן שירותים מבלי לגבות מראש ומבלי להבטיח בכל דרך שהיא שהתמורה תשולם בעתיד). נגרם לתובעת נזק ממון - זהו החלק הקל ביותר של הדיון, שהרי הנזק הוא ברור: החוב שטרם נפרע עבור שירותים שניתנו, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי. המסקנה היא כי הפרופיל הכתוב, שהנתבע לא טען כי אי פעם הסתייג ממנו או הודיע שאינו נכון (או שחדל להיות נכון), ואשר נמסר על ידי הנתבע לתובעת טרם תחילת פעילותה ביחסיה עם הנתבעת, הוא בגדר עוולת תרמית (במובן הנזיקי של המונח) מצד הנתבע כלפי התובעת. רשלנות עוולת התרמית אינה כוללת בחובה הסדר שלילי לעניין אחריות למצגים כוזבים, שאינם מקיימים את יסודותיה. אין כל סיבה שלא להטיל אחריות ברשלנות על יוצר המצג, ובלבד שיתמלאו שאר יסודות עוולת הרשלנות [ר' ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113]. דיון בשאלת הרשלנות מצריך קיום חובת זהירות של נושא המשרה כלפי הנושים של החברה. על בעלי משרה חובה ליידע נושים רק כאשר יש ביניהם מערכת יחסים מיוחדת, כלומר קיימת דרישה למערכת יחסי אמון מיוחדים בין נושא המשרה לבין הנושה. בענייננו, היחסים בין התובעת לבין הנתבעת היו יחסים של ייצוג משפטי. יחסים בין משרד עורכי דין לבין חברה המקבלת שירותי עריכת דין מהמשרד הם יחסים קרובים החייבים להיות מושתתים על אמון הדדי. עובדה היא שהתובעת המשיכה לתת לנתבעת 2 שירותים משפטיים למרות החובות שנצברו. לא ניתן להסביר עובדה זו אלא בהסתמכות על המצג הכלול בפרופיל ועל כך שמאז מסירת הפרופיל לא הביאה הנתבעת (באמצעות הנתבע) לידיעת התובעת כל נתון שיש בו כדי להביא את התובעת לחשוב או לדעת שהפרופיל אינו נכון או שהדברים השתנו לרעה. ניתוח יסודות העוולה מיותר כאן לאחר שכבר הצבענו על כך שנתקיימה עוולת התרמית, כאשר יסודות שתי העוולות דומים פרט לכך שלצורך עוולת הרשלנות די בהפרת חובת זהירות אשר האדם הסביר חייב לצפות שהיא תגרום לנזק מהסוג שאכן נגרם, ואין צורך להוכיח ידיעה או לפחות אי אכפתיות לגבי היות המצג כוזב. המצג לא היה נכון כעניין שבעובדה. הנתבע כמנהלה של הנתבעת היה לפחות חייב לדעת שהמצג אינו נכון ושהתובעת תסתמך עליו בבוא להחליט האם לייצג את הנתבעת וכיצד להבטיח (או לא להבטיח) את שכרה. קיומה של חובת זהירות של נושא משרה כלפי נושי החברה נקבע בפסיקה באופן עקבי (ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 578/88 טפחות בנק למשכנתאות נ' נצר, פ"ד מג(3) 828). אין ספק שהחובה הופרה ונמסר מידע שאינו נכון, ואין ספק שהמידע הזה נמסר על מנת שהתובעת תסתמך עליו וכך היה, וכתוצאה מכך נגרם לתובעת נזק ממון, הכל כמבואר בדיון לעיל בעוולת התרמית. רשלנות נוספת יש בכך שאף שהחברה הקבלנית היתה קיימת בעת שכבר היה קיים חוב פסוק של הנתבעת כלפי התובעת לא דאג הנתבע, כפי שהיה אמור לעשות על פי גרסתו-הוא, לכך שהיא תפרע את החוב לתובעת, כולו או למצער חלקו. הטלת אחריות אישית על נושא משרה מכוח עקרון תום הלב הפסיקה הדגישה כי הפרת חוזה על ידי החברה, לכשעצמה, אין בה כדי להטיל חיוב אישי על האורגן הפועל בשם החברה. הטעם להבחנה בין המסלול החוזי לבין המסלול הנזיקי נעוץ בכך שהנושה החוזי הוא נושה רצוני בעוד שהנושה הנזיקי הינו נושה לא רצוני. אדם המתקשר בחוזה עם חברה, ולא עומד על כך שלחוזה יצורף גורם נוסף, נוטל על עצמו את הסיכון הנובע מכך שהחברה היא ורק היא בעלת דברו. לעומת זאת, בפני מי שניזוק מחמת עוולה נזיקית לא עמדה בחירה שכזו (פרשת צוק אור שנזכרה לעיל). בהתאם להיגיון האמור נקבע בפסיקה, כי לא בכל מקרה לא תוטל אחריות אישית על אורגן בגין הפרת חוזה. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (ע"א 8910/05), בסעיף 32 לפסק הדין: "אולם, ישנם לדעתי מקרים, ושמא המקרה הנדון נכלל בהם, בהם נושה חוזי הופך בעל כורחו לנושה נזיקי. מקרים שבהם המזיק מבצע כנגד הניזוק עוולה מתמשכת של הפרת חוזה, בחוסר תום לב, תוך שאין בידי הניזוק היכולת להקטין נזקיו או לשלוט בהם מעבר לאשר הוא עושה במסגרת פניותיו לערכאות משפטיות - אלה הם המקרים בהם הופך הוא בעל כורחו למי שקשור לאורך זמן בחוזה עם מי שכלל לא היה רוצה להיות יותר קשור עמו. נזקים אשר צובר הוא לאורך אותה תקופה אינם נזקים שיכול היה לצפות ביום שכרת חוזה עם המזיק ואין בידיו כל דרך למונעם או לצמצמם. יתכן שגם על מקרים אלה צריך לחול הגיונה של הלכת צוק אור, המצדיק הטלת חבות אישית על נושא המשרה מבצע העוולה". מאז הלכת פנידר נ' קסטרו שהוזכרה לעיל חל הכלל כי החובה הקבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים מטילה עצמה לא רק על צדדים לחוזה, אלא על כל מי שהיה צד למשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה. להכרעה בסוגיה עומדת בפניי השאלה האם הפר הנתבע 1 את חובתו כלפי התובעת לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. כפי שנקבע לעיל, התובעת הוטעתה לחשוב שהנתבעת 2 נמצאת במצב בו היא יכולה לפרוע את חובותיה בגין השירותים המשפטיים שקבלה מהתובעת. הנתבע 1 הציג לתובעת מצג לפיו החברה סולבנטית ויכולה לפרוע את חובותיה. לא רק שהנתבע 1 הציג את הנתבעת 2 בהתקשרות הראשונית כחברה סולבנטית היכולה לפרוע את חובותיה באמצעות הון עצמי והון חיצוני, אלא שלאחר מכן גם התקשר בשם הנתבעת 2 בכמה התקשרויות חוזיות עם התובעת, כשבכל אחת מהן היא הוטעתה. כך נקבע בפרשת מאיה נ' פנפורד [ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 705]: "דומה שהכול יסכימו כי מאיה חייב היה לגלות את אוזנם של היהלומנים על דבר מצבה הפינאנסי הקשה של החברה, אך הוא לא עשה כן. אכן, מצבה הכספי הרעוע של החברה לא היה ידוע לכול, ולו ידעו היהלומנים על דבר מצבה זה, אפשר לא היו כורתים כלל את הסכמי הרכישה; ובהיות אותו מידע חשוב ביותר להחלטתם אם יכרתו חוזה אם לאו, ממילא פגם מאיה בחובתו לנהוג כלפיהם בדרך המקובלת ובתום-לב. ובלשון אחר: בעת שנכרתו הסכמי הרישה ידע מאיה - ומכל מקום חשש - כי אפשר לא יהא בכוחה של החברה לכבד את התחייבותה ולשלם ליהלומנים את תמורת היהלומים. ואולם מאיה החשה ולא מסר ליהלומנים מידע חשוב זה. בכך הפר חובתו לנהוג כלפיהם בדרך מקובלת ובתום-לב כמצוות סעיף 12(א) לחוק החוזים". חובת תום הלב משתרעת לא רק על שלב המשא ומתן בין הצדדים, אלא גם על היחסים החוזיים ביניהם [סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973]. בפרשת ברזני [ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ] נקבע: "עולה, אם כן, שהפרת חוזה על ידי חברה עלולה לגרור בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נהג בחוסר תום לב [...] יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית [...] מבחן זה יפה, לשיטתי, גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים". הנתבע כותב בתצהירו כי התובעת לא שלחה אליו כל דרישה באופן אישי אלא רק בחודש אפריל 2004. הוא גם מלין על כך שהתובעת המשיכה את היחסים החוזיים ביניהם בשעה שלטענתה לא שולם שכר טרחה (ר' ס' 17 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 1). הטענה האחרונה מוזרה: האם מי שאשם הוא מי שהמשיך לתת אשראי ולא מי שאינו פורע את חובו ומי שאינו טורח לתקן רושם מטעה שהוא עצמו יצר בדבר קיום יכולת לפרוע את האשראי? הטענה גובלת באבסורד. גם בפעם שבה נשלחה לו דרישת תשלום והוא הסתייג ממנה, הרי שלאחר שקיימו הצדדים את פגישות ההבהרה לא הועלתה עוד טענה מצד הנתבע 1 או מי מטעמו באשר לחובות. הנתבע 1, כפי שציינתי לעיל, הצהיר כי חברת הבניה מימנה עד למועד קריסתה את תשלומיה של הנתבעת 2. חברת הבנייה קרסה בשנת 2005 בעוד שתיק ההוצל"פ כנגד הנתבעת 2 נפתח בשנת 2004. אילו רצה הנתבע 1 לקיים את חיובי הנתבעת שבניהולו ובשליטתו כלפי התובעת, הרי שיכול היה לעשות כן גם אז באמצעות חברת הבניה כפי שהצהיר מראש. התנהגותו של הנתבע 1 בקיום חיובי הנתבעת 2, במסגרת הסכמי שכר הטרחה, עולים לכדי חוסר תום לב בקיום חוזה על פי סעיף 39 לחוק החוזים, וזאת בנוסף לחוסר תום הלב בשלב המשא ומתן שהתבטא בהצגת הפרופיל הכולל מצגים שאינם אמת. הרמת מסך סעיף 6 לחוק החברות דן בהרמת מסך ההתאגדות מעל בעלי המניות. סעיף 54 לחוק החברות דן באחריות אישית של האורגנים בחברה. שני סעיפים אלה תוקנו בשנת 2005 באופן שצמצם את אחריות בעלי המניות והאורגנים. בענייננו חל הדין הקודם. זאת מכוח הכלל הפרשני כי תיקון מהותי אינו חל רטרואקטיבי, אף שבצידו כלל פרשני נוסף, שיש לפרש החוק הקודם, ככל האפשר, לפי כוונת המחוקק בתיקון החדש. סעיף 54(ב) לחוק החברות כפי שחל בעת הרלוונטית איפשר לייחס חובות של החברה לאורגן, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג) ובשינויים המחויבים. סעיף 6(ג) קבע, כי ניתן להרים מסך במקרים חריגים מקום שבנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, אם היה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה, או אם היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. לענייננו עולה השאלה מהו היחס הראוי בין הדוקטרינה של הרמת מסך לבין בסיסי האחריות האישית של אורגנים על פי דיני החברות. על שאלה זו משיבה המלומדת ד"ר חביב-סגל בספרה "דיני חברות" [אירית חביב סגל דיני חברות (2007), 350-341]. בתי המשפט הדגישו את הפערים שבין הטלת אחריות מכוח מקורות אחריות אישית לבין הרמת המסך, ואף העדיפו את השימוש במקורות האחריות האישית. העדפת האחריות האישית על פני הרמת מסך נובעת מהפגיעה באישיותה המשפטית של החברה. בעוד שאחריות אישית מקיימת את עיקרון זה, הרמת מסך חותרת תחתיו. החל מתיקון מס' 2 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 לא מתבצעת הרמת מסך כנגד אורגן בחברה בכובעו כמנהל אלא רק כלפי בעל מניות. התיקון ביקש להתאים את אחריותם האישית של אורגנים בחברה לדין הכללי וביטל את סעיף 54(ב) לחוק החברות. כפי שציינתי יש לפרש את החוק הקודם, ככל האפשר, לפי כוונת המחוקק בתיקון החדש. מכאן שלא עולה צורך בהרמת מסך ההתאגדות המפריד בין הנתבע 1 כבעל מניות לבין הנתבעת 2. הנתבע 1 קיים את יסודות עוולת התרמית והרשלנות וניהל משא ומתן, כמו גם קיום חוזה, שלא בתום לב, והכול בהיותו מנהלה של החברה. אין זה ראוי להטיל על הנתבע גם חובות זהירות אלו כבעל מניות. אשר להרמת מסך שלא מכח הפרת חובות נזיקיות אלא מחמת ערבוב נכסים, ריקון החברה מנכסיה וכיו"ב, הרי שאין כל בסיס ראייתי לטענות אלה. בנוגע ל"מימון דק", הבא לביטוי בנטילת התחייבות בלתי סבירות ביחס להיקף הנכסים, הרי שלטעמי עובדה זו אינה מצדיקה בפני עצמה הרמת מסך כאשר מדובר בנושה חוזי, רצוני, מהסוג בו עסקינן כאן. מרכז הכובד אינו נעוץ בכך שלחברה הנתבעת לא היו נכסים ואף לא היה צפוי שיהיו בידיה נכסים כדי לשלם את שכר הטרחה, אלא בשניים אלה: בכך שהמצג שבכתב הציג אותה כחברה שיש בידיה נכסים, עמד בניגוד לאמת; ובכך שהחברה הקשורה שנתנה לה מימון (החברה הקבלנית) חדלה מכך עוד לפני שהגיעה לסוף דרכה וזאת לגרסת הנתבע עצמו, כאשר התובעת אינה מקבלת כל מידע במהלך כל התקופה שמאז ניתן לה המצג הכתוב (הפרופיל) על המצב לאשורו בעודה מוסיפה ולוקחת על עצמה ביצוע עבודות נוספות מבלי לגבות את שכרה מראש ומבלי לדרוש ולקבל בטוחות או ערבויות לתשלומו. מאחר ובגין שניים אלה כבר מצאנו כי יש חבות אישית של הנתבע כמנהל, אין צורך לחפש מקור נוסף לאותה חבות בדמותה של הרמת מסך כלפיו בכשירותו כבעל מניות. עשיית עושר ולא במשפט לא היה מקום לעילה זו במקרה זה. הנתבע לא הפיק כל טובת הנאה אישית מהשירותים שנתנה התובעת לנתבעת, מעבר לתועלת העקיפה שיש תמיד לבעל מניות כאשר חברה מקבלת שירות או מצרך. תועלת עקיפה כזו אינה יכולה להחשב לבדה כקבלת דבר לעניין דיני עשיית עושר. התוצאה התביעה מתקבלת במובן זה שאני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את כל הסכומים בהם חויבה הנתבעת בפסק הדין החלקי שניתן במסגרת תיק זה, כערכם ביום התשלום. עוד אני מחייב את הנתבע לבדו בשכר טרחת עו"ד של התובעת בגין השלב של ההתדינות שממתן פסק הדין החלקי ואילך, בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, כאשר סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. לא חייבתי את הנתבע בהוצאות המשפט של התובעת (להבדיל משכר טרחה), משום שיש כבר חיוב כזה בפסק הדין החלקי אשר מוטל כעת גם על הנתבע, ומשום שלא נגרמו לתובעת הוצאות משפט של ממש החורגות משכר הטרחה במהלך השלב הנוכחי של ההליכים. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דיןאחריות אישית