קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית של מנהל חברה לתשלום ארנונה על נכס בשכירות: לפני תביעה בגין חובות מיסים וארנונה בסך 95,952 ₪ בנכס הרשום בספרי התובעת כנכס למטרות מסחר ותעשיה באזור התעשיה שליד קיבוץ גזר (להלן - "הנכס"). לטענת התובעת, הנתבעים - חברת הפי.וי.סי בע"מ (הנתבעת 1) ומנהלה מר מנחם פוך (הנתבע 2) - היו המחזיקים בנכס בתקופה בה נוצרו החובות, ולפיכך יש לחייבם, ביחד ולחוד, בסכום התביעה. הנתבע 2 טוען, כי ככל שקיימים חובות לגבי הנכס, חבה בהם הנתבעת 1 ואין להטילם עליו, באשר הוא עצמו מעולם לא החזיק בנכס. עיקרי טענות התובעת התובעת טוענת, כי יש לראות בנתבע 2 כמי שהחזיק בנכס במועדים אליהם מתייחסת התביעה, משום שבהסכמי השכירות מיום 1.11.1995 (להלן - "הסכם השכירות הראשון", נספח ג' לתצהיר מטעם התובעת) ומיום 1.7.2000 (להלן - "הסכם השכירות השני", שם) עם בעלת הזכויות בנכס, חברת דניאל יצחקי תעשיות עץ בע"מ (להלן - "חברת יצחקי"), אשר השכירה את הנכס, מופיעה חתימתו האישית של הנתבע 2 ללא כל חותמת או מספר חברה (ח.פ.) של הנתבעת 1. ברישומי התובעת צויין, כי המחזיק בנכס הוא "הפי.וי.סי - מנחם פוך" (ראו פירוט חוב מיום 6.2.2002 - מוצג ת/2) או "הפי.וי.סי - מנחם ברוך" (ראו פירוט חוב מיום 23.10.2000 - מוצג ת/3). עוד טוענת התובעת, כי משהנתבע 2 לא פנה אליה בדרישה להסיר את שמו מחשבון הארנונה של הנכס ולהסב את החשבונות על שמה של הנתבעת 1, אין לו אלא להלין על עצמו, וכי פנייתו בדיעבד לשינוי השם רק לאחר פתיחת ההליכים כאן, דינה להידחות מאחר שזו פעולה בחוסר תום לב שיש בה משום פגיעה באינטרס הציבורי המובהק של חיוב במיסים מוניציפאליים באופן שווה על כלל התושבים. התובעת מוסיפה וטוענת, כי הנתבע 2 לא עמד בנטל המוטל על כתפיו להראות כי לא היה המחזיק בנכס. עוד לטענת התובעת, משלא הוצגו טענות הגנה ביחס לנתבעת 1, ולא הוצהר כי הנתבע 2 חדל מלהחזיק בנכס בחודש מרץ 2002, יש לדחות הטענה כי הנתבעים חדלו מלהחזיק בנכס בחודש מרץ 2002. עיקרי טענות הנתבעים כבר בראשית הדברים יצויין, כי טענות הנתבעים מתמקדות בדחיית התביעה כנגד הנתבע 2. לטענת הנתבע 2: בכותרתו של הסכם השכירות משנת 2000, שלטענת עדת התובעת על בסיסו נרשם הנתבע 2 כמחזיק הנכס, הוגדרה "הפי.וי.סי בע"מ", היא הנתבעת 1, בתור השוכרת של הנכס ולא הנתבע 2; עסקינן בנכס המיועד למסחר ולתעשיה; הנתבעת 1 היא שהחזיקה בנכס ועשתה בו שימוש; והנתבע 2 לא החזיק בפועל ולא עשה שימוש בנכס באופן אישי, אלא מתוקף תפקידו בחברה, הנתבעת 1. עוד טוען הנתבע 2, כי התובעת נמנעה מהבאת עדים חשובים ומהותיים מטעמה, והסתפקה בהבאת עדה אחת ויחידה, ראש מחלקת הגבייה אצל התובעת, גב' מזל דמרי; היא לא הביאה לעדות נציג מטעם בעלת הזכויות בנכס, חברת יצחקי, חרף העובדה שרישומו של הנתבע 2 כמחזיק ברישומי התובעת התבסס לטענת התובעת על דיווח שקיבלה כביכול מנציג החברה האמורה, אשר הציג לה את הסכם השכירות משנת 2000; ואף לא הביאה לעדות את גב' ברכה מלק, הפקידה מטעם התובעת שביצעה כביכול את הרישום הנ"ל. מחדל זה של התובעת, מקים, לטענת הנתבעים, חזקה לפיה אילו הייתה התובעת מביאה את העדים הנ"ל, היה הדבר מחזק את טענות הנתבעים. הנתבעים טוענים עוד, כי חלק ניכר מעדותה של גב' דמרי מהווה עדות מפי השמועה ואף נתגלעו סתירות בעדותה. דיון והכרעה התובעת טוענת, כי יש לראות בנתבע 2 כמי שהחזיק בנכס בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה, באשר הוא רשום בספריה כמחזיק, שכן בהסכם השכירות הראשון "מופיעה חתימתו האישית של הנתבע בלבד ללא כל חותמת של החברה ו/או מס' החברה (ח.פ.)" (סעיף 2.2 לסיכומי התובעת). דא עקא, שמעיון בהסכם האמור עולה, כי בשמות הצדדים שבתחילתו, מופיעה "הפי.וי.סי. בע"מ" (הנתבעת 1) כשוכרת, ואילו שמו של הנתבע 2 מופיע אחרי המילים "ע"י מנהליה ה"ה...". כך גם בחתימות הצדדים שבסיפא להסכם מופיעה חותמת החברה (הנתבעת 1) לצד חתימתו של הנתבע 2. בהסכם השכירות השני מופיעה "הפי.וי.סי בע"מ" (הנתבעת 1) בלבד כשוכרת, והנתבע 2 אך חתום על ההסכם (ביחד עם אחר) כנציגי השוכרת וכערבים להתחייבויותיה. לטענת התובעת, "בפסיקת הערכאות השונות ולרבות פסיקת בית המשפט העליון נקבע כי חתימה אישית בלא ציון שם ומס' חברה מהווה מקור מספיק לחיוב אישי אף של המנהל" (סעיף 2.2.2 לסיכומיה). התובעת מבקשת להסתמך על ע"א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו, פ"ד לה(2) 713 (1981). דא עקא, שבפסק דין זה קבע כב' מ"מ הנשיא חיים כהן, כי היעדרה של חותמת החברה יכול שיביא לחיוב אישי של מנהלה, בין היתר, מקום בו אחד הצדדים להסכם סבר כי החברה היא המתקשרת ואילו הצד האחר סבר שהמנהל הוא המתקשר, ובלשון המקור: "... החברה מתנערת מחיוביה לפי זיכרון הדברים... גם משום שלטענתה לא היה בזיכרון הדברים התקשרות מחייבת: לא היה "מפגש רצונות", שהרי החברה והמערער כסבורים היו, שהחברה היא המתקשרת, ואילו המשיב כסבור היה, שהמערער אישית הוא המתקשר; ולא הייתה התחייבות, התופסת לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מפני שחסרו בה פרטים חשובים. אין אני נזקק לשאלה, אם צודקת החברה בהשגותיה אלה אם לאו: דייני בעובדה, שהחברה רואה את זיכרון הדברים כבלתי מחייב" (שם, בעמ' 720). בענייננו, לא נטען וממילא לא הוכח כי חברת יצחקי סברה שהיא מתקשרת עם הנתבע 2 אישית. נהפוך הוא, נוסח ההסכמים מלמד על התקשרות עם הנתבעת 1 כחברה בע"מ, כאשר הנתבע 2 חותם עליהם כנציגה. זאת ועוד, כב' השופט אהרן ברק (כתוארו אז) קבע באותה פרשה, כי משחתם מנהל חתימה אישית בלא ציון שהוא חותם בשם החברה, יש מקום להטיל עליו אחריות אישית, רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה כי הוא התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית, וכדבריו: "חברי הנכבד, מ"מ הנשיא, מבסס את חבותו האישית של המנהל על שני מקורות עיקריים: האחד, חתימתו על זיכרון הדברים בלא תוספת חותמת החברה ובלא ציון, כי הוא חותם כמנהל בשם החברה... אין בידי לקבל גישה זו. אשר לחתימתו של המנהל, הרי היא נעשתה על-גבי זיכרון הדברים, שהיווה על-פי לשונו הברורה הסכם בין החברה לבין המשיב. נראה לי, כי הפירוש הסביר, שיש ליתן לחתימה זו בנסיבות העניין, אינו, כי זו חתימה, הבאה להטיל אחריות אישית על המנהל, אלא כי זו חתימה של המנהל, הפועל בשם החברה... משחתם מנהל חתימה אישית בלא ציון, שהוא חותם בשם החברה, יש מקום להטיל עליו אחריות אישית, רק אם מתוך עיון במסמך כולו עולה, כי הוא התכוון להטיל על עצמו אחריות אישית. בעניין שלפנינו ברור מתוך עיון במסמך כולו, כי עניין לנו בחוזה של החברה, כאשר חתימת המנהל באה בשם החברה... זאת ועוד: אפילו נחוצה חותמת לחיוב החברה, לא נובע מכאן, כי בכל חוזה, בו נעדרת חותמת, יש להטיל אחריות אישית על המנהל. מקום שהחברה פעלה על-פי המסמך, אשר על גביו חתם המנהל ללא החותמת, וראתה בו מסמך מחייב כדין, ניתן לראות בהתנהגותה זו משום אישור בדיעבד של פעילות המנהל... במצב הדברים הרגיל, שעה שמנהל כורת עם צד שלישי חוזה בשם החברה, ועשיית החוזה היא בגדר הרשאתו של המנהל, יש במעשהו זה של המנהל כדי לחייב ולזכות את החברה כלפי הצד השלישי, ואילו המנהל "יוצא מהתמונה"" (שם, בעמ' 723-722; ההדגשות שלי - י.נ.). כך גם ע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לח(1) 340 (1984), אשר התובעת מבקשת להסתמך עליו, שם נקבע מפי כב' השופטת שושנה נתניהו, כי: "העובדה, שב-ת/ 1לא צוין ליד שמותיהם של האדונים שמחוני כי הם חותמים בשם החברה, אינה עושה אותם אחראים אישית על-פי החוזה. הכלל הוא, כי מנהל, וכך גם שלוח, אינם מתחייבים אישית, אלא אם עולה מהמסמך, כי הם התכוונו ליטול על עצמם אחריות כזו... העדר החותמת אינו מחייב הטלת אחריות אישית על המנהלים, אם החברה בהתנהגותה אישרה בדיעבד את פעולתם" (שם, בעמ' 345-344; ההדגשות שלי - י.נ.). ובהחלה על ענייננו: הסכם השכירות הראשון נעשה עם הנתבעת 1 ולא עם הנתבע 2. צויין בו במפורש, כי הוא נחתם עם הנתבעת 1 על-ידי מנהלה (הנתבע 2) וחותמת החברה האמורה מוטבעת בסופו. אף הסכם השכירות השני נעשה עם הנתבעת 1 ולא עם הנתבע 2. בהתאם לפסיקה שצוטטה לעיל, אין בחתימת הנתבע 2 בשם הנתבעת 1 כמנהלה על שני ההסכמים (בהסכם הראשון - בצירוף חותמת; בהסכם השני - בהעדר חותמת) כדי להטיל עליו אחריות אישית, וזאת משני טעמים: ראשית, משני ההסכמים אין עולה כוונה להטיל על הנתבע 2 אחריות אישית על-פיהם; ושנית, לא הוכח כי הנתבעת 1 לא פעלה על-פי ההסכמים האמורים, שנחתמו על-ידי הנתבע 2 כמנהלה. לנוכח עובדות אלה, רישומו של הנתבע 2 כמחזיק הנכס בספרי התובעת, חותר תחת עיקרון היסוד המנחה בדיני החברות, המעוגן בסעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לא זו אף זו, התובעת לא הצליחה להוכיח, כי הנתבע 2 היה המחזיק בנכס. היא נמנעה מלהביא לעדות את נציג חברת יצחקי (בעלת הזכויות נכס) ואת פקידת המועצה האזורית, אשר רשמה את שמו של הנתבע 2 בספריה (גב' מלק) (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 11.11.2009, שורות 4-1). העדה היחידה שהובאה מטעמה, גב' דמרי, הציגה גרסאות סותרות בשאלה מדוע נרשם שמו של הנתבע 2 בספרי התובעת. בתחילה, טענה העדה כי הנתבע 2 נרשם מכוח דיווח שלו או מכוח דיווח של חברת יצחקי (סעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית). לאחר מכן, טענה שהרישום לא נעשה על-פי דיווח של הנתבע 2 (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 11.11.2009, שורות 15-13). במקום אחר טענה, כי הנתבע 2 נרשם על-ידי גב' מלק הנ"ל בשל העדר חותמת על ההסכם השני והיות הנתבע 2 רשום כערב בהסכם האמור (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 11.11.2009, שורות 5-2). לכך יוסף, כי בתחילה בכלל נרשם על-ידי התובעת השם "מנחם ברוך", שכידוע אינו שמו של הנתבע 2 (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 27-24). המסקנה היא, אפוא, כי לא הוכח כי הנתבע 2 עצמו היה המחזיק בנכס ולא נסתר כי הנתבעת 1 הייתה המחזיקה הבלעדית בו. עוד לא הוכח, כי הנתבע 2 הודיע לתובעת הודעה אחרת. מהסכמי השכירות עולה בבירור, כי המחזיקה בנכס היא חברה בע"מ (הנתבעת 1). ישגב נקדימון עוד טוענת התובעת, כי משהנתבע 2 לא פנה אליה בדרישה להסיר את שמו מחשבון הארנונה, יש לחייבו בתשלומים. הכלל הוא, כי משחדל אדם להיות מחזיק בנכס שהוא חב לגביו בארנונה, עליו למסור הודעה על כך בכתב לרשות המקומית, ואך משעשה כן, לא יהא חייב בשיעורי ארנונה נוספים. עם זאת, כלל זה אינו חל על מי שמעולם לא היה מחזיק בנכס, כנתבע 2, אף שנרשם בטעות בספרי התובעת כמי שהחזיק בו. לתובעת לא קמה זכות לחייב את הנתבע 2 בחובות החברה הנתבעת 1, וממילא לנתבע 2 לא קמה החובה להתנער מהם. אכן, הכלל הנ"ל מתיר לרשות המקומית להמשיך לחייב את מי שחויב לכתחילה כדין, ולא הודיע כי חדל מלהחזיק בנכס, אך אין בו התרה להמשיך לחייב את מי שלכתחילה חויב שלא כדין (ראו והשוו ת"א (שלום ת"א) 11737/94 עירית רמת-גן נ' ארזי (5.8.1996), פורסם בספר ארנונה עירונית 513 (הנריק רוסטוביץ, פנחס גלדקוב, משה וקנין ונורית לב, עורכים, כרך ב, 1999); ע"א 1508/96 עיריית רמת גן נ' ארזי, שם, 115 (כרך ד, 2002)). יודגש עוד, לסיום, כי אין מקום לעסוק כאן בטענות נוספות, שהתובעת ביקשה להוסיף לכתב התביעה באמצעות תיקונו, תיקון אשר לא הותר בהחלטות כב' הרשם דן סעדון מתאריכים 5.6.2008 ו-10.12.2008. לאור כל האמור לעיל ולנוכח העובדה, כי בסופו של דבר הנתבעים לא ראו להעלות למעשה טענות הגנה ביחס לנתבעת 1 (ראו עמ' 14 לפרוטוקול מיום 11.11.2009, שורה 12; סעיף 98 לסיכומי הנתבעים) אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 1 ודוחה אותה כנגד הנתבע 2. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 95,952 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כהגדרת המושג "תשלומי פיגורים" בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 מיום הגשת התביעה (1.12.2005) ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את אגרת המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. לנוכח דחיית התביעה כנגד הנתבע 2, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע 2 שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. ארנונהאחריות אישית