קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות לפציעה בשטח האוניברסיטה: התביעה, הצדדים, ההליכים והמחלוקות עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק-גוף לפי פקודת הנזיקין. ביום 4.6.02 השתתפה התובעת, כאורחת, באירועי 'יום-הסטודנט' שקיימה אוניברסיטת בן-גוריון. במסגרת זו גלשה במתקן מתנפח ('המתקן'), נפלה ונחבלה. התובעת מצד אחד, ושתי קבוצות הנתבעים מצד שני, הגיעו להסכם פשרה שלפיו "מבלי להודות באחריות לתאונה... ישולם לתובעת לסילוק סופי ומלא של כל תביעותיה... בגין התאונה נשוא התביעה סך כולל של 115,000 ₪... סכום זה ישולם בשלב זה במימון ביניים בלבד ע"י הנתבעים... עם קבלת פסה"ד לגבי חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם ובינם לבין צדדי ג' ו/או ד' ו/או ה' תיערך התחשבנות סופית וכל אחד מן הצדדים הנ"ל בסעיף זה ישלם לצד האחר ו/או יחזיר לו את הסכומים שיש לשלם על-פי חלוקת האחריות שפסק ביהמ"ש... על פי הדין במישור הנזיקי, במישור החוזי ובמישור הביטוחי" (ההדגשה במקור). כלומר, הושגה פשרה סופית עם התובעת, אשר "יצאה מן התמונה"; תוך שהדיון נמשך בשאלת החבות בין כל הצדדים הנותרים. לפניי, אפוא, שאלת חלוקת החבות בפיצוי האמור בין הצדדים הנותרים; קרי: האוניברסיטה ומבטחתה מגדל (להלן ביחד גם: 'האוניברסיטה') מצד אחד; תאגידי הסטודנטים (האגודה והגוף הכלכלי) ומבטחתם שירביט (להלן ביחד גם: 'האגודה') מצד שני; רשגד, אחראית הבטיחות של 'יום-הסטודנט', מצד שלישי וכן סהר, מבטחת נוספת של האגודה כנטען, מצד רביעי. מלכתחילה הוגשה התביעה נגד האוניברסיטה ומגדל בלבד. האוניברסיטה ומגדל שלחו הודעה לצד שלישי נגד האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט; ונגד זגורי, הספק והמפעיל של המתקנים המתנפחים שהוצבו באירוע. בעקבות כך הוגש כתב תביעה מתוקן שבו צורפו האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט כנתבעים נוספים; ואלו מצדם שלחו הודעה לצדדים שלישיים נגד זגורי, רשגד, עיריית באר-שבע ומבטחתה איילון. לימים הגישו האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט הודעה מתוקנת, אשר כללה גם מבטחת נוספת, סהר. האוניברסיטה ומגדל שלחו הודעה מתוקנת לצד שלישי נגד האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט; נגד זגורי; נגד רשגד ונגד העירייה ואיילון. העירייה ואיילון שלחו הודעה לצד רביעי נגד האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט; נגד זגורי; וכן נגד רמי שמש, מהנדס הבטיחות שטיפל באירוע מטעם רשגד ומנהלה, ונגד רשגד עצמה. שמש ורשגד שלחו הודעה לצד חמישי נגד מכון התקנים הישראלי ונגד זגורי. ההודעה נגד מכון התקנים נדחתה בהסכמה ביום 24.5.07. בהתאם להסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין חלקי ביום 3.4.08 - נדחתה ההודעה לצד שלישי נגד העירייה ואיילון. כפועל-יצא מכך, נמחקו ההודעה לצד רביעי שהן שלחו, וההודעה לצד חמישי ששלחו מי מהצדדים הרביעיים הללו. כך נותרו בהליך האוניברסיטה ומגדל; וכן האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט - כנתבעים; זגורי - כצד שלישי של כל אחת משתי קבוצות נתבעים אלה; ורשגד וסהר, כצדדים שלישיים של תאגידי הסטודנטים ושירביט. האוניברסיטה טוענת כי האחריות לבטיחות האירוע רובצת, ביחד ולחוד, על זגורי, ספק המתקן ומפעילו; על רשגד, שנשכרה לשם כך ולא ווידאה את בטיחותו של המתקן הנדון; ועל האגודה, שהזמינה והפיקה את האירוע. האוניברסיטה קיימה את חובות הזהירות שלה בכך שווידאה כי האגודה מבטיחה את בטיחותו באמצעות רשגד. האוניברסיטה לא הייתה שותפה, ולא הייתה אמורה להיות שותפה, לסידורי הבטיחות. כמו כן, האגודה נושאת כלפי האוניברסיטה בחבות שיפוי חוזית בגין כל חבות שתוטל, אם תוטל, על האוניברסיטה. האוניברסיטה הודפת את הטענה לאחריותה כתופסת-המקרקעין שבשטחם התקיים האירוע, וטוענת כי התאונה קרתה בשטחה של רכבת ישראל. לבסוף טוענת האוניברסיטה כי האגודה התרשלה בכך שלא ווידאה עשיית ביטוח על ידי זגורי, ולחלופין - לא שמרה על מסמכי הביטוח; דבר שגרם נזק לכלל הנתבעים, ובכללם האוניברסיטה. האגודה מצטרפת לטענות האוניברסיטה כלפי זגורי ורשגד; אך מוסיפה וטוענת כי אם וככל שתוטל חבות מלבדם על מארגני האירוע - יש להכיר במעמדה של האוניברסיטה כשותפה בכירה בארגון האירוע, אשר הנחתה את האגודה בדבר בטיחותו ופיקחה על הביצוע. האגודה טוענת כי יהיה השטח המדויק שבו אירעה התאונה אשר יהיה - המשתמשים במתקן היו אורחיה של האוניברסיטה, והיא גם הכירה בפועל באחריותה לשלומם, ולתקינות הארגון הסטודנטיאלי. רשגד טוענת כי לא הוכח כל פגם במתקן, אשר חמק מעינה הבוחנת של רשגד; וכי התאונה נגרמה בשל דחיפתה של התובעת על ידי מפעיל המתקן מטעם זגורי, אשר גרמה לנחיתה לא-טובה שלה, תחת שתבצע גלישה תקנית ובטוחה. רשגד לא הייתה אחראית להפעלת המתקנים. לפיכך כל האחריות לתאונה רובצת על זגורי. לחלופין, מצטרפת רשגד לטענות האוניברסיטה נגד האגודה ולטענות האגודה נגד האוניברסיטה. עוד טוענת רשגד כי ככל שתוטל עליה חבות - על החבות להיות לחוד, ובשיעור מזערי; ולא ביחד, עם זגורי, האחראי העיקרי. במישור הביטוחי טוענות האגודה ומבטחתה שירביט כי ככל שתוטל על האגודה חבות נזיקית - החבות הביטוחית היא של סהר; אשר ביטחה במיוחד את אירועי 'יום-הסטודנט', ולא ביטלה את הפוליסה בהתאם להוראותיו של סעיף 15 בחוק חוזה הביטוח. לחלופין, מתקיים 'כפל-ביטוח' בין שירביט לסהר, באופן שחבותה היחסית של סהר היא בשיעור 16.2%. סהר טוענת בתגובה כי לא שולמו דמי הביטוח, ובעקבות כך בוטלה הפוליסה; לאחר שסהר שלחה את ההודעות הנדרשות לפי סעיף 15 בחוק חוזה הביטוח כדין, וחזקה שהתקבלו. לפיכך אין סהר נושאת בחבות ביטוחית בגין התאונה. לחלופין, חלקה בכפל-הביטוח הוא 14%. סופיות הפשרה עם התובעת חשוב להטעים, בטרם תנותח שאלת אחריותו של כל אחד מן הנתבעים והצדדים הנוספים, כי הפיצוי שבו זכתה התובעת ניתן לה במסגרת הסכם סופי, ולא במסגרת הסכם מותנה. כלומר, הנתבעים אשר התפשרו עם התובעת הניחו כי קיים סיכון מסוים שהם או מי מהם יחוב בפיצוי כלפי התובעת, ו"קנו" סיכון זה במסגרת הסכם הפשרה. בהקשר זה יוזכר כי בפתח עדותה של התובעת צוין באוזניה כי היא אינה חשופה לסיכון כלשהו בעקבות תוצאה כזו או אחרת של ההליך; ואיש לא הסתייג מאמירה זו [פרוטוקול, עמ' 21]. לפיכך, אפילו לא תימצא חבות מצד אף אחד מן הנתבעים - לא תחוב התובעת להחזיר למי מהם סכום כלשהו. במקרה כזה, יהיה על בית המשפט להורות בדבר היחסים הכספיים בין הצדדים הנותרים, למעט התובעת, על יסוד שיקולים כאלה או אחרים. חבותו של זגורי זגורי, ספק המתקנים, לא התגונן מול ההודעות לצד שלישי ששלחו נגדו האוניברסיטה והאגודה. לפיכך ניתן נגדו, ביום 22.4.07, פסק דין מותנה בהודעת האוניברסיטה. משום-מה לא ניתן בשעתו פסק דין מותנה נגד זגורי בהודעת האגודה, שגם מולה לא התגונן זגורי, חרף המצאת ההודעה כדין, ובקשת האגודה, שאמנם לא תוזכרה בהמשך, למתן פסק דין מותנה כאמור. לפיכך ניתן בזה פסק דין מותנה נגד זגורי גם בהודעת האגודה, שלפיו עליו לשפות את האגודה בגין כל חיוב שהיא עשויה לחוב בו בגין התביעה. זגורי לא התגונן גם מול ההודעה לצד חמישי ששלחה נגדו רשגד, אשר הומצאה לו כדין. גם רשגד ביקשה, ביום 13.12.05, לקבל פסק דין מותנה נגד זגורי, הגם שלא תזכרה עניין זה בהמשך. משום-מה לא ניתן בשעתו פסק דין כזה, חרף זכאותה של רשגד לקבלו. כאמור לעיל, ההודעה לצד חמישי של רשגד נגד זגורי נמחקה ביום 3.4.08, בעקבות מחיקתה של ההודעה לצד רביעי של העירייה ואיילון נגד רשגד. ביום 25.6.09 הגישה רשגד בקשה למתן החלטה בבקשתה האמורה. נשאלת, אפוא, השאלה מה צריך לעלות בגורל היריבות בין רשגד לזגורי. לכאורה, משנמחקה ההודעה לצד חמישי של רשגד נגד זגורי, אין רשגד זכאית לפסק דין מותנה נגד זגורי במסגרת הודעה זו. דא-עקא, שחרף מחיקת ההודעה לצד רביעי של העירייה ואיילון נגד רשגד - נותרה רשגד נתבעת בתיק; בעקבות הגשת ההודעות לצד שלישי נגדה על ידי האוניברסיטה ועל ידי האגודה. במסגרת הודעות אלה, רשגד לא הגישה הודעה לצד רביעי נגד זגורי. לפיכך, מבחינה פורמאלית, לא נוצרה יריבות בין רשגד לבין זגורי במסגרת ההליכים האקטואליים שבהם רשגד נתבעת. משמעות הדבר היא כי אם תחויב רשגד בהליך זה - לכאורה לא תהא זכאית לשיפוי מזגורי; אלא אם תתבע אותו בתביעת שיפוי בהליך נפרד. אולם, איני מוצא כל טעם במסקנה פורמאליסטית זו. פרשנות תכליתית של סדרי הדין, לאור עיקרון תום-הלב הדיוני, גוררת את המסקנה כי קיימת מעין 'הודעה-לצד-שלישי-שביושר' של רשגד נגד זגורי. זגורי קיבל הודעה כזו, שבמסגרתה הובהר לו כי רשגד דורשת ממנו שיפוי בגין כל חיוב שיוטל עליה, אם יוטל, בגין התביעה. זגורי לא התגונן מול הודעה זו. זגורי לא היה שותף להליך שבו נמחקה ההודעה האמורה, ומן-הסתם אף לא ידע על מחיקתה. לפיכך יש לומר כי לרשגד עילת שיפוי כלפי זגורי, שגובשה בהודעה ששלחה נגדו; ואילו זגורי לא גיבש כל ציפייה סבירה שלא לחוב בשיפוי כלפי רשגד, אם תחוב רשגד בגין התביעה. איני מזהה, אפוא, כל אינטרס ראוי להגנה בקיומו של הליך נפרד, שבמסגרתו תממש רשגד את עילת השיפוי שלה נגד זגורי, בעקבות הכשל הדיוני האמור, תחת מימושה כאמור כבר במסגרת הליך זה. לפיכך אני קובע כי יראו את ההודעה לצד חמישי של רשגד נגד זגורי כהודעה לצד רביעי נגדו, שנשלחה במסגרת כל אחת משתי ההודעות לצד שלישי ששלחו האוניברסיטה והאגודה נגד רשגד; ואת זגורי כמי שלא התגונן נגד ההודעה הזו. בהתאם לכך, ניתן בזה פסק דין מותנה נגד זגורי, שלפיו עליו לשפות את רשגד בגין כל חיוב שהיא עשויה לחוב בו בגין התביעה. כפועל-יוצא מן המקובץ, ככל שתתקבל התביעה נגד האוניברסיטה ו/או נגד האגודה ו/או נגד רשגד - הן תהיינה זכאיות לשיפוי מלא מזגורי, לרבות הוצאות המשפט. מעמדה של רשגד בתיק בעיה דיונית דומה מתעוררת לגבי מעמדה של רשגד בתיק. כאמור, רשגד לא נתבעה ישירות על ידי התובעת. היא צורפה לתיק כצד שלישי על ידי האוניברסיטה ועל ידי האגודה. לפיכך, אם תידחה התביעה נגד האוניברסיטה ונגד האגודה - תתבקש, לכאורה, מחיקתן של ההודעות לצד שלישי שלהן נגד רשגד. או-אז תופטר רשגד מחבות; אפילו ייקבעו לחובתה ממצאי רשלנות. אולם, לא זו התוצאה המתבקשת. כאמור, האוניברסיטה והאגודה נשאו בפועל בתשלום פיצוי לתובעת, במסגרת הסכם פשרה סופי מול התובעת. לפיכך, אפילו ייקבע כי אין אחריות בנזיקין על האוניברסיטה ועל האגודה - עדיין תהיה בידיהן עילת שיפוי מול רשגד בגין הפיצוי ששילמו בפועל לתובעת. לכאורה, רשגד יכולה הייתה לטעון כי אין עליה כל חובה, אפילו התרשלה, לשפות בגין תשלום ללא חבות. אולם רשגד לא טענה זאת. בסיכומיה [סעיפים 42 - 46] טענה דווקא, כטענה פוזיטיבית ולא כטענה חלופית, כי רובצת אחריות הן על האוניברסיטה והן על האגודה. לפיכך לא תוכל להישמע בטענה כי לא היה מקום מצד האוניברסיטה ומצד האגודה לשלם פיצוי לתובעת, וממילא אין על רשגד, אפילו התרשלה, חבות בשיפוי. למעלה מן הצורך ייאמר כי אפילו הייתה מועלית טענה כזו - היא הייתה צפויה להידחות; משום שהמתרשל חב גם בגין הוצאות להקטנת הנזק שנחזו כסבירות בעת הוצאתן, אפילו הוברר בדיעבד כי לא היו נחוצות. תשלום הפיצוי בפשרה על ידי הנתבעות לתובעת, כבר בשלב מוקדם של ההתדיינות, היה מעשה ראוי מאוד; הן מבחינה ערכית, כלפי התובעת, והן מבחינת האינטרס הכלכלי הרציונאלי של הנתבעות לקטום את הסיכון הכרוך בחשיפתן לתביעה. אין-צריך-לומר, אפוא, שמעשה הפשרה הזה היה סביר. שיקולי מדיניות מחייבים לעודד מעשים כאלה, ולא ליצור עכבה מנקיטתם. לאור המקובץ, אפילו ייקבע כי האוניברסיטה והאגודה לא התרשלו - יהיה מקום לדון בשאלת אחריותה של רשגד, לצורך קביעה אם עליה לשפות את האגודה ואת האוניברסיטה, ששלחו נגדה הודעה לצד שלישי, בגין תשלומי הפיצוי לתובעת שהן נשאו בהם בפועל. שאלת חבותה של האוניברסיטה דיקן הסטודנטים מטעם האוניברסיטה הודה - ובדין - כי האוניברסיטה ראתה עצמה אחראית לשלומם של אורחי יום-הסטודנט; וכי לא סברה כי ניתן לסמוך "בעיניים עצומות" על הסטודנטים, בשל היותם, מטבע הדברים, צעירים חסרי ניסיון [פרוטוקול, עמ' 54]. מכאן עולה גם חוסר נפקות של שאלת המיקום של המתקן בשטח האוניברסיטה או בשטח רכבת-ישראל. כך או כך, משתמשי המתקן היו אורחיה של האוניברסיטה, שהוזמנו על ידיה לשטח האירוע. במועד האירוע, הייתה האוניברסיטה בגדר 'מחזיק במקרקעין' בשטח זה, לרבות שטחה של הרכבת. ככזו, נשאה בחובת זהירות כלפי המבקרים במקרקעין אלה. למעלה מן הצורך ייאמר כי נראה שממילא היה המתקן מוצב בשטח האוניברסיטה. דבר זה עולה מעדותו של סמנכ"ל התפעול של הגוף הכלכלי, שלא נסתרה, שלפיה המתקנים הוצבו על הדשא, אשר בשטח האוניברסיטה, ולא על החולות, אשר בשטח הרכבת [פרוטוקול, עמ' 31]. דבר זה עולה גם מעדותו של העד האובייקטיבי דביר, ידידה של התובעת, כמשיח לפי תומו, בדבר מיקום המתקן על הדשא [שם, עמ' 44]. לפיכך יש לקבוע כי האוניברסיטה הייתה אחראית לבטיחות האירוע; קרי: נשאה בחובת זהירות כלפי אורחי האירוע. התנהלותה בפועל, בדמות דרישות הבטיחות שהציבה לפני הסטודנטים, מצביעה על מודעותה לכך ועל מחויבותה לכך. דבריו הנכוחים והכנים בעניין זה של דיקן הסטודנטים, מר יעקב אפק, כאמור לעיל - שיקפו הן את החובה המשפטית והן את האמת העובדתית. אולם, לא מצאתי כי האוניברסיטה הפרה את חובת הזהירות שלה; קרי: לא מצאתי כי האוניברסיטה התרשלה. אין מחלוקת כי האוניברסיטה התנתה את קיום האירוע בשכירת שירותיו של מומחה לבטיחות על ידי האגודה, ובאישורו, עובר לתחילת האירוע, כי האירוע בטיחותי. אין מחלוקת גם כי מומחה הבטיחות שנשכר למשימה זו בפועל, מר רמי שמש, הוא מומחה ראוי ובולט בתחומו, שבהחלט היה בר-הכי לשאת במשימה האמורה [תצהיר שמש, סעיפים 3 - 5]. אין מחלוקת גם כי האוניברסיטה ווידאה בפועל שהמומחה אכן נשכר, הכין תכנית בטיחות ואישר את ביצועה עובר לתחילת האירוע. אני סבור כי בכך יצאה האוניברסיטה ידי חובתה. יוטעם כי מומחה הבטיחות נשכר על ידי האגודה. לפיכך לא עולה לגבי האוניברסיטה שאלת אחריותה השלוחית בגין התרשלותו, אם תימצא כזו. שאלה זו תידון בהמשך, בהקשרו של הדיון באחריות האגודה. שאלת חבותה של האגודה לא יכול להיות ספק בדבר חובת הזהירות של האגודה כלפי משתתפי האירוע, אשר אין מחלוקת כי היא אשר הפיקה אותו. טענות האגודה כי פעלה לפי הנחיות האוניברסיטה רלבנטיות, לכל היותר, לשאלת מימושה של חובת זהירות זו; קרי: לשאלת ההתרשלות. אין טענה זו נוגעת לשאלת עצם קיומה של חובת הזהירות. אין מחלוקת כי האגודה קיבלה ויישמה את דרישת האוניברסיטה לשכור את שירותיו של מומחה בטיחות, ולקיים את האירוע אך בכפוף לדרישותיו ולאישוריו. אין מחלוקת, כאמור, כי האגודה שכרה את שירותיו של מומחה בר-הכי ובולט בתחומו. אין מחלוקת כי האירוע לא החל בטרם אישר המומחה, לאחר בדיקה, כי כל דרישותיו מולאו. אני סבור כי בכך יצאה האגודה ידי חובתה. שאלה היא אם האגודה, הגם שכאמור לא התרשלה, נושאת באחריות שלוחית למעשיו ולמחדליו של זגורי, שנגדו ניתן פסק דין מותנה, לרבות בהודעה לצד שלישי ששלחה נגדו האגודה בעצמה; ולמעשיהם ומחדליהם של מומחה הבטיחות והחברה שבאמצעותה פעל, אשר יידונו בהמשך. סעיף 15 בפקודת הנזיקין קובע כלהלן: "לעניין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה: ... (4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;" נשאלת השאלה, אפוא, אם האגודה הייתה 'אחראית מכוח חיקוק' לבטיחות האירוע; לרבות המתקנים המתנפחים ודרך הפעלתם. כפי שיבואר להלן, התשובה היא בחיוב. לדעת אהרן ברק [גד טדסקי, יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מישאל חשין, דיני הנזיקין, מהדורה שניה תשל"ז, עמ' 469 - 473], החיקוק יכול שיהא גם פקודת הנזיקין עצמה. נראה, אפוא, כי החיקוק יכול שיהא גם כל חיקוק אחר. אולם, החובה מכוח החיקוק המטיל את האחריות, המכוננת אחריות שלוחית למעשהו של בעל-חוזה, צריכה להיות 'חובה מוגברת', ולא חובה על יסוד רשלנות בלבד. בהתאם לדוגמאות המובאות שם, מחזיק במקרקעין אינו חב כלפי מבקרים במקרקעין בגין רשלנותו של קבלן עצמאי מומחה, הנשכר על ידיו לבצע עבודה במקרקעין; משום שחובת הזהירות של מחזיק במקרקעין כלפי מבקרים היא חובה על יסוד רשלנות. אולם, המחזיק במקרקעין יחוב כלפי שכניו בגין מטרד-ליחיד, שייווצר על ידי עבודתו של הקבלן; משום שהחובה שלא ליצור מטרד הנה מוגברת. בענייננו, הקשר בין האגודה לאורחי האירוע אינו מבוסס רק על 'קרבה' או 'רעות' כמובנן בגדרי עוולת הרשלנות. הוא מבוסס גם, וקודם-כל, על יחסים חוזיים; כמבואר להלן. לפיכך החובה של האגודה כלפי אורחי האירוע היא גם חובה לפי חוק החוזים. התובעת העידה כי עובר להשתתפותה באירוע שילמה דמי כניסה [תצהירה, סעיף 5]. עדות זו לא נסתרה. כידוע, אין דרישת תמורה לצורך כינון יחסים חוזיים. אולם תשלום תמורה בענייננו מחזק את ההכרה בכך שהזמנת האוניברסיטה לסטודנטים ואורחיהם להשתתף באירועי יום הסטודנט, על האטרקציות שנכללו בו, עלתה כדי 'הצעה'; ובכך שהיענות האורחים להזמנה, באמצעות רכישת הכרטיס והכניסה למתחם הסגור של האירוע, עלתה כדי 'קיבול'; והכול - בין מצד המציע ובין מצד עושה הקיבול - תוך כוונה ליצור יחסים חוזיים. אומד דעת הצדדים לחוזה ההשתתפות באירוע הנדון כולל גם את הציפייה לבטיחות האירוע. כבר דובר על מחויבותן המודעת של האוניברסיטה ושל האגודה לבטיחות האירוע. לא יכול להיות ספק בכך שזו גם הייתה ציפייתם הסבירה של המשתתפים בו. יש לומר, אפוא, כי בגדר החוזה שנקשר בין האגודה לבין האורחים מצויה גם 'תניה-מכללא' שלפיה המתקנים שהוצעו לאורחים הנם בטיחותיים, וכי שימוש רגיל בהם, בהתאם להנחיות המפעילים, אינו עלול לסכן את המשתמשים. החובה החוזית האמורה אינה 'חובת השתדלות', שהיא חובה על יסוד רשלנות; אלא 'חובת-תוצאה', שהיא חובה מוגברת. אין כוונתי לומר כי זוהי חובת-תוצאה למנוע תאונות. בהקשר זה החובה היא חובת-השתדלות. כוונתי לומר כי זוהי חובת-תוצאה בדבר קיומם של מתקנים בטיחותיים, מן ההיבט החפצי והתפעולי. בהתאם לכך, לא כל תאונה במהלך האירוע היא, מיניה-וביה, בגדר 'הפרת חוזה'. אולם, קיומו של מתקן בלתי בטיחותי באירוע, אם יוברר שהיה כזה, הוא בגדר 'הפרת חוזה'. פרשנות חוזית זו נשענת על אומד דעת הצדדים. סמנכ"ל הגוף הכלכלי העיד, בעניין זה, כלהלן [פרוטוקול, עמ' 34]: "ת. שאלנו אותו מה הכי פחות מסוכן... ש. אתם לקחתם כנתון מתקנים שהם מסוכנים רק רציתם פחות מסוכן. ת. לא מסוכנים, שילדים בני 3 ו-4 עולים עליהם. אנחנו רצינו להתרחק מסיכון מעבר לרגיל. ש. איזה סיכון העלתם על דעתכם. ת. אמרנו שיש מתקנים שהעלנו שיש בהם סיכון ולכן אותם הורדנו. הבאנו את המתקנים שראינו שאין בהם סיכון" (ההדגשה הוספה). חזקה כי גם האורחים, בהיעדר אזהרה אחרת, הניחו כי מדובר במתקנים שאין בהם סיכון. לו היה מדובר בספורט אתגרי שסיכון בצדו - היה הדבר טעון אזהרה מפורשת; כדי שכל משתתף יחליט, עובר לשימוש במתקן, אם הוא מעוניין ליטול את הסיכון. אין מחלוקת כי המתקן הנדון לא הוצג לפני האורחים כמתקן אתגרי שסיכון כלשהו בצדו. לפיכך, בהמשך למינוח החוזי, אם המתקן היה בגדר מתקן אתגרי שסיכון בצדו, ללא אזהרה בולטת על כך - היה בכך משום 'הטעיה' ומשום 'אי-התאמה'. לאור המקובץ אני קובע כי חובת האגודה כלפי האורחים בדבר בטיחות האירוע הייתה בגדר חובה חוזית מוגברת. ככזו, הייתה זו 'חובה לפי חיקוק', מן הסוג המכונן אחריות שלוחית למעשיו של בעל-חוזה, לעניין סעיף 15 בפקודת הנזיקין. לפיכך האגודה נושאת באחריות שלוחית כלפי מעשיהם ומחדליהם של זגורי, שהיה קבלן של האגודה בתחום אספקת המתקנים המתנפחים והפעלתם; ושל רשגד, שהייתה 'קבלן הבטיחות' של האגודה באירוע. לעיל נקבעה חבותו של זגורי. להלן תיקבע חבותה של רשגד. לפיכך האגודה חבה בגין התאונה; הגם שאינה נושאת באחריות אישית כלפי התובעת בגין רשלנות מצד האגודה בעצמה. שאלת חבותה של רשגד השאלה אם רשגד החמיצה ליקוי בטיחותי כלשהו במתקן, שבעטיו נחבלה התובעת, מוליכה לשאלה כיצד בדיוק התרחשה התאונה. בשאלה זו קיימות עדויות סותרות ועמימות רבה. עדותה של התובעת עשתה עליי רושם מהימן. אין לה כל אינטרס בתוצאות ההתדיינות בין הנתבעים והצדדים הנוספים, והיא הייתה מודעת לכך בעת מתן עדותה [פרוטוקול, עמ' 21]. התובעת העידה כי מפעיל המתקן, אשר ישב על ראש הדופן המשופעת, דחף אותה קלות, לאחר שהתמהמהה מלקפוץ. לפניה - כולם קפצו מראש המתקן אל מרכז המזרן המנופח, ונחתו על רגליהם. אולם היא עצמה, בעקבות אותה דחיפה קלה, נפלה לאורך הדופן המשופעת של המתקן המנופח ונחתה על עכוזה, צמוד לדופן [שם, עמ' 23 - 25]. התובעת העידה כי לא הרגישה מכה בעכוז, כבנפילה על משטח קשה, אלא כאב בגב, מסיבה שלא הייתה מובנת לה באותו רגע [שם, עמ' 22]. על נסיבות התאונה העיד גם ידידה של התובעת, דביר. גם לדביר אין כל אינטרס בתוצאות ההליך, וגם עדותו עשתה עליי רושם מהימן. דביר העיד כי ראה שהתובעת "נפלה לאורך הקיר, וכשהגיעה לתחתית היא התקפלה עם הרגליים לכיוון הראש". לאחר התאונה בחן את מקום נפילתה של התובעת, וזיהה מעין חריץ ב"תפר" בין דופן הגלישה לבין מזרן הבסיס, שלתוכו, כנראה, נפלה התובעת [פרוטוקול, עמ' 43]. דביר העיד כי היו משתמשים שגלשו לאורך הדופן המשופעת, כמו התובעת והוא-עצמו, והיו שקפצו מראש הדופן למרכז המזרן [שם, עמ' 41]. מהנדס הבטיחות ומנהל רשגד, רמי שמש, לא היה עד-ראייה לתאונה. אולם הוא העיד בהחלטיות רבה כי "אין מצב" שהיה חריץ בין הדופן לבין המזרן, שהיוו שני חלקים רציפים של אותו מתקן מתנפח [פרוטוקול, עמ' 62-61]. גם עדותו של שמש עשתה עליי רושם מהימן. אמנם, קיומו של חריץ כנטען על ידי דביר אינו מתיישב עם פונקציית הגלישה של המתקן [שם, עמ' 69]. שמש העיד כי רק הגלישה במתקן הייתה בטיחותית, וכי נפילה חופשית מגובה 4 מטרים, על מזרן מנופח באוויר דחוס המצופה ברזנט עבה, היא מסוכנת [שם, עמ' 71]. לעדויות אלו אוסיף כי ההיגיון וניסיון החיים מורים כי נפילה, לרבות קפיצה, מגובה 4 מטרים על משטח קשה, לרבות מזרן ברזנט מנופח באוויר דחוס, הנה מסוכנת; בין אם קופצים כמו צוללנים, בתנוחת ישיבה, ונוחתים על העכוז; ובין אם קופצים "נר" כמו ממקפצה לבריכה, ונוחתים על הרגליים. כך או כך, האנרגיה הנצברת בנפילה חופשית מגובה 4 מטרים היא רבה, ועלולה לגרום לחבלה בעת הנפילה, לרבות שבר-דחיסה בעמוד השדרה, כפי שאירע לתובעת. אין צריך לומר כי כל העדויות הנחזות-להיות-מהימנות הללו אינן מתיישבות זו עם זו. השימוש בפועל, לפי עדות הראייה של העדים האובייקטיביים, בדרך של קפיצה - לא תאם את מבנהו של המתקן אליבא דשמש. לו אכן כזה היה השימוש של רבים מן המשתמשים - היו צפויות תאונות רבות, ולמצער חבלות קלות אך בלתי-נעימות עקב הנפילה על המשטח הקשה. דבר זה היה גורם, מן הסתם, להפסקת פעילותו של המתקן הנדון כאטרקציה מהנה. מאידך-גיסא, מבנה המתקן אליבא דשמש אינו מאפשר את ה"התקפלות" של גוף התובעת סמוך לדופן הגלישה. הוא מתיישב רק עם קיומו של ה"חריץ" שעליו העיד דביר. אולם, דביר העיד כי חלק מן המשתמשים גלשו, ולא קפצו; ולא סביר כי כל אלה גלשו ללא-פגע ,כפי שהיו אמורים לעשות אליבא דשמש, חרף קיומו של החריץ האמור. זאת ועוד: לפי דביר - התובעת נחתה על אזור בלתי-מרופד; אולם התובעת עצמה העידה כי לא חשה חבטה בעכוזה, כפי שהיה מצופה במקרה של נחיתה על משטח בלתי-מרופד. דבר אחד שניתן להסיק מן האמור הוא כי לא ניתן להסתמך על רושם סובייקטיבי שעדים עושים על בית המשפט... ואכן - המחקר האמפירי מצדיק מסקנה זו [איתן אלעד, הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2005, עמ' 154 - 158]. אולם, בית המשפט אינו רשאי להסתלק מחובתו לשפוט. עליו לקבוע ממצאים ולהכריע בדין; ולו על יסוד מאזן ההסתברות, נטלי-הראיה ושיקולי מדיניות. בענייננו, לוקה גרסתו של שמש בנחיתות משפטית. הוא התחייב להמציא צילומים של מתקן דומה למתקן הנדון, מזווית המאפשרת לבחון את הצד הפנימי של המתקן, אך לא עשה כן. לא שוכנעתי כי הדבר נבצר ממנו; לרבות בשים לב לעדותו כי במהלך הקריירה שלו נתקל באלפי(!) מתקנים מן הסוג הנדון [פרוטוקול, עמ' 61]. יש בכך כדי להקים נגד שמש את החזקה כי לו הייתה הראיה האמורה מוצגת לבית המשפט - הייתה פועלת לחובתו. זאת ועוד: שמש העיד כי בדק את המתקן הנדון ווידא את בטיחותו; אך לא יכול היה להסביר את היעדרו של רישום בדבר בדיקה זו, בניגוד לרישומים שנמצאו אודות בדיקתם של המתקנים האחרים [שם, עמ' 64; נספח ב' לתצהיר שמש]. ליקוי רישומי זה מהווה 'נזק ראייתי', וגם בו יש כדי לכרסם בהנחה כי מתקן זה אכן נבדק ונמצא כשיר, כמו המתקנים האחרים הנזכרים ברשומה. בניגוד לתובעת ולדביר - שמש הוא בעל-דין; ועדותו כי בדק את המתקן הנדון ווידא את בטיחותו הייתה עדות יחידה של בעל-דין. לא זו בלבד שעדות זו לא זכתה לאישוש חיצוני - אלא שהיא אף כורסמה על ידי החסרים הראייתיים האמורים. לפיכך, חרף הרושם ההחלטי והמקצועי שהותירה עדותו, הריהי עומדת בנחיתות מול עדותם הנוגדת של התובע ושל דביר. משעליי להכריע בין הגרסאות, אני מעדיף, אפוא, את גרסתם של התובעת ושל דביר. הצלבתן של גרסאות אלה עם עניינים שבמומחיות שעליהם העיד שמש באופן משכנע, ועם בחינה עצמית של צילום המתקן במ/1, מביאים אותי להשערה המסתברת-בעיניי כלהלן. המתקן נראה סימטרי, ונראה כי שיפוע הצד המוסתר של הדופן דומה לשיפוע בצד הגלוי של הצילום. משמעות הדבר היא כי אין מדובר במגלשה טיפוסית - אלא בשיפוע תלול, המזמין את המשתמשים לגלישה הקרובה לנפילה חופשית, או לקפיצה. נראה כי המזרן האופקי לא היה מנופח בדחיסות, באופן שהפך אותו לקשה מאוד; אלא היה גמיש דיו כדי לאפשר נחיתה רכה-יחסית, אך לא מאוד רכה, על גביו. בשים לב לזווית הדופן, נראה כי אכן היה תפר בין החלק האנכי לחלק האופקי. נראה כי גם ללא חריץ או רווח ביניהם - איפשר תפר זה את שקיעת עכוזה של התובעת בשקע שנוצר בין שני החלקים המנופחים, והתקפלות רגליה כלפי מעלה, בדרך המוכרת המתקבלת כאשר אדם יושב על התפר בין שני חלקיו של מזרן-ים המונח על המים. קפיצה על הרגליים לעבר מרכז המזרן הייתה פחות מסוכנת; משום שמפרקי הרגליים ומתח השרירים פועלים כמין בולם-זעזועים, ומשום שבמרכז המזרן הייתה יותר אלסטיות. גם גלישה רגילה בצמוד לדופן הייתה פחות מסוכנת, כפי שהסביר שמש, משום שהחיכוך עם הדופן תוך כדי הגלישה מקטין את מהירותה [פרוטוקול, עמ' 71]. שמש הוסיף וציין [שם] כי נפילה חופשית על העכוז מסוכנת. הדבר נשמע הגיוני, משום שבתרחיש כזה מהירות הנפילה אינה נבלמת על ידי החיכוך הכרוך בגלישה, וגם לא על ידי האפקט של "בולם-זעזועים" הגלום ברגליים כפופות-למחצה ששריריהן דרוכים. התובעת, שמפעיל המתקן דחף אותה קלות לפנים, איבדה את מגע-החיכוך עם הדופן; וגם לא נחתה על הרגליים. בכך הורע מצבה לעומת משתמשים אחרים, שגלשו או קפצו. היא נחתה על האזור הפחות-מרופד של התפר, עם העכוז. המנגנון שתואר לעיל מתיישב עם שבר-הדחיסה שנגרם לתובעת, ומחייב את המסקנה כי, למרות שהתובעת לא זכרה תחושה זאת - עכוזה נחבט במזרן, במהירות שלא נבלמה על ידי חיכוך או כיפוף-ברכיים, במקום שלא היה מרופד די הצורך. ייתכן שכאב-הגב החריף שחשה התובעת באותו זמן, בגלל התקפלות גופה בתנוחה היוצרת כיפוף חד מדי של המותניים, עמעם או השכיח את תחושת החבטה של עכוזה על המזרן. מן הניתוח האמור עולה כי הדחיפה שדחף המפעיל את התובעת היא אשר גרמה לנפילתה על אזור התפר בין הדופן למזרן. עצם קיומו של התפר, ו/או דרגת קשיותו של המתקן באזור התפר, הפכו את הנפילה הזו למסוכנת. הסיכון התממש, אצל התובעת, בחבלה שנחבלה בעמוד-השדרה שלה. יש לקבוע, אפוא, כי מבנה המתקן, ו/או צורת הפעלתו על ידי המפעיל, היו בלתי-בטיחותיים. אין ספק כי זגורי נושא באחריות בגין ליקוי הבטיחות האמור; בין אם הוא נעוץ במבנה המתקן, ובין אם הוא נעוץ בדרך הפעלתו על ידי המפעיל מטעם זגורי, לרבות תוך דחיפות קלות של המשתמשים או מי מהם. כלומר, פסק הדין המותנה שניתן נגד זגורי - בהיעדר הגנה - מתחייב גם לגוף העניין, לאחר בחינת נסיבות האירוע וקביעת הממצאים כאמור לעיל. אולם, גם רשגד נושאת באחריות בגין ליקויי-בטיחות אלה. שמש העיד כי דחיפת המשתמשים על ידי המפעיל הייתה מסוכנת, וכי חשוב מאוד היה להדריכו להימנע מכך [פרוטוקול, עמ' 71]. שמש טען כי הדרכה זו לא הייתה מתפקידו. איני מקבל טענה זו. שמש הודה כי "הדרכה מתאימה" של המפעיל מהווה חלק מהפעלתו הבטיחותית של המתקן [שם, עמ' 64, 66 ו-71]. לפיכך אין הוא יכול להישמע בטענה כי ווידוא "ההדרכה המתאימה" אינו מתפקידו. משקבע כי הדרך הבטיחותית היחידה לשימוש במתקן היא גלישה - היה עליו לוודא כי המפעיל של מתקן זה מודע לכך, וכי יורה לכל המשתמשים להימנע מכל צורת-שימוש אחרת. הססנות של משתמשים, נוכח גובהו של המתקן, היא בגדר הצפיות לגבי מתקנים כאלה. לפיכך, גם הנטייה של מפעילים לדחוף קלות את המשתמשים המהססים, כדי לתת להם את התנופה הבסיסית לתחילת התנועה במורד המתקן, וכדי לפנות את המתקן לשימושם של הבאים בתור, הייתה בגדר הצפיות. אם דחיפה כאמור היא מסוכנת - וכאמור, שמש סבר כך - נגזר מכך שהדרכת המפעיל שלא לדחוף, או ווידוא כי הודרך כאמור (להבדיל מאשר הודרך הדרכה כלשהי!), הייתה חלק מאחריותו של אחראי-הבטיחות. המסקנה המתחייבת מן המקובץ היא כי בין אם היה במתקן, בתחתית הדופן, תפר ו/או אזור בלתי מרופד דיו; ובין אם לא היה ליקוי בטיחותי במתקן, אלא רק בצורת הפעלתו - נושאת רשגד, כמי שלא זיהתה את הליקוי הבטיחותי ולא דאגה למניעתו, באחריות לליקוי האמור. אחריות זו היא 'ביחד ולחוד' עם זגורי; ככל שהדבר אמור ביחסים בין זגורי ורשגד לבין "התובעות" - קרי: בין זגורי ורשגד לבין שולחות ההודעות לצד שלישי נגדם. במישור היחסים בין רשגד לזגורי - חל פסק הדין המותנה שבו זכתה רשגד נגד זגורי, שלפיו על זגורי לשפות את רשגד בגין חבותה. פסק דין מותנה זה, שניתן בהיעדר הגנה - תואם את הממצאים ואת הדין גם בבחינה לגוף העניין. רשגד לא הייתה יועץ-הבטיחות של זגורי, וזגורי סיפק ללקוחותיו מתקנים כדוגמת המתקן הנדון לפני שרשגד בדקה אותו (אם בדקה). לפיכך זגורי לא היה יכול להישמע בטענה כי הסתמך על מומחיותה של רשגד באספקת המתקנים. הוא יצר מצג עצמאי כמי שמספק מתקנים בטיחותיים, מבחינת המבנה וצורת השימוש בהם; ומצג זה הוברר להיות בלתי-נכון. רשגד חבה חובת זהירות, לעניין בטיחות המתקנים, כלפי האגודה, ששכרה את שירותיה של רשגד, וכלפי אורחי האירוע. רשגד לא חבה חובת זהירות כאמור כלפי זגורי. המישור הביטוחי אין מחלוקת כי הגוף הכלכלי, מבוטחה של סהר, לא שילם לה דמי ביטוח; ועל כן ביטלה סהר את חוזה הביטוח עמו. המחלוקת מושא ההודעה לצד שלישי ששלחו האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט נגד סהר היא בשאלה אם הביטול האמור היה כדין. כלומר, השאלה בענייננו היא האם קיימה סהר את הוראותיו של סעיף 15 בחוק חוזה הביטוח; שאם לא כן - אין סהר רשאית להסתמך על ביטול חוזה-הביטוח. סעיף 15(ב) בחוק חוזה הביטוח קובע כי - "נקבע מוטב שאינו המבוטח והקביעה היתה בלתי חוזרת, אין המבטח רשאי לבטל את החוזה אלא אם הודיע על הפיגור למוטב בכתב והמוטב לא סילק את הסכום שבפיגור תוך 15 ימים מהיום שנמסרה לו ההודעה". לעומת הוראה זו, קובע סעיף-קטן (א) של אותו סעיף כי - "לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן". (כל ההדגשות הוספו). עינינו הרואות כי הסעיף עורך הבחנה בין מוטב שאינו המבוטח, שהודעה אליו טעונה מסירה, לבין המבוטח, שהודעה אליו אינה טעונה מסירה. הגיונה של הבחנה זו מתבאר נוכח הוראת סעיף 37(א) בחוק חוזה הביטוח, שלפיה - "הודעה של המבטח למבוטח או למוטב תינתן לפי מענם האחרון הידוע למבטח". הוראה זו, מלבד המשתמע ממנה כי די במשלוח ההודעה, להבדיל מווידוא מסירתה - מלמדת כי על המבוטח הנטל להודיע למבטח על מענו המעודכן; שאם לא כן - יהיה חשוף לאי-קבלת הודעות, אשר המבטח ייצא ידי חובתו בשליחתן. נטל זה אינו מוטל על מוטב שאינו המבוטח. לפיכך הדרישה כלפי מבטח לגבי הודעות למוטב כזה מחמירה יותר. עוד עולה מן ההוראות האמורות כי אין חובה לשלוח את ההודעות הנדונות בדואר רשום. ביום 1.4.08 הגישה סהר העתקים של הדרישה הראשונה ושל הדרישה השנייה, לפי סעיף 15 בחוק חוזה הביטוח, שסהר שלחה לגוף הכלכלי, לפי מענו הנקוב בפוליסה, עם העתק לסוכן הביטוח. הדרישות נשלחו בדואר רשום, שמספרו צוין על גביהן. בכך הוכיחה סהר לכאורה כי קיימה את הוראות החוק האמורות, אף למעלה מן הנדרש. הגוף הכלכלי לא סתר ראיות-לכאורה אלה. לפיכך אני קובע כי חוזה הביטוח בין סהר לבין הגוף הכלכלי בוטל כדין מחמת אי-תשלום דמי הביטוח. כפועל-יוצא מכך, אין סהר נושאת בחבות ביטוחית בגין התאונה הנדונה; לא בחבות מלאה, מחמת ביטוח ייחודי, כטענתה הראשונית של שירביט - ולא בחבות משותפת, במסגרת כפל-ביטוח, כטענתה החלופית. ההודעה לצד שלישי ששלחו האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט לסהר - נדחית, אפוא. סיכום התובעת, שהתארחה באירועי 'יום הסטודנט' באוניברסיטת בן-גוריון, נפלה במתקן מתנפח ונחבלה. בגין אירוע זה שולמו לה, בפשרה, פיצויי-נזיקין על ידי האוניברסיטה ועל ידי אגודת הסטודנטים, כמימון-ביניים, עד להכרעה בשאלת חבותן של האוניברסיטה, האגודה, ספק המתקן ומפעילו (זגורי), אחראי-הבטיחות (רשגד) והמבטחים הרלבנטיים. הוברר כי המתקן לא היה בטיחותי; אם מחמת מבנהו ואם מחמת צורת הפעלתו. לפיכך אחראיים זגורי, שממילא לא התגונן מול ההודעות לצד שלישי ורביעי שנשלחו נגדו, ורשגד, שלא יירטה את הליקוי הבטיחותי, ביחד ולחוד, לשפות את האוניברסיטה ואת האגודה בגין הפיצוי שהללו שילמו לתובעת. האגודה אחראית ביחד ולחוד עם זגורי ועם רשגד כלפי האוניברסיטה; משום שנוכח אחריותה החוזית המוגברת של האגודה כלפי המשתמשים - הריהי נושאת באחריות שלוחית לרשלנותם של קבלניה, זגורי ורשגד. זגורי חב בשיפוי רשגד, לפי פסק הדין נגדו, בהיעדר הגנה, בהודעה לצד רביעי של רשגד. הודעה לצד שלישי של האגודה ושירביט נגד סהר נדחית, משהוברר כי חוזה הביטוח עם סהר בוטל כדין. לאור המקובץ, זכאיות האוניברסיטה ומגדל לשיפוי מלא בגין הפיצוי ששילמו לתובעת, בסך 57,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום עד היום, ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 25%, מידי זגורי, רשגד, האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט, ביחד ולחוד. האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט זכאיות לשיפוי מלא בגין הסכום שבו נשאו וישאו בפועל, כלפי התובעת וכלפי האוניברסיטה ומגדל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ושכ"ט עוד בשיעור 25%, מידי זגורי ורשגד, ביחד ולחוד. רשגד זכאית לשיפוי מלא בגין הסכום שבו תישא בפועל כלפי האוניברסיטה ומגדל, וכלפי האגודה, הגוף הכלכלי ושירביט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ושכ"ט עוד בשיעור 25%, מידי זגורי. כל התשלומים ייעשו תוך 30 יום, שאם לא כן - ישאו הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מהיום. השכלה גבוההאוניברסיטה