קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות מתיר השימוש ברכב: א. רקע: התובעים נפגעו בתאונת דרכים ביום 23/12/02. הוברר (לבסוף), כי הרכב שבו הם נסעו לא היה מבוטח בביטוח חובה. קרנית הגישה הודעה צד ג' כנגד שלושה אחים ממשפחת חג'יר, בטענה לאחריותם לשיפוי, כלפי קרנית, לאור היותם הבעלים/מחזיקים/נהג של הרכב שנסע ללא ביטוח חובה. כנגד שניים מהאחים (צד ג' 1 וצד ג' 3), ניתן פסק דין בהעדר הגנה, עוד ביום 12/07/04. ביום 27/04/09 הושגה הסכמת הצדדים באשר לגובה הנזק , אשר קיבלה תוקף של פסק דין חלקי. ביום 14/09/09 הוריתי, כי פסק הדין החלקי הנ"ל (בעניין גובה הנזק), יהווה פסק דין סופי בתביעה העיקרית. כמו כן, קבעתי לעניין ההודעות צד ג', כי אכן הוכח (בהסכמה שבשתיקה), שלא הייתה תעודת ביטוח חובה ברת תוקף, במועד התאונה. נותר לסיים את המחלוקת בין המודיעה (קרנית), לבין צד ג' 2, מר זיאד חג'יר, בשאלת אחריותו. ב. העובדות וגרסאות הצדדים: אין מחלוקת שצד ג' 2 (להלן: זיאד), הינו הבעלים הרשום של הרכב, במשרד הרישוי. זיאד טען בכתב הגנתו, כי הרכב היה מבוטח בביטוח חובה. טענה זו לא הוכחה ובעצם החומר שבתיק מלמד, שאין לה אחיזה במציאות. כמו כן, זיאד טען כי הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת שהרכב אינו מבוטח, ככל שהוא סמך על אחיו, עאדל (צד ג' 3), שהחזיק ברכב בפועל והיה אחראי על עריכת ביטוח לרכב, כדין. בתצהיר עדותו הראשית טען זיאד חזר וטען שהרכב היה מבוטח, ולחילופין , גם באם לאו, הרי שהאחריות לכך מוטלת על אחיו, עאדל, ככל שהרכב היה ברשותו ובחזקתו וככל שעאדל אף מסר לו שהוא טיפל בביטוח, בפועל. זיאד הוסיף וטען שעאדל היה בעל השליטה העיקרית ברכב (בהרשאתו), ועשה שימוש שוטף בו, וכי עאדל דאג לביטוח הרכב, גם בעבר. קרנית מפנה להוראות סעיף 7(6) ו-9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: חוק הפיצויים), וחובת השיפוי המוטלת על אדם בעל זיקה לרכב, אשר בגין מחדליו, נגרם השימוש ברכב, בהעדר כיסוי ביטוחי כדין. לטענת קרנית, גרסת זיאד הוצגה במעורפל והייתה כבושה ברובה, עד לשמיעת ההוכחות. קרנית מבקשת לקבוע כי זיאד התיר לאחיו, עאדל, שימוש ברכב הרשום על שמו בשעה שהוא ידע או היה עליו לדעת שאין לרכב ביטוח חובה, תוך כדי הפרת חובתו על פי סעיף 2 לפקודת הרכב המנועי. התנהגותו של זיאד עולה עד כדי אדישות וחוסר אכפתיות ואף עצימת עיניים, המטילה עליו אחריות, באופן אישי. לטענת קרנית, יש לדחות את העדויות של אֶחיו של זיאד (צדדי ג' 1 ו-3), אשר נועדו להרחיק את הזיקה בין זיאד לרכב והאחריות לבטחו, כל זאת לאחר שהם בחרו בעצמם שלא להתגונן ומבלי שהם נתנו תצהירי עדות ראשית בתיק. כמו כן, יש בעצם העובדה שהוכחה (בניגוד לטענות זיאד) - שהרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה ושהחותמת תשלום ע"ג התעודה שהוצגה הינה ( ע"פ הודעת הבנק) מזויפת,- כדי להטיל צל גדול, הן על המהימנות של זיאד והן על המהימנות של אֶחיו. זיאד טוען מנגד, כי הוא הודה מלכתחילה שהרכב אכן נרשם על שמו במשרד הרישוי, אולם רישום זה הינו דקלרטיבי בלבד, כאשר לא די ברישום האמור כדי להטיל עליו את האחריות הנטענת על ידי קרנית, לשיפוי. זיאד מפנה לעדויותיהם של אֶחיו, עאדל ואחמד, אשר העידו בתמיכה לגרסתו, שעאדל החזיק ברכב וטיפל בביטוחיו וקיבל את ההחלטות באשר לשימוש בו, מכוח החזקתו ושליטתו בו. לטענת עדי ההגנה, הרישום הדקלרטיבי בבעלות על הרכב נעשה על רקע היותו של זיאד עוסק מורשה ובעל חשבון בבנק, שבאמצעותו ניתן היה לבצע את עסקת ה"ליסינג" הקשורה ברכב. זיאד טען כי הוא לא קיבל החלטות שוטפות באשר לשימוש ברכב, ואף אם השימוש שעשה עאדל ברכב, בוצע בהרשאתו, הרי שהוא לא ידע שהרכב אינו מבוטח, ככל שעאדל, הוא שנטל על עצמו את הטיפול בכיסוי הביטוחי של הרכב, מכוח אחזקתו בו והשימוש בו. יתירה מכך, עאדל אף הציג תעודת ביטוח חובה, הנחזית להיות תעודה כשרה. התעודה הוצגה על ידי עאדל בפני המשטרה בסמוך לאחר התאונה והמשטרה לא חשדה שמדובר בתעודה בעלת חותמת בנק מזויפת (כפי שהועלה, בדיעבד). לטענת זיאד, מאחר וזכותה של קרנית אינה זכות מוחלטת, אלא זכות הנרכשת בכפוף להוכחת מתן שימוש ברכב, המלווה ב"אשם", וכן, מאחר ולא הייתה לו אפשרות מעשית לדעת כי הרכב אינו מבוטח בפועל ו/או לדעת שתעודת הביטוח שבידי אחיו עאדל, אינה תעודה אמיתית, הרי שלא הוכח יסוד האשם הנדרש, על מנת להקים את זכות החזרה של קרנית, כלפיו. באשר לטענת קרנית, כי עדוית אֶחיו של זיאד הינן עדויות כבושות ועדויות שיש לראות בהן מעין "עדות יחידה של בעל דין", טוען זיאד שאין לאחיו אינטרס משותף לשחרורו מאחריות. אדרבא, ככל שניתן כבר פסק דין כנגדם, הרי שהאינטרס שלהם הינו שהוא יחויב גם כן, כ"שותף" ואחראי נוסף, יחד עימם, לחלוקת נטל החיוב. יתרה מכך, לבד מעדותו ועדות אֶחיו, הוצגה עדותו של סוכן הביטוח, מר שתיווי וליד, כעד ההגנה, כאשר מדובר בעד ניטראלי שאינו בעל קשר משפחתי עם האחים ושאינו בעל עניין בתוצאות התיק. עדותו תומכת ומחזקת את גרסתו של זיאד ואחיו. בנסיבות אלה, אין המדובר ממילא בעדויות של האחים בלבד, שנטען כי יש לראותן בנסיבות העניין כמעין "עדות יחידה של בעל דין". ג. הוראות הדין הרלבנטיות: בסעיף 9 לחוק הפיצויים נקבע כדלקמן: "9. זכות חזרה (א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: (1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;" בסעיף 7(4) לחוק נקבע: "7. נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: (1) ... (6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו". על פי הפסיקה, הוראת סעיף 7(6) לחוק הינה חריג לעקרון האחריות המוחלטת, אשר עומדת בבסיסו של חוק הפלת"ד. ברע"א 2853/96 קרנית נ' דחפור ג'מאל פרח ואח', פד"י נג(1) 680 [1999], עמד בית המשפט על הפרשנות הראויה שיש ליתן להוראת סעיף זה לחוק. בית המשפט קבע כי לצורך הטלת אחריות השיפוי, יש להוכיח, יסוד של אשם, מצד מתיר השימוש ברכב. כן, צוין בהקשר זה: "לשון אחרת, יסוד האשם, שמצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו. בהישמט אותו יסוד, שבה הזכות לפיצוי על כנה, וכתמונת ראי, נשללת זכות החזרה של קרנית..." (רא' ע"א 7580/03 קרנית נ' צורדקר, תק-על 2007 (1), 402 [2006]. יסוד האשם האמור יכול למצוא את ביטויו בידיעה בפועל; פזיזות; "עצימת עיניים" או רשלנות רבתית. ישנה חשיבות לשאלה באם בעליו הרשומים של הרכב, או מתיר השימוש בו, היה מודע להעדרו של ביטוח בעת שהרשה לאחר לנהוג בו. באם לא יוכח שדבק רבב במעשיו של בעל הרכב ו/או לא נייחס לו התנהגות "מחְדלית" המקימה אשם, אזי, לא תתגבש לקרנית זכות החזרה האמורה (רא' גם ע"א 7580/03 וערעור שכנגד 9361/03 קרנית נ' י.ד. רכב ותחבורה בע"מ. הכרעת שאלת זכות חזרתה של קרנית לשיפוי מזיאד, ושאלת הוכחת האשם הנדרש שלו בנדון, יש לבחון על פי חומר הראיות. נידרש על כן, למערכת היחסים שבין זיאד לבין עאדל, בין היתר, תוך כדי בחינת השאלות: האם זיאד הינו בעל הרכב ו/או המחזיק בו הבלעדי או במשותף עם אחיו עאדל; האם זיאד ידע או שהיה עליו לדעת כי אין בידי עאדל תעודת ביטוח חובה תקפה ו/או, האם זיאד עצם את עיניו או התנהג בפזיזות, ביחס לשאלת הכיסוי הביטוחי. במסגרת הראיות, נשמעו עדויותיהם של זיאד ואֶחיו, עאדל ואחמד. כן, העיד סוכן הביטוח, מר וליד שתיווי. אין מחלוקת כי הרכב נרשם ברשות הרישוי על שם זיאד, עוד במועד רכישתו, ביום 23/06/2000 (רא' נ/6). רישום זה נותר על כנו עד למועד התאונה (כעבור שנתיים וחצי). ככלל, הבעלות על מיטלטלין נובעת מחזקה ושליטה בהם, וכלי רכב אינם חריגים לכלל. ברע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט (פ"ד נא(4) 464, 473 [1997] עמד בית המשפט על מעמדו של הרישום המתנהל ברשות הרישוי, בקובעו, כי רישום זה הינו דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי. רישום זה אינו יוצר חזקת בעלות בכלי הרכב לפי דיני הקניין, ואין בו בכדי לשנות את הבעלות. מכאן יוצא, שהבעלות הפורמאלית הרשומה, הינה ראיה לכאורה, הניתנת לסתירה, ככל הראיות. בנסיבות האמורות, הרי שהרישום במשרד הרישוי, מהווה חלק ממכלול הראיות, ושאלת הבעלות והחזקה המהותית, ניתנת להוכחה על ידי ראיות נוספות ואחרות , כולל זהותם של המחזיקים והמשתמשים בפועל ברכב; זהות המטפל והמשלם של פוליסות הביטוח/ביטוחים ברכב וכו'. רק לאחר שקלול מכלול הראיות, ניתן יהיה לקבוע את טיב הזיקה שהוכחה, של אדם זה או אחר, לרכב. ד. מן הכלל אל הפרט: זיאד טען, הן בכתב הגנתו והן בתצהיר העדות הראשית, כי הינו אכן הבעל הרשום של הרכב, אולם השליטה העיקרית ברכב הייתה בידי אחיו עאדל, בהרשאתו. קרנית בקשה לראות בביטויים של זיאד כהודאות של בעל דין, בעוד שזיאד טען, כי אין בהודאה בבעלות פורמאלית (על פי הרשום במשרד הרישוי), להקים את אחריות השיפוי הנטענת כנגדו. איני סבורה כי יש לראות בעובדות בהן הודה זיאד משום הודאת בעל דין, בשעה שלצידם הוא טען כי השליטה העיקרית ברכב הייתה נתונה בידי אחיו עאדל וכי עאדל היה האחראי "הבלעדי" שטיפל במילוי החובות המוטלות על השימוש ברכב, על פי דין. הגרסה העובדתית שהוצגה על ידי האחים וסוכן הביטוח שלא נסתרה בראיות מטעם הנתבעת (ועל אף העדר זהות מוחלטת בעדות של עדים אלה, בינם לבין עצמם) הינה כדלקמן: זיאד מנהל עסק להסעות ומחזיק אוטובוס זעיר משלו. עאדל ניהל עסק להסעות בבעלותו בעבר, והסתבך כלכלית בשנים 1998 - 2000. לבקשת אביהם, הסכים זיאד "לסייע" לאחיו, עאדל בסביבות שנת 1999 - 2002. עאדל מצא ורכש את הרכב נשוא התאונה, שנרשם על שם זיאד, ככל שזיאד ניהל "עוסק מורשה". הרכב שועבד לחברת ליסינג, תמורת הלוואה. זיאד חתם על המסמכים כאשר תשלומי ההחזר, מדי חודש, בוצעו בפועל על ידי עאדל. עאדל החזיק ברכב והשתמש בו (כאשר בשעת התואנה הרכב היה נהוג על ידי האח אחמד, לבקשת עאדל). עאדל השתמש בחשבוניות העסק של אחיו זיאד ושל אחרים, על מנת לקבל תשלומים עבור ההסעות שהוא ביצע. עאדל טיפל ברכב במוסך וטיפל בתשלומים קודמים עבור הרישיון ועבור ביטוחי הרכב, מול סוכן הביטוח. לאחר התאונה, עאדל הציג במשטרה (וכן בפניי) את תעודת ביטוח החובה בעלת החותמת בנק המזויפת (כפי שהוברר). עאדל שילם לסוכן הביטוח סכום קטן וחלקי בלבד עבור הביטוח המקיף. עאדל, בסיוע סוכן הביטוח, דאגו לקבלת הפיצוי בגין נזקי הרכוש לרכב, כאשר פיצוי זה הועבר לחברת הליסינג, לצורך כיסוי החוב בגין ההלוואה. עאדל ואחמד לא התגוננו בפני התביעה, על אף שהם ידעו עליה בסמוך לאחר הגשתה וכן ידעו כי ניתן פסק דין כנגדם בהעדר הגנה, זה מכבר. איני מתעלמת מהעובדה שזיאד לא הגיש תצהירי עדות ראשית מטעם אחיו והם זומנו להיחקר על פי בקשת קרנית. כמו כן, תצהיר עדות סוכן הביטוח הוגש על ידי זיאד, באיחור רב, ובסמוך לפני שמיעת ההוכחות. לאחר שמיעת עדויות עדי ההגנה, הנתבעת לא בקשה להביא ראיות לסתור או להציג עדות חוקר מטעמה, פרט לעניין בדיקת תעודת הביטוח שהוצגה על ידי עאדל, מול הבנק, כאשר על פי בדיקה זו, מדובר בתעודת ביטוח חובה מזויפת, קרי - תעודה הנושאת חותמת מזויפת של הבנק "כאילו" שולמה, על אף שכלל לא שולמה, בפועל. בהתחשב בעדותו המפורטת של עאדל אודות נסיבות "תשלום" תעודת ביטוח החובה, מובן כי מידת האמון שניתן ליתן בו, שואפת לאפס. לא זו בלבד שעאדל לא דאג לביטוח חובה, אלא שהוא לא נרתע מלהציג תעודת סרק, הן בשעתו בפני המשטרה והן בהליך דנן, במסגרת עדותו. על פי הראיות עולה כי עאדל התקשה בזמנו לשלם את הביטוח המקיף (כפי שפירט סוכן הביטוח בעדותו), ואין זה פלא שגם את ביטוח החובה, הוא לא דאג לשלם בפועל. אחמד (שבזמנו קיבל הבטחת הכנסה) הסכים לנהוג ברכב לבקשת עאדל, מבלי לבדוק כלל את הכיסוי הביטוחי. האחריות של עאדל ואחמד לשיפוי קרנית (בהתאם לפסק הדין שניתן כנגדם בהעדר הגנה) אינה נתונה במחלוקת. הכיצד מכלול הנתונים הנ"ל משפיע על האחריות הנטענת של זיאד? זיאד ידע שמצבו הכלכלי של אחיו עאדל קשה. זיאד הסכים לרשום את הרכב ממנו ביקש עאדל להתפרנס, על שמו ותחת מטריית העוסק מורשה שלו. על פניו, הסכמה שכזו הינה בעייתית במישורים משפטיים אחרים, החורגים מ-ד' אמותיו של תיק זה. זיאד גם הסכים לחתום על מסמכי ה"ליסינג" ושעבוד הרכב, לצורך נטילת ההלוואה, גם עם עבור עאדל וגם עם, עאדל התחייב כלפיו מנגד, לשאת בהוצאות ההחזרים הכרוכים בכך. זיאד ידע שאם עדאל לא ישלם, הוא מחוייב אישית לחברה. עאדל התחייב כלפיו לטפל ברכב במוסך ולטפל ברישוי ובביטוחים. הנני סבורה שלזיאד היו סיבות סבירות לחשוש האם יש לעאדל יכולת כלכלית לעמוד בכל ההתחייבויות הכרוכות בהחזקת הרכב, כולל תשלום ביטוח החובה. זיאד אינו יכול להתנער מהאחריות האמורה, בשעה שהוא הסכים שהרכב יהיה רשום, הן על שמו והן כחלק מרכבי עסקו, בגין מצבו הכלכלי הדחוק של אחיו. מאידך, אין מחלוקת שעאדל לא נרתע מלהציג תעודה המתיימרת להיות תעודת ביטוח חובה משולמת וברת תוקף, הן בסמוך לאחר התאונה (במשטרה) והן בהליך זה שהתנהל בפני. אין בפני כל ראיה המצביעה על קשר כלשהו בין זיאד לאותה תעודה והנסיבות החשודות של הצטיידתו של עאדל בתעודה זו. גם אם זיאד יכול היה לחשוש באשר ליכולת עמידתו הכלכלית של עאדל בתשלומי הרשות והחובה הקשורים ברכב, הרי שבשעה שעאדל טען באוזנו כי ביטוח החובה שולם בפועל, ואף הצטייד בתעודה שכזו, המתיימרת להעיד על תשלום הביטוח עוד ב-07/02 (כ-5 חודשים לפני התאונה) ,הרי שלא היה מוטל על זיאד, לפני התאונה, לדרוש ולחקור אחר אחיו, מעבר לכך. בנסיבות הספציפיות המתוארות לעיל, לא הוכח לדעתי אותו ה"אשם" הנדרש, בכל הקשור לזיאד ודי במאזן ראייתי שקול על מנת לדחות את התביעה שכנגדו. ככל שהכלל הינו "המוציא מחברו, עליו הראיה" הרי שמבחן ההסתברויות אינו נוטה לחובת זיאד, ועל כן דין ההודעה כנגדו, להידחות. הנני סבורה שקביעותיי דלעיל, באשר למבחן "זמן האמת" (עד למועד התאונה), אינן תקפות באותה מידה, באשר למסקנות שהיו בידי זיאד להסיק, לאחר התאונה ובשנים הרבות שעברו מהתאונה, כולל במסגרת הליכי ניהול תיק זה. זיאד טען שכך נהוג ב"מגזר", אחים עוזרים לאחים. עזרה זו תרמה לתוצאה של השימוש ברכב ללא ביטוח, גם אם לא מצאתי שיש להטיל עליו אשם, וחובת שיפוי כלפי קרנית. זיאד ועאדל אינם מסוכסכים. זיאד נחשף בדיעבד, לכל אשר התרחש לאחר התאונה כולל ההתנהלות מול חברת הביטוח, לקבלת פיצוי על נזקי הפח וכיסוי החוב לחברת הליסינג. סביר כי נושא זה ,של העדר קיום ביטוח החובה , עלה במגעים אלה שהתנהלו בדיעבד. זיאד גם ידע היטב מה נטען באשר להעדר הכיסוי הביטוחי בתיק זה, במשך שנים רבות. הוא בחר להתגונן לבדו וניתק את הקשר בינו לבין אחיו בנדון. נכונות לעזור לאח לחוד והטמנת הראש בחול, לחוד. גם אם קבעתי שלא הוכח כי זיאד ידע או היה צריך לדעת בעת התאונה על העדר ביטוח החובה בפועל, הנסיבות שהתרחשו לאחר מכן ובמהלך כלל ניהול ההליכים הארוכים בתיק זה, היה בהם כדי להבהיר לו את התמונה. על אף האמור, זיאד בחר "לדגול" בגרסת אחיו, עאדל, אודות קיום תעודה "ברת תוקף", ובכך הוא תרם להארכת הדיון בתיק והרחבת המחלוקת, ללא כל צורך. היאחזות בו זמנית בטענה להעדר אחריותו ( מאחר והרכב הוחזק ע"י עאדל (על אף שהוא נרשם על שם זיאד ועסקו,) וכן בטענה מנגד, להעדר ידיעת העובדות לאשורן עד היום, עקב "אי שיתוף פעולה אמיתי שבין אחים", מאידך, אינה ראויה ואין להשלים עימה. בנסיבות המתוארות, הגם שמצאתי לדחות את ההודעה צד ג' כנגד זיאד, אין מקום לפסיקת הוצאות. ההודעה צד ג' על כן נדחית, ללא צו להוצאות. שימוש ברכברכב