אי ביצוע הוראת תשלום של הלקוח בבנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת פיצוים בגין אי ביצוע הוראת תשלום ע''י הבנק / אי ביצוע הוראת תשלום של הלקוח בבנק: בפניי תביעה כספית בסך 335,777 ₪, אשר הוגשה על ידי התובע, אזרח ישראלי המתגורר באנגליה, המנהל חשבון אצל הנתבע בעילה נזיקית וחוזית. לטענת התובע, הוא התקשר בהסכם רכישה עם "גילץ, חברה להשקעות בע"מ" (להלן: “החברה”), לרכישת בית מגורים באבן יהודה (להלן: “הנכס”) ותמורת רכישת הנכס, התחייב בחוזה הרכישה לשלם לחברה סך של 1,850,000 ₪. עובר לחתימה על הסכם הרכישה, שילם התובע על חשבון רכישת המגרש לחברה סך 15,000 ₪ והתחייב לשלם לחברה כדלקמן: 275,000 ₪ עד 3 ימים מחתימת ההסכם. 690,000 ₪ עד ליום 20/10/07. סך של 690,000 ₪ עד ליום 20/11/07. סך של 185,000 ₪ במעמד מסירת החזקה. לכל התשלומים התחייב התובע, בהסכם, להוסיף הפרשי הצמדה כדין. התובע שילם על פי ההסכם לחברה את 275,000 ₪ הנוספים. ביום 18/9/08 נפגש התובע עם פקיד בשם דני נוריני, מטעם הבנק וביקש ממנו לבצע המרות כספים בחשבונו ממטבע ליש"ט למטבע שקלים ולהעבירם לחברה במועדים כדלקמן: 675,000 ₪ ביום 29/7/07. 690,000 ₪ ביום 20/10/07. הוראות ההעברה ניתנו בכתב לפקיד הבנק ומצורפים לכתב התביעה ועליהן אין מחלוקת. התובע שב למקום מגוריו לאנגליה, כדבריו, לאחר שהיה סמוך ובטוח שהוראות התשלום יבוצעו בהתאם להוראותיו. בפועל, ביום 20/9/07 אכן העביר הבנק לחברה את הסך 675,000 ₪, אך הבנק לא העביר לחברה, וזאת למרות ההוראות שנתן לו התובע, להעביר ביום 20/10/07 את הסך של 690,000 ₪. התובע מציין, כי במועד זה שער החליפין של ליש"ט עמד על 8.217 ₪. התובע, ידע באותו מועד, כי בחשבונו מצויים כספים כדי לעמוד בהתחייבויות כלפי החברה ובהוראות ההעברה שנתן לבנק ולכן היה סמוך ובטוח כי ההעברה בוצעה. ואולם, בפועל, רק בתחילת חודש יוני 2008, עת הגיע התובע ארצה לקבלת החזקה בנכס, כנגד תשלום יתרת התמורה שנותרה, הסתבר לו, כי סכום זה לא שולם וכי בנוסף לאותם 185,000 ₪ אותם התכוון לשלם כמוסכם בהסכם הרכישה, נוצר לו חוב נוסף לחברה בסך 800,000 ₪ שכלל הפרשי ריבית והצמדה על סך של 690,000 ₪ שהבנק לא העביר. החברה טענה להפרת חוזה מצידו ולכן, הוא מיהר לסניף הבנק לברור הנושא, הבנק ביקש זמן לבדיקת הנושא, זמן שלא עמד לו לתובע לאור הדחיפות בקבלת החזקה בנכס על פי הסכם הרכישה והדרישה להצמדת חובו להפרשי ריבית והצמדה, על פי ההסכם. כדי למזער את הנזק, פנה התובע לבנק שיעביר לחברה את הכספים, אבל במועד זה ערך הליש"ט ירד מאוד ולא היה בחשבון הבנק מספיק כסף (בשקלים) לשלם את מלוא חובו. כיוון שהיה עליו להעביר לחברה 999,000 ₪ כשבחשבונו היו רק 850,000 ₪, הוא נדרש לגייס 150,000 ₪ נוספים, אותם עמל להשיג ושילם לחברה. ביום 23/7/08 הודיע הבנק לתובע, כי הינו מתנער מכל אחריות ומכאן תביעה זו. התובע טוען, כי נזקיו הן כדלקמן: סך של 102,270 ₪, בגין הפרש במחיר התמורה כפי ששולם לחברה, נוכח האיחור בתשלום, וכתוצאה מהפרשי ריבית והצמדה. סך של 133,507 ₪, בגין הפרשי שער. סך של 50,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק. לטענת הנתבע, המכחיש את טענות התובע, וטוען, בין היתר, כי התובע הגיע לסניף הנתבע ביום 19/9/07 ולא ב-18/9/08, בהתאם להסכם שבין התובע לחברה יום התשלום החל ביום שבת שאינו יום עסקים ובכל מקרה, שער החליפין אינו שער ההמרה של הבנקים. הבנק מעלה תהיות בשאלה כיצד אדם כה מסודר כמו התובע, אשר ביצע עסקים בסכום כה נכבד, אינו בודק את הנעשה בחשבונו ולא פנה במשך למעלה משמונה חודשים לבדוק בחברה ובבנק לגבי העברת הכספים ולכן יש לו אשם תורם. לטענת הבנק, אילו היה בודק התובע את המסמכים אשר נשלחו לו לחו"ל, היה מתברר לו במועד אודות אי העברת הכסף והיה ביכולתו למזער את הנזק. עוד לטענת הבנק, גם על פי הסכם פתיחת החשבון, לתובע אחריות להודיע על אי התאמת החשבונות והוא לא פעל כך. דיון אין חולק, כי הסכום האחרון לתשלום בסך 690,000 ₪, אותו אמור היה הבנק להעביר לחברה ביום 20/10/07 לא הועבר. לטענת הבנק, מדובר ביום שבת ועדיין מודה הבנק, כי הסכום לא הועבר, גם ביום העסקים הראשון לאחר מכן, הוא יום ב' בשבוע וזאת על אף שנדרש לכך גם בכתב. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, מהו הנזק שנגרם לתובע בגין אי תשלום לחברה במועד ומי אחראי לנזק שנגרם לתובע, בשל אי העברת סכומים אלה. התובע מאשר שקיבל למקום מושבו באנגליה דיווח שוטף מהבנק לגבי הפעולות בחשבון, וטוען, כי ידע שבחשבונו בארץ מספיק כספים לביצוע כל התשלומים. לטענתו, החברה הקבלנית אמנם לא שלחה לו כל התראה על אי תשלום, אך לשיטתה, בהתאם לעדות התובע, אינה אחראית לתשלומי הלקוחות. לגרסת התובע, האחריות לאי ביצוע התשלומים חלה על הבנק ועליו לפצותו בסכום התביעה. לטענת הבנק, האחריות חלה על התובע, כאשר לא בדק את הנעשה בחשבונו ולא פנה לבירור הכספים שנותרו בחשבונו ואף צברו ריביות זכות בסך של כ17,000 ש"ח. עוד טוען הבנק, כי בהתאם לחוברת התנאים הכלליים שעליה חתם התובע עם פתיחת החשבון, היה עליו להודיע לבנק על כל טעות שגילה בדפי החשבון ו/או אי התאמה וכי הבנק פטור מאחריות בעניינים אלה. בפועל, התובע לא הגיב בכל צורה לדיווח השוטף שקיבל מהבנק, כאמור לעיל. הבנק שלח לתובע את כל המסמכים לכתובת התובע, כפי שנמסרה בפתיחת החשבון באנגליה, כולל תדפיסים לגבי מצב החשבון והתובע מעולם לא חלק על קבלת מסמכים אלה. לכן לטענת הבנק, יש לו אשם תורם בכל הנוגע לאי ביצוע התשלומים במועד ולנזקי הריבית והפרשי ההצמדה שבהם חויב על ידי החברה. בחקירתו הנגדית טען התובע, כי כאשר ביקש בשנת 2006 לרכוש נכס בארץ, שכר לעצמו שירותי משרד עו"ד ובנק, שלדעתו היו מהטובים במדינה. הוא פנה לפקיד הבנק דני נורני, אשר היפנה אותו לסניף בלונדון, כדי לפתוח חשבון להעברת הכסף לארץ והבנק יטפל בבקשתו, וכך העביר התובע כרבע מליון ליש"ט לחשבון. לגרסת התובע, לא ראה פירוט בדוח הבנק שהגיע לביתו ואישר בעדותו, כי בארץ היה לו מיופה כוח בשם מר סואץ, שהתכתובות מטעם החברה הקבלנית נשלחו אליו. התובע השיב בחקירתו, כי לא ביקש מהחברה הקבלנית אישור לגבי כל תשלום שהועבר לו כיוון שסמך על הבנק, ועל ההוראות שנתן לו לתשלום, מה עוד שידע שבחשבונו קיימים כספים לכסות את כל התשלומים להם התחייב ועבורם נתן לבנק הוראות, גם בכתב, לשלמם. התובע העיד, כי מעולם לא הוער לו על ידי החברה לגבי עיכוב בתשלומים ואינו זוכר אם בדק, בעת ביקוריו בארץ בחודש ינואר 2008, באם כל התשלומים היו כסדרם. זאת, כיוון שנתן את אימונו ובטחונו בבנק כדי שיבצע את התשלומים. התובע אף השווה את מתן ההוראה לבנק לתשלום לחברה, להוראות קבע שנותן לביצוע תשלומי חשמל ואינו בודק אם אלה משולמים, הגם שמדובר בתשלומים נמוכים יותר. עוד לטענתו, כל עוד לא קיבל התראה על אי תשלום, הדבר נחשב כאילו בדק את מצב התשלום. מטעם הבנק העיד מר דני נורני, מנהל מחלקת חשבונות פרטית. לטענתו, בדרך כלל, הוא מציין בפני הלקוחות המיוחדים כגון התובע, המקבלים גם יחס מיוחד, כי הם מבקשים לדעת מה הציפיות שלהם בחשבון, נותנים להם הרגשה שהטיפול בהם הוא אישי ונוהגים במקרים כגון אלה, שניתנות הוראות לטווח ארוך, לציין בפניהם שעליהם לבדוק את חשבון הבנק ולוודא את ביצוע ההוראות שנתנו. לגרסתו, נספח 3 לתצהירו הודפס על ידי מזכירתו והוחתם על ידי התובע וההדפסה עבורו הייתה בגדר טובה שהוא ביקש. המסמכים שעליהם חתם התובע הוכנסו לתיק תזכורת לתאריך הביצוע, אך במקרה הזה הדפסת המכתב עבור התובע הייתה בגדר טובה לתובע וכי התובע פנה אליו לבצע את ההוראות. בכל מקרה, כיוון שמועד הביצוע היה יום שבת, ניתן היה לבצע את ההעברה רק ביום שני, יום ביצוע העברות במט"ח. המחלוקת בין הצדדים הינה, האם הבנק אחראי לנזקים הנטענים על ידי התובע, ואם כן, האם לתובע רשלנות תורמת ומהי מידתה. אין מחלוקת לבנק אחריות כלפי הלקוח וכי מהבנק נדרשת נאמנות כיאה וכראוי לו. אין גם מחלוקת לגבי האמון שרוכש הלקוח כלפי הבנק ופקידיו והאמון המיוחד שיש ללקוח כלפיהם. ב"כ התובע, סקרה את הפסיקה העוסקת בהלכות אלה, שהינן מקובלות וידועות לכל, ויש להחילן על מקרה זה, כבכל מקרה, לגופו, לאחר בחינת הנסיבות הספציפיות. בפועל, הבנק, לא העביר את התשלום לחברה, ולא פעל בהתאם להוראות המפורשות של התובע ולכן יש לציין כבר בשלב זה, כי לא יהיה מנוס מהטלת אחריות מסוימת לנזק, אם וככל שיוכח, כפי שנגרם לתובע. עם זאת, אין להטיל אחריות מוחלטת על הבנק ופקידיו ולא ניתן להסיר כל אחריות מהלקוח. לא בכדי, מתחייב הלקוח בחתימתו על טופסי פתיחת חשבון, להודיע לבנק על כל טעות או אי התאמה שיגלה בחשבונו וכי הוא פוטר את הבנק מכל אחריו. התובע, אמנם אישר כי הוא מבין עברית, אך חוברת התנאים הכלליים, בה מפורטים תנאים אלה, נמסרה לו כשהיא כתובה באנגלית. מה גם, שכאשר מדובר בכספי הלקוח, לא יהיה משום גוזמא לראות בלקוח אחראי לנעשה בכספים אלו ולפקח עליהם. אשם תורם של התובע בע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה הדדית בע"מ נ'מוסטפא עוואד נקבע, כי : " שניים הם המבחני העיקריים אשר הוצבו בפסיקת בית המשפט לבחינת האשם התורם: א. האם אדם סביר היה נזהר יותר (מבחן האדם הסביר). ב. מבחן חלוקת האשמה: בית המשפט ישקול מבחינה מוסרית את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק בהצבתם זה מול זה "'כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד' וכך, בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה נקבע כי: " לטעמי, מדיניות משפטית ראויה היא זו המאפשרת, במקרים מסוימים ומוגדרים, הקצאה של נטל הסיכון מקום בו שני הצדדים כאחד נפגעים שלא כדין. זו המגמה הראויה בכל המשפט האזרחי, לרבות בדיני השליחות. כך, למשל, הסיכון מחולק בין שני הצדדים ה"אשים" בדיני הנזיקין (אשם תורם - סעיף 68לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). כך, בדיני עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 2לחוק עשיית עושר ולא במשפט). וכך בדיני החוזים" התובע טוען, כי פתח את חשבונו למטרה אחת ויחידה, כדי שממנו ישולמו התשלומים לחברה, תשלומים גבוהים במיוחד, שהם תמורת רכישת הנכס. דברים אלו יש בהם כדי לחזק את טענת הבנק, לחובתו של התובע, כי כאשר לא מדובר, בתשלום חשבונות חודשיים לחברת החשמל ועוד, אלא בשני תשלומים בודדים, חד פעמיים, בסכומים גבוהים במיוחד, לצורך רכישה רצינית משמעותית וסכום גבוה מאוד, עד כדי השקעת כל חסכונותיו ברכישה זו, בהתאם לעדותו בחקירתו (ע' 2-3 לפרוטוקול), הרי שציפייה כי יקפיד ביתר על הנעשה בכספים אלו ויאיר את דרכי הבנק במחדל בטיפול בכספים אלו, אין בה מן הגוזמא. התובע נעזר בארץ במיופה כוחו, מר מעוז סואץ, מרחוב ההסתדרות 42 באבן יהודה, אשר חתם בשמו, על פי ייפוי כוח, על הסכם רכישת הנכס וכתובתו של מר סואץ, שימשה כתובת לקבלת מכתבים עבור התובע ולמרות זאת, על פי עדות התובע, הוא לא מצא לנכון לבדוק אצל מר סואץ, אם התקבלו קבלות מהחברה לתשלום עסקת הרכישה. לא מצאתי גם התייחסותו של התובע לבדיקה האם נתקבלה אצל מיופה כוחו דרישת החברה לתשלום הסכום שלא הועבר על ידי הבנק. התובע אישר, כי קיבל דיווח מהבנק לגבי התנהלות חשבונו, לכתובתו באנגליה, בהתאם להודעתו בעת פתיחת החשבון, אך לא דאג לבדוק באם הורד סכום של מאות אלפי שקלים, כתשלום לחברה בגין רכישת הנכס. זאת, על אף שתיאר עצמו כאדם מסודר, הדואג לכך שבחשבונו יעמדו הכספים הדרושים לתשלומים השונים, להם התחייב. על פי עדותו, גם כאשר לא קיבל את דפי הבנק לא דאג, כיוון שזה לא היה חשוב לו והוא לא בדק אותם. (עדות התובע בע' 2 שורות 1-3, ע' 5 שורות 28-29, ע' 6 שורות 1-2, ע' 7 שורות 25-27 לפרוטוקול). אין חולק, כי במשך 8 חודשים לא טרח התובע לבדוק את מצב התשלומים עבור רכישת הנכס. בתקופה זו ביקר התובע בארץ בחודש ינואר 2008 בארץ, ובינתיים, חשבונו בבנק, צבר רווח של כ- 17,000 ₪ כתוצאה מהריבית החיובית שהתווספה לסכום שנותר בחשבונו, משלא שולם סכום הרכישה. גם לעניין זה, קבעה הפסיקה, כי ככל שהלקוח יכול היה לגלות את מצב חשבונו באמצעים סבירים, הינו מנוע מלהסתמך על אי ידיעתו וכך נקבע בע"א 748/88 בנק צפון אפריקה בע"מ נ' רכטשפר: "בנסיבות המתוארות היה ביכולת הלקוחות לעמוד בנקל על המשיכות האסורות מחשבונותיהם. היעדר מחאה מצידם העיד על התעלמותם מהתרחשויות, אשר, בלא מאמץ או הכשרה מיוחדים, כל בעל חשבון רגיל וסביר מצופה היה להבחין בהן ולהגיב עליהן. מן ההיבט הזה לא נשנה מצבם אלא במעט ממי שהוכח לגביו, בראיות מפורשות, כי ידע אודות המשיכות האסורות ובחר להבליג (ראה לדוגמה: ע"א 233/38), לא כן הדבר בפרשתנו: כאן המדובר בשתי פעולות בלבד..." בתביעה דנן, מדובר בפעולה אחת בלבד, שמהותה, העברת סכום כספי גבוה מאוד של מאות אלפי שקלים, כאשר היה על התובע, בפעולה פשוטה כברור מצב החשבון, כדי לגלות שסכום זה נותר בחשבונו. לעניין נטל הראייה המוטל על התובע, הכרחי לציין, כי התובע וטעמיו הוא, לא העיד מי מטעם החברה, כדי להוכיח את טענתו, כי לא קיבל כל מכתב התראה בדבר אי העברת התשלום. לעניין זה מניח השכל הישר, כי חברת בנייה, המצפה לתשלום של כ 690,000 ש"ח, שאי ביצועו מהווה הפרת הסכם, תשלח למפר הסכם רכישה דרישת תשלום או בירור, טרם נקיטת הליכים. מכתב כזה לא הוגש בתיק זה וגם לא אסמכתא אחרת לתימוכין בטענה זו כמו גם לסכומים שנטען ששולמו לחברה. ידועה לכל החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היא היתה פועלת נגדו וכי יש בהימנעותו, כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד וכך נקבע: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595) התובע גם לא טרח להעיד את מיופה כוחו בארץ לעניין ההסכם עם החברה, מר סואץ, ששימש ככתובת הנתבע לקבלת מסמכים, בשאלה אם קיבל מכתבי אזהרה מהחברה לעניין הפרת ההסכם על ידי התובע. השלכות הימנעותו של התובע הבאת תימוכין כאמור לעיל, נידונו בין השאר ונקבע, כי: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל,אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. כאמור לעיל, משלא הציג התובע אסמכתא, כי כל הסכומים ששילם לחברה, ביתר על תמורת החוזה, שולמו בגין העיכוב בביצוע התשלום השני, כאשר קיימת אפשרות לכאורה, כי אלה שולמו גם עבור פרמטרים אחרים וכל עוד לא העיד התובע מי מטעם החברה, לא ניתן לקבל את סכום הנזק הנטען על ידו "ככזה ראה וקדש". לאור התנהגותו הבלתי מוסברת כאמור והבלתי ברורה כמפורט באריכות בפסק דיני זה, אני קובעת כי רשלנותו התורמת של התובע הינה בשיעור 70%. ואולם, מקום שאין חולק, כי הבנק לא ביצע את המוטל עליו, כפי שנדרש גם בכתב, באופן מפורש, להעברת כספי התובע לחברה, הרי שלא יכול ויצא וכפיו וכיסיו נקיים וכך נקבע בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נגד שרגא פרוסט קוסטמן: "בנק חייב חובת זהירות כלפי לקוחו, אך גם לקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק, וחובתו זו מוכרת מזה זמן. החובות הן אפוא הדדיות, ומקורן, בראש ובראשונה, בחוזה שבין השניים (ראה, למשל, פג'ט, בעמ' 161ואילך, 221ואילך). ואולם גם בלא קשר לחובתו זו של לקוח כלפי בנק, אם באחת הכרנו בחובת זהירות של בנק כלפי לקוחו - חובת זהירות השתולה, אמנם, בחוזה שבין השניים אך שורשיה בדיני הנזיקין הכלליים - לכאורה חייבים אנו להוסיף ולומר כי באותו הקשר נכיר אף בדוקטרינת האשם התורם. דומה עליי, כי הכרה בחובת זהירות בלא לרככה בדוקטרינת האשם התורם תסיג אותנו מאה שנים לאחור, וכזאת לא יעלה על הדעת. על-פי גישה זו, בדין שבמקומנו ובזמננו דוקטרינת האשם התורם בנויה אל תוך חובת הזהירות והרשלנות, ואל אשר תלך זו אף זו תלך. אכן, אף במשפט ליפקין [12] הועלתה טענה זו של אשם תורם, ובית המשפט היה נכון עקרונית להכיר בה, שם, בעמ' 1360מפי השופט מיי. למותר לומר שדוקטרינת האשם התורם עדיפה כמה וכמה מונים על דוקטרינת המניעות, שמקובל להחילה בנושאים מסוימים (כגון בזיוף שיקים) על יחסי בנק ולקוחו; שדוקטרינת המניעות הינה "טוטאלית" על-פי עצם טיבה - "הכול או לא כלום", ממש כעוולת הרשלנות בתקופה שאשם תורם היה בו כדי לשלול זכות מכול וכול - ואילו דוקטרינת האשם התורם יש בה כדי לעשות צדק בין הנצים על דרך של ריכוך והקהיית עוקץ; כך בענייננו וכך באותם נושאים אחרים ביחסי בנק ולקוחו. ראה א ברק, "זיוף במשיכת שיק: מטרה ואמצעים בחלוקת הסיכון בין בנק ללקוחו" משפטים א (תשכ"ח-כ"ט) .134" (הדגשה הוספה, א.פ.פ.) לעניין הנזק, על אף הסכומים להם טען התובע בכתבי טענותיו, הוא לא הוכיח מהו נזקו הממשי. לפיכך, מקום שלא הוכח הנזק הממשי לו טען התובע ואין חולק, כי הבנק לא ביצע תפקידו כאמור ועל דרך הריכוך והקהיית העוקץ, מצאתי, כי יש לחייב את הבנק לשלם לתובע, את חלקו באחריות לנזק בשיעור 30% מסכומי הריבית, כמפורט בסעיף 19 לחוזה ההתקשרות בין התובע לחברה, בשיעור 2% לחודש על סכום הפיגור (סכום התשלום השני שלא הועבר על ידי הבנק לחברה בלבד), וזאת, עבור כל חודש פיגור בתשלום לחברה (8 חודשים). דהיינו 30% מסך 110,400 ₪ (2% מסך של 690,000 ₪) שהם 41,400 ₪ ובנוסף ישלם 20,000 ₪ בגין הפרשי שער. סוף דבר הבנק ישלם לתובע סך 61,400 ₪, כשהם צמודים ונושאי ריבית כדין החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הבנק לתובע, הוצאות אגרה יחסיות ובנוסף, הוצאות שכר טרחה בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. בנקלקוחות