קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אפליה בגן ילדים דתי: 1. זהו פסק דין בתביעתם של חמישה קטינים, שעלו מאתיופיה בשנים 2003-2004, לחייב את הנתבעות לפצותם, עבור נזקים שנגרמו להם, בגין התנהגות מפלה לטענתם, שהתבטאה בהוצאתם מגן הילדים בו למדו, לתקופות שונות. הוחלט לקבל את התביעה, כמפורט להלן. 2. חמשת התובעים הינם כאמור קטינים, אשר עלו יחד עם משפחותיהם מאתיופיה בשנים 2003-2004, ועם נחיתתם נשלחו ישירות משדה התעופה, בתיאום עם משרד הקליטה והסוכנות היהודית, למרכז הקליטה "אורלי" בערד. אין מחלוקת (ר' הסדר דיוני מיום 27.12.07) כי חמשת התובעים, החלו את לימודיהם בגני ילדים ממלכתיים-דתיים (ממ"ד) בערד, בתחילת חודש ספטמבר 2004. התובעים מס' 1-3, החלו ללמוד בגן טרום חובה "ערבה", והתובעים מס' 4-5 החלו ללמוד בגן חובה "הגפן". חמשת התובעים הוצאו מן הגנים ביום 17.10.04, ע"פ הוראה של הנתבעת מס' 1 (להלן: "העירייה"), אשר החליטה להעבירם לגנים ממלכתיים, שאינם שייכים למסגרת הממלכתית-דתית, וזאת, ללא הסכמת הוריהם. התובעים מס' 4-5 הוחזרו לגן הילדים רק ביום 17.3.05, ואילו התובעים מס' 1-3 הוחזרו לגן הילדים לאחר יום 5.5.05 - המועד בו פנו אל בית המשפט בתביעה זו, בבקשה ליתן צו עשה נגד הנתבעות, להורות על החזרתם לגן הילדים. כתוצאה מכך, נאלצו התובעים להישאר שנה נוספת בגן הילדים, בעוד חבריהם "עלו כיתה". 3. התובעים טענו, כי זכותם הבסיסית של הורי התובעים הקטינים, לבחור את זרם החינוך במסגרתו יתחנכו ילדיהם. לטענתם, לא הייתה כל הצדקה להתנהגות העירייה כלפיהם ואין לקבל את ההסברים שניתנו להם, לפיהם הוחלט שבכל גן יהיו לא יותר משליש ילדים שאינם דוברים עברית, והתובעים הוצאו מהגנים, מכיוון שהיו בהם "יותר מדי אתיופים". התובעים מטילים את האחריות לסבלם ולנזקיהם, הן על העירייה, והן על הנתבעת מס' 2 (להלן: "משרד החינוך"). התובעים טענו, כי ההחלטה להוציאם מן הגנים, התקבלה מתוך אפליה פסולה, "...אך ורק בשל צבע עורם ובשל מוצאם", ופגעה בכבודם. לטענתם, ביצעו בכך הנתבעות עוולה חוקתית, בניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענת התובעים, ביצעו כלפיהם הנתבעות, עוולה של הפרת חובה חקוקה. זאת, בשל אפלייתם, בניגוד לחובת העירייה, כ"רשות חינוך מקומית", שלא להפלות תלמיד, חובה הקבועה בסעיף 5 לחוק זכויות התלמיד התשס"א-2000, בשל הפרת חובת המדינה, ע"פ סעיף 7 לחוק לימוד חובה תשי"ט-1949, חינוך חובה חינם, ובשל הפרת הוראות תקנה 12 לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום) תשי"ט- 1959, האוסר על הרשות להתערב בבחירת הורים, בין מוסד חינוך ממלכתי ומוסד חינוך ממלכתי-דתי. התובעים טענו, כי הנתבעות הפלו אותם במתן שירותי חינוך, בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה"), האוסר אפליה, בין היתר, מחמת "ארץ מוצא". לטענת התובעים: "הנתבעת 1 אחראית על כל גני הילדים בעיר, והנתבעת 2 אחראי על כל מוסדות חינוך החובה בארץ, ועל כן הם נושאים באחריות למעשים שנעשו לתובעים". נוכח בקשת משרד החינוך, למחוק את התביעה על הסף, הורשו התובעים להגיש פרטים נוספים, ביחס לעילת התביעה כלפי משרד החינוך. במסגרת הפרטים הנוספים, טענו התובעים, כי משרד החינוך לא הפעיל כנדרש, את סמכויות הפיקוח המסורות בידיו, ע"פ חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969, המורה בסעיף 32 (א1): "נוכח המנהל הכללי כי בבית הספר הופר איסור האפליה.. רשאי הוא לצוות בכתב על סגירתו לאחר שדרש מבעל הרישיון בכתב לתקן את הדבר תוך מועד סביר...". לטענתם, משרד החינוך לא נקט באמצעים מספיקים, על מנת למנוע מהעירייה להמשיך להפר את איסור האפליה כלפי התובעים. תמצית הטיעון נגד משרד החינוך, הובאה בסעיף 5 לפרטים הנוספים כדלקמן: "הטענה המרכזית נגד משרד החינוך הינה כי "עשה מדי ומאוחר מדי" וכי לא קיים את חובותיו על פי דין". אשר לסכום התביעה - התובעים טענו, כי סבלו נזקים בגין הפגיעה בכבודם ובחינוכם, ועתידים לסבול נזקים בשל אבדן שנת לימוד. בכתב התביעה, הועמדו תביעותיהם של התובעים מס' 1-3 על סך 100,000 ₪ לכל תובע, ותביעת התובעים מס' 4-5, הועמדה על סך 70,000 ₪ לכל תובע. כמו כן, ביקשו לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים עונשיים, על מנת לשרש את האפליה והגזענות, ממנה סבלו התובעים, ולמנוע תופעות דומות של אפליה כלפי עולי אתיופיה בעתיד. 4. בכתב ההגנה המתוקן שהגישה, הודתה העירייה בהתרשלות כלפי התובעים, אך טענה גם להתרשלות של שתי רשויות שלטוניות נוספות המעורבות בעניין - משרד החינוך ומשרד הקליטה (להלן:"משרד הקליטה"). העירייה הכחישה עם זאת את הטענה, כי פעלה מתוך אפליה מכוונת וגזענות. לטענת העירייה, פעולתה נבעה מן הרצון לאזן בין אינטרסים של אוכלוסיות שונות בעיר על רקע העובדה כי ערד הינה עיר קולטת עלייה. לטענת העירייה, כשלה המדינה על זרועותיה השונות, בחוסר תיאום בין רשויותיה, כמו גם חוסר תיאום עם העירייה, באופן שעולים חדשים הופנו לעיר, ללא התייעצות מוקדמת, כאשר ".. לא נעשה כל ניסיון להערך באופן ראוי והולם לקראת קליטתם של התלמידים העולים". נוכח המצב המורכב שנוצר, חילקה העירייה, את קבוצת הילדים - העולים החדשים, בין מספר גני ילדים "... כדי לאפשר התייחסות מירבית ומתן תשומת לב פרטנית לכל ילד..". היות ששני הגנים האמורים, הינם הגנים היחידים בעיר, השייכים לאגף הממלכתי-דתי, שובצו ילדים גם בגנים ממלכתיים לא דתיים, תוך שקיבלו שעות "תגבור לימודי יהדות". בהמשך התברר, כי מספר ילדים עולים חדשים אינם מבקרים בגנים, ככל הנראה, משום שלא שובצו בגנים ממלכתיים - דתיים. בעקבות זאת, הורה משרד החינוך לעירייה, לשבץ כל ילד בגן השייך לזרם חינוכי בהתאם לרצון הוריו. כתוצאה מכך נוצר לטענת העירייה, מצב "... בו בגן החובה הממ"ד היו רוב הילדים עולים חדשים, ובגן טרום חובה כמחצית הילדים עולים חדשים", אשר הטיל עומס רב על הגננות, באופן שנבצר מהן, להקדיש את תשומת הלב הנחוצה לילדים. כתגובה לכך, הוציאו רבים מההורים את ילדיהם מגני הממ"ד, והעבירו אותם לגנים השייכים לזרמי החינוך העצמאי. בנסיבות אלה ומתוך חוסר ברירה לשיטתה, פעלה העירייה כפי שפעלה, דהיינו חילקה מחדש את ילדי העולים החדשים, בין מספר גנים, לרבות גנים ממלכתיים, לא דתיים - הכל על מנת לנסות ולפתור את הקושי שנוצר. העירייה כללה בכתב ההגנה המתוקן, פרק אשר נשא כותרת "הודעת צד שלישי כנגד משרד הקליטה ומשרד החינוך". במסגרתו ביקשה לצרף את משרד הקליטה כצד להליך, באופן פורמלי, על אף שהמדינה נתבעה ישירות (כאשר כתב התביעה הופנה נגד משרד החינוך). זאת, משום שהעירייה סבורה, כי משרד הקליטה נושא באחריות למצב, בשל אופן פיזור העולים החדשים בארץ, והבאת העולים לערד, ללא תיאום וללא הערכות נדרשת. 5. בכתב ההגנה המתוקן שהגיש משרד החינוך, נטען כי האחריות לארועים המפורטים בתביעה, ולנזקיהם הנטענים של התובעים, ככל שארעו, רובצת על העירייה משום שההחלטה להוציאם מן הגנים, היתה החלטה שרירותית של ראש העירייה , אשר התקבלה עקב איומים של הורים לילדים אחרים בגן, שלא לשלוח את ילדיהם לגן בשל "... חלקם היחסי של התלמידים בני העדה האתיופית מקרב תלמידי הגן ". משרד החינוך טען, כי פעל בעניין באופן ממלכתי ואחראי, כאשר פנה בכתב אל העירייה, סמוך לאחר הוצאת הילדים מהגן, וקיים ישיבות מיוחדות בעירייה, ושיחות טלפון רבות עם הגורמים בעירייה, כל זאת "... בכדי לשכנע את העירייה לחדול מדרכה ולקבל את התובעים לגן ממ"ד לאלתר". לטענת משרד החינוך, אם תתקבל טענת התובעים, שמשמעותה בחינת התנהגות המשרד, במבחן התוצאה בלבד, תהא המסקנה "... כי משטר האחריות שבגינו משרד החינוך צריך לחוב במקרה הנדון הינו משטר אחריות של אחריות קפידה או אחריות מוחלטת ולא משטר אחריות של רשלנות...". לטענת משרד החינוך, יש גם לייחס אשם תורם לתובעים, בכך שבחרו לנהל מלחמה נגד העירייה, במקום לקבל את החלופה שהציעה העירייה, ללמוד בגן ממלכתי. בכתב ההגנה, נסקרה ההתכתבות בין בעלי התפקידים במשרד החינוך והעירייה, ונטען כי המשרד פיקח על פעולות העירייה והגנים "... בצורה תקיפה ובסמיכות זמנים קרובה מאוד לארוע, דרך שליחת המכתבים הרבים מצד האורגנים השונים בלשכה המשפטית במשרד החינוך, עובר בפגישות וישיבות עם נציגים בעירייה ושיחות טלפון רבות, וכלה בפעולות אקטיביות ומתן פתרונות יצירתיים, כגון מתן תגבור של 30 שעות שבועיות לגנים, לצורך קליטתם של העולים". נטען גם, כי "משרד החינוך עקב בצורה הדוקה בכל רגע ורגע למצבם של התובעים". במסגרת ההסכמה הדיונית מיום 27/12/07, הוסכם כי כתב ההגנה המתוקן מטעם העירייה יראה גם כהודעה לצד שלישי נגד משרד הקליטה, כאשר נספח ט' לכתב ההגנה המתוקן של המדינה, המתייחס לטענות נגד משרד הקליטה, יהווה כתב הגנה מפני ההודעה לצד שלישי. משרד הקליטה טען בין היתר, כי "... עם הגעתם של העולים למרכזי הקליטה, מתקיים דיאלוג בין משרד הקליטה לרשות המקומית ומשרד החינוך לגבי שיבוץ הילדים במערכת החינוך". נטען, כי "משרד הקליטה יגע ולא מצא באמתחתו פניות מצד הנתבעת 1 זמן קצר לפני קליטתם של התובעים בערד ו/או זמן קצר לאחר קליטתם, בדבר מצוקה חריגה בה נמצאת העירייה לקלוט עולים אלו בערד". כן נטען, כי משרד הקליטה עצמו, יודע על הגעת עולים, זמן קצר בלבד לפני עלייתם, ואיננו שולט בקצב עליית העולים לארץ. עם עלייתם של העולים ארצה הם מופנים למרכזי קליטה ברחבי הארץ, על בסיס "מקום פנוי". כך נעשה לטענת משרד הקליטה בכל הארץ וגם בערד. עוד נטען, כי "מרבית הילדים שהגיעו באוגוסט 2004 ואשר בשמם מוגשת התביעה שבנדון, היו אמורים להשתבץ בגנים בעיר ערד, במקום תלמידים בוגרים ממוצא אתיופי, שסיימו את הגן, ולא בנוסף". משרד הקליטה הוסיף וטען, כי הטענות נגדו אינן ראויות, שכן "... לא ניתן לתקוף את משרד הקליטה מבלי לתקוף את מפעל העלייה עצמו...", וכי, "אין זה ראוי והוגן, גם מבחינה מוסרית... להעלות על פני כתבי בית דין טענות נגד פעולותיו של משרד הקליטה, בדיוק כשם שלא היה עולה בדעתה של הנתבעת 1 לטעון כנגד הסוכנות היהודית בשל העלאת העולים לארץ". 6. מטעם התובעים העידו אבותיהם, ה"ה, אייאנאו צ'קלה, וורקה קסטה, בלאי טאקלה, ואדאנה עלמאייהו. העדים סיפרו, בין היתר, על הנסיבות בהן הוצאו הילדים מן הגנים ועל המהלכים מאז הוצאתם ועד החזרתם לגנים. בין היתר טענו, כי הופעלו עליהם לחצים להסכים ללימודי ילדיהם במוסדות חינוך ממלכתיים, לא דתיים, כאשר לדבריהם, לא רק שרצו כי ילדיהם יקבלו חינוך דתי, אלא שגם היו מחוייבים באותה עת, לשלוח את הילדים למוסדות דתיים, משום שהיו מצויים בעיצומו של תהליך "השבה ליהדות", במסגרתו חוייבו לפעול כאמור. האבות גם העידו, על הסבל הרב שסבלו הילדים ובני משפחותיהם, בשל הרחקתם מהגנים, לרבות תחושת אפליה וקיפוח, ופגיעה בדימוי העצמי, של הילדים ושל בני המשפחה. מטעם העירייה, העיד ד"ר מוטי בריל, אשר כיהן בתקופה בה עוסקת התביעה, כראש העיר ערד. ד"ר בריל תיאר בעדותו, בין היתר, את הבעיות עימן התמודדה העירייה בקשר לשיבוץ עולים חדשים בבתי ספר, ואת השיקולים שהנחו אותה בפעולותיה. בחקירתו הנגדית התברר, שסבר כי כל הילדים שהוצאו מהגן היו ילדים שנכנסו לגן בתחילת השנה, ולא היו תלמידים ותיקים. לדבריו: "הכוונה היתה לטפל בילדים שבשלב הזה לא יודעים לדבר עברית ואני מניח שילד ששנה במערכת החינוך, כבר יודע. זה רק מעביר את שם התובע לשם אחר, אבל נגרם לו עוול. אף אחד בשום שלב בתוך המהומה שהיתה לא בא ואמר את זה. אם זה היה נאמר, זה היה מטופל באותו רגע". בעדותו חזר ד"ר בריל ואישר, כי העירייה לא פעלה כראוי בנוגע לתובעים. מטעם משרד החינוך, העידה הגב' דפנה אייזקס, המפקחת על גני הממ"ד במשרד החינוך - מחוז דרום. בעדותה חזרה ופירטה את העובדות שפורטו בכתב ההגנה המתוקן, וסקרה את ההתכתבויות בין משרד החינוך והעירייה. לדבריה, עסקה מידי יום בנושא, וחיפשה פתרונות למצב הבעייתי. לשאלה אם משרד החינוך עשה מספיק, השיבה: "לא. אני אומרת שהחוק צריך לתת לנו כלים יותר ממה שיש היום. זה חמור מאוד". עם זאת, אישרה שאיננה יודעת אם המשרד שקל להפסיק לתקצב את המוסדות שבניהול העירייה. מטעם משרד הקליטה, העידו מר חנוך צמיר, המשנה למנכ"ל משרד הקליטה, ומי שממונה במסגרת תפקידו על קליטתם הראשונית של יוצאי אתיופיה בישראל, ומר חביב קצב, מנהל אגף בכיר לדיור במשרד הקליטה, האחראי במסגרת תפקידו, על מרכזי הקליטה בכל רחבי הארץ, ועל ניהול מלאי הדירות הארצי. העדים פירטו את העובדות שנטענו בכתב ההגנה של משרד הקליטה. העדים נחקרו והצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב. 7. השתלשלות העניינים כעולה מכתבי הטענות ומן הראיות, היתה כדלקמן: כאמור, התובעים (למעט תובעת 2 ובני משפחתה שעלו ארצה בשנת 2004), עלו לארץ עם הוריהם בשנת 2003 מאתיופיה, ושוכנו במרכז הקליטה "אורלי" בערד. בשנת הלימודים תשס"ה-2004, שובצו התובעים 1, 2 ו-3, לגן טרום חובה ממ"ד "ערבה" והתובעים 4 ו-5, שובצו לגן חובה ממ"ד "הגפן" בערד. חמשת התובעים למדו בגני ממ"ד, החל מתחילת שנת הלימודים (1/9/04). מערכת החינוך הממלכתי דתי בערד, כוללת גן טרום חובה אחד לגילאים 3 ו-4, גן חובה אחד לגילאים 5 ו-6, ובית ספר יסודי. בתחילת שנת הלימודים תשס"ה, לא שובצו חלק מילדי העולים מאתיופיה אשר שהו במרכז הקליטה, לגני ממ"ד, אלא לגנים ממלכתיים וזאת, לטענת עיריית ערד, על מנת להקל על ההוראה ושילובם של העולים בגן בצורה טובה יותר. מספר הורים סירבו לשלוח את ילדיהם ללמוד בגנים ממלכתיים, וביום 14/9/04, לאחר התערבות משרד החינוך, נקלטו כל ילדי העולים בגני ממ"ד, כאשר ניתן תגבור לגננות, בהיקף של 20 שעות לימוד לשני הגנים. ביום 10/10/04, פנתה גב' עמירה חיים, מנהלת מחוז דרום במשרד החינוך, במכתב אל ד"ר בריל, והדגישה, שמשרד החינוך רואה בחומרה רבה, את נסיון העירייה, ליצור שתי מסגרות נפרדות - לילדי הותיקים ולילדי העולים, ואת השבתת הסייעות בשני גני הילדים ע"י העירייה, עקב התנגדות הורים ותיקים, לקבל לגן קבוצת ילדים עולי אתיופיה. ביום 13/10/04 הקצה משרד החינוך, 10 שעות נוספות לתגבור (בנוסף ל-20 שעות שהוקצו בתחילת השנה). ממכתב הגב' עמירה חיים מאותו יום, עולה כי במועד זה פעלו שני הגנים ולמדו בהם "... התלמידים העולים ומספר מצומצם של תלמידים ותיקים". בעקבות לחץ שהפעילו הורים לתלמידים "וותיקים", החליטה עיריית ערד, ביום 17/10/04, להוציא 23 מילדי העולים, ביניהם התובעים, מגני ממ"ד, ולהעבירם לגנים ממלכתיים רגילים. סמוך לאחר מועד זה, כינס מנהל מרכז הקליטה, מר גדי זוהר, את כל העולים במרכז והודיעם על ההחלטה. ביום 17/10/04 ליוו הורי התובעים את התובעים לגנים, ואולם צוותי הגנים סירבו להכניס את התובעים לגנים. ביום 19/10/04, פנה מר מאיר סבג, עובד משרד החינוך אל מנהל אגף החינוך בעיריית ערד בכתב, וביקש לשבץ לגני ממ"ד שלושה ילדים, שהוריהם סירבו להכניסם לגנים ממלכתיים. ביום 31/10/04, פנה מר גדי זוהר, מנהל מרכז קליטה "אורלי", במכתב אל הגב' רבקה מורנו, סגנית מנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך, והודיעה, כי חמשת התובעים "... עדיין אינם במסגרת גנים". ביום 09/11/04, התקיים סיור בהשתתפות גורמי העירייה, משרד החינוך, והרב מנחם ולדמן -ממכון "שבות עם", בגנים הממלכתיים (לא ממ"ד) בערד, לבחינת השתלבות העולים בגנים, הקפדה על שמירת אורח חיים דתי, ופעילות תגבור לימודי היהדות בקרבם. הרב ולדמן כתב בסיכום הביקור, כי "הסידור המתקיים נותן מענה ראוי לצרכי הילדים הן באשר לשילובם החברתי והלימודי בגנים והן באשר להכנתם בענייני יהדות וקיום המצוות". ביום 14/12/04, פנתה גב' מורנו אל ד"ר בריל, וביקשה ממנו להורות על קליטת התובעים בכיתות גן ממ"ד, על פי רצון ההורים. במכתב תשובה מיום 21/12/04, טען ד"ר בריל, כי: "אילוץ המערכת השבירה של הממ"ד בערד לקלוט יותר ילדים שאינם דוברי עברית תגרום לפירוק המסגרות ולקראת השנה הבאה מן הסתם סגירתו של ביה"ס "טללים"... חשיבות הממ"ד בערד אינה מוטלת בספק ופגיעה במערכת תהווה בכייה לדורות". "לדבריו, ההחלטה שלא לקלוט את התובעים בגני ממ"ד, התקבלה "..בתיאום עם מרכז הקליטה, הרב המגייר ומר אדיסו מסאלה שייצג אותם (את הילדים -ג.ג.)". ביום 4/1/05, פנתה גב' עמירה חיים, מנהלת המחוז, במכתב אל ד"ר בריל, והורתה לו לשבץ את התובעים במסגרת ממ"ד באופן מיידי. ד"ר בריל השיב ביום 16/01/04, במכתב בו טען, בין היתר, כי "... הוספת ילדים שאינם דוברים עברית לגבי הילדים, תגרום לעזיבה קולקטיבית של הילדים הוותיקים ומעבר למסגרות החינוכיות של ש"ס. מכיוון שגם להורים הוותיקים עומדת הזכות לבחור את המסגרת החינוכית, התוצאה של שיבוץ ילדי מרכז הקליטה הנוספים, בגני הילדים תביא לאיבוד הפוטנציאל לכיתה א' בשנה הבאה. אשר על כן, זו החלטתי ואם את תעמדי על דרישתך (החוקית יש לציין), תצטרכי לשאת גם בתוצאה של סגירת ביה"ס טללים בשנת הלימודים הבאה". ביום 25/1/05, פנתה עו"ד אורטשקנזי, מנהלת מחלקה בכירה בלשכת היועצת המשפטית במשרד החינוך, אל ד"ר בריל, ודרשה ממנו לפעול על פי הוראת החוק, ולדאוג לאלתר לשיבוץ התובעים על פי בקשתם. ביום 30/1/05, פנתה עו"ד יפעת סולל מעמותת טבקה - מרכז לסיוע משפטי וסניגור קהילתי ליוצאי אתיופיה, אל ד"ר בריל, בדרישה לקיים את הוראות החוק, ולהשיב את התובעים אל הגנים. במכתב תשובה מיום 31/1/05, טען ד"ר בריל: "חובתה של הרשות לדאוג לשיבוץ ילדים שיאפשר לכלל הילדים ללמוד ולגננת להעביר את חומר הלימודים הנדרש. מתוך דאגה לילדים החלטנו שלא יותר מ-1/3 מהילדים שאינם דוברי עברית (ואין קשר למוצא כי ערד היא עיר קולטת עלייה) ישובצו בגן אחד על מנת שהגננת תוכל לתקשר עם הילדים ולאפשר קליטה קלה יותר בישראל". עו"ד סולל, השיבה ביום 02/02/05, במכתב שכותרתו "זריקת ילדים אתיופים מגני הילדים בערד". ביום 22/2/05, פנתה הגב' עמירה חיים במכתב נוסף אל ד"ר בריל, במסגרתו חזרה על הדרישה לשבץ את התובעים בגנים שבחרו, וציינה (לראשונה!) כי: "אי שיבוצם כאמור יאלץ את המשרד לנקוט בהליכים נגדך". ביום 17/3/05, לאחר כ-5 חודשים בהם נמצאו התובעים 4 ו-5 מחוץ למסגרת לימודית, חזרו ללמוד בגן ילדים "הגפן". ביום 5/5/05 הוגשה התביעה דנא, ובד בבד הוגשה בקשה לצו עשה במעמד צד אחד, להורות לעיריית ערד, להשיב את התובעים 1- 3. ביום 19/5/05, הודיעו ב"כ התובעים, כי התובעים מס' 1-3 הוחזרו לגן. יצויין, כי בין הצדדים התנהל מו"מ, במסגרתו אף הסכימו ביום 14/11/06, לפנות אל הממונה על המחוז במשרד הפנים, על מנת לנסות להגיע בסיועו לפתרון מוסכם - ואולם הנסיון לא צלח. 8. חוק לימוד חובה, תש"ט - 1949, קובע, בין היתר, את חובת ההורים לרישום ילדיהם בגיל 5, ברשות החינוך המקומית, וזכותם להשפיע על תכני החינוך. בצו לימוד חובה (החלה בגני ילדים), תשנ"ט-1999, הוחל חוק לימוד חובה, בישובים שונים, ובהם ערד, גם על ילדים בגיל 4. מכאן, כי על כלל התובעים חלה הוראת חוק לימוד חובה. סעיף 7 לחוק, קובע את חובת המדינה לספק חינוך חובה. חוק חינוך ממלכתי תשי"ג - 1953, נתן בידי ההורים, את הזכות לבחור את המוסד בו יתחנכו ילדיהם, לרבות הבחירה בין מוסד חינוך ממלכתי ובין מוסד חינוך ממלכתי דתי. תקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), תשי"ט-1959 (להלן: "תקנות הרישום"), קובעות מנגנון אשר נועד להבטיח את מימוש זכות הבחירה החופשית של ההורים. כך קובעת תקנה 12(א): "(א) רשם לא ייעץ לרושמים בענין הבחירה בין מוסד לחינוך ממלכתי לבין מוסד לחינוך ממלכתי דתי, וכן יימנע מכל הערה העשויה להשפיע על בחירתם החפשית של הרושמים". תקנה 15 מורה: "(א) בבוא אדם לרשום ילד לגן הילדים לפי תקנות אלה, ישאל הרשם את הרושם על החינוך הרצוי לו בלשון זו: "לפי החוק אתה רשאי לרשום את הילד/ה למוסד לחינוך ממלכתי או למוסד לחינוך ממלכתי דתי. האם רושם אתה את הילד/ה לגן ילדים ממלכתי או לגן ילדים ממלכתי דתי?" (ב) הרשם לא יוסיף הערה כלשהיא לגבי השאלה שבתקנת משנה (א)" (ג)... חופש הבחירה של ההורים מוגן ע"י התקנות, גם ביחס להעברת תלמיד, בין מוסדות ממלכתיים וממלכתיים דתיים. לעניין זה מורה תקנה 6 (ג) לתקנות חינוך ממלכתי (העברה) תשי"ט - 1959: "... לא תעביר רשות החינוך המקומית תלמיד ממוסד חינוך ממלכתי אל מוסד חינוך ממלכתי-דתי אלא בהסכמת הוריו, וכן בהיפוכם של דברים". זכויות תלמידים, מוגנות גם בחוק זכויות התלמיד תשס"א - 2000. סעיף 1 לחוק מורה: "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על כבוד התלמיד, עובד הוראה וצוות המוסד החינוכי ועל ייחודם של מוסדות החינוך לסוגיהם השונים כמוגדר בחוק לימוד חובה, תש"ט-1949, בחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, בחוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988, ובכל דין אחר ולעודד יצירת אקלים של כבוד הדדי בקהילת מוסד החינוך". סעיף 5 לחוק, אוסר על רשות חינוך מקומית, מוסד חינוך, או אדם הפועל מטעמם, להפלות תלמיד, לרבות מטעמים עדתיים. לענין רישום וקבלה למוסד חינוכי, ולענין הרחקה ממנו. לשון הסעיף: "5. (א) רשות חינוך מקומית, מוסד חינוך או אדם הפועל מטעמם, לא יפלו תלמיד מטעמים עדתיים, מטעמים של רקע חברתי -כלכלי, או מטעמים של השקפה פוליטית, בין של הילד ובין של הוריו , בכל אחד מאלה: (1) רישום תלמיד, קבלתו או הרחקתו ממוסד חינוך; (2) ...(4)...". לצד ההוראה האמורה נקבע בס"ק (ב) לחוק, עונש מאסר שנה או קנס, בגין הפרתה. חוק איסור הפליה, מגדיר בסעיף 1 את מטרתו כדלקמן: "חוק זה נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים". ברי, כי מתן חינוך ע"י הרשות, הינו בגדר "שירות" לענין חוק זה (לענין תחולת החוק על פעולת מוסדות חינוך, ר' עת"מ (י-ם) 1320/03 מנחם מענדל אלקסלסי ואח' נ' עירית ביתר עילית ואח', בסעיף 24 לפסק הדין, וכן ת"א (כ"ס) 5244/02 בוגלה נתן ואח' נ' משרד החינוך ואח', בסעיף 71 לפסק הדין). איסור ההפליה קבוע בסעיף 3 לחוק: "3. (א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות. (ב) לענין חוק זה אחת היא אם העיסוק נעשה למטרת רווח או שלא למטרת רווח ואם נגבה או לא נגבה תשלום תמורת הספקת המוצר או השירות הציבורי, הפעלת המקום הציבורי, מתן הכניסה למקום הציבורי או מתן השירות במקום הציבורי. (ג) בחוק זה, "מי שעיסוקו" - לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו. (ד) אין רואים הפליה לפי סעיף זה - (1) כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי: (2)...(3)...". נקל להבחין, כי בעוד איסור ההפליה ע"פ הסעיף האמור אינו מוחלט , ומסוייג בנסיבות מוגדרות, הרי שאיסור ההפליה של התלמידים, בענין רישום, קבלה, או הרחקה ממוסד חינוך, ע"פ סעיף 5 לחוק זכויות התלמיד, אינו מסוייג. 9. סבורני, כי העירייה התרשלה במעשיה, ובפעולתה גם הפלתה את התובעים על רקע מוצאם, גם אם לא באופן מכוון, וכי היא חבה על כן, בפיצוי על נזקיהם. נקודת המוצא לדיון, הינה זכות ההורים לקבוע, אם ילדיהם יתחנכו במוסד ממלכתי, או במוסד ממלכתי דתי, זכות הקבועה כאמור בחוק ובתקנות ואשר אינה עשויה לסגת מפני שיקולים מערכתיים, כלכליים, או אחרים, של הרשויות. ברי, כי העיריה לא היתה רשאית לנהוג כפי שנהגה, קרי, להוציא את התובעים מגני ממ"ד, ולהעבירם לגנים ממלכתיים,חרף רצון הוריהם. חששם של ד"ר בריל והעיריה, מפני פגיעה עתידית בבית הספר היסודי, ובמערכת הממ"ד בעיר, לא היתה עשויה כמובן להצדיק, את הפעולה, הנוגדת כאמור, את הוראות החוק והתקנות. גם אם היה ממש בחשש האמור, הרי שבלתי סביר, כי הפתרון יושג בניגוד לדין, ועל גבם של התובעים, אשר נזכיר כי היו אז ילדים רכים. כאמור, לא התחמקה העירייה מאחריותה לנזקי התובעים, והודתה בהתרשלותה כבר בשלב מוקדם של ההתדיינות. בכתב ההגנה המתוקן נאמר: "במסגרת ישיבות שהתקיימו למול באי כוח התובעים, הסתברה תמונת מצב העוברת כחוט השני לאורך כל פרשה זו, ולפיה רשויות הקשורות לפרשה, ובעיקר משרד הקליטה, הן שיצרו מצב דברים בו נפגעו התובעים, וגם אם ישנה מחלוקת באשר לעוצמת הפגיעה, ברור לחלוטין, שעילת התביעה באשר לרכיב הרשלנות בדין יסודה". ב"כ העירייה חזר והכיר באחריות העירייה בשלב קדם המשפט. לדבריו: "... אנו הבענו פעם אחר פעם את עמדתנו שהתוצאה מדברת בעד עצמה ושלושת הגורמים השלטוניים או למעשה שני הגורמים השלטוניים, עירית ערד ומ"י על שני שלוחותיה, משרד החינוך ומשרד הקליטה, חייבים היו להגיע לתוצאה אחרת.." ובהמשך: "... כשאני עומד בפני התובעים, זה להתנצל בפניהם בזמן שרשויות המינהל במ"י על כך שהתוצאה היא תוצאה מקפחת...". ב"כ העירייה סייג עם זאת, לעניין טענת האפליה: "... אני לא מסכים לתפיסה שיש כאן הפליה על רקע עדתי מראש, אני חושש שיש כאן רשלנות וכן חוסר נכונות של חלק מרשויות המדינה לקחת אחריות הברורה על פניה. לכן אין בכוונתנו לחקור נגדית אף אחד מעדי התביעה". העיריה וב"כ חזרו והדגישו, כי על אף הודאתם באחריות העיריה לנזק שנגרם לתובעים, הרי הדבר נעשה מתוך רשלנות, ולא מתוך הפליה מכוונת על רקע עדתי, ושבו וטענו, כי לא הפרו כל הוראה חוקית. סבורני, כי יש לקבל טענת התובעים, לפיה, כי העירייה לא רק התרשלה כלפיהם בפעולותיה ובמחדליה, אלא עוולה כלפיהם גם בהפרת חובה חוקית, ובאפליה, כמפורט להלן. מר צ'קלה אייאנאו, אבי התובעים מס' 3 ו- 4 העיד לעניין נסיבות כניסת ילדיו לגן: "בתחילת שנת הלימודים בחודש ספטמבר 2004, שובץ בני אדיסו בגן "ערבה", גן טרום חובה, ממלכתי דתי. "בתי טרונש בגן חובה ממלכתי דתי "הגפן". ילדיי שובצו בגנים ממלכתיים דתיים, מאחר ומשפחתי ואנכי מקיימים אורח חיים דתי ואנו חפצים כי ילדינו יתחנכו אך ורק במוסדות לימוד דתיים ממלכתיים". ובהמשך: "שמחנו שהם התחילו את שנת הלימודים כמו כל הילדים האחרים. מדי יום אשתי או אני לקחנו את ילדינו לגן, וחשנו כי הם מתחילים להסתגל לגן והפרידה מאיתנו הופכת לקלה יותר". ביחס לנסיבות הוצאת הילדים מהגן העיד: "בערך כחודש וחצי לאחר תחילת שנת הלימודים, אסף מנהל מרכז הקליטה, מר גדי זוהר, את כל העולים במרכז והודיע כי ילדים אשר הוא יקרא בשמם, לא יוכלו להמשיך ללמוד בגן בו הם למדו עד עכשיו וכי החל ממחר לא ניתן יהיה להביאם לגן, מאחר ואין מקום בגן. מנהל מרכז הקליטה קרא בשמם של ילדיי ובשמם של מספר ילדים נוספים". לדבריו, גם לא קיבל כל הסבר לסיבת הוצאת הילדים מהגן. העד תיאר את חוסר האונים בו היה נתון, נוכח ההחלטה, ואת האופן בו יושמה: "אשתי ואני היינו מיואשים ולא ידענו מה לעשות ולמי לפנות. החלטנו לנסות ולהביא את הילדים לגן למחרת היום. כשהגעתי למחרת לגן, הגננת לא אפשרה לילדים להיכנס לגן ואמרה כי הילדים כבר לא רשומים בגן זה ועל מנת להכניסם לגן נדרש אישור מהעירייה". מר צ'קלה העיד, כי במהלך התקופה שחלפה עד החזרת הילדים לגן, לא טרחו הרשויות למסור לו כל הסבר להחלטה. לדבריו: "כל שידענו והבנו הוא שילדינו הוצאו מהגן משום שהם אתיופים". תמונה דומה, עולה מעדויות יתר עדי התובעים. מעדות ד"ר בריל עולה, כי בתחילת כל שנת לימודים, משבצת העיריה את הילדים העולים, למסגרות חינוכיות מתאימות, על פי בקשות ההורים, וע"פ יכולתה של המערכת. לדבריו, בשנת הלימודים תשס"ד, השתבש שיווי המשקל העדין, כאשר מספר ימים לפני תחילת שנת הלימודים, וללא תיאום מראש, הגיעה קבוצה גדולה למרכז הקליטה, אשר כללה מספר גדול מן הרגיל של ילדים בגילאי גן. לדברי ד"ר בריל: "שיבצנו את הילדים כמקובל. דאגנו שבכל גן ממ"ד יהיו כ-1/3 מהילדים עולים והשאר ילדים וותיקים. שאר הילדים שובצו בגני הילדים הממלכתיים בקבוצות של 3- 4 ילדים בגן על מנת שלא ירגישו בודדים ומאוימים. זו הייתה ההתנהלות המקובלת בעיר, ולטובת הילדים כולם". ד"ר בריל חזר והעיד, כי פעל מתוך שיקולים מערכתיים, ומתוך ראיית טובת גני הממ"ד וטובת כלל הילדים בעיר, ולא מתוך הפליה מכוונת. בחקירתו הנגדית העיד, כי למיטב ידיעתו, ילדים שהגיעו לעיר סמוך לפני פתיחת שנת הלימודים, הם שלא שובצו במסגרת ממ"ד. העד הופתע, כאשר הובהר לו, כי רוב התובעים, עלו ארצה בשנת 2003 ולא ב-2004. כאשר נשאל, אם היה פועל אחרת, לו ידע כי התובעים עלו ארצה בשנת 2003 וכי כבר התחילו לימודיהם מתחילת שנת הלימודים, קרי: 1/9/04, השיב: "אני לא יודע מה להגיד, זאת האמת. אני הייתי משוכנע שכל התובעים הם תובעים שהגיעו לערד בימים שלפני תחילת שנת הלימודים. אם מערכת החינוך של עירית ערד עשתה עוול, אז זה עוול. הכוונה היתה לטפל בילדים שבשלב הזה לא יודעים עברית... אף אחד בשום שלב בתוך המהומה שהיתה לא בא ואמר את זה. אם זה היה נאמר, זה היה מטופל באותו רגע. אם מנהל מרכז הקליטה היה בא ואומר שהתובע 1 ותיק בגן אז היינו מוציאים ילד אחר". לשאלה מי החליט להוציא, דווקא את חמשת התובעים ולא ילדים אחרים, השיב: " אני לא יודע. מחלקת החינוך. אני מרגיש לא נוח בתשובה כי הייתי בטוח שמדובר על אותם ילדים, אלה שהגיעו אחרונים. מתוך מה שמסתמן כאן, עשו ערבוב בין ילדים יותר ותיקים וילדים יותר חדשים. אני חושב שאף אחד מעירית ערד או מחלקת החינוך לא ידע את המידע הזה" . מכאן, כי לא בוצעה כל בדיקה פרטנית, באשר ליכולת השתלבות התובעים בגן, ושליטתם בעברית, ולא הוצגו קרטריונים ברורים, אשר יכולים להצדיק האבחנה בין התובעת, ובין ילדים אחרים בגן. הסיבה היחידה להוצאת הילדים מן הגן, הינה על פני הדברים, היותם עולים חדשים מאתיופיה. בפועל הופלו אפוא התובעים, על רקע מוצאם, בניגוד להוראת סעיף 5 לחוק זכויות התלמיד, ובניגוד להוראות חוק איסור הפליה. בעצם הפליית התובעים, ובהחלטה על העברתם מגן ממ"ד לגן ממלכתי, חרף רצון הוריהם, ביצעה העיריה כלפיהם גם עוולה של הפרת חובת חקוקה (ולענין זה ר' גם פסה"ד בענין בוגלה האמור לעיל, בסעיפים 41 ו-56). נראה, כי פעולת העירייה, אכן נבעה מדאגה לעתיד מערכת החינוך הממלכתי דתי בעיר, נוכח איומי ההורים הותיקים, ואין להעלות על הדעת, כי פעלה מתוך זדון ומתוך אפליה מכוונת, נגד עולי אתיופיה. עם זאת, העדר זדון בפעולות העיריה, איננו שולל את המסקנה לפיה היתה אפליה בפועל במעשיה, משום שהמבחן לקיומה של אפליה, הינו מבחן אובייקטיבי, אשר אינו תלוי במניע של המבצע (ר' פסה"ד בענין בוגלה, בסעיף 55 לפסק הדין, והפסיקה המוזכרת שם). 10. המדינה טענה כאמור, כי יש לסלק את התביעה נגד משרד החינוך, על הסף. לטענתה, התביעה נולדה, עקב החלטה שרירותית של ראש עיריית ערד, למנוע מחמשת התובעים, ללמוד בגן ממ"ד, וזאת, על רקע איומים של הורים לתלמידים ותיקים, שלא לשלוח את ילדיהם לגן כאמור לעיל. לטענת המדינה, למשרד החינוך לא היה חלק באותה החלטה, והוא אף התנגד לה, ופעל לבטלה. כזכור, טענתם העיקרית של באי כוח התובעים (לאחר שזנחו בסיכומיהם הטענה כי משרד החינוך הפר חובה חקוקה), היא כי משרד החינוך התרשל "...פעל מעט מדי ומאוחר מדי". סבורני , כי יש לקבל לטענה זו. המדינה סבורה, כי משרד החינוך לא התרשל, ולהפך -פעל "…ללא לאות…", באופן ממלכתי ואחראי, למציאת פתרון אמיתי למשבר, בהתחשב בעיתוי ובמשאבים, אשר עמדו לרשותו. משרד החינוך נקט כאמור בפעולות שנועדו להחזרת התובעים לגנים, לרבות משלוח מכתבים, וקיום ישיבות עבודה עם גורמי העיריה. במקביל, פעל להוספת 30 שעות לימוד שבועיות לשני הגנים, על מנת לסייע לקליטת הילדים העולים. בא כוח המדינה תהה מה עוד יכול היה משרד החינוך לעשות, במסגרת הסמכויות שהוקנו לו בחוק. המדינה סבורה, כי לא היה מקום לנקוט באמצעים קיצוניים, כגון סגירת שערי מוסדות חינוך בעיר, אמצעים שהינם לדברי ב"כ המדינה בגדר, "שבירת כלים" ו"צליפת שוט" על גב העיריה, משום שאמצעים כאלה, היו גורמים פגיעה חמורה בתלמידים ובהוריהם. הגב' אייזקס, פירטה בתצהירה בהרחבה, את פעולות משרד החינוך, שנועדו למצוא פתרון לבעיה, ולהחזיר את התובעים לגנים מהם הוצאו. לדבריה: "... מהרגע הראשון שהפרשה הגיעה לידיעתי ולידיעת משרד החינוך, משרד החינוך ניסה כל העת להביא לפתרון המשבר, החל מתגבור והוספת שעות לימוד רבות בגני הממ"ד, עובר לשליחת מכתבים ושיחות טלפון רבות עם נציגי העירייה וראש העיר וכלה בפגישות דחופות עם נציגים מהעירייה בכדי להוביל לפתרון המשבר". בחקירתה חזרה על הדברים. לשאלת ב"כ התובעים, אם סביר בעיניה כי התובעים נמצאו במשך חודשים רבים, מחוץ למסגרת חינוכית השיבה: "אחד הדברים שמשרד החינוך יכול היה לעשות זה קצין ביקור סדיר, שהוא עובד עיריה. הוא גם לא עזר לנו לשתף פעולה. הדבר היחיד שנשאר זה לאסור את ראש העיר. מה עוד יכולים לעשות? לכתוב לו, להתחנן ולבקש, זה אי אפשר. אמרתי שאני אקח את הילדים עכשיו באוטו שלי אם רק יסכימו לכך. אי אפשר לעשות יותר משנעשה פה, ונעשה המון". לשאלת ב"כ התובעים: "כשאני מספרת לך שילדים אתיופיים ישבו 8 חודשים בבית, את אומרת שמה שנעשה מספק אותך? השיבה העדה: "לא. אני אומרת שהחוק צריך לתת לנו כלים יותר ממה שיש היום. זה חמור מאוד". כאמור, העידה העדה, כי אינה יודעת אם משרד החינוך שקל להפסיק תקציבים לעיריה. משרד החינוך מוסמך לנקוט אמצעים חמורים, נגד מוסד חינוך המפר את איסור ההפליה: סעיף 9 לפקודת החינוך (נוסח חדש) תשל"ח - 1978, מסמיך את שר החינוך, להורות על סגירת מוסד, בין היתר, "כאשר "בית הספר מתנהל בדרך הסותרת את הסדר התקין והמוסר". סעיף 5 (ב) לחוק זכויות התלמיד, קובע כאמור, עונש מאסר או קנס בגין הפרת איסור ההפליה, כאשר מטבע הדברים, משרד החינוך רשאי להגיש תלונה, נגד מוסד או אדם העוברים על האיסור. בנוסף, בידי משרד החינוך הכח למנוע סיוע כספי, למוסד הפוגע בערך השוויון, ומפלה בין תלמידים, על רקע עדתי. משרד החינוך לא נקט איזו מן הפעולות האמורות, ואף לא הציב בפני העיריה אולטימטום ברור, הכולל התראה על נקיטת הליכים מוגדרים, מקום שהעיריה לא תחזור בה, מהחלטתה המנוגדת להוראות החוק והתקנות. כעולה מן ההתכתבות בין הצדדים, אשר נסקרה לעיל בפירוט, הרי רק במכתבה מיום 22.2.05, לראשונה לאחר למעלה מ- 4 חודשים, בהם נמצאו התובעים מחוץ לגנים, התרתה הגב' חיים, מנהלת המחוז בראש העיריה באופן כללי, כי אי החזרת התובעים לגנים, "....יאלץ את המשרד לנקוט בהליכים כנגדך". בעת"מ (י-ם) 1320/03 מנחם מענדל אלקסלסי ואח' נ' עירית ביתר עילית ואח', שעניינו הפליה נגד תלמיד, ע"י מוסד חינוכי פרטי שאיננו מוכר או רשמי, נפסק: "בהימנעותה מאכיפתו בפועל של איסור ההפליה, חוטאת המשיבה 2 (משרד החינוך - ג.ג) למחויבותה הראשונית להגן על זכותו של כל תלמיד ליחס שוויוני והוגן. קשה להעלות על הדעת סנקציה שתהא חמורה מדי לנוכח המטרה להבטיח הגנה כזו לכל תלמיד ותלמידה בישראל. ודאי שלא ניתן לקבל את הטענה, לפיה הפסקת תקצוב של המוסד בכספי המדינה היא סנקציה חמורה מדי, במקרה של מוסד שאינו עומד בחובה לנהוג בשוויון כלפי המבקשים להצטרף לשורותיו". (סעיף 30 לפסק הדין). כאמור, פסק הדין בענין אלקסלסי עסק במוסד פרטי, שאינו מוכר או רשמי, וברי כי הדברים נכונים בענייננו, כאשר מדובר במוסד חינוך ממלכתי. סבורני, כי משרד החינוך לא יצא ידי חובתו, בהתכתבות שניהל עם ד"ר בריל. במצב בו התובעים ישבו בביתם, חרף הוראת החוק, וכאשר ברי כי כל יום נוסף גרם להם נזק וסבל נוספים, היה על משרד החינוך, לבצע פעולות אכיפה ממשיות ואפקטיביות, סמוך לאחר שנודע לו על הוצאת התובעים מן הגנים. המנעותו מאכיפה ממשית כאמור, תרמה תרומה של ממש להתעצמות הנזקים. 11. יש לדחות הטענה לקיום אשם תורם מצד התובעים. כזכור, נטען כי לתובעים או למעשה, להוריהם, אשם תורם בהיווצרות הנזקים, משום שסירבו להכניס את התובעים לגנים ממלכתיים. סבורני, כי יש לדחות טענה זו, וכי נכון היו עושות הנתבעות, אילו נמנעו מלהעלותה. הדין מגן כאמור, על זכות ההורים, לקבוע אם ילדיהם יתחנכו במוסד ממלכתי, או ממ"ד. קבלת טענת הנתבעות בדבר אשם תורם, תרוקן את הוראות החוק והתקנות מתוכן, שכן בעקיפין, יהא בה לקבוע, כי על ההורים היה להכנע לתכתיבי העיריה, המנוגדים להוראת הדין. יתרה מזאת, כאמור, התקבלה גרסת ההורים, לפיה איש מטעם הרשויות לא פנה אליהם באופן אישי, להבהיר להם את תכלית המעשים, ואת העובדה כי נעשו בתיאום עם הרב האחראי על תהליך ה"השבה ליהדות", של משפחות העולים. במצב זה, ראו עצמם ההורים נתונים בין הפטיש לסדן, נוכח הדרישה החד משמעית, כפי שהיתה ידועה להם, כי ילדיהם יתחנכו במוסדות ממ"ד. הטענה נדחית על כן. 12. לענין היקף הנזק וסכום הפיצוי שיש לפסוק לזכות התובעים - נסיבות הפרתו של איסור ההפליה, וההשפלה שחשו התובעים והוריהם, מתוארים בעדויות הורי התובעים. אבי התובע מס' 1, מר וורקה קסטה, העיד: "התעקשו ואמרו שבלי אישור מהעיריה לא יכניסו את הילדים לגן, חזרנו הביתה עם דמעות". העד תיאר את התחושה הקשה שלו ושל רעייתו: "... הוא היה כבר בתוך לימוד הוא התחיל ללמוד, הילד ופתאום העיריה החליטה להוציאו ללא סיבה בהתחלה חשבנו שהוא אשם במשהו, ורצינו לדעת מה עשה. רצינו לדעת במה חטא ולמה הפסיק באמצע איך פתאום בלי התראה מוקדמת מחליטים להוציא בלי שחטא. חשבנו בהתחלה שהוא עשה משהו רע והיינו מוכנים לפצות על המעשה שעשה". ביחס למצב התובע מס' 1 העיד האב: "לשאלה איך בני בלימודים, האם מצליח, ואני משיב, הוא עדיין בטראומה, ולא מתקדם ולא מתפתח". ובהמשך: "לשאלה האם אני מצטער שעליתי ארצה, אני משיב, אני מאושר שהגעתי לכאן, אך כשנתקלים בדברים קשים כאלה, אז אתה מהסס". אביה של התובעת מס' 5, מר אדנה עלמאייהו, סיפר על תגובת בתו, ועל תגובתו שלו, לסירוב להכניסה לגן: "... בכיתי, ולרגע הרגשתי חרטה על שעליתי לארץ. היה לי קשה כי בתי בכתה במקום ולא רצתה ללכת מהמקום. לקחתי אותה בכח לכיוון מרכז הקליטה וכשהמשיכה לבכות, חזרתי אתה כי ראיתי שהיא מתעקשת. כשניסיתי להכנס, התנגדו שוב ואמרו שבלי אישור לא יתנו לי להיכנס. גם אני בכיתי וגם הגננת התחילה להיות עצובה. היא אמרה שלא יכולה לאשר דבר, למרות שהיה מקום". בהמשך: "לשאלה למי פניתי, אני משיב, לקרובי משפחה, לארגונים, דרשתי לדעת מה חטאם של הילדים. ... הורי הותיקים בארץ עזרו לי לפנות, לא זוכר את שמות הארגונים. מה אני יכול לעשות במקרה כזה ואיך אוכל לעמוד על זכותי?". לדברי העד (נכון למועד חקירתו): "... במקום שבתי תהיה בכתה ג' עתה היא בכתה א' ומתקשה בלימודיה וגם לי קשה עם תחושה זו". אביה של תובעת 2, מר בלאי תאקלה, העיד בתצהיר עדותו הראשית (עליו לא נחקר, בעקבות הסכמה דיונית), על הכאב והסבל, שנגרמו לבתו ולבני משפחתו. לדבריו: "פשוט נדהמתי ולא ידעתי מה לעשות. הרגשתי ייאוש וחוסר אונים. בני (צ"ל בתי - ג.ג) כבר נקלט בגן הערבה, עבר את השלבים הראשונים של הקליטה והתחיל להתרגל לגננת ולילדים האחרים. בשום אופן לא רצינו להוציא אותו מהגן. יתר על כן, לנו כהורים חיוני היה שישולבו בגן ממלכתי דתי ובערד לא היה גנים אחרים שהינם ממלכתיים דתיים... אשתי ואני הינו מיואשים ולא ידענו מה לעשות ולמי לפנות. החלטנו לנסות להביא את הילדים לגן למחרת היום. כשהגעתי למחרת לגן, הגננת לא אפשרה לילדים להיכנס לגן ואמרה כי הילדים כבר לא רשומים בגן זה ועל מנת להכניסם לגן נדרש אישור מהעירייה". העד תיאר את ההשפלה שחש: "קשה לתאר את התחושה ההשפלה והפגיעה הקשה אשר חשתי, כאשר הגננת מנעה מילדיי את האפשרות להיכנס לגן הילדים אותו אהבו וכל זאת לעיני הורים וילדים נוספים אשר נכחו באירוע. חזרתי בתחושה קשה ביותר למרכז הקליטה, כשאין באפשרותי להסביר לילדיי את הסיבה למניעת כניסתם לגן ואת הסיבה לכך שעליהם לחדול מלבקר בגן הילדים כמו יתר ילדי הגן" . העד תיאר גם את הפגיעה הרגשית שנגרמה לבתו: "ילדיי חשו פגועים ומתוסכלים מכך שאחיהם הגדולים מבקרים בגן מידי יום במסגרת חינוכית וכן ילדים נוספים במרכז הקליטה, בעוד הם נאלצים להישאר בבית בחוסר מעש. בתקופה זו הרבו ילדיי לבכות ולהפגין כעס רב, בעודם מביעים שוב ושוב את געגועיהם לגן ואת רצונם לשוב אליו". לאחר הוצאתם מהגנים, נאלצו התובעים כאמור לשהות בבתיהם, ללא מסגרת חינוכית, במהלך תקופות ארוכות. נזכיר, כי המדובר בילדים עולים חדשים, אשר אין ספק כי חוו קשיים לא מבוטלים, על רקע עלייתם והצורך להסתגל לחברה החדשה לתוכה באו. שמיעת עדויות האבות, לא הותירה ספק, בדבר כנותם ומהימנות דבריהם. הדברים מבטאים כאב רב, וממחישים את הפגיעה הקשה, שסבלו התובעים. מן העדויות עולה, כי התובעים ניזוקו, הן בשל הפגיעה הרגשית, והן בשל הקושי בלימודיהם, עקב אותה פגיעה, קושי אשר ידרש מאמץ רב להתגבר עליו. סעיף 5 (ב) לחוק איסור הפליה, מסמיך את בית המשפט, לפסוק בשל עוולה על פי החוק פיצוי, עד סך 50,000 ₪, בלא הוכחת נזק. הסכום האמור נושא הפרשי הצמדה למדד חודש אוקטובר 2000, ועומד עתה על סך 61,458 ₪. כאמור, זכאים התובעים לפיצוי, גם מכח עוולות אחרות שבוצעו כלפיהם, בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם. נוכח היקפי הנזקים, כעולה מעדויות הורי התובעים, ובשים לב לתקופת ההרחקה של כל אחד מהתובעים מן הגן, כאמור לעיל, סבורני כי נכון לפסוק לזכות התובעים מס' 1-3, פיצויים בסך 60,000 ₪ לכל אחד, ולזכות התובעים מס' 4 ו-5 - פיצויים בסך 50,000 ₪ לכל אחד. התובעים עתרו, לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים עונשיים, בנוסף לפיצוי עבור נזקיהם. בכך סברו, יביע בית המשפט, את סלידתו מההתנהגות המפלה. התובעים סברו גם, כי פסיקת פיצויים עונשיים, "תחנך" את הרשויות, ותמנע הישנות מקרים דומים בעתיד. סבורני, כי אין להעתר לבקשה זו. הפסיקה הכירה באופן עקרוני, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים, אשר מטרתם הרתעתית. עם זאת, בהיות הסעד חריג בדיני הנזיקין, שמטרתם העיקרית, הינה פיצוי של הניזוק הספציפי, בגין נזק שנגרם לו, עקב עוולה שביצע כלפיו המעוול, נפסק, כי פסיקת פיצויים עונשיים, תעשה במקרים מועטים וחריגים, מקום שהעוולה בוצעה בכוונה או בזדון (ר' ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיווק ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ואח', פ"ד נח (4) 486, 562-567, וכן פסה"ד בענין בוגלה, בס' 100-104). בענייננו, לא נמצאו זדון או כוונה רעה, בהתנהגות הנתבעות, או מי מפקידיהן, ועל כן, אין מקום לחייבן בתשלום פיצויים עונשיים. אשר לחלוקת החבות בין הנתבעות - העיריה גרמה כאמור להיווצרות הנזק, בהחלטתה השרירותית, להוציא את התובעים מן הגן, ובסירובה להחזירם לגן במהלך חודשים ארוכים. חלקו של משרד החינוך בהווצרות הנזק ובהעצמתו, נובע כאמור מכך שלא פעל די, לסכל את החלטת העיריה. סבורני, כי העיריה נושאת באחריות רבה יותר לנזקי המשיבים, וכי בנסיבות שפורטו, נכון להטיל על העיריה תשלום שני שלישים מן הפיצויים האמורים לעיל, ועל משרד החינוך - תשלום השליש הנותר. 13. לענין ההודעה לצד שלישי נגד משרד הקליטה - כאמור, טענה העיריה, כי המעוול העיקרי הינו משרד הקליטה, הן בשל אופן חלוקת משפחות העולים בין מרכזי הקליטה, והן משום שלא תיאם את הגעת העולים מראש, עם העיריה ועם משרד החינוך. סבורני, כי אין לקבל את הטענה. אמנם הוכח כי השיקול העיקרי ששקל משרד הקליטה, לענין פיזור משפחות העולים מאתיופיה, בין מרכזי הקליטה, היה מספר המקומות הפנויים במרכזי הקליטה, כאשר השיקול האחר, שעניינו מקומות פנויים במוסדות חינוך ממ"ד, לא זכה למשקל רב בהחלטה. עם זאת, כאמור להלן, לא ניתן לקבוע כי משרד הקליטה התרשל בענין התובעים, או ביחס לחלוקת העולים בין מרכזי הקליטה, במועדים הרלוונטיים. הוכח כאמור, כי רוב התובעים עלו ארצה בשנת 2003, ובכך נשמט הבסיס לטענת העיריה, לפיה האיזון בגנים הופר עקב עליית ילדים רבים בגילאי הגן, בקיץ 2004. העיריה גם לא הראתה, כיצד תיאום מוקדם, היה עשוי לסייע לה בהערכות לקליטת העולים במוסדות החינוך, בהינתן כי בעיר פעלו שני גני ממ"ד בלבד, האחד גן טרום חובה והשני גן חובה, וכאשר לא עמדה על הפרק, פתיחת גנים נוספים בעיר. מעבר לכך, לא הוכח, כי לרשות משרד הקליטה עמדו אפשרויות ממשיות וטובות יותר, לפיזור המשפחות בין מרכזי הקליטה, משום שלא נפרשה התשתית העובדתית הרלוונטית במלואה, לרבות התפוסה במוסדות חינוך ממ"ד, בערים בהם מוקמו מרכזי קליטה אחרים. לפיכך, ההודעה לצד שלישי נדחית. 14. התביעה מתקבלת אפוא, ואני מחייב את הנתבעות, לשלם פיצויים כדלקמן: לתובעים מס' 1 -3, פיצויים בסך 60,000 ₪ לכל אחד, ולתובעים 4 ו-5, פיצויים בסך 50,000 ₪ לכל אחד (הסכומים נקובים בערכיהם היום ואינם צריכים שערוך). כאמור, תישא העיריה בתשלום הפיצויים בשיעור שני שלישים, ואילו המדינה תישא בתשלום השליש הנותר. נוכח הודאת העיריה באחריותה בשלבים המוקדמים, מצד אחד, ומן הצד האחר - נוכח דחיית ההודעה לצד שלישי, ישלמו העיריה והמדינה (לחוד), בחלקים שווים, את שכ"ט עו"ד של התובעים בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, ואת הוצאות המשפט, כאשר התובעים רשאים להגיש בקשה לשומת הוצאות תוך 30 ימים. כמו כן יגישו ב"כ התובעים תוך 30 ימים תכנית להשקעת כספי הפיצויים, עבור הקטינים, עד היותם בגירים. קטיניםדתהעליה האתיופיתהפליה / אפליהגן ילדים / פעוטון / משפחתון