ביטול השתתפות בקורס לפני תחילתו

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול השתתפות בקורס לפני תחילתו: נתוני רקע ועובדות: 1. בפני תביעה שטרית שהגישה התובעת כנגד הנתבעת בגין שקים שניתנו בתמורה לשירותי לימוד אותם העמידה לרשות הנתבעת (להלן: "השקים"). ביום 28/10/99 חתמה הנתבעת על הסכם הרשמה ללימודים אצל התובעת. (להלן: "הסכם ההרשמה"). סמוך למועד הרישום מסרה הנתבעת לתובעת 10 שקים על סך 409 ₪ כל אחד וכן שיק נוסף על סך 400 ₪ (סה"כ 4,490 ₪). שקים אלה חוללו חלקם מסיבה של חוסר כיסוי מספיק וחלקם מסיבה של חשבון מוגבל. לפיכך התובעת הגישה את השקים לפירעון בהליכי הוצאה לפועל (להלן: "הוצל"פ"). הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר וביום 5.9.07 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן. טענות התובעת: 2. לטענת התובעת כאשר השקים אותם נתנה הנתבעת לא נפרעו נשלחה לנתבעת דרישה לתשלום חוב שכר הלימוד. תגובתה של הנתבעת הייתה קצרה, ולפיה היא התחילה בלימודיה אצל התובעת אולם לאחר שיעור אחד הודיעה כי לא תוכל להמשיך ללמוד ומאז לא שבה יותר ללימודים. לטענת התובעת הנתבעת מעולם לא הודיעה על ביטול ההסכם ביניהן ואף לא צירפה כל אסמכתא להודעה שכזו. זאת ועוד, התובעת מפנה לעובדה כי השקים חוללו מסיבת אי כיסוי מספיק ולא כתוצאה מדרישת הנתבעת לביטול עקב פרישתה מהלימודים. התובעת ממשיכה וטוענת כי השקים נשוא התביעה הוגשו לביצוע עוד בשנת 2002, בסוף שנת 2004 נשלח אל הנתבעת מכתב התראה אולם מסיבה כל שהיא, שאיננה ידועה לתובעת, לא נגבו הכספים ולא נמשכו הליכי ההוצל"פ. בפברואר 2007 פעלה התובעת לפתיחה מחודשת של הליכים למימוש השטרות בלשכת ההוצל"פ. לפיכך לטענתה, כי יש לדחות את טענת הנתבעת לשיהוי. לטענת התובעת בינה לבי הנתבעת נחתם הסכם מחייב. על פי סעיף 9 להסכם ההרשמה אשר קובע, לפי פרשנותה, כי אם ביטל התלמיד את הרשמתו מסיבה כל שהיא, בתוך 7 ימים מיום תחילת הלימודים, לא יהיה זכאי לכל החזר. לפיכך, מאחר והתובעת הודיעה על ביטול ההסכם רק בשנת 2003, בדין חויבה במלוא שכר הלימוד. התובעת ממשיכה ומתנגדת לטענת הנתבעת לפיה יש לקזז מסכום התביעה סכום של 900 ₪ אותו שילמה, שכן שכר הלימוד הכולל הוא בגובה 5,390 ₪, ותשלומים אותם ביצעה הנתבעת נלקחו בחשבון בטרם נפתח תיק ההוצל"פ. טענות הנתבעת: 3. לטענת הנתבעת בשל מצבה הנפשי שפורט על ידה, ממנו לטענתה, היא סובלת משנת 1997, היא חתמה על ההסכם כאשר הייתה נתונה תחת השפעה כדורים אשר פוגעים בכושר הריכוז והערנות ולכן לא הייתה מודעת למשמעות חתימתה והתחייבותה ע"ג הסכם ההרשמה במכללה, ובמצבה אף לא טרחה לקרוא אותו. הנתבעת טענה כי חתמה על הסכם הרישום, בפני המזכירה הפדגוגית, הגב' רונית מור (להלן: "הגב' מור"),. מכאן לטענתה, מדובר כאן במקרה של ניצול מצוקתה וחולשתה הנפשית. לטענתה במועד החתימה היא הסבה את תשומת ליבה של הגב' מור למצבה הבריאותי ולחששה העיקרי כי לא תוכל ללמוד עקב מצבה האמור. הגב' מור גילתה אמפטיה למצבה של הנתבעת והבטיחה לה לטענתה כי במידה ולא תגיע לשיעורים בנסיבות אלה, יוחזר לה כספה. לאור האמור הנתבעת טענה הנתבעת כי התובעת עשקה אותה תוך ניצול מצוקתה וחולשתה הנפשית. מעצם שיתופה של הגב' מור בעת הרישום בחשש כי לא תוכל ללמוד, מתקיים אלמנט הידיעה ועצימת העיניים המרכיבים את עילת העושק. התובעת בחרה לגבות את שכר הלימוד, ולא ליתן דעתה למצבה הנפשי של הנתבעת, חרף העובדה כי היו בפניה אותות אזהרה. משכך לטענתה, יש להשית על התובעת אשם תורם חוזי מכריע, שכן באמצעים מזעריים יכולה הייתה התובעת למנוע את הנזק ומפח הנפש שנגרמו לנתבעת. הנתבעת טענה כי ביום הראשון ללימודים, כ - 10 דקות לאחר תחילת השיעור הראשון, הגיעה למשרדה של הגב' מור ואמרה לה כי אינה יכולה להתרכז בלימודים בגלל הכדורים שנטלה וכן שהיא במצב נפשי לא טוב ולא מתאים ללימודים. בהודעה זו התכוונה למעשה להודיע כי היא איננה עומדת להמשיך בלימודיה וזאת לא רק בהסתמך על דבריה אלא גם על התנהגותה. הנתבעת עזבה באותו היום את המכללה ולא שבה ללימודים. לפיכך, בנסיבות העניין הנתבעת סבורה כי נוצר כשלון תמורה, שכן עזבה את הלימודים ללא כל תמורה לשכר הלימוד החלקי ששילמה. עוד טוענת הנתבעת כי ההסכם עליו חתמה הינו הסכם אחיד כמשמעות מונח זה בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: "חוק חוזים אחידים") וממילא מנוסח באופן שמשתמע לשני פנים. לטענתה ביטול לימודיה נופל תחת התקופה השנייה המצוינת בסעיף 9 להסכם ההרשמה ולפיכך חישוב החוב, לכל היותר, הוא 2,658 ₪ וזאת לפני הסכומים אותם יש לקזז בפועל בסך 1,734 ₪. דיון: 4. הילוכו של פסק דין זה יהיה בשני פרקים. הראשון יעסוק בעילות של חוסר גמירות דעת, עושק ותנאים מקפחים שהנתבעת טוענת להן, ומכוחן מבקשת לבטל את הסכם בינה לבין התובעת. בפרק השני אבחן, ככל שנמצא שאין לבטל את ההסכם, מהוא הסכום אותו צריכה הנתבעת לשלם לתובעת. כפייה ועושק : 5. סעיף 18 לחוק חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") דן בעושק וזהו לשונו: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". עילת הביטול בשל עושק עוסקת במצבים בהם נערך החוזה על ידי הצדדים מדעת ומרצון, אך בכל זאת דבק בהתקשרות פגם המצדיק את התערבות הדין, עד כדי מתן אפשרות לביטולה החד צדדי. ההצדקה להתערבות זו היא מוסרית, והרעיון המנחה של הוראת העושק הוא של מוסר וצדק חברתי (ראה: גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 243). קיום החוזה, קשר סיבתי, התנהגות העושק והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל הינם תנאים מצטברים ויש להוכיח קיומו של כל תנאי ותנאי. יש דרישה לידיעה של העושק על מצוקתו, חולשתו או חוסר ניסיונו של המתקשר. גם אי אכפתיות או עצימת עיניים יחשבו כידיעה. מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו של המתקשר צריך להיות חמור וקיצוני, כדי לקיים יסוד זה של עילת העושק. שיקולים של כיבוד הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה ושל הגנה על הביטחון המסחרי מחייבים, כי בטרם יכיר בית המשפט באפשרות ביטול חד צדדי של חוזה בעילת העושק, עליו להשתכנע כי המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית או חוסר הניסיון היו כבדי משקל והסיטו את שיקול דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון. מצוקה איננה מצב של עוני ומחסור או אי נוחות הנגרמת עקב הצורך להתמודד עם קשיים כלכליים, אלא שינוי פתאומי המביא ללחץ - כלכלי או פסיכולוגי חמור. חולשה שכלית היא מצב של רפיון של ולא חוסר הבנה או חוסר תפיסה גרידא של ההתקשרות הנדונה. יסוד מעמיק נוסף של עילת הביטול בגין עושק, הוא כאמור, שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. המבחן ליישום יסוד זה הוא מבחן אוביקטיבי -חיצוני והוא מחייב בירור שתי שאלות משנה: מהו המקובל ומהו מידה בלתי סבירה (ראה: גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 243, וכן בעמ' 249-247). 6. במקרה שלפניי, הנתבעת טוענת למצב נפשי קשה ונטילת תרופות לרבות קבלת טיפולים רפואיי בתחום הנפשי שפגעו בכושר שיפוטה ושיקולה עת חתמה על הסכם ההרשמה וכי לא היתה מודעת למשמעות חתימתה והתחייבותה. הנתבעת צירפה לתצהירה (ראה: נ/1) מסמכים רפואיים לחיזוק טענתה. דא עקה היא לא צירפה חוות דעת רפואית להוכיח טענותיה אלה. לפיכך הגם שעיינתי במסמכים שצורפו שיש בהם כדי לאושש את טענותיה בעניין הרפואי לא שוכנעתי כי אכן רצונה וכושר השיפוט שלה או שק"ד נפגעו כתוצאה מאותם סימפטומים או מאותו טיפול רפואי, נפגעו. מכאן שהנתבעת לא הוכיחה כי חתמה על הסכם ההרשמה עת היתה במצוקה, או עקב חולשה גופנית או נפשית כפי הנטען על ידה. לפיכך דין טענותיה אלה כמו גם הטענה לעניין העושק, להדחות. 7. יסוד מעמיק נוסף של עילת הביטול בגין עושק, הוא כאמור, שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. המבחן ליישום יסוד זה הוא מבחן אוביקטיבי -חיצוני והוא מחייב בירור שתי שאלות משנה: מהו המקובל ומהו מידה בלתי סבירה (גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, עמ' 243, וכן בעמ' 249-247). כלל ידוע במישור המשפט האזרחי הוא כי מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על הנתבעת היה להוכיח את גרסתה בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתה (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). 8. במקרה שלפניי תנאי הסכם ההתקשרות, ובמיוחד את סעיף 9 אשר עקב חשיבותו יובא כאן במלואו, מלמדים כי כאשר: "...ביטל התלמיד את הרשמתו מכל סיבה שהיא עד שבוע לפני תחילת הלימודים, יחויב ב - 25% משכה"ל ובדמ"ה. ביטל התלמיד הרשמתו / השתתפותו מכל סיבה שהיא עד 7 ימים מיום תחילת הלימודים יחויב בדמ"ה וב - 60% משכה"ל. בתוך 7 ימים מתחילת הלימודים - לא יהיה זכאי לכל החזר ויהיה חייב לעמוד בתשלום מלוא שכה"ל לקורס / מסלול / שנת לימוד מלא/ה. בכל מקרה לא יהיה החזר כספי לאחר תחילת הלימודים אלא במסגרת תעודת זיכוי שאינה סחירה ואינה ניתנת להמרה בכסף. ו/או במסגרת זיכוי לקורס אחר באחד ממוסדות הרשת...". הנתבעת לא הביאה ראיות להוכחת טענתה כי הסכם זה אינו מקובל ובלתי סביר. ועל פניו נראה כי אין בתנאי זה דבר שאינו מקובל או סביר בחוזים מסוג זה. מאחר וכאמור קיום החוזה, קשר סיבתי, התנהגות העושק והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל הינם תנאים מצטברים ומכוון שיש להוכיח קיומו של כל תנאי ותנאי, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה. סיכומו של דבר מסקנתי הינה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי חתימתה על ההסכם הייתה כתוצאה מכורח או עושק ועל כן טענתה זו נדחית. הטענה לקיפוח בחוזה אחיד: 9. המבחן לתנאי מקפח הוא מבחן ההגינות והסבירות, לפיו תנאי מקפח הוא, אם יש בו הגנה על האינטרס של צד אחד להסכם מעבר לראוי בסוג כזה של התקשרות. התנאי הוא לא מקפח, כאשר הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי של אותו הצד (ראה: ו. לוסטהויז וט. שפניץ, חוזים אחידים, (תשנ"ד - 1994) עמ' 68 וכן ת.א. (ת"א) 76579/00 עדאס יוסף נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ, תק-של 2004 (1) 6783). במקרה שלפני יש לבדוק האם הסכם המכר הינו אחיד, ואם כן, האם יש בו תנאים מקפחים. נראה כי את המשוכה של הגדרת ההסכם כחוזה אחיד, ניתן לעבור ללא כל קושי. חוק חוזים אחידים מגדיר חוזה אחיד בצורה הבאה: "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם". נראה כי ההגדרה הנ"ל מתאימה הסכם ההרשמה שלפני. ברוב המקרים די בעובדה כי החוזה מעוצב כטופס שבלוני שיש למלא בו רק את הפרטים המיוחדים לעסקה הספציפית, כדי להעיד שמדובר בחוזה אחיד (ראה: ו. לוסטהויז וט. שפניץ, חוזים אחידים,(תשנ"ד - 1994) עמ' 197). חוזה אחיד הוא נוסח של חוזה, שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש, בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים, בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם ובזהותם (ראה: ת.א. (ת"א) 76579/00 עדאס י וסף נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ, תק - של 2004 (1) 6783). לפי מבחן זה הסכם בין התובעת לנתבעת הוא אכן חוזה אחיד. 9. סעיף 3 לחוק החוזים האחידים קובע, כי תנאי בחוזה שיש בו משום קיפוח הלקוח או יתרון בלתי הוגן של הספק, העלול לקפח את הלקוחות, יבוטל ע"י בית המשפט כדי למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי שנובע מכך, שצד אחד לחוזה קובע את תנאיו, מבלי לאפשר לשני מו"מ לקביעת התנאים. סעיף 19 לחוק חוזים אחידים מעניק לבית המשפט את הסמכות לבטל תנאי מקפח, או לשנותו בקבעו: "(א) מצא בית משפט, בהליך שבין ספק ולקוח, שתנאי הוא מקפח יבטל את התנאי בחוזה שביניהם או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח. (ב) בהשתמשו בסמכותו לפי סעיף קטן (א) יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון לפניו..." 10. ומן הכלל אל הפרט; ממכלול החומר עולה כי במקרה שלפני התנאים בהסכם ההרשמה אינם תנאים מקפחים. איש לא כפה על הנתבעת להתקשר בהסכם עם התובעת והייתה באפשרותה הבחירה שלא לעשות כן, וללמוד במוסד אחר מהמוסדות הרבים הקיימים בשוק. שוק המכללות הינו שוק בעל משתתפים רבים ואשר קיימת בו תחרות בין מוסדות לימוד רבים. במידה והנתבעת לא הייתה מרוצה מתנאי ההסכם עליו חתמה, לא הייתה קיימת בפניה כל מניעה ללמוד במכללה אחרת, מתחרה. לא הובאו ראיות כי במקרה זה סירבה או לא אפשרה התובעת מו"מ על סעיפי ההסכם או אפשרות תיקון סעיפיו. נראה אפוא שיש לקבוע כי בכל הנוגע חופש החוזים קיבל ביטוי מלא בהתקשרות בין הצדדים, שכן לא התקיימו תנאי כפייה, עושק, טעות או הטעיה ועל כן אין הצדקה לבטל את הסעיפים שנטענו ע"י הנתבעת כמקפחים, רק מפאת העובדה שאחד הצדדים מבקש להיות פטור מהתחייבויות כאלה או אחרות. הלאחר שהגעתי למסקנה כי אין לבטל את הסכם ההרשמה בין התובעת לנתבעת יש לעבור ולבחון מה גובה הסכום אותו צריכה הנתבעת לשלם לתובעת. המחלוקת בעניין פרשנות הסכם ההרשמה: 11. נראה כי לשון סעיף 9 להסכם ההרשמה הינה לשון ברורה, אשר קבעה כי אם ביטל התלמיד את הרשמתו או השתתפותו מכל סיבה שהיא עד 7 ימים מיום תחילת הלימודים, הוא יחויב בדמי הרישום וכן ב - 60% משכר הלימוד. תכליתו של מוסד החוזה היא לאפשר לפרטים שונים לכרוך את רצונם יחד ולהוציאו אל הפועל, באמצעות מתן תוקף משפטי להתחייבויות שנטלו על עצמם. מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו, עם זאת, נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1684 (2006)). ככלל, דרך בני האדם היא להקפיד ולדקדק בניסוח הסכמותיהם החוזיות. והמלה הכתובה, מקום שמשמעותה ברורה וכוונתה המסתברת עולה בקנה אחד עם נושא ההתקשרות, עודנה, כמדומה, המקור האמין ביותר לאומד דעתם של המתקשרים (ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265, עמ' 285). לשון החוזה היא זו שתוחמת, כאמור, את גבולות הפרשנות. על כן יחל מסענו בחוזה הכתוב. במקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה - לעיתים הראייה המרכזית - בדבר כוונתם המשותפת (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)).   12. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים (ראה: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 1681 , 1687 (2006)). מאחר ובית המשפט אינו מכונן חוזים אלא מפרש את האמור בהם, כל עוד לשון החוזה בהירה וברורה הרי שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם בענייננו הלשון בה נקטו היא ברורה וחד משמעית (ראה: ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010)). למרות שיש מקום לגמישות בתהליך פרשנותו של חוזה, הרי שהגמישות צריכה להימצא בגבולות החוזה ולא מחוצה להם. כאשר מפרשים חוזה יש לפנות ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית. ההלכה הפסוקה היא כי כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם. לפיכך עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו. בית המשפט אינו יוצר מחדש חוזה שונה ממה שהצדדים לו הסכימו ביניהם. חוזה מדבר בעד עצמו, ואין בית המשפט צריך להיות צד לו. לחוזה יש צדדים, והם אחראים לתוכנו ולאופן ניסוחו (ראה ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, תק-על 2010(1), 9412 , 9419 (2010), וכן ראה: ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה (לא פורסם, 21.12.2008)). אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי.   13. ומן הכלל אל הפרט; במישור ההתקשרות שבין הצדדים להסכם ההרשמה על בית המשפט לבחון את ההסכם כפי שנוסח בפועל ולא כפי שמנסה התובעת ליתן לו פירוש בדיעבד. בחינת הסכם ההרשמה שבין הצדדים, מלמדת כי יש לקבל את עמדתה של הנתבעת לפיה, אם ביטל התלמיד את הרשמתו או השתתפותו מכל סיבה שהיא עד 7 ימים מיום תחילת הלימודים, הוא יחויב רק ב - 60% משכר הלימוד. אינני מקבל את פרשנותה של התובעת כמוצעת על ידה וזאת לנוכח לשונו הברורה של הסכם ההרשמה אשר נוסח על ידה, ואשר לפיה הכוונה הייתה כי אם תלמיד ביטל את הרשמתו או השתתפותו מכל סיבה שהיא עד 7 ימים מיום תחילת הלימודים, הוא יחויב במלוא דמי הרישום. פרשנות זו פשוט לא מתיישבת עם לשון ההסכם. מאחר והתובעת הייתה אחראית על ניסוח ההסכם, היה עליה לציין במפורש כי תלמיד אשר יבטל את הרשמתו לאחר שהחלו הלימודים יחויב במלוא שכר הלימוד. משלא נעשה הדבר אין לה להלין אלא על עצמה. כידוע, כלל מקובל בפירוש חוזים הוא, שדו משמעות בניסוח חוזה תתפרש כנגד הצד המנסח. אולם, במקרה שלפנינו אין צורך בהפעלת כלל זה שכן תנאי להפעלתו הוא שהחוזה או התניה הנידונה ניתנים לשני פירושים. הכלל חל רק במקרה של ספק. כאשר לשון החוזה שנוסח בידי צד אחד ניתנת לשני פירושים סבירים. לעומת זאת, הכלל לא יופעל כאשר החוזה מנוסח בבהירות ובאופן חד משמעי (ראה: ג. שלו דיני חוזים [מהדורה שנייה, תשנ"ה] עמ'. 312). בענייננו כאמור נוסח סעיף 9 להסכם בבהירות בקובעו כי אם ביטל התלמיד את הרשמתו או השתתפותו מכל סיבה שהיא עד 7 ימים מיום תחילת הלימודים, הוא יחויב בדמי הרישום וכן ב - 60% משכר הלימוד. לאור האמור בכוונתי לחייב את הנתבעת בדמי הרישום וב - 60% משכר הלימוד בלבד. קיזוזים: 14. הנתבעת הציגה שתי קבלות על תשלומים שביצעה לטענתה על חשבון שכר הלימוד. תשלום אחד על סך של 500 ₪ מיום 28.11.99 (ראה: ת/2), ותשלום שני על סך 800 ₪ מיום 26.12.99 (ראה: ת/3). אמא של הנתבעת, הגב' תמר פפיסמדוב, אישרה תשלומים אלה בעדותה (בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 6.10.08). הנני מורה על כן כי הסך של 1,300 ₪ ששולם ע"ח יופחת מגובה חובה של הנתבעת שהינו בסך של 3,234 ₪ (60% מהסך של 5,390 ₪). התוצאה: 15. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 1,934 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות המיוחדות שלתיק זה ומכיוון שהושגה הסכמה דיונית חלקית בין הצדדים שחסכה בזמן שיפוטי ובזמנם של הצדדים, אינני עושה צו להוצאות על אף התוצאה. לבסוף הערה:במסגרת סיכומיה ביקשה הנתבעת לשלם את חובה בתשלומים. בקשה מעין זו צריכה להיות מופנית לתובעת או לרשם ההוצל"פ (אם יפתח תיק הוצל"פ). ביטול קורס / החזר שכר לימוד