קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול כתב אישום בגין חריגות בניה: בקשה לביטול כתב אישום בטענה שניהולו של ההליך עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, כאמור בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. הנאשמים מואשמים בכך שבשנים 2001 - 2003 חילקו שלא כדין דירה ברחוב נתן 5 ברמת גן לשלוש דירות. אין חולק כי לימים נהרסה חריגת הבניה, שכן ב-26/4/10 בדק מר יוסי מזרחי, מפקח בניה מטעם המאשימה, את הדירה ומצא כי: "[] פיצול הדירה בוטל. 2 מטבחים הוסרו ופונו מהמקום. הדירה במצבה הנוכחי משמשת כיחידת דיור אחת. לפיכך הנ"ל הרס את החריגה נשוא דוח למח' המשפטית מס' 13332". כתב האישום המקורי הוגש ב-15/3/05 - לפני כחמש שנים וחצי, ומאז תוקן כבר שש פעמים, בעיקר בשל קשיים בהם נתקלה המאשימה בהשגת עדים וראיות ובשל הצורך להבהיר את האישומים ולפרט את זיקות הנאשמים לאישומים. כפועל יוצא טרם בוצעה הקראה בתיק. עתה הגישה המאשימה בקשה לתיקון נוסף של כתב האישום שבו יתווספו לו עדים חדשים וסעיפי אישום חדשים (בגין אותם מעשים). הנאשמים מתנגדים לתיקונו של כתב האישום, ומוסיפים שורה של טענות הנוגעות, בין השאר, לקבלת חומר החקירה בתיק - לרבות תקצירי העדויות החדשות שנוספו, וטענות מקדמיות בנוגע להתיישנות האישומים במועד הגשת כתב האישום המקורי. חלק מן הטענות כבר נטענו בעבר אולם הן טרם הוכרעו בעיקר בשל תיקוניו של כתב האישום, שנועדו, במרבית המקרים, להוות מענה לטענות הנאשמים בנוגע לפגמים בכתב האישום. בנוסף טוענים הנאשמים טענה של הגנה מן הצדק, ולטענתם השיהוי הרב שנגרם בשל התנהלות המאשימה, תיקוניו התכופים של כתב האישום, הוספתם של עדים וראיות בשלב זה, חלוף הזמן ממועד הגשת כתב האישום ובוודאי מביצוע העבירות, והישיבות וההליכים הרבים בתיק שגרמו להם הוצאות כבדות, מחייבים כולם את סיומו של ההליך כבר בשלב זה. המאשימה מתנגדת לטענה מקדמית זו. לטענתה התנהלותה בהליך זה אינה מתאימה למבחנים המצמצמים שקבעה הפסיקה לטענת הגנה מן הצדק שכן אין מדובר בעיוות דין קיצוני הפוגע בהגנת הנאשמים. המאשימה סבורה כי האינטרס הציבורי מחייב כי הדין ימוצה עם הנאשמים, אף שהפיצול בוטל וגם במחיר הוצאות שיפסקו לנאשמים בשל תיקונו של כתב האישום. שמעתי את טענות הצדדים, ומצאתי כי בנסיבותיו החריגות של תיק זה, שהדיון המהותי בו טרם החל, נדחה האינטרס הציבורי (החזק) שבאכיפת דיני התכנון והבניה מפני זכותם של הנאשמים למשפט הוגן וללא עינוי דין ומפני יתר השיקולים הציבוריים המעורבים, ובהם אמון הציבור במערכת המשפט, וכי המשך ניהולו של ההליך אכן עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית באורח המצדיק את ביטול כתב האישום. "הגנה מן הצדק" הגנת הצדק וההגינות נדונה ונבחנה פעמים רבות בפסיקה, בספרות המשפטית ואף עוגנה בחוק, ואין צורך להאריך במקום שנחרש לאורכו, לרוחבו ולעומקו. כידוע, עניינה של הגנה זו בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן, והיא עשויה לקום במקרה בו קיום ההליך הפלילי עלול לפגוע פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 806-809 (2005); ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (10/2/10); הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 51) (הגנה מן הצדק), התשס"ז-2007, ה"ח הכנסת 143). הפסיקה קבעה שלושה שלבים לבחינת קיומה של ההגנה: אחד - זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים כנגד הנאשם ומידת עוצמתם; שני - בחינת השאלה האם הפגמים מביאים לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ואיזון בין האינטרסים השונים; שלישי - בחינת האפשרות לרפא את הפגמים באמצעים מתונים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. הליך הבחינה כולו כרוך מעצם טיבו וטבעו באיזון בין אינטרס אכיפת החוק ומיצוי הדין עם עבריינים לבין שורת אינטרסים נוגדים ובהם ההגנה על זכויות הנאשמים, פסילת מהלכים נפסדים של רשויות אכיפת החוק והרתעה מפני מהלכים כאלה בעתיד, ושמירה על אמון הציבור במערכת השיפוטית. מובן כי הליך הבדיקה והאיזון נעשה על יסוד עובדותיו הספציפיות של כל מקרה. הגנה מן הצדק בנסיבות העניין הליקויים בהתנהלות המאשימה בתיק זה גלויים על פניהם, ועיקר דברים הוא שטרם בוצעה הקראה בכתב אישום העוסק בעבירות שתחילתן בשנת 2001 - לפני כתשע שנים וחצי - וזאת בעיקר בשל קשיים של המאשימה בגיוס העדים והחומר הראייתי ומחדלים בניסוח כתבי האישום ובהעברת חומר הראיות לנאשמים. בתקופה זו התקיימו מספר רב של דיונים בהם נכחו הנאשמים ובאי כוחם, בקשות ותגובות הועלו על הכתב ונשמעו על-פה, כתב האישום תוקן ותוקן, אולם הדיון בתיק לגופו טרם החל, וכעת - כחמש שנים וחצי לאחר הגשתו של כתב האישום המקורי - אנו עומדים בפני בקשה נוספת לתיקונו של כתב האישום. יש להדגיש כי עיקר הדחיות בתיק נבע ממחדלי המאשימה ולא מפעולות הנאשמים. כך, בין מאי 2006 לנובמבר 2008 - במשך כשנתיים וחצי - לא התקיימו דיונים לבקשת המאשימה והתיק נקבע לתזכורות פנימיות בנימוק ש"התביעה נמצאת בעיצומה של בדיקת סוגיית העדים בתיק". ב-18/11/08 - כשלוש שנים וחצי לאחר הגשת כתב האישום - תוקן כתב האישום ונוסף עד תביעה חדש ובעקבות זאת חודש הדיון, אולם בישיבה שהתקיימה ב-9/2/02 נמצא כי "לא בוצע הליך מלא וראוי של גילוי חומר החקירה" והדיון בתיק נדחה שוב. ב-19/5/09 התקיימה ישיבה נוספת, אולם בית-המשפט מצא ש"חוסר הפירוט בכתב האישום הן לגבי תת החלקה והן לגבי הזיקה של כל אחד מן הנאשמים לעבירה המפורטת בכתב האישום מצדיקות הבהרה של כתב האישום". כתוצאה מכך נדחה הדיון כדי לאפשר למאשימה לתקן את כתב האישום. ב-7/9/09 התקיימה ישיבת הקראה בפני כב' השופט מאור, אולם גם בישיבה זו לא בוצעה הקראה, זו הפעם על מנת לאפשר למאשימה להשיב לטענות מקדמיות שהעלו הנאשמים. כב' השופט מאור הבהיר בהחלטתו כי הדחייה נעשית "לא בלב קל" שכן "אין צורך להכביר מילים על עינוי הדין שנגרם לנאשם כאשר הליך פלילי תלוי ועומד נגדו. חובה היא לקיים את ההליך ללא דיחוי ולהכריע בעניין". כתב האישום תוקן פעם נוספת, אך גם הפעם העלו הנאשמים טענות בנוגע לחומר הראיות שחייבו תיקון נוסף של כתב האישום. מצב דברים זה חזר על עצמו גם בדיונים שהתקיימו בפניי, כשכיום תלוי ועומדת בקשה נוספת לתיקון כתב האישום הכוללת, כאמור, עדים חדשים וסעיפי עבירה חדשים. כפועל יוצא, עד היום טרם בוצעה הקראה, לא בוצע הליך של גילוי חומר החקירה, וטרם נדונו הטענות המקדמיות. מן האמור לעיל עולה כי גם כתב האישום עצמו תוקן מספר רב של פעמים, כאשר התיקונים נועדו בעיקרם לשיפור עמדות של המאשימה, לצירוף עדים וראיות שלא נכללו בהליך המקורי ולפירוט המסכת העובדתית שהביאה לאישומים. כך, למשל, בעוד שכתב האישום המקורי כלל שני עדים בלבד, מפקח הבניה מר ויצאסלב בוטנר, וגב' נעמי אבנרי, כתב האישום שצורף לבקשה הנוכחית לתיקון כולל תשעה עדים, שחלקם היה ידוע כבר במועד הגשת כתב האישום המקורי. תיקוני כתב האישום נועדו גם, כאמור, להרחבת המסכת העובדתית שלא פורטה בכתב האישום המקורי ולהוספת סעיפי עבירה כנגד חלק מן הנאשמים. ליקויים אלו אינם ליקויים טכניים בלבד. יש בהם כדי להעיד על חוסרים מהותיים בכתב האישום הראשון, שתוקן ושונה פעמים רבות ולפגיעה מתמשכת בזכויות הנאשמים הנובעת הן מעינוי הדין שנגרם להם, הן מן ההוצאות שנשאו בהן בשל ריבוי ההליכים והדיונים בתיק, והן מפגיעה בהגנתם כתוצאה מחלוף הזמן ומצירופם של עדים חדשים וראיות חדשות בשלב כה מאוחר. יש לזכור כי אחד הראציונלים העומד ביסוד קביעת תקופת ההתיישנות הוא שמירת יכולת בירור האמת בשל "טריותו" של החומר הראייתי, בעיקר בזכרונם של העדים, ואילו בענייננו מדובר במעשים שבוצעו לפני שבע ותשע שנים, הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות, וברי כי היכולת להתגונן, להשיג עדים, לחקור עדים ולבדוק ראיות לאחר זמן כה רב נפגמה. אינני קובע כמובן, בשלב זה, כי העבירות התיישנו, ועם זאת יש בשיהוי הניכר ובהתארכות ההליכים כדי לפגוע בזכויותיהם ובהגנתם של הנאשמים באורח משמעותי ביותר. עמד על הטעמים לכך ד"ר ישגב נקדימון בספרו "הגנה מן הצדק" (מהדורה שניה, תשס"ט-2009), בעמ' 351 באומרו: "[]במקום שחלף זמן רב מדי מאז ביצוע העבירה הנטענת ועד להעמדה לדין עלול הדבר לפגוע בהגנתו של הנאשם. במהלך תקופה ארוכה שכזו ראיות עלולות לאבוד. עדים שיש בכוחם להוכיח את חפותם עלולים לצאת את הארץ, לחלות או למות. זיכרונם של העדים הנמצאים בהישג יד עלול להיטשטש. בנסיבות שכאלה, קיים חשש כי הפרט החשוד לא יוכל לזכות למשפט הוגן אם יוחלט להגיש נגדו בסופו של דבר כתב אישום. אכן, ניהול המשפט אחרי זמן כה רב, עלול להיות מנוגד באופן מהותי לעקרונות של צד והגינות משפטית גם טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית של העבירה המיוחסת לנאשם. דוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' - שתכליתה להגן על הפרט מפני כתב אישום שהוגש בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית או מפני הליך פלילי שניהולו עומד בסתירה כאמור - יכולה למנוע תוצאות קשות אלה". ואכן, בית-המשפט העליון פסק כי יתכנו מצבים - גם אם חריגים - שבהם השיהוי בהתנהלותה של המאשימה עשוי להביא לביטולו של כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק גם אם הוגש בתוך תקופת ההתיישנות. אפנה לדבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בעל"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו, פ"ד נח(4) 55, 77-78 (2004): עקרון ההגנה מן הצדק נועד במהותו לתת כוח בידי בית-המשפט לבטל אישום פלילי כנגד אדם מקום שהגשתו לוקה באי-סבירות קיצונית הגובלת בפגיעה באמות מידה בסיסיות של צדק והגינות כלפי הנאשם. טענת ההגנה מן הצדק מבוססת בין על אדנים של השתק ובין על שיקולים של צדק. תוצאותיה של הגנה זו הן כי נאשם לא יועמד לדין פלילי במנותק משאלת אשמתו או חפותו. היא מקנה שיקול-דעת לבית-המשפט לעכב את הליכי המשפט מקום שלא ניתן לתת לנאשם משפט הוגן, או מקום שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. הגנה זו תחול במשורה בנסיבות חריגות ובעלות עוצמה ומשקל מיוחד. ................. אחד המצבים העשויים להצמיח טענת הגנה מן הצדק בפי נאשם, הוא שיהוי ניכר בהגשת כתב-אישום אף שלא חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית מקום שניהול משפט לאחר זמן רב עלול, בנסיבות העניין, לפגוע פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן או שהוא עלול לעמוד בסתירה עמוקה לחובת הצדק וההגינות המתחייבת מניהול הליך פלילי תקין". ראו, לאחרונה, את פסיקתה של כב' השופטת ארבל בע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1/2/10), שם נותח בהרחבה היחס בין סוגיית השיהוי לבין דוקטרינת ההגנה מן הצדק וקבעה, בין השאר, כי: "נקודת המוצא, להשקפתי, הינה כי שיהוי של למעלה מחמש שנים בהגשת כתב אישום, הוא שיהוי בלתי סבי ר גם בהינתן העומס המוטל על מערכות האכיפה, שיהוי שכזה כורך עמו ממילא פגיעה בזכויות הנאשם הנאלץ להתנהל משך שנים בחוסר ודאות". כב' השופטת ארבל הבהירה כי שיהוי אינו מוביל באורח אוטומטי לקיצור תקופת ההתיישנות אלא יש לבחון את השלכות השיהוי בכל מקרה לגופו, ובאותו מקרה, נוכח חומרת העבירה (אונס) ויתר הנסיבות נקבע כי השיהוי אינו מביא לזיכויו של הנאשם אלא להקלה בעונש. וכאמור בדבריה שם: "אשוב ואבהיר: איני שוללת את האפשרות כי תהיינה נסיבות בהן שיהוי כבד בהגשת כתב האישום, אשר גרם נזק ממשי ומהותי ליכולתו של נאשם להתגונן, תבאנה לביטול כתב האישום. ואולם, עניין זה מחייב בדיקה בכל מקרה לנסיבותיו, אשר תביא בחשבון את מהות העניין, את סיבת השיהוי ומשכו ואת טיב הנזק שנגרם לנאשם. אין להפוך את ההגנה מן הצדק למכשיר לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ויש להקפיד על כך שתיוותר מכשיר להגשמת עקרונות של הגינות וצדק. מהטעמים שנפרשו לעיל, איני סבורה כי פגיעה שכזו נגרמה במקרה דנן באופן שיצדיק ביטול כתב האישום, ואולם יש להביאה בחשבון בגזירת הדין. הלכות פסוקות אלו - אף שהן עוסקות בהגשת כתב אישום ראשון - יפות בהיקש גם לענייננו, שכן אף שכתב האישום הוגש לכאורה בתוך תקופת ההתיישנות, שינוייו הרבים, הוספת העדים והראיות רק בשלב מאוחר, לאחר שנים רבות, והתמשכות הזמן, עלולים לגרום לפגיעה ביכולתם של הנאשמים להתגונן, לחקור את העדים החדשים או להשיג עדים וראיות מטעמם. יתרה מכך, אין ספק כי מסכת ארועים זו וחלוף הזמן מעוררים אי נוחות קשה שכן נפגעה זכותם של הנאשמים שמשפטם יסתיים תוך זמן מתקבל על הדעת ולא יגרם להם עינוי דין, זכות שהיא חלק מכבוד האדם שלהם (כב' הנשיא ברק במאמרו "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא(3) 271, 281). אכן, "כבוד האדם וחירותו מעגן ומגן על זכותו של נאשם להליך הוגן, שבו יסתיים משפטו בזמן סביר ללא עינוי דין" (ת"פ 6650/93 מ"י נ' תומרקין, פ"מ תשנ"ה (4) 415, 421 (1996), וברי כי זהו אינו המצב בענייננו. ליקויים אלו פוגעים באורח מהותי בתחושת הצדק וההגינות המשפטית, שכן אין זה סביר שהמדינה תגיש בתוך תקופת ההתיישנות כתב אישום המתבסס על אדנים רעועים ואחר כך תפעל לתיקונו, לשינויו ולהוספת חומר ראיות שלא היה מצוי בידיה מלכתחילה. אין זה סביר גם שתחילתו של ההליך הפלילי תתעכב במשך שנים רבות בשל קשיים של המאשימה בגיוס החומר הראייתי שהיה אמור להימצא בידיה בתחילת הדרך. מצב דברים זה פוגע לא רק בזכויות הנאשמים, אלא גם באמון הציבור במערכת המשפטית כולה, וראוי להרתיע את המאשימה מהתנהלות נפסדת דומה בעתיד. מובן, שאל-מול כל אלה יש לשקול את האינטרס הנוגע לאכיפת החוק ומיצוי הדין. אינטרס זה מושפע מחומרתה של העבירה ומטיבה. בענייננו, אף שעבירות תכנון ובניה אינן ברף העליון של הפשיעה, בית-המשפט העליון כבר הבהיר לא אחת כי מדובר ב"מכת מדינה, שיש להתייחס אליה בחומרה, ולמצות עם העבריינים את הדין (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494 (1984); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577 (2004)). דברים אלו נכונים במיוחד בעבירות של פיצול דירות, המניבות לעבריין רווח כלכלי ניכר, וזאת במחיר פגיעה בשכנים ובהעמסת תקורות על התשתיות המשותפות בבניין ועל התשתיות הציבוריות. ברי אפוא כי יש למעט בהחלת ההגנה בעבירות של תכנון ובניה (השוו: רע"פ 2463/09 שוורצמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חוף הכרמל (8/9/09); ע"פ 9847/05 (מחוזי ירושלים) מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות (9/6/06)). עם זאת, נזכור, כי אין דין העבירות שבענייננו כדין עבירת האינוס שבפסק דין פלוני (ע"פ 6922/08) אותו הזכרנו למעלה. שקלתי שיקולים כבדי משקל אלו, ומצאתי כי במקרה הנוכחי משקלם של שיקולי הנגד אותם מניתי למעלה, ובהם חלוף הזמן, החשש לפגיעה בהגנת הנאשמים, והחשש לפגיעת אמון הציבור במערכת המשפט ובמערכות אכיפת החוק, גובר ומקים את הגנת הצדק. זאת ועוד, במקרה זה קיימים שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת ביטולו של האישום. ראשית, כפי שנאמר בפתח הדברים, פיצול הדירה בוטל וחריגת הבניה נהרסה. נימוק זה כלשעצמו אינו מצדיק, כמובן, ביטול כתב האישום, אולם יש לו משקל בנסיבות הייחודיות של תיק זה, שכן האינטרס הציבורי של השבת המצב לקדמותו - שהוא אינטרס מרכזי בדיני התכנון והבנייה - מתקיים. שנית, ביטולו של כתב האישום הנוגע לשנים 2003-2001 אינו פוגע ביכולתה של המאשימה להגיש כתב אישום בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר - שהיא עבירה נמשכת הרלוונטית למצב של פיצול דירה - במועדים מאוחרים יותר, וזאת אם יש בידיה ראיות לכך. שלישית, ניהולו של הליך זה, שכלל, כאמור דיונים ובקשות לרוב, בוודאי גבה מן הנאשמים עלויות ומאמצים רבים, והואיל ופיצול הדירה בוטל, מתקיים, לטעמי, גם אינטרס ההרתעה במידה לא מבוטלת, כאשר העלויות הכלכליות של ניהול ההליך מצמצמות מאוד את התועלת הכלכלית שהופקה להם - ככל שהופקה. נוכח כל אלה, נמצא, כאמור, כי שני שלבי הבדיקה הראשונים לתחולתה של הגנת הצדק וההגינות המשפטית מתקיימים ותומכים בביטול כתב האישום, עם זאת נותר השלב השלישי של בחינת אמצעי מתון יותר. ברי כי בנסיבות העניין תיקונו של כתב האישום אינו אמצעי חלופי, והואיל ונמצא כי קיים חשש לפגיעה בהגנת הנאשמים ספק אם קיים אמצעי מתון יותר. מכל מקום, אינני רואה דרך לרפא את עינוי הדין שנגרם לנאשמים, בעיקר לאור העובדה שהדיון טרם החל, וכן לא מצאתי מזור לנזק העלול להגרם לאינטרסים ציבוריים אחרים, ובהם אמון הציבור בבית-המשפט ובמערכות אכיפת החוק. בנסיבות אלו לא נמצא אמצעי מתון יותר. סוף דבר תיק זה עוסק בעבירת תכנון ובניה שבוצעה בשנים 2003-2001 ושכיום אינה קיימת עוד. לתיק נדרשו חמישה מותבים שונים, שקיימו דיונים רבים ושמעו בקשות בכתב ובעל-פה, אולם עד כה טרם בוצעה הקראה, כשהעיכובים הרבים נבעו מליקויים בהתנהלות המאשימה, בעיקר מקשיים בגיבוש חומר הראיות, שהיה אמור להיות בידיה במועד כתב האישום, ומתיקוניו התכופים של כתב האישום. מדובר אפוא במקרה ייחודי וחריג, שבו המשך הדיון - ולמעשה התחלתו - במועד זה עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטיים. נוכח כל האמור לעיל, אני מבטל את כתב האישום משום שנמצא לי כי ניהולו של ההליך עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, כאמור בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. משפט פליליבניהביטול כתב אישוםחריגות בניה