טענתה העיקרית של המבקשת בבקשתה, היתה שביום חתימת צו ההריסה המנהלי, המבנה היה גמור, וכי למעשה נעשה שימוש במבנה מתחילת שנת 2009 לצורכי אחסון וממכר חומרי בניין. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו הריסה בטענה שהמבנה משמש כמחסן: בפני בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שנחתם מכוח סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: "החוק"], על ידי יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה באר-שבע, ביום 7.12.09, כנגד מבנה המצוי ברח' סמילנסקי 53 בבאר-שבע במקרקעין הידועים כגוש 38034 חלקה 7 (חלק), מגרש מס' 501 לפי תב"ע 7/177/03/5 [להלן: "המקרקעין" ו- "צו ההריסה המנהלי"]. המבנה נשוא צו ההריסה המינהלי תואר במסגרת אותו צו כמבנה בקומת קרקע מקונסטרוקציות בטון וקירות בלוקים בגודל כ- 140 מ"ר [להלן: "המבנה"]. עוד נכתב בצו ההריסה המינהלי ש"הבניה מתבצעת בהפרת צו הפסקה מינהלי אשר נמסר והודבק במקום ביום 10.11.09". טענות המבקשת: המבקשת אינה חולקת על כך שלמבנה אין היתר. טענתה העיקרית של המבקשת בבקשתה, היתה שביום חתימת צו ההריסה המנהלי, המבנה היה גמור, וכי למעשה נעשה שימוש במבנה מתחילת שנת 2009 לצורכי אחסון וממכר חומרי בניין. במהלך הדיון, העלתה המבקשת טענה נוספת, שלא נזכרה בעת הגשת הבקשה, ועניינה אי-כשירותו של מהנדס הועדה המקומית לתכנון ולבניה. אעמוד על כך בהמשך. ניתוח העובדות ובחינת שלבי הבניה - האם "עובדה מוגמרת" העובדות עליהן אין חולק, הינן שביום 9.11.09 חתם מהנדס הועדה המקומית לתכנון ולבניה (שהוא גם מהנדס העיר באר-שבע) על צו הפסקה מנהלי, שתכליתו הפסקת העבודות להקמת המבנה [מש/13]. המבקשת הודתה כי ראתה את צו ההפסקה המינהלי ביום 16.11.09. ביום 22.11.09 פנתה המשיבה לבית המשפט בבקשה לאישור צו הפסקה מנהלי [מ/14] וביום 30.11.09 אושר צו ההפסקה המנהלי על ידי בית המשפט ובכך הפך לצו שיפוטי קבוע בהתאם לסעיף 226 לחוק [תיק ב"ש 204/09 - סומן מש/15]. אין מחלוקת שביום 7.12.09 נחתם צו ההריסה המנהלי, ובאותו יום גם נמסר למבקשת. מטעם המבקשת העידו המבקשת, בנה [מר דוד אבוקסיס] וכן קבלנים נוספים עימה היא בקשר עסקי. מטעם המשיבה העידו המפקח מר איליה רבינוביץ [להלן: "המפקח"] וכן מהנדס הועדה המקומית לתכנון ולבניה באר-שבע, שהוא גם מהנדס העיר באר-שבע, מר דימטרי פיגלאנסקי [להלן: "המהנדס"]. המפקח העיד על ביקור במקרקען ביום 8.6.09. מעדותו זו ומהתמונות שצולמו על ידו בעת ביקורו, עולה שבמועד זה (8.6.09) אין כל מבנה במקרקעין ולכל היותר קיימים מספר פיגומים. אמנם, שהתמונות מש/11 צולמו מחוץ למתחם המקרקעין אולם המבנה הוא מבנה בגובה רב, הרבה מעבר לגובה הגדר וזאת ניתן לראות מהתמונות שצולמו ביום 21.4.10. אילו המבנה היה גמור בחודש אפריל 2009 הוא היה נראה בתמונות מש/11 כפי שהוא נראה בתמונות מש/10. ולא היא. גם בתמונות שצולמו מתוך המתחם, בחודש יוני 2009 [מש/12] ניתן לראות שהמבנה כלל לא היה קיים בתוך המתחם. המבקשת ניסתה לטעון שרק בשל זויות הצילום לא רואים את המבנה. טענה זו משוללת כל יסוד. בתמונות מש/12 רואים בבירור את המבנה שנמצא בסמוך למתחם, ועליו שלט של מסעדה. כיום, לאחר שהמבנה נשוא הצו בנוי, לא ניתן לראות שלט זה. אני מסיק מכך שאין כל בעיה של זוית צילום וכי התמונות מש/12 משקפות את העדרו של המבנה נשוא הצו. המפקח העיד על מצב המבנה ביום 9.11.09 והגיש תמונות שצילם ביום זה במקרקעין [מש/1, מש/2 ו- מש/3]. מעדותו של המפקח ומהתמונות שהוגשו עולה בבירור שביום 9.11.09 המבנה נשוא צו ההריסה המנהלי היה בשלבי בניה. ניתן לראות במפורש בתמונות שהמבנה אינו גמור, אף לא בחלקו. קיימים פיגומים, ולמעשה עיקר הבלוקים שהיו מיועדים לבניה עודם ערומים במערומים של בלוקים באתר, שנראה כאתר בניה לכל דבר ועניין. המפקח העיד גם על מצבו של המבנה ביום 16.11.09 והתמונה מש/4 מתעדת את המבנה ביום 16.11.09. אף המבקשת, בעדותה בבית המשפט הודתה כי תמונה זו משקפת את מצבו של המבנה ביום 16.11.09 [פרוט' עמ' 5 ש' 22]. גם בתמונה זו נראה המבנה בשלבי בניה. מהשוואת התמונות מש/1 עד מש/3 ואפילו מש/4 לתמונה שצולמה על ידי המפקח, ביום הדיון [מ/10, מיום 21.4.10], ניתן לראות בבירור שבחודש נובמבר 2009 המבנה לא רק שלא היה גמור אלא שהיה במהלך בניה [בתמונה מש/4 ניתן לראות עבודות תפסנות ופרזול]. גם בהשוואה לתמונות הבאות מש/7 ניתן לראות את המשך הבניה והתקדמותה. ביום 9.11.09 נחתם צו ההפסקה המנהלי. כפי שיפורט להלן, צו זה הופר ברגל גסה על ידי המבקשת. המפקח העיד שהדביק את צו ההפסקה במקרקעין ביום 10.11.09 ואף מסר אותו בידי הפקידה במקום תוך שהוא משוחח טלפונית עם המבקשת עצמה, שלא היתה בעיר אותה עת. המבקשת עצמה העידה בבית המשפט שכאשר קיבלה את צו ההפסקה המנהלי וראתה אותו ביום 16.11.09 - "נתתי הוראה להפסיק את העבודות" [הדגשה שלי - א.ב.ג] כשהבינה המבקשת במהלך עדותה שאמירה זו מהווה הודאה בכך שהעבודות היו בעיצומן, ניסתה לטעון כי למעשה רק פירקה את התפסנות, ובלשונה - "...היה שם מבנה שעומד יותר משנה וחצי. הוא עבד ושימש מחסן לחומרי בניין. היו גונבים משם דברים. המבנה היה רק השלמנו עוד שתי שורות או שלוש שורות של בלוקים..." [הדגשה שלי - א.ב.ג.] איני נותן אמון בגרסתה של המבקשת. לטעמי אינה דוברת אמת והיא נאלצה לא פעם לסתור עדותה. טענתה של המבקשת כאילו המבנה היה גמור ועומד על תילו כבר מחודש אפריל 2009 הוכחה כלא אמת. בתמונות נראה שלא רק הורידו את התפסנות את גם המשיכו וביצעו עבודות ניכרות לאחר מכן, לרבות תוך התקנת פיגומים נוספים מאוחר יותר. מר יואב נעים, שנתן תצהיר מטעם המבקשת והובא על ידה לעדות, העיד בבית המשפט כי כאשר ביקר במקרקעין בין החודשים אפריל-מאי ואוגוסט 2009 ראה רק "שלד" וכי התמונה מש/2 משקפת את מצבו של המבנה כשראה אותו. [פרוט' עמ' 11]. איני נותן אמון בעד זה, שניכר היה שהוא מבקש לשוות למקום את שלא היה בו. עדותו עומדת בסתירה לעדותו של המפקח, שבה נתתי אמון. עדותו של מר נעים עומדת בסתירה אף לעדותו של בנה של המבקשת [מר דוד אבוקסיס], כמפורט להלן. מר נעים העיד כי על המבנה ישנן קשתות. קשתות אלו לא היו לפני חודש נובמבר ובתמונה מש/4 הם אינם נראים. מסקנתי היא שמר נעים מבלבל בין מצבו של המבנה כיום [כשהוא כולל קשתות] לבין מצבו אז ואיני יכול לתת אמון בעדותו. מר ג'קי דהן, אף הוא נקרא להעיד עבור המבקשת, העיד בבית המשפט שהבניה נעצרה באמצע וכי המבנה כפי שהוא ראה אז היה שונה מזה שהוא היום. גם בנה של המבקשת [מר דוד אבוקסיס], שהגיש מטעמה תצהיר, העיד כי הבניה החלה בתחילת חודש נובמבר 2009 או בסמוך לכך [פרוט' עמ' 12 ש' 6-10]: "ש: ...מתי התחלתם לבנות את המבנה ברחוב סמילנסקי, המבנה נשוא הצו. ת: אני זוכר מחודש פברואר 2009. המבנה אני לא יודע מתי הוא נבנה. ש: אני מציגה לך תמונה מש/1 מיום 9.11.09, האם זה נכון שבתקופה הזו התחלת לבנות את המבנה. ת: בתקופה הזו אולי שבוע שבועיים לפני." [הדגשות שלי - א.ב.ג] עדותו זו של בנה של המבקשת היא המשקפת את המציאות והיא היחידה מבין עדויות המבקשת התואמת את התמונות שהוגשו, ואשר מעידות כ"אלף מונים" על התקדמות הבניה. ביום 16.11.09 [הוא היום שלפי דברי המבקשת היא עצמה ראתה את צו ההפסקה השיפוטי] המבנה כבר עבר את גובה החומה החיצונית אך עדיין היה בשלבי בניה [מש/4] וביום 19.11.09 אף ניתן לזהות התקדמות בביצוע העבודה על ידי הוספת מספר שורות בלוקים [מש/5]. זאת אישרה כאמור המבקשת בעצמה, ובניגוד לצו ההפסקה המינהלי. עד ליום 23.12.09 עדיין נמשכה העבודה ובוצע טיח חיצוני לרבות עיצוב החלונות החיצוניים תוך הצבת פיגומי עץ לצד המבנה [מש/6]. גם ביום 21.4.10 עדיין המבנה אינו גמור וניכרים בו תוספות נוספות כגון קורות פנימיים. קשה לי להתעלם מהעובדה שהמבקשת, למעשה ובפועל, הפרה את צו ההפסקה שיפוטי, ולמרות שידעה על קיומו [לטענתה] ביום 16.11.09 המשיכה בפעולות הבניה וכיום המבנה אינו נראה כפי שנראה אז. הפרה זו של צו הפסקה שיפוטי, אינו רק חוסר תום לב שהוא רכיב נדרש בהגשת בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, אלא יש בה כדי להעיד על התנהלותה השלילית של המבקשת ולפגוע במידת האמון שבית המשפט ייתן לעדותה. אציין, כי גם ועדת הערר שדנה בערעור שהגישה המבקשת על החלטת הועדה המקומית לתכנון ולבניה שסירבה לבקשתה להקמת המבנה, עמדה על התנהלותה של המבקשת ועל כך שהעוררת לא צייתה לצו השיפוטי של בית המשפט [מש/21]. לא נתתי אמון גם בטענת המבקשת שבעת בניית המבנה הוא יועד לשמש כמחסן. מפרוטוקול הדיון שנערך בועדת הערר [מש/20] כמו גם מהודעת הערר עצמה [מש/19] עולה, מפיה של המבקשת עצמה, כי המבנה נבנה מלכחילה לשמש כגלריה. כמו כן, הוגש על ידי המשיבה תשריט הבקשה להיתר, שהגישה המבקשת ביחס למבנה, ואשר עליה חתמה בחודש אוקטובר 2010 [מש/16], וממנו עולה כי ייעוד המבנה לשמש כגלריה. מהתמונות ניתן לראות שהמבנה בנוי לכאורה על פי התוכנית שלגביה ביקשה המבקשת את ההיתר, ומכאן אני מסיק שמתחילת הבניה יועד המבנה לשמש כגלריה, וכי טענתה של המבקשת שבתחילה נבנה המבנה כמחסן - אינה אמת. בניגוד לעדותה של המבקשת ועדויותיהם של אלו שהובאו על ידה, בהם לא נתתי אמון [למעט, כאמור, בנה - דוד], אני כן נותן אמון בעדותו ובתיאורו של המפקח. עדותו של המפקח רציפה, נתמכת בתמונות רבות המתארות נכוחה את כל הליך הבניה, כמו גם את מצב המקרקעין בחודש יוני 2009 קודם לתחילת הבניה. כאמור, אני נותן אמון בגרסתו של המפקח שלוותה בתמונות. עדות זו לא הצליח ב"כ המבקשת לסתור בחקירה נגדית והיא רק התחזקה. לאור כל האמור, אני קובע, כקביעה עובדתית שבחודש יוני 2009 המבנה לא היה בנוי, וכי בנייתו החלה רק בתחילת חודש נובמבר, או בסמוך לכך. עוד אני קובע כי ביום 9.11.09 המבנה היה בשלבי בניה ראשוניים בלבד, וכי אף ביום 16.11.09 בניית המבנה היתה בעיצומה. אני קובע גם כי בנייתו של המבנה המשיכה אף לאחר שנמסר צו ההפסקה המינהלי בידיה של המבקשת, ואף במועד חתימת התצהיר שעמד בבסיס צו ההריסה המנהלי - לא היה המבנה בבחינת "עובדה מוגמרת". אני דוחה את טענת המבקשת לפיה המבנה היה בשימוש. לא זו בלבד שהוא לא היה גמור, אלא שהמבחן בשאלת אכלוסו של המבנה מתייחס, בין היתר, לשאלת ייעודו. אף אם אניח כי בשלב מסויים אחסנה המבקשת או מי מטעמה חומרי בניין בתוך המבנה, בניתו כאמור טרם הסתיימה. בוודאי שלא ניתן לומר שהמבנה אוכלס על פי ייעודו.  כשירותו של מהנדס העיר ליתן תצהיר בתמיכה לצו ההריסה טענה נוספת שהעלתה המבקשת, במהלך הדיון האחרון, היא שהמהנדס שחתם על תצהיר שעמד בבסיס צו ההריסה, לא היה כשיר להיות מהנדס העיר, במועד חתימת התצהיר, מכיוון שלא היה מהנדס רשום ורשוי שעה שלא שילם אגרה. טענה זו הועלתה במסגרת הדיון. היא לא נכללה בבקשה עצמה והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. יתרה מכך, למרות שהתקיים דיון ראשון בתיק זה כבר ביום 10.1.10, לא ביקשה המבקשת לתקן כתבי טענותיה ולהוסיף טענה זו. ב"כ המבקש טען במהלך הדיון שהתקיים ביום 21.4.10 כי כבר בדיון הראשון התגלה לו שהמהנדס אינו מוסמך. במסגרת החלטתי מיום 21.4.10, במהלך הדיון, נתתי דעתי לטענה זו ודחיתי בקשת המבקשת לתקן כתב טענותיה, מן הטעם שהיה בידה את כל הזמן להגיש בקשה מתאימה, למן הדיון שהתקיים ביום 10.1.10. התרתי את חקירתו של המהנדס בעניין זו אולם הבהרתי שאין בכך כדי לאפשר הרחבת החזית בניגוד לדין. כיום, ולאחר שהצדדים התייחסו לעניין זה במסגרת סיכומיהם, נותרתי בדעה שמדובר בהרחבת חזית אסורה. כתב הבקשה הוא אשר מגדיר את גדר המחלוקת ותוחם את השאלות הטעונות בירור, הן עובדתי והן משפטי. המבקשת בחרה את חזית טענותיה ואין היא רשאית, בשלב ההוכחות, לסטות מחזית זו. יתכנו אמנם מצבים בהם יאפשר בית המשפט הרחבת החזית, אולם זאת בכפוף להגשת בקשה מתאימה ולאחר שיוברר כי הבקשה נעשית בהזדמנות הראשונה לאחר שהתגלו עובדות חדשות, ובסמוך לגילויין. במקרה דנן, המבקשת טענה בעצמה כי אותו מידע עליו היא מבססת טענתה זו היה בידה במועד הדיון הראשון ביום 10.1.10. למרות זאת לא טרחה לבקש לתקן טענותיה ולא הגישה שום בקשה מתאימה. אציין עוד שאף לגופו של עניין אין בטענתה של המבקשת לעניין כשירותו של המהנדס כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי בתיק זה, כפי שיבואר להלן. מהנדס הועדה המקומית לתכנון ולבניה העיד כי הוא מהנדס רשום ורשוי בלשכת המהנדסים האזרחיים כמהנדס אזרחי משנת 1991 [פרוט' עמ' 18 ש' 28-29]. עוד העיד כי הוא קיבל בשנת 2009 דרישה לתשלום אגרת רישוי וביקש כי זו תשולם דרך גזברות העירייה. לטענת המהנדס, בשל תקלה לא שולמה האגרה. בסופו של דבר, כך העיד המהנדס, שולמה האגרה ואף כפל האגרה והַ-ראיה היא שלא ביקשו ממנו שום מסמכים זולת תשלום האגרה. המהנדס העיד כי הוא רשום, וכי הרישוי הוא עניין של אגרה בלבד [פרוט' עמ' 20]. כאמור, זו הוסדרה בסופו של דבר. סעיף 13 לחוק המהנדסים והאדריכלים, התשי"ח - 1958 [להלן: "חוק המהנדסים"] קובע כי: "מהנדס רשוי או אדריכל רשוי הרוצה לבצע בשנה פלונית פעולות האמורות בסעיף 12, ישלם תוך חודש ינואר של אותה שנה, ואם קיבל אותה שנה את רשיונו - תוך חודש ימים מיום קבלתו, אגרה שנתית שנקבעה בתקנות ; לא שילם אגרה כאמור - לא יבצע אותן פעולות, כל עוד לא שילם כפל האגרה; סעיף זה אינו חל על מהנדס רשוי או אדריכל רשוי שהוא עובד המדינה או בשירות צבא-הגנה לישראל. " סעיף 12 לחוק המהנדסים מסמיך את השר לייחד בתקנות פעולות למהנדסים שיש בידם רישוי. ואכן, בהתאם לסמכות זו הותקנו תקנות המהנדסים והאדריכלים (רישוי וייחוד פעולות), התשכ"ז-1967 [להלן: "תקנות הייחוד"]. עיון בתקנות הייחוד ובתוספת לתקנות אלו מלמד שהפעולות אותן על המהנדס לבצע לשם תמיכה בצו הריסה מנהלי, אינן כאלו המנויות בתקנות הייחוד. יתרה מכך, סבורני כי הסיפא של סעיף 13 לחוק המהנדסים, אשר מוציא את המהנדסים הרשויים עובדי המדינה מתכולתו, מלמד אף הוא על ההגיון שבדבר. בוודאי שלא ניתן לומר בהקשר זה שיש צורך וחשיבות בהבדל בין מהנדס הועדה המחוזית לתכנון ולבניה (שהוא עובד מדינה) לבין מהנדס הועדה המקומית שיתכן והוא עובד רשות מקומית. יתרה מכך, אני סבור, ומבלי צורך לקבוע לעניין זה מסמרות, שיש לזהות את הועדה המקומית כמוסד תכנון מקומי שהוא חלק ממוסדות התכנון הכלליים במדינה. הפעולה שהוטלה על מהנדס הנותן תצהיר לפי סעיף 238א(א) לחוק היא, באופן יחסי, פעולה פשוטה. היא מתייחסת בעיקרה לעובדות בסיסיות: האם ניתן היתר להקמת הבניין; אם כן - האם הבניין המוקם חורג מן ההיתר; האם הקמת הבניין נסתיימה, ואם כן - מתי; האם הבניין אוכלס, ואם כן - במשך כמה זמן. אין צורך, ואף אין היגיון, לדרוש כי התפקיד המוטל על מהנדס לפי סעיף 238א(א) יבוצע אך ורק על-ידי מהנדס רשוי. אדרבא, העובדה שסעיף 238א(א) מאפשר הסמכה של מהנדס אחר לצורך חתימה על התצהירים, מבלי שאותו מהנדס חייב להיות מהנדס רשוי, מלמדת שאין צורך שהמהנדס שחותם על תצהיר לצורך צו הריסה מנהלי לפי סעיף זה, יהיה מהנדס רשוי [השוו רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו נ' רפאל עורקבי [פ"ד מח(2) 397, בעמ' 404]. חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), התשנ"ב - 1991 קובע אכן את תנאי הרישוי כתנאי כשירות למהנדס רשות מקומית. ואולם, אין לומר כי כל פגם, יהיה אשר יהיה, בתנאי הכשירות - יאיין ממילא את כל הפעולות שביצע אותו מהנדס שמונה. בעניין זה יש חל הכלל של נפסדות ובטלות יחסית שתיבחן בכל מקרה לגופו. יש להבחין לעניין זה בין עצם כהונתו של המהנדס ותנאי בחירתו לבין פעולות שביצע תוך כהונתו. כבכל הליך מנהלי, גם בהליך של תקיפת צו הריסה מנהלי אין לומר מראש כי כל פגם בצו ההריסה המנהלי או בהליך הוצאתו יגרור מניה וביה ביטולו המיידי של הצו. יש להבחין בין הפגם לבין נפקותו. ייתכן שפגם כלשהו יוביל בנסיבות מסוימות לבטלות מעיקרא, בתנאים אחרים תוצאתו תהא נפסדות, ואילו במקרים שונים לא תהא לו נפקות כלשהי. כך אף בענייננו: לא ניתן לומר מראש מתי פגם או עילה שאינם כלולים בסעיף 238א(ח) לחוק תוצאתם תהא בטלות מעיקרא. התשובה תלויה בנתונים של המקרה הספציפי [השוו עע"מ 3518/02 ר'גבי נ' יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(1) 196]. למרות שלא מצאתי חובה שעל המהנדס המגיש תצהיר לצורך צו הריסה מינהלי, להיות מהנדס רשוי, יתכן והיה ראוי שהמהנדס ישלם אגרה. ואולם, בוודאי שאין מדובר, במקרה שלפנינו בפגם חמור שיש בו כדי להביא לבטלות צו ההריסה המנהלי. הטעם לכך נעוץ בעובדה שהפעולות אותן עליו לבצע לצורך צו ההריסה המנהלי, לא יוחדו בתקנות הייחוד למהנדס רשוי. במקרה שלפנינו הפגם הוא באי תשלום אגרת הרישוי. העובדה היא שמיד לאחר שהאגרה שולמה חודש הרישיון ולא היה צורך בהוכחת תנאי הכשירות עצמם. לפיכך, אני קובע שמדובר במקרה זה בפגם טכני שאף תוקן בתחילת 2010. אוסיף עוד, שכאשר שוקל בית המשפט משקלם של פגמים בהליכים מנהליים, הוא מביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי וגם את תום הלב של המבקש. כפי שיפורט להלן, המבקשת שלפנינו נעדרה תום לב והאינטרס הציבורי מחייב הוצאת צו ההריסה, לא כל שכן כאשר הבניה נעשתה תוך הפרה של צו הפסקה מנהלי ושיפוטי. ב"כ המבקשת צירף לסיכומיו מסמך שלא הוגש במהלך הדיון. אין בכוונתי לקבל מסמך זה. אני רואה בחומרה את הניסיון לצרף מסמך בשלב הסיכומים. בטח ובטח כאשר מדובר בניסיון לתמוך בטענה שכבר קבעתי לגביה שהיא מהווה הרחבת חזית אסורה. סופו של דבר, אני דוחה טענה זו של המבקשת, ולמעלה מן הצורך [שכן הטענה לא נכללה בבקשה המקורית] אני קובע כי אין באי תשלום האגרה על ידי המהנדס כדי לגרוע מתוקפו של התצהיר לצורך תמיכה בצו ההריסה המנהלי. חוסר תום לב מצד המבקשת ההליך של תקיפת צו הריסה מנהלי הינו הליך שנמצא על התפר שבין המשפט הפלילי למשפט המנהלי והוא ניזון משני עולמות משפטיים אלו. צו הריסה מנהלי, כשמו כן הוא - מעשה מנהלי שתקיפתו הינה בעלת מאפייני תקיפה מנהליים. לפיכך, על המבקש לבטל צו הריסה מנהלי, חלות החובות המוטלות על העותר במשפט המנהלי המבקש מבית המשפט לעכב או לבטל פעולה של הרשות המנהלית, והכלל הראשון הוא כי על המבקש את ביטול הצו המנהלי לפעול כשידיו נקיות [השוו ע"פ (חי') 1543-05-09 עדנאן אגבאריה נ' מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה - צפון חיפה (פורסם במאגר "נבו")] כאמור, במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שהמבקשת המשיכה לבנות את המבנה אף לאחר שקיבלה צו הפסקה מנהלי (שאף אושר על ידי בית המשפט), אלא שהמשיכה ועשתה כן אף לאחר שהומצא לה צו ההריסה המנהלי. מבקשת שכזו אינה רשאית לעשות דין לעצמה ובאותה עת לפנות בבקשה לסעד מבית המשפט. די בכך על מנת לדחות את בקשתה. בוודאי שהמבקשת אינה רשאית לטעון לפגם טכני בנוגע לכשירות המהנדס, כאמור לעיל, שעה שהיא עצמה מפרה ביודעין צווים של בית המשפט. קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 238א(א) לחוק כאמור, קבעתי שביום חתימת התצהיר המבנה לא היה גמור. בכל מקרה המבנה לא היה גמור ביום 16.11.09. בוודאי שלא היה מאוכלס על פי ייעודו. לעניין זה, אדגיש, כי הנטל רובץ לפתחה של המבקשת להוכיח כי הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת [השוו רע"פ 634/97 אילן נקש ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לעיר בני ברק (פורסם במאגר "נבו"); ע"פ 9019/09 וחידי סייד שויקי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (פורסם במאגר "נבו")]. בנטל זה לא עמדה המבקשת. טענת המבקשת לפיה המבנה גמור מחודש אפריל 2009 לא רק שלא מצאה תימוכין ונדחתה על ידי, אלא הוכח אחרת, כפי שפורט לעיל. כאמור, בנה של המבקשת העיד בעצמו שהבניה החלה רק בתחילת חודש נובמבר 2009 או בסמוך לכך. גם טענת המבקשת, שעלתה לראשונה בסיכומיה והרומזת בדבר מודעותו האישית של המהנדס, אין בה ממש. עד לתיקון 43 לחוק נדרש המהנדס לציין בתצהירו לפי ידיעתו האישית. במסגרת תיקון זה לא נדרשת ידיעה אישית ומספיק שידיעת המהנדס תהיה מבוססת על ידיעה אישית של אדם אחר הפועל מטעמו. בעניינינו - המפקח [ראו למשל ע"פ (י-ם) 30415/06 עלי עליאן נ' מדינת ישראל - עיריית ירושלים (פורסם במאגר "נבו"); ע"פ (י-ם) 7696/03 סיף אלדין אלברג'קלי נ' היועץ המשפטי - עיריית ירושלים (פורסם במאגר "נבו")]. משאין מחלוקת שלמבנה אין היתר בניה, אני מוצא וקובע שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 238א(א) לחוק, לחתימת צו ההריסה המנהלי. האם קיימות עילות לתקיפת צו ההריסה המנהלי התופעה של בניה ללא היתר היא לצערנו תופעה נפוצה וראויה לגינוי ולהכחדה. גם השיטה של "נבנה ונבקש" [בפראפרזה על "נעשה ונשמע", דהיינו - נבנה ונבקש את ההיתר לאחר מכן] ראויה לגינוי שכן היא מצביעה על זלזול לא פחות בחוק ובסדר הציבורי. אין לעבור על סדר היום עם שיטה שמבקשת להעמיד את קובעי מדיניות התכנון בפני עובדה מוגמרת. לפיכך, נפסק, כי יש לפעול במדיניות ענישה תקיפה ומחמירה ביותר לשם עקירתן של תופעות אלו מן השורש. אחד הכלים העומדים בפני מוסדות התכנון לשם התמודדות על הבניה הבלתי חוקית הוא הכלי של צו הריסה מנהלי, שנועד למנוע קביעת עובדות בשטח [רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר "נבו"); ע"פ 10505/03 אזולאי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר "נבו")]. האינטרס הציבורי מחייב הריסה מהירה של מבנים שנבנו שלא כדין, ובוודאי כאלו שנבנים תוך הפרה של צו הפסקה שיפוטי. משניתן צו הריסה מנהלי כדין, עילות הביטול תהיינה מצומצמות. סעיף 238א(ח) לחוק קובע את הכלל ולפיו - "לא יבטל או יתלה בית המשפט צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח לו שהבנייה בגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת." ההליך שבפנינו הינו הליך מנהלי באופיו, בו מבוקשת ביקורת שיפוטית על הפעלתה של סמכות מנהלית. ככל ביקורת שיפוטית על הפעלת סמכות מנהלית, אף ביקורת זו מצומצמת ובית המשפט אינו נכנס בנעלי הרשות המנהלית ואינו מחליף שיקול דעתה. עילות הביקורת במסגרת הליך זה הינן מצומצמות לכדי שתי עילות בלבד: העילה הראשונה עניינה בכך שהבניה נעשתה כדין, ואילו העילה השניה עניינה בכך שהצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת [ראו ר"ע 273/86 חנניה פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מ(2), 445]. בעע"מ 3518/02 רמזי נ. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים [פ"ד נז (1) 196] הרחיב בית המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית ואיפשר להעלות טענות נוספות לפגמים בצו הריסה מנהלי, אולם נקבע כי בית המשפט ישעה לטענות בדבר פגמים נוספים אם יהיו אלה פגמים חמורים העושים את הצו לבטל מעיקרו. כאמור, אין זה המקרה שלפנינו. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר העובדה כי הבניה בוצעה שלא על פי היתר כדין, ואין מחלוקת שהיה צורך בהיתר שכזה. משקבעתי שהמבנה לא היה גמור, ולא היה מאוכלס, ומשדחיתי את טענותיה הנוספות של המבקשת שעניינן כשירותו של המהנדס עצמו, אני קובע שאין עילה לביטול צו ההריסה המנהלי. סוף דבר לאור כל האמור, לא מצאתי כל מקום לביטול צו ההריסה המנהלי, ולפיכך הנני דוחה את הבקשה לביטולו. על מנת לאפשר ביצוע ההריסה, ובתוקף סמכותי לפי סעיף 238א(ט) לחוק, אני קובע כי מנין 30 הימים לביצוע הצו יחל ביום 18.7.2010. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה לבקשה זו, בסך של 10,000 ש"ח. בקביעתי זו (לעניין ההוצאות) הבאתי בחשבון, בין היתר, את הרחבת החזית האסורה, הניסיון לצרף מסמך בשלב הסיכומים, ללא אישור, וקביעותיי לעיל לעניין תום הלב. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. הריסת מבנהצו הריסהצוויםמבנהמחסן