ביטול רישיון במקרקעין

הכלל הוא כי רישיון, בעיקר כזה הניתן ללא תמורה, "איננו הסכם במובן החוקי של המילה.

רישיון כזה מתפרנס מרגע לרגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון". (ע"א 96/50, צינקי נגד ויקטור, פ"ד ה' (1) 474, 479.

עם זאת, הכללים בנושא ביטול רישיון אינם גורפים ומוחלטים, והכלל הוא ש"כל רשות ורשות ותנאי ביטולה, תלויים בנסיבותיה המיוחדות שלה" (ע"א 346/62, רכטר נגד מנהל מס עיזבון ירושלים, פ"ז יז 701, 710).

לעניין ביטול הרישיון, על בית המשפט להתחשב בין היתר בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון בציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת ההסתמכות על הרישיון ובנזק שנגרם עקב ביטולו (ע"א 496/82, תחסין מוחי אלדין כנען נגד אחמד עבד אלטיף, פ"ד נג (3) 151, 168.


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול רישיון במקרקעין:

המחלוקת וההליכים הקודמים בתיק

  1. התובעת היא נציגה של הכנסיה הרוסית הפרובוסלבית בישראל. התובעת מחזיקה במתחם הידוע כגוש 3005 חלקה 4, בסמוך לרח' בני ברית במרכז ירושלים (להלן: המתחם). הנתבע מתגורר מזה שנים רבות במבנה המצוי בשטח המתחם, אשר היה בעבר שני מבנים שונים שאוחדו על ידי הנתבע. התובעת טוענת כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות עבור המבנה בו הוא מתגורר מספר שנים, ועל כן הגישה את התביעה שבפני בה נדרש הנתבע לפנות את המבנה על שני חלקיו, ולשלם דמי שימוש ראויים בגין המבנה והחניה הסמוכה לו.
  2. הנתבע ביקש לסלק את התביעה על הסף, בטענה שהתובעת איננה אישיות משפטית ואינה יכולה לתבוע. לאחר שהוגשו סיכומים בנושא זה ניתנה ביום 3.3.08 החלטה הדוחה את הטענה. זאת, הן משום שהדין מאפשר להכיר בתובעת כבעלת נכסים ועל כן כבעלת כשירות משפטית לתבוע ולהיתבע, הן משום שהנתבע מנוע מלהעלות טענה זו לאחר שהתקשר עם התובעת בהסכם שכירות. טענה זו וטענות דומות לה הועלו גם בסיכומיחם שהוגשו בסיום התביעה כולה, ומובן שמה שנקבע בהחלטת הביניים תקפו יפה גם במסגרת פסק הדין הסופי.
  3. הליך נוסף שהתקיים בשלבים המוקדמים של התיק הוא גביית עדות מוקדמת: ב"כ התובעת הגיש בקשה לשמוע את עדותו של ארכיבישוף ניקולאי. על פי האמור בבקשה, העד הוא החתום על חוזה השכירות של הנכס בשם התובעת, "ויכול למסור עדות בשאלות רבות השנויות במחלוקת בתיק זה"ועדותו עשויה להיות קריטית לתובעת". עוד נאמר בבקשה כי "העד הינו בן 80 ומקום מגוריו הינו עיר איז'בסק בצפון – מזרח רוסיה ובימים הקרובים יבצע עליה לרגל לירושלים לקראת חגיגות 160 שנה לתובעת". הבקשה נומקה גם בגילו ומצב בריאותו של העד, ובכך שאין במקום מגוריו של העד אמצעים המאפשרים מסירת העדות ב"וידאו קונפרנס". בהתחשב בנימוקים אלה נקבע מועד לשמיעת העדות בתוך מספר ימים, בכפוף להפקדה כספית שהופקדה.

בסופו של דבר נשמעה עדות מוקדמת, אך היא לא היתה עדותו של הארכיבישוף ניקולאי כי אם עדות הארכיבישוף פנטילימון. לתוכן העדויות אתייחס בהמשך.
טענה מקדמית – זכותה של התובעת לתבוע


ציינתי לעיל שהנתבע העלה טענת סף בנוגע לאישיותה המשפטית של התובעת וזכותה לתבוע. בסיכומים מטעמו העלה הנתבע טענה נוספת, לפיה התובעת לא טענה ולא הוכיחה בראיה כלשהי את היותה בעלים של הנכס נשוא התביעה או בעלת זכויות אחרות בו, ומכך יש להסיק שהיא איננה בעלת זכויות.
נראה לי כי בדומה לנימוקי החלטת הביניים מיום 3.3.08, גם כאן ניתן מבוססת התשובה לטענה על עקרון המניעות: הנתבע מתגורר כבר עשרות שנים בנכס אשר עד הגשת התביעה לא היה ספק שהזכויות בו נתונות לתובעת. כפי שיתברר להלן, הנתבע חתם עם התובעת על הסכם שכירות מוגנת, והוא טוען לזכות דיירות מוגנת בנכס בו הוא מתגורר. הנתבע אף שילם לתובעת תשלומים רבים לאורך השנים, ולטענתו קיבל את הסכמתה לשינויים שונים שבוצעו בנכס. במצב זה אין התובע ראוי להישמע בטענה שלתובעת אין זכויות בנכס, ואילו היתה טענתו נשמעת, הרי המסקנה הברורה והמיידית היא שאף הוא לא רכש כל זכות, שהרי אין התובעת יכולה להקנות לנתבע זכויות שאינן נתונות לה.

לצורך הכרעה בזכויות בחלק המבנה השנוי במחלוקת, כפי שיפורט להלן, אין צורך בהכרעה לגבי זכויותיה של התובעת עצמה, והיא היתה רשאית להרשות לנתבע לעשות שימוש בנכס גם אם איננה בעלת המתחם או אם קיים ספק מסויים לגבי זכויותיה.
על כן אני דוחה גם טענה מקדמית זו שהועלתה על ידי הנתבע.
זכויות התובע במבנה "הנוסף"


אין מחלוקת על כך שביום 4.1.79 נחתם בין התובעת לבין הנתבע הסכם שכירות מוגנת המתייחס למבנה נשוא התביעה, בשטח של 12 מ"ר. חלק זה ייקרא להלן המבנה המקורי. ההסכמה בנושא זה מבוססת בין היתר על כך שבידי הצדדים קיים חוזה השכירות המוגנת, וכן קיימים כתבי טענות בכתב תביעה שהוגש בעבר נגד התובע בת"א 1294/79 בבית משפט השלום בירושלים, בו נתבע הנתבע בתיק שבפני והתובעת צורפה כצד ג', ומהם עולה כי קיומו של חוזה שכירות בין התובעת לנתבע. נושא המחלוקת בין הצדדים הוא החלק הנוסף של הנכס, בשטח של כ-14 מ"ר, שייקרא להלן החלק הנוסף.

7. התובעת טוענת כי במועד כלשהו בשנות ה-80 החל התובע לעשות שימוש בשטח הנוסף, שנצא בין המבנה המקורי לבין הגדר המזרחית של המתחם בצמוד למבנה המקורי. הוא חיבר בין המבנים, בנה גלריה למבנה הנוסף באופן שהגדיל את השטח שניתן לעשות בו שימוש, והשתמש בשניהם יחד למגורים. התובעת מודה בכך שהסכימה למעשי התובע, ועל כן טוענת שיש לראותו כבר רשות בנכס.
הנתבע חולק על עובדות אלו: בכתב הגנתו טען הנתבע כי המבנים המצויים בכל שטח המתחם היו בעבר מושכרים לד"ר הלנה כגן, רופאת ילדים ידועה בירושלים, והיא השכירה אותם בשכירות משנה, בידיעת התובע ובהסכמתה, לדיירים שונים. הנתבע הוסיף ופירט בכתב ההגנה כי בזכות כישוריו כנגד אומן ביקשה ממנו הד"ר כגן לתחזק רהיטי עץ עתיקים שהיו ברשותה, ולצורך כך העמידה לרשותו את החלק הנוסף, ששימש כבית מלאכה. מאז שנת 1968 שימש החלק הנוסף כבית מלאכה של הנתבע, במעמד של שוכר משנה של הד"ר כגן, ואף שילם לה דמי שכירות. הוא שילם חשבונות חשמל בגין המבנה. עם פטירתה של הד"ר כגן הפך הנתבע עצמו, לטענתו, לדייר מוגן בבית המלאכה. או אז פנה הנתבע אל נציגי התובעת, הציע להם לשכור את המבנה המקורי בשכירות מוגנת, והבהיר לארכימנדריט ניקולאי כי בכוונתו לאחד את שני המבנים ולהשתמש בהם למגורים. בעקבות זאת נערך בשנת 1979 הסכם השכירות לגבי המבנה בן 12 מ"ר, כשהמבנה האחר היה מושכר לו עוד קודם לכן ולכן לא נכלל בהסכם. הנתבע טען, איפוא, כי החלק הנוסף הוא חלק המבנה שהושכר לו במקור, ואילו המבנה המקורי נוסף מאוחר יותר.
8. מפירוט זה של הטענות ניתן ללמוד כי שני אנשים היו מעורבים בהסכמים בין הצדדים: הארכיבישוף ניקולאי והנתבע עצמו. הארכיבישוף ניקולאי הוזמן להעיד והתאפשרה לו מסירת עדות מוקדמת, אך הוא לא הופיע. במועד הדיון הודיע ב"כ התובעת כי העד אינו חש בטוב ולכן הגיש בקשה להעיד עד אחר במקומו – הארכיבישוף פנטילימון. מעדותו של עד זה התברר כי הכרותו את העובדות היתה מוגבלת, וודאי שלא ניתן לומר לגביו את שנטען לגבי הארכיבישוף ניקולאי – שהוא החתום על חוזה השכירות ויכול להבהיר שאלות רבות שבמחלוקת. כך, לדוגמא, העיד העד כי מבין הדיירים במתחם הוא זוכר את הגב' כגן, אך אינו זוכר את כל הדיירים האחרים (פרוטוקול העדות המוקדמת עמ' 16 שורות 7-10). הוא לא ידע דבר על הסכם השכירות המוגנת בין התובעת לבין הנתבע 0פרוטוקול עמ' 17 שורות 8-12), ולא ידע אם פגש אי פעם בתובע אם לאו (שם, שורות 8-23).כל שהעד יכול היה להעיד לגביו הוא מסמכים שהיו ברשות המשלחת, ללא יכולת של ממש להוסיף עובדות (כך עולה מכל מהלך עדותו של העד, וראו לדוגמא מראי המקום שפורטו לעיל וכן עמ' 20, 21).
9. לא הוצג תיעוד רפואי או אחר כלשהו לגבי מצבו הרפואי של העד המקורי – הארכיבישוף ניקולאי, שבגינו נמנע ממתן עדות. התובעת לא הביאה אותו כעד גם מאוחר יותר במהלך שמיעת הראיות בתיק כסדרו. בנסיבות אלו יש לזקוף לחובת התובעת את הימנעותה מהזמנה לעדות של העד הטוב ביותר שהעובדות מצויות בידיעתו האישית.
10. עם זאת, הנתבע אינו יכול להיבנות ממחדל זה של התובע, משום שהוא עצמו לקה באותו מחדל ואף גרוע מכך, שכן לנתבע לא היו כלל עדים מטעמו. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית מפורט. אולם במועד ההוכחות הודיע בא כוחו כי הוא מוותר על עדותו בשל מצב בריאותו של הנתבע "שלא מאפשר לו את הסטרס הזה", בנוסף לכך שלא הובאו ראיות לתביעה. הראיות היחידות הקיימות מטעם הנתבע הן הנספחים שצורפו לתצהיר אשר הוגשו בהסכמת הצדדים. הנספחים כוללים קבלות מחברת החשמל ואישורים על העברת תשלומים שונים לתובעת. התשלומים יידונו בהמשך. לענייננו רלוונטיות הקבלות מחברת החשמל.
11. המסמכים מחברת החשמל כוללים שתי קבלות על פקדונות מחודש דצמבר 1972, על שמו של הנתבע לכתובת רח' הנביאים 64, התואמת את מיקום הנכס נשוא התביעה; אישור על חיבור מונה לאותה כתובת מחודש ינואר 1073; חשבונות חשמל ששולמו מהשנים 1973, 1974, 1975, 1978, 1979 ומאוחר יותר. הנתבע מבקש ללמוד ממסמכים אלו על כך שהתגורר בפועל בנכס נשוא התביעה גם לפני החוז מ-1979, ומכך לבסס את גירסתו שהוא דייר מוגן בנכס.
12. חשבונות החשמל שהוגשו אכן עשויים לשמש כתמיכה מסויימת לגירסת הנתבע. אולם הם אינם מהווים ראות טובות די הצורך כדי "לשאת על גבם" את הגירסה כולה. העובדה שהנתבע הוא ששילם את החשבונות מתיישבת אמנם עם אפשרות שהנתבע שכר את הנכס, אולם אינה מהווה הסבר סביר יחיד. יתכן שהנתבע השתמש ביחידה זו, למגורים או כבית מלאכה, לאו דוקא כשוכר אלא במעמד אחר, כגון בר רשות. האפשרות של מתן רשות מתיישבת עם טענת הנתבע (בכתב הגנתו) לפיה ביצע עבור הדיירת, ד"ר כגן, עבודות של שימור רהיטים. מכל מקום, טענת הנתבע לפיה רכש מעמד של דייר מוגן בנכס היא טענה עובדתית הטעונה הוכחה.
13. אציין כי גם בתצהיר העדות הראשית שהגיש הנתבע, אשר איננו חלק מן הראיות בתיק כיון שהנתבע לא נחקר לגביו, לא נטען במפורש כי הנתבע הפך עוד בחייה של ד"ר כגן לשוכר מוגן בנכס. בתצהיר טען הנתבע לזכות חזקה, ואינו מפרט האם, מתי ולמי שילם דמי שכירות עבור המבנה הנוסף. כך שלא ברור כלל כיצד ומתי הפך כטענתו לדייר מוגן במבנה זה. כך או כך, הנתבע בחר שלא להעיד ולמעשה משך את תצהירו ולא ניתן להסתמך עליו. אין, איפוא, בפני גירסה מטעם הנתבע. הנתבע הוא אמנם אדם מבוגר, אולם גם אנשים קשישים וחולים מעידים בבתי המשפט חדשות לבקרים, ואין בגילו של הנתבע בלבד כדי למנוע ממנו מתן עדות. יתכן שמפאת גילו אין לראות את הנתבע כמי שנמנע מהבאת ראיות שברשותו, ולזקוף הימנעות זו לחובתו. אך מאידך גיסא לא ניתן לקבל את טענת הנתבע שלא הוכחה כלל בדבר מעמד של דייר מוגן שהיה לו במבנה הנוסף.
14. המסקנה היא שיש לראות את הנתבע כדייר מוגן במבנה המקורי וכבר רשות במבנה הנוסף.
האם שולמו דמי השכירות על ידי הנתבע כסדרם


התובעת טענה כי הנתבע לא עמד בתשלום דמי השכירות לנכס. יצויין כי לא היתה הבחנה ברורה בין שני חלקי המבנה, ולא הובהר הבסיס לחישוביהם. התובעת טוענת כיום כי דמי השכירות ששולמו היו עבור המבנה המקורי בלבד ולא עבור המבנה הנוסף. הנתבע טוען כי סכום דמי השכירות ששולמו הוגדל והדבר מבטא את תוספת המבנה הנוסף.
העדה המשמעותית בעניין זה היתה הגב' אינוקיניה נינה שהעיד המטעם התובעת. כמו כן הוגשו בהסכמה אישורים וקבלות על תשלום דמי שכירות מטעם הנתבע. בתצהירה של העדה נכתב כי בעבר התובע לא שילם את דמי השכירות כסדר ונשלח אליו מכתב התראה בשנת 1990 (סעיף 6 לתצהיר). גורלה של פניה זו לא הוברר, אולם בהמשך הצהירה העדה כי בשנת 2004 במסגרת בדיקת הזכויות של השוכרים בנכס "הובא לתשומת לב הנתבעת כי התובע שוב אינו משלם את דמי השכירות כסדרם ועושה שימוש בשטח הנוסף ובחצר בלי לשלם את דמי השכירות" (סעיף 11 לתצהיר). לתצהיר צורפה התכתבות בין ב"כ התובעת לבין ב"כ הנתבע בנוגע לתשלום דמי השכירות. מהם עולה כי הנתבע שילם סכום מסויים ונמנע מתשלום סכומים נוספים. אציין כי מדובר בסכומים פעוטים, שכן דמי השכירות השנתיים עבור הנכס בו היה התובע דייר מוגן עמדו על מאות ₪ בודדות לשנה.
בתצהירה של העדה אין פירוט של ההנחות העומדות בבסיס תחשיבה של התובעת, סכום הבסיס של דמי השכירות ופירוט ההעלאות שחלו. לנושא זה משמעות כיון שסכום החוב שנוי במחלוקת. כשנשאלה העדה על מה מבוסס החישוב, לא ידעה להשיב על כך והשיבה כי עורך הדין צריך לעשות חישוב (פרוטוקול עמ' 17 שורות 2 -6).

בחקירתה הנגדית של העדה התברר כי היא הגיעה לישראל רק בחודש אוקטובר 2003 ואין לה ידיעה אישית על העובדות מלפני מועד זה. עוד התברר כי עדותה מבוססת על מסמכים שנמצאו אצל התובעת (פרוטוקול עמ' 8). העדה עומתה עם מסמכים שהוצגו מטעם הנתבע המעידים על כך ששולמו דמי שכירות בחלק מן המועדים הנתבעים, ולא יכלה להשיב על כך ולהבהיר מדוע נתבעים דמי השכירות לתקופות ששולמו (פרוטוקול עמ' 17, 18). העדה העידה כי קיים רישום מסודר של דמי השכירות ששולמו, במחברת או במחשב 0פרוטוקול עמ' 16 שורות 16-22), אולם התובעת לא הציגה את הרישומים שבידיה, את הראיות הטובות ביותר, ועובדה זו נזקפת לחובתה. בסיום חקירתה הודתה העדה בכך שברישומים שבמחברת בפרט, ובידי התובעת בכלל, נפלו שגיאות והיה צורך בתיקון הסכומים לאור המסמכים שהוצגו על ידי הנתבע (עמ' 18 שורות 2-10).
18. מן האמור עולה כי לא ניתן לבסס את התביעה הכספית לתשלום דמי שכירות בגין המבנה המקורי על עדותה של העדה או על רישומי התובעת, כך שהתביעה הכספית לתשלום דמי השכירות בגין המבנה המקורי נדחית.
דמי השכירות הראויים למבנה הנוסף:
19. הנתבע טען כי שילם עבור שכירת המבנה הנוסף, וכי התשלום נעשה על ידי הגדלת דמי השכירות ששולמו לנכס כולו, שאת כולו שכר בשכירות מוגנת.
הטענה שגם המבנה הנוסף הושכר בשכירות מוגנת נדחתה על ידי לעיל. ממילא נדחית גם הטענה שדמי השכירות ששולמו כללו גם את המבנה הנוסף. דינה של טענה זו להידחות גם בשל העובדה שהנתבע עצמו לא העיד ועל כן לא הוכיח את הטענה ששילם דמי שכירות. המסמכים שהוגשו בנוגע לתשלומים הם אסופה של מסמכים ספורדיים, חלקם קשים לקריאה, אין בהם כדי להציג נתונים קוהרנטיים וברורים ולא ניתן לראות בהם תחליף לעדותו של הנתבע עצמו.
20. התשלום עבור המבנה הנוסף איננו דמי שכירות אלא שכר ראוי. גובה התשלום לא נקבע בין הצדדים ועל כן יש לקבעו עתה, בדיעבד.
21. קודם שאדון בגובה הסכום לתשלום, יש לקבוע את המועד הנכון לתחילת החיוב בתשלום. כאמור, זכותו של הנתבע במבנה הנוסף היא של בר רשות. לזכות כזו פנים וצורות רבות. רשות להשתמש בנכס יכולה להינתן בתמורה או שלא בתמורה. משניתנה לנתבע הרשות להתגורר בנכס, ולא נתבע ממנו תשלום נוסף במשך שנים רבות, יכול היה הנתבע להניח כי מדובר ברשות ללא תמורה. לכן אין לחייבו בתשלום עבור השימוש במבנה הנוסף כל עוד לא הועלתה כלפיו דרישה לתשלום.
הדרישה הראשונה כלפי הנתבע לתשלום דמי שימוש ראויים עבור המבנה הנוסף הועלתה במכתבו של ב"כ התובעת מיום 16.11.04, נספח ה' לתצהיר אינוקיניה נינה. על כן אני קובעת את מועד החיוב לתשלום בדמי השימוש זמן סביר לאחר פניה זו, מיום 1.1.05.
22. התובעת הגישה חוות דעת שמאי מטעמה המתייחסת לגובה דמי השימוש הראויים. השמאי לא נחקר, בשל אי הבנה בין באי כח הצדדים. כך, מחד גיסא אין חקירה של השמאי, אך מאידך גיסא לא ניתן לראות את הנתבע כמי שהסכים לחוות הדעת.
23. בחוות הדעת נקבע גובה דמי השימוש עבור הנכס הנוסף בסך 4,200$ לשנה. השמאי מציין בחוות דעתו כי הנכס הוא חלק מדירה ומהווה המשך דירה לחדר מגורים הבנוי בצמוד (סעיף 4.2.1 לחוות הדעת). מאידך, שווי השימוש נקבע על ידי השמאי כדמי שימוש לדירה עצמאית (סעיף 7.3.1 לחוות הדעת). ההתייחסות למבנה הנוסף בלבד כאילו מדובר בדירה עצמאית אינו עולה בקנה אחד עם המציאות, כפי שיובהר להלן:
בפועל, המבנה הנוסף מצורף למבנה המקורי ושניהם יחד מהווים דירת מגורים. גודל המבנה הנוסף על פי חוות דעת השמאי (המבוססת על מדידה על ידי מודד) הוא 14.5 מ"ר בצירוף גלריה בשטח כ-10 מ"ר. גובה המבנה המקורי הוא כ-12 מ"ר. בשל גודל המבנים, ברור לכל שכל אחד מהחלקים קטן מכדי לשמש כיחידת מגורים עצמאית, ורק צירוף היחידות מאפשר שימוש כזה. על כן במקרה זה השלם עולה על סכום חלקיו: לא ניתן לקבוע את שוויו של כל אחד מהחלקים במנותק מהשני על פי שווי של נכס למגורים, שכן השימוש למגורים אינו אפשרי אלא בצירוף שני החלקים.
קושי נוסף בחוות דעת השמאי נוגע לכך שהחלק השני של המבנה, המבנה המקורי, מושכר לנתבע בשכירות מוגנת. גם בהקשר זה ברור שכאשר חלק ממבנה אינו ניתן להשכרה ולשימוש בשוק החופשי, וללא אותו חלק לא ניתן לעשות שימוש למגורים במבנה, הרי שהדבר משפיע גם על חלק המבנה שחוק הגנת הדייר אינו חל עליו.
24. כאמור, השמאי לא נחקר ושאלות אלו לא הוצגו בפניו. אין בפני נתונים חלופיים לקביעת שווי הנכס בהינתן עובדות אלו. עם זאת, לא ניתן לקבוע כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה כלל שכן הוגשה חוות דעת לגבי הנכס. על כן אני קובעת את דמי השימוש הראויים על דרך אומדן בסכום של 1,000$ לשנה. על הנתבע לשלם דמי שכירות בסכום זה החל מהמועד שקבעתי לעיל, ביום 1.1.05.
תביעת הפינוי
25. התובעת ביקשה בכתב התביעה סעד של פינוי הנתבע מן הנכס. הכלל הוא כי רישיון, בעיקר כזה הניתן ללא תמורה, "איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מרגע לרגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון". (ע"א 96/50, צינקי נגד ויקטור, פ"ד ה' (1) 474, 479. עם זאת, הכללים בנושא ביטול רישיון אינם גורפים ומוחלטים, והכלל הוא ש"כל רשות ורשות ותנאי ביטולה, תלויים בנסיבותיה המיוחדות שלה" (ע"א 346/62, רכטר נגד מנהל מס עיזבון ירושלים, פ"ז יז 701, 710). לעניין ביטול הרישיון, על בית המשפט להתחשב בין היתר בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיוןף בציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת ההסתמכות על הרישיון ובנזק שנגרם עקב ביטולו (ע"א 496/82, תחסין מוחי אלדין כנען נגד אחמד עבד אלטיף, פ"ד נג (3) 151, 168.
26. במקרה הנוכחי, הרשות להשתמש בנכס ניתנה לנתבע עוד בשנת 1979, והוא התגורר בו עשרות שנים בידיעה ובהסכמה של התובעת, לא טענה כלשהי. הנתבע הוא יליד 1925, ועל פי דברי בא כוחו בדיונים השונים סובל מבעיות רפואיות שונות. הקושי שייגרם לאדם בגילו ובמצבו של הנתבע כתוצאה מן הצורך לחפש לעצמו כיום מקום מגורים חלופי הוא ברור ואין צורך להכביר מילים. על כך נוהגים להתפלל בתפילת הימים הנוראים: "אל תשליכנו לעת זיקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו". (וראו גם: תהילים ע"א, ט').
שיקולי ההסתמכות והצדק מביאים למסקנה שבמקרה זה לא יהיה זה ראוי להורות על פינויו של הנתבע מן המושכר. זכותה של התובעת לתבוע מן הנתבע תשלום ראוי והוגן עבור השימוש בנכס. אולם לפנותו אין היא רשאית.
27. בנוסף, ראוי לציין כי ממילא הנתבע הוא דייר מוגן במבנה המקורי, ומאחר שהתביעה לתשלום דמי שכירות נדחתה ולא הוכח שהנתבע לא עמד בתשלום, הרי שאין עילה לפינויו. כך שממילא לא תיגרם לתובעת תועלת של ממש כתוצאה מפינוי הנתבע, וגם מטעם זה אין להורות על פינויו מחלק מהנכס.
תביעה בגין שימוש בחניה
28. טענת התובעת בנושא זה התבססה על תצהירה של הגב' קירה פרדיס, אשר הוגש במסגרת הליך אחר. העדה לא העידה ולמעשה לא ניתן להסתמך על תצהירה. בתצהירה של אינוקיניה נינה ההתייחסות לנושא זה היא מפי השמועה בלבד (סעיף 10 לתצהיר). אין, איפוא, ראיה של ממש לכך שהנתבע עשה שימוש בחניה. התובעת אף לא עמדה על טענה זו ועל כן היא נדחית.
סיכום


29. התביעה לתשלום דמי שכירות בגין הנכס המושכר נדחית.
הנתבע חייב בדמי שכירות ראויים בגין היותו בר רשות במבנה הנוסף. דמי יעמדו על סכום של 1,000$ לשנה החל מיום 1.1.05 ועד מתן פסק הדין. לגבי התקופה שלאחר מכן רשאים הצדדים להגיע להסדר שונה.
מאחר שהתביעה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכות במקרקעין

  2. רישיון במקרקעין

  3. רשות חינם מקרקעין

  4. זכות חזקה במקרקעין

  5. מתחזק חוק המקרקעין

  6. חלוקת מקרקעין בעין

  7. מהי תביעה במקרקעין

  8. עסקה בחלק ממקרקעין

  9. סיום רישיון במקרקעין

  10. סעיף 16 לחוק המקרקעין

  11. התחזות בעסקת מקרקעין

  12. ביטול ייעוד מקרקעין

  13. דרישת הכתב במקרקעין

  14. סעיף 49 לחוק המקרקעין

  15. סעיף 71 לחוק המקרקעין

  16. פיצול תביעה במקרקעין

  17. סעיף 9 לחוק המקרקעין

  18. סעיף 40 לחוק המקרקעין

  19. סעיף 16 לחוק המקרקעין

  20. זכויות שביושר במקרקעין

  21. רישיון מכללא במקרקעין

  22. ביטול רישיון במקרקעין

  23. צו הפסקת שימוש במקרקעין

  24. עסקאות סותרות במקרקעין

  25. סעיף 18 ב לחוק המקרקעין

  26. תנאי מתלה בעסקת מקרקעין

  27. סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין

  28. עשיית דין עצמי במקרקעין

  29. עסקת מקרקעין באזור שיקום

  30. רישיון בלתי הדיר במקרקעין

  31. ביטול החלטת רשם המקרקעין

  32. זכויות העירייה על מקרקעין

  33. תביעת השבה של חוכר מקרקעין

  34. זיהוי צדדים לעסקת מקרקעין

  35. רישום הערה במרשם המקרקעין

  36. ניצול זכויות בניה במקרקעין

  37. תביעה לפקיד ההסדר במקרקעין

  38. התחייבויות נוגדות במקרקעין

  39. בקשה לפדיון מקרקעין מעוקלים

  40. מכירת זכויות בחלק ממקרקעין

  41. שימוש מפריע במקרקעין פרטיים

  42. רשות מכללא לשימוש במקרקעין

  43. בקשה לעריכת מדידה של מקרקעין

  44. דיווח על עסקת מקרקעין בדיעבד

  45. הערה על יעוד מקרקעין תקנה 27

  46. בנייה ונטיעה במקרקעין משותפים

  47. רכישת מקרקעין בפרוייקט הרחבה

  48. התחייבות לעשות עסקה במקרקעין

  49. בדיקה במינהל לפני עסקת מקרקעין

  50. שימוש במקרקעין לגידול מרעה בקר

  51. מחלוקת לגבי תאריך רכישת מקרקעין

  52. עיכוב ברישום זכויות בעל מקרקעין

  53. תביעה על בניה על מקרקעין מוסדרים

  54. רשות שימוש במקרקעין לפי חוק הנפט

  55. סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין

  56. תביעה של פסול דין - זכויות במקרקעין

  57. החובה להציע למוכר מקרקעין לקנות בחזרה

  58. עסקת מקרקעין לפני חקיקת חוק המקרקעין

  59. תחרות בין זכויות נוגדות במקרקעי המינהל

  60. ביטול זכות הסותרת רישום בפנקס המקרקעין

  61. ביטול רישיון ללא תמורה ע''י בעל המקרקעין

  62. תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו למקרקעין

  63. בקשה להתקנת אנטנת שידור לחובבי רדיו במקרקעין

  64. איך מוכיחים שעסקה במקרקעין היא "פיקטיבית" ?

  65. ערר על החלטה להורות לתקן שטחים בנוגע למקרקעין

  66. סעיף 10 לחוק המקרקעין - תקנת השוק במקרקעין

  67. פגיעה עקיפה במקרקעין - פיצויים לפי סעיף 197 ?

  68. האם חלוקה בעין של המקרקעין תגרום נזק לצדדים ?

  69. ערר על החלטה לאשר תוספת לבית מגורים משותף במקרקעין

  70. ביטול מכר מקרקעין לאחר אישור סופי של ראש ההוצל''פ

  71. סעיף 5 לחוק המקרקעין - חיזוק בתים מפני רעידות אדמה

  72. תביעה שיינתן פסק דין המצהיר סכאות להירשם כבעלים במקרקעין

  73. נוהל לפיו יוכל כל שליח להגיש למשרדי רשם המקרקעין שני תיקים ביום בלבד

  74. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון