קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לביטול צו פינוי מקרקעי ציבור: הקדמה: 1. ביום 23.11.09 פנה המבקש לבית המשפט בעתירה דנן, במסגרתה עתר המבקש כי בית המשפט יבטל את הצו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), תשמ"א- 1981 (להלן: "החוק"), אשר הוצא כנגדו על ידי המשיב ביום 22.10.09 והודבק במקרקעין נשוא הצו ביום 29.10.09 (להלן: "הצו"). פירוט העובדות הנטענות על ידי המבקש: 2. ביום 02.09.09 הודבק על דלת ביתו של המבקש צו לסילוק יד לפי החוק, בו נטען כי העותר תפס שלא כדין קרקע בשטח של 700 מ"ר בג'לג'וליה (להלן: "הקרקע"). הקרקע האמורה הינה חלק ממקרקעין הידועים כחלקות 9-10 בגוש 7508 בשטח של 18,159 מ"ר (להלן: "המקרקעין") השייכים, לטענת המבקש, לבני משפחת המבקש (משפחת ראבי): איברהים סעיד איברהים ראבי, יוסף עבדל רחמן איברהים ראבי, עיד עבדל רחמן איברהים ראבי, מחמד עבדל רחמן איברהים ראבי וכמיל עבדל רחמן איברהים ראבי. בשנת 1991 הגישו בני משפחת ראבי תביעה (ת"א 69/91) לרישום המקרקעין על שמם לבית המשפט המחוזי בתל אביב, זאת לאחר שנודע לבני משפחת ראבי כי המקרקעין נרשמו על שם רשות הפיתוח כנכסי נפקדים ולא הושבו להם כפי שהושבו להם מקרקעין אחרים בכפר ג'לג'וליה. ביום 22.03.94 אושר הסכם פשרה בין הצדדים (במסגרת ת"א 69/91, מחוזי תל-אביב), לפיו הבעלות במקרקעין תרשם על שם בני משפחת ראבי וביניהם אביו של המבקש, שמכוחו הינו מחזיק בקרקע לטענתו. הסכם הפשרה צורף כנספח ח' לבקשה. לטענת המבקש, החזקתו בקרקע הינה מכוח הבעלות והחזקה של בני משפחת ראבי במקרקעין עוד מלפני קום המדינה. לטענת המבקש, המבקש לא פלש לקרקע ולא בצע על הקרקע כל בנייה כנטען על ידי המשיב. עם קבלת הצו פנה ב"כ המבקש במכתב מיום 09.09.09 למשיב, בו התבקש המשיב לבדוק את העובדות ולבטל את הצו (המכתב צורף כנספח ט' לבקשה). ב"כ המשיב פירט במכתבו את טענותיו כאשר הדגיש כי הצו ניתן בטעות. ביום 24.09.09 התקבלה תשובת המשיב כדלקמן: "טענותיך במכתבך נבדקו ונמצא כי הואיל ויש ממש בדבריך הוחלט לבטל את הצו" (המכתב צורף כנספח י' לבקשה"). למרות מכתבו של המשיב מיום 24.09.09, בו הוחלט על ביטול הצו, התקבל ביום 22.10.09 מכתב נוסף מאת המשיב בו הודיע המשיב לב"כ המבקש כי: "לאחר שנערכה בדיקה מקיפה ויסודית לגבי תפיסתו של מרשך את המקרקעין הנ"ל, הגענו למסקנה כי למרשך אין כל זכויות בחלקה, כי בטעות ביטלנו את הצו שנמסר למרשך ביום 17.08.09..."(העתק המכתב צורף כנספח י"א לבקשה) ( להלן: "ההחלטה הנוספת של המשיב") . לטענת המבקש, ההחלטה הנוספת של המשיב, אינה מידתית ובלתי סבירה ולמשיב לא היה כל נימוק ממשי לביטול החלטתו הקודמת. ההחלטה הנוספת של המשיב, כך לטענת המבקש, הינה בסתירה לכלל יסוד כי רשות ציבורית הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן בטרם תעניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דבריו. עוד טוען המבקש, כי אמנם במשפט המנהלי החלטה שקיבלה רשות אינה כפופה לעיקרון הסופיות אולם ההחלטה תשונה רק אם נוצר צורך לעשות כן, בין אם מחמת שינוי נסיבות, הערכה מחדש של השיקולים הרלוונטים או כל נימוק אחר שיש בו כדי להצדיק את השינוי. במקרה דנן, טוען המבקש, אופן קבלת ההחלטה הנוספת מעיד כי לא התקיים החריג שהיה בו כדי לאפשר למשיב לשוב ולבחון החלטתו הקודמת. המבקש טוען, כאמור, כי כלל לא פלש לקרקע והחזקתו בקרקע הינה מימים ימימה כחלק מהחזקה כללית של בני משפחת ראבי במקרקעין. עוד טוען המבקש כי הצו פגום היות והוצא בחלוף שישה חודשים מיום שנודעו למשיב העובדות עליהן ביסס את טענתו לתפיסה של המבקש בקרקע; הצו פגום לאור תיאור כללי מדי של הקרקע אליה הוא מתייחס והעדר מפת מדידה מדוייקת כנספח לצו; הצו בטל והיות ולא נמסר כדין למבקש אלא הודבק על הקרקע שעה שלא הייתה קיימת מניעה לאתר את המבקש; הצו בטל היות ודי בכך שישנה מחלוקת בדבר זכויותיו של המבקש בקרקע ואין מקום להכרעה חד צדדית של המשיב בהליך של עשיית דין עצמי; הצו בטל כי זה מפלה את המבקש לרעה לעומת שכניו. המבקש טוען, כי לכאורה על פי החלטתו של המשיב, הרי שהיה על המשיב להוציא צו סילוק גם על ביתו של המבקש שבנוי על המקרקעין- דבר שלא נעשה על ידו. לטענת המבקש, היה על המשיב לרשום את המקרקעין על שם בני משפחת ראבי ואם היה עושה כן ופועל כנדרש הרי שלא היה מוציא את הצו נשוא עתירה זו. לפיכך עתר המבקש כי בית המשפט יורה על ביטול הצו. עמדת המשיב, מינהל מקרקעי ישראל, לבקשה: 3. לטענת המשיב, אין לבני משפחת ראבי כל זכויות בקרקע אליה פלש המבקש, הואיל ובני משפחת ראבי קיבלו תמורתה ותמורת המקרקעין זכויות במגרשים חלופיים. המשיב מפרט כי עסקינן במקרקעין הידועים כחלקות 9-10 בגוש 7508 והנמצאים בתחום תוכנית שד/1/1004, הכוללת כמאה מגרשים לבנייה למגורים ושמונה מגרשי מלאכה. חלקות 9-10 הנ"ל הוקנו בעבר לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וממנו הועברו לרשות הפיתוח. בני משפחת ראבי עתרו לבג"צ (בג"צ 4054/91), כנגד אישורה של התוכנית, וזאת בטענה כי אינם נפקדים וכי לא נערכה טבלת איזון במסגרת התוכנית. במקביל, פנתה משפחת ראבי בתביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 69/91) לרישומם כבעליהם של המקרקעין הנ"ל. במסגרת ההליכים שהתנהלו בבג"צ 4054/91 הגיעו הצדדים ביניהם להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין וזאת ביום 23.03.94, במסגרתו הוסכם כדלקמן: "1. מוסכם בין הצדדים כי מגרשי התמורה שיוקצו לעותרים (בני משפחת ראבי-ש.ק.ו) בתוכנית איחוד וחלוקה על פי תוכנית שד/1/1004 (להלן: "התוכנית") כנגד בעלותם בשטח החלקות 9 (בשלמות) ו-10 ... בגוש 7508 יהיו 15 מגרשים לבנייה למגורים המסומנים בתשריט התוכנית כמגרשים... 2. מוסכם בין הצדדים, כי בעת רישום התוכנית בלשכת רישום המקרקעין יירשמו מגרשי התמורה על שם העותרים על פי רשימת הבעלים בחלקיהם במגרשים שתומצא למינהל על ידי ב"כ העותרים ויתרת המגרשים בתוכנית יירשמו על שם רשות הפיתוח או המשיבה 5". המשיב מוסיף ומחדד, כי הסכמה זו שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון במסגרת בג"צ 4054/91 ביום 23.03.94, הינה מאוחרת להסכמה שהתקבלה יום קודם לכן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 22.03.94, אליה מפנה ב"כ המבקש ושעל פיה טוען המבקש כי במסגרתה הוסכם על רישום הבעלות במקרקעין על שמם של בני משפחת ראבי. בכך יש להעיד, כך לטענת המשיב, על חוסר תום לבו של המבקש, שהסתיר ביודעין פרט מהותי זה, המשנה מקצה לקצה את הדברים לאשורם. אם לא די בכך, הרי שב"כ המבקש כאן הוא זה אשר ייצג את בני משפחת ראבי, הן בהליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב במסגרת ת"א 69/91, והן בהליכים שהתקיימו בבית המשפט העליון במסגרת בג"צ 4054/91, ואין ספק כי עובדות אלו היו בידיעתו, אך אולי נשמטו מזכרונו לאור פרק הזמן הארוך שחלף ממועד מתן פסקי הדין. לאור האמור לעיל, ומשהוברר כי כנגד זכויותיהם ההיסטוריות של משפחת ראבי במקרקעין הוקצו לבני המשפחה 15 מגרשים חלופיים אחרים המיועדים לבנייה, הרי שהמבקש פלש לקרקע נשוא הצו ללא כל זכות משפטית ביחס אליה. ב"כ המשיב הפנה את בית המשפט לתשריט אשר צורף לצו עצמו (נספח ד' לתגובת המשיב) ממנו עולה, כי הקרקע נשוא הצו מסומנת בגוף התשריט באות "א" ומוקפת בצבע אדום. החלק אליו פלש המבקש נמצא מחוץ לחלקה 123 וזו אינה נכללת במקרקעין שהוקצו לבני משפחת ראבי. לא זו אף זו, הקרקע אליה פלש המבקש מיועדת לשצ"פ וזאת בהתאם לתוכנית שד/1004. אשר לטענת המבקש ביחס למועדי הוצאת הצו - מפרט המשיב, כי למשיב נודע על פלישתו של המבקש לקרקע רק ביום 05.08.09 כפי העולה מדו"ח הפיקוח של המפקח רונן בסביץ' (להלן: "המפקח"), אשר בביקורו במקום במועד האמור גילה לראשונה על המצאותו של אדם בשם נידאל ראבי (המבקש) ואשר מתגורר בחלקה 123 וגידר שטח הסמוך לחלקה זו. בשיחה שהתנהלה בין המפקח למבקש אישר המבקש, כי אכן גידר את הקרקע מחשש שמא זרים יפלשו אליה. עוד באותו מועד הודיע המפקח למבקש כי בכוונתו לפעול להוצאת צו לסילוק פולשים ובהתאם לכך הודבק צו לסילוק יד על ביתו של המבקש ביום 17.08.09. המשיב מאשר, כי ב"כ המבקש פנה אליו במכתב בו עתר לביטול הצו מהטעם שחלה טעות בזיהוי הקרקע, כאשר לא טרח לצרף למכתבו את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט העליון, והציג נתונים חלקיים בלבד. משכך, מצא מנהל המחוז אצל המשיב להורות על ביטול הצו. בדיקה נוספת שנערכה על ידי מנהל המחוז אצל המשיב מצאה את כל העובדות הנדרשות לעניין, לרבות פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 4054/91, ממנו עלה כי כנגד זכויותיהם של בני משפחת ראבי במקרקעין הוקצו מגרשים חלופיים, וכי המבקש פלש לקרקע אשר אינה בגדר המגרשים החלופיים אשר הוקצו לבני משפחת ראבי. בנסיבות אלו, הודיע מנהל המחוז אצל המשיב במכתב מיום 22.10.09, כי בשגגה בוטל הצו הראשון והוצא צו נוסף לסילוק ידו של המבקש מהקרקע, אשר הודבק על דלת בית מגוריו של המבקש ביום 29.10.09 ובמקביל אף נמסר ביום 08.11.09 העתק ממנו לבא כוחו. ביחס לטענת המבקש בדבר חובת ההנמקה החלה על המשיב, טוען המשיב כי טענה זו בחטא נולדה. המבקש פנה למשיב במכתבו הראשון לביטול הצו שעה שלא גילה את כל העובדות הרלוונטיות. המבקש חזר על התנהלותו אף במסגרת הבקשה דנן אשר גם בה לא שטח בפני בית המשפט את כל העובדות הצריכות בעניינה. יתר על כן, טוען המשיב כי בהתאם להלכת בית המשפט העליון בפסק דין "בן שמחון" (רע"א 4311/00), הרי שהוצאת צו מכח החוק, אינה מחייבת הנמקה מיוחדת או מתן זכות שימוע. החוק והפסיקה קובעים ארבעה תנאים מוקדמים מצטברים להפעלת סמכות הרשות המוסמכת, כאשר בענייננו, כך לטענת המשיב, מתמלאים ארבעת התנאים במלואם: א. אדם תפס מקרקעי ציבור; ב. לדעת הממונה התפיסה אינה כדין; ג. הצו ניתן תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין; ד. הצו ניתן לא יאוחר משנים עשר חודשים מיום התפיסה. הואיל והתקיימו כל ארבעת התנאים המפורטים לעיל, הרי שאין המשיב מחוייב בהנמקה מיוחדת. אם לא די בכך, מציין המשיב, כי במקרה דנן נדרש הוא לבחון טענותיו של המבקש ומשנתברר למשיב כי העובדות שהוצגו בפני נציגיו הינן חלקיות וחסרות, הרי שזה השתכנע כי המבקש פלש לקרקע המדוברת שלא כדין. ביחס לטענת המבקש כי תאור הקרקע בצו לוקה בחסר - מפנה המשיב לתשריט שצורף לצו (נספח ד' לבקשה), בו מתוארת הקרקע ולפיכך אין כל מקום לטענה. ביחס לטענה כי נפל פגם באופן המצאת הצו - הרי שבגוף הצו ציין המפקח כי לא ניתן למסור את הצו ולכן זה הודבק במקום הנראה לעין ואף במקביל נמסר למשרד ב"כ המבקש. טענת האפליה אשר נטענת על ידי המבקש - אין לה אף היא על מה שתסמוך, שכן המשיב פועל בצורה זהה גם כנגד גורמים אחרים שפלשו באזור למקרקעין ולצורך תמיכה בטענתו אף צרף כנספח ז' לתגובה צו סילוק יד מיום 13.08.09 שהוצא כנגד בני משפחת חטיב. המשיב שולל אף כל טענה בדבר מחלוקת בתום לב ביחס לזכויות בני משפחת ראבי במקרקעין, כנטען על ידי המבקש. המשיב מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 4054/91, ממנו עולה כי הפלישה שבוצעה על ידי המבקש הינה לקרקע שאינה חלק מהמגרשים אשר הוקצו לבני משפחת ראבי. לאור כל האמור לעיל, עתר המשיב לדחות את הבקשה. הדיון בבקשה ביום 24.01.10: 4. ביום 24.01.10 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים בסופו הוסכם כי המבקש יהיה רשאי להגיש תשובה לתגובת המשיב. המבקש הגיש תשובתו לתגובת המשיב ביום 15.03.10. תשובת המבקש כוללת למעשה תצהיר של המבקש וחוות דעת מומחה מטעמו, של השמאי פנחסי ג'ימי. המבקש בתצהירו מציין, בהגינותו, כי תצהירו סב סביב עניינים מקצועיים המתבססים על מסמכים שנעשו על ידי המשיב שהוא אינו מבין בהם: "הדברים מובאים על ידי עפ"י ניסוחם ע"י בא כוחי, כאשר אינני בטוח שהצלחתי להבינם כראוי. הנתונים היחידים בתצהיר להלן שהינם בידיעתי הינם סעיפים 10-12 להלן". אין בכוונתי להתייחס לסעיפים בתצהירו של המבקש, הכוללים עניינים מקצועיים ו/או ניסוחים אשר המצהיר אינו מסוגל להבינם. אציין, כי בסעיפים 10-12 לתצהירו חוזר המבקש על האמור בבקשה אשר הוגשה על ידו ביום 23.11.09. ההסכמה הדיונית: 5. בהתאם להחלטתי מיום 23.03.10 אפשרתי לב"כ המשיב להגיב בקצרה לתשובת המבקש, כאשר הוריתי לצדדים ליתן עמדתם ביחס למתן החלטה על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט (בקשה, תגובה, תשובה ותגובה לבקשה). הצדדים הודיעו לבית המשפט עמדתם לפיה הינם נותנים הסכמתם למתן החלטה על סמך החומר שהוגש על ידיהם לתיק ללא צורך בדיון נוסף מעבר לזה שהתקיים ביום 24.01.10 וכי ההכרעה תהא הכרעה אשר לא תחייב את הצד המפסיד בהוצאות. ממצאים והכרעה: 6. לאחר עיון בבקשה, בתגובה בתשובה ובתגובה לתשובה על נספחיהם הגעתי לכלל מסקנה, שתבואר להלן לפיה יש לאמץ במלואה את עמדת המשיב, מינהל מקרקעי ישראל-מחוז מרכז באמצעות פמת"א (אזרחי) ולדחות את הבקשה. בכוונת מכוון הארכתי בתיאור הבקשה והתגובה הואיל והנני תמימת דעים עם כל האמור בתגובת המשיב, שפורטה בהרחבה לעיל. המבקש פנה לבית משפט זה מכוח סעיף 5 ב' (א) לחוק הקובע את מידת ההתערבות של בית משפט זה באופן הבא בלבד: "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור, הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו בכוחו" (ההדגשה שלי-ש.ק.ו). ודהיינו: על פי סעיף 5ב'(א) לחוק רק אם הוכיח העותר את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור יבטל בית המשפט את הצו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי הציבור. בעניננו - לאור פסק הדין בבג"צ 4054/91 מיום 23.03.94, שצוטט לעיל, לא יכול להיות ספק שלמבקש אין כל זכות להחזיק בקרקע הנדונה, שהינה כיום קניינה של מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, כשבני משפחת המבקש קיבלו תמורתה ותמורת המקרקעין שבו היא מצויה 15 מגרשים חלופיים כמפורט בהסכמה שבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ נתן לה תוקף עוד ביום 23.03.94 במסגרת בג"צ 4054/91. באשר לטענות המבקש בעניין נסיבות הוצאת הצו הנדון, הרי שלטעמי הן אינן בסמכותו של בית משפט זה לאור לשונו המפורשת של סעיף 5ב'(א) לחוק, שצמצם את יכולת הפנייה לבית משפט זה רק "כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור", אולם גם בחינתן לגופו של עניין, מובילה למסקנה חד - משמעית כי, הדין עם המשיב ומקובלים עלי הדברים שפורטו לעיל בתגובתו ביחס לנסיבות הוצאת הצו, שלא מצאתי בהן כל דופי או התנהגות שאינה ראויה של המשיב. מי שהתנהג במקרה דנן באופן שאינו ראוי וחסר תום לב הינו המבקש, שהן בפנייתו למשיב לאחר קבלת הצו הראשון והן בפנייתו לבית משפט זה, כלל לא הזכיר את ההסכמה המאוחרת אליה הגיעו בני משפחתו והמשיב במסגרת בג"צ 4054/91 ורק צרף את ההסכמה המוקדמת שהושגה במסגרת ת"א 69/91 של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בכך הטעה את המשיב, שבתחילה ביטל את הצו וחידשו רק לאחר שנתחוורה לו פסיקת הבג"צ, שהיא המאוחרת והאחרונה והמחייבת בענייננו, ובכך גם הטעה את בית משפט זה, שהוציא מכוח סמכותו על פי סעיף 5ב'(ג) לחוק צו זמני לעיכוב ביצוע הצו, שלא היה מוצא לו היה מוצג לבית המשפט פסק הדין שניתן בהסכמה בבג"צ 4054/91 הנ"ל. סוף דבר: 7. תוצאת האמור היא, שהבקשה נדחית מכל וכל. לאור ההסכמה הדיונית כמפורט לעיל, אין צו להוצאות. קרקעותצו פינוימקרקעיןצוויםפינוי