קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה מטעם המדינה לסגור עסק: בפניי בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 (להלן: ה"חוק"), לסגור את תחנת המוניות אשר מפעילים המשיבים, במתחם בית החולים "אסף הרופא". מבוא והשתלשלות עניינים בתאריך 5.5.09 הוגש כנגד המשיבים כתב אישום המייחס להם עבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, בניגוד לסעיפים 4, 14 ו-15 לחוק, בכך שהם מנהלים עסק של חברת מוניות ללא רישיון כאמור. עם הגשת כתב האישום לא הוגשה בקשה לצו הפסקה לפי ס' 17 לחוק. התיק נקבע להקראה ליום 21.9.10 ונדחה לבקשה ב"כ המשיבים ליום 1.11.09. עד ליום 1.11.09 לא הוגשה כל בקשה לפי ס' 17 לחוק. ביום 1.11.09 התקיימה ישיבת הקראה בפני כב' השופטת דסקין, סגנית נשיאה. ב"כ המשיבים עתר לדחיית המענה לכתב האישום משום שהייצוג הוחלף במועד זה וטרם היה סיפק בידו לעיין בחומר החקירה. חלף תשובה לבקשת ב"כ המשיבים, ביקש התובע צו הפסקה לפי ס' 17 לחוק. השופטת דסקין הבהירה לו, כי אם הוא מעוניין להגיש בקשה כאמור, עליו לפנות בבקשה מתאימה לבית משפט לעניינים מקומיים אשר יקבע מועד לדיון בבקשה. ואלה דברי כב' השופטת דסקין לעניין זה: "מקום בו מצהיר סניגור כי טרם קיבל חומר ראיות הרי בקשתו לדחות המענה הינה בקשה המתקבלת על הדעת שהרי לא יעלה על הדעת שסניגור ינהל תיק בלא שיהא מודע לחומר הראיות. ב"כ המאשימה לא השיב נקודתית לבקשת הדחייה אלא בחר לטעון בתשובתו למתן צו סגירה מכוח ס' 17 לחוק הרלוונטי. לכתחילה סבורה הייתי כי יש מקום להבהיר את גדר הסמכות של בית המשפט - מבחינת חוק סדר הדין הפלילי - לדון עתה בבקשה שהוגשה בעל פה בשלב זה ע"י ב"כ המאשימה לצו סגירה מבלי שהוגשה בקשה בכתב ומבלי שבית המשפט קבע אותה לדיון, אך ב"כ המאשימה טען בפניי שבעצם חוק סדר הדין הפלילי אינו משתרע על הבקשה וזאת משום שמדובר בבקשה לצו מנהלי... אכן מוסמך בית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מקומיים לדודן בבקשת אדם להורות על ביטול צו מנהלי. גם במקרה כזה עדיין יש להגיש בקשה בכתב ובית המשפט יורה על מנגנון ומעדים של הדיון בבקשה כזו. ככל שהמאשימה סבורה שהיא זכאית לצו סגירה תואיל להגיש בקשה בכתב ובמקרה כזה המותב שידון בה יחליט לגבי המנגנון לרבות מועדים של שמיעת בקשה כזו." הדיון נדחה למענה לכתב האישום בפני מותב זה ליום 16.11.09. לאחר הדיון האמור לא הוגשה כל בקשה לפי ס' 17 לחוק. ביום 16.11.09, השיב ב"כ המשיבים לכתב האישום בנוגע למשיבים 1-3 שכן המשיב 4 לא היה בארץ וטרם הוסדר ייצוגו. במהלך הדיון פנתה המבקשת בבקשה שאינה קשורה לתיק הפלילי, פעם נוספת, ובית המשפט הורה לה בהחלטה, פעם נוספת, כי על בקשות מסוג זה, שאינן נוגעות לתיק הפלילי, להיות מוגשות בכתב ויתקיים בהן דיון בהתאם לנדרש. ביום 30.11.09, השיב ב"כ המשיבים גם בשם המשיב 4 ומועד לשמיעת ראיות נקבע ליום 6.1.10. ביום 6.1.10 נשמעו עדים ונקבע מועד נוסף ליום 22.3.10. במועד זה לא התייצב עד התביעה. ב"כ המשיבים ביקש באותו מועד לזמן את אחד מעדי התביעה להעיד פעם נוספת, בעקבות חומר שהתגלה לו לאחר מועד עדותו, אותו הוא מעוניין להציג לעד, וכן את ראש מועצת באר יעקב. הוריתי לב"כ המשיבים להשלים טיעוניו בעניין זה בכתב, ולב"כ המבקשת להשיב לבקשה בכתב. ביום 13.4.10 הוגשה לבית המשפט תשובת המבקשת לבקשת המשיבים לזימון העד. התשובה השתרעה על פני חמישה עמודים וכללה 16 סעיפים. בסעיף 15 נכתב : "לאור האמור לעיל מתבקש ביהמ"ש הנכבד לדחות את בקשת הסנגור ולהורות על סגירת העסק לאלתר לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים עד לקבלת האישורים של הגורמים המקצועיים המוסמכים כמתחייב על פי חוק ובהתאם למטרותיו". משהבקשה הוגשה באופן המפורט לעיל, בניגוד להחלטות קודמות של בית המשפט, לא קבע בית המשפט דיון בבקשה, אלא התייחס לתשובת המבקשת לבקשה לזימון העד בלבד. הדיון הקבוע לאחר מכן נדחה לבקשת המבקשת ליום 26.5.10. במועד זה הסתיימה פרשת התביעה, ודיון לשמיעת ראיות ההגנה נקבע ליום 14.10.10. ביום 16.6.10, למעלה משנה לאחר הגשת כתב האישום, וכאשר תחנת המוניות פועלת למעלה מארבעים שנה, הגישה המבקשת בקשה שכותרתה "בקשה בהולה למתן החלטה בבקשה להורות על צו סגירה מכוח ס' 17 לחוק רישוי עסקים". בבקשה זו הפנתה המבקשת לסעיף 15 לתשובתה לבקשת המשיבים להזמנת העד ובקשה כי בית המשפט ייתן החלטה בבקשה, אשר, כפי שהובהר לעיל, לא הוגשה כראוי ואשר לא התקיים בה כלל דיון. במועד זה, הגם שעדיין לא הוגשה בקשה מסודרת ומנומקת כנדרש, מכיוון שלכאורה הוגשה בקשה נפרדת בכתב שעניינה צו הפסקה לפי ס' 17 לחוק, קבעתי דיון בבקשה. טענות הצדדים לטענת המבקשת די בכך שלעסק אין רישיון בכדי שבית המשפט יוציא צו הפסקה לפי ס' 17 לחוק (עמ' 46, שורה 19 לפרוטוקול). בבקשתה למתן החלטה בבקשה להורות על צו סגירה, ציינה במשפט כי "מדובר בסכנת נפשות ממשית ומזל הוא שלא ארע אסון. השיקול של שלום הציבור הינו חשוב ביותר ומצדיק מתן הצו הזמני לאלתר". הא ותו לא. המבקשת לא פירטה בבקשתה או נתנה כל טעם לכך שמדובר בסכנת נפשות ואף בדיון שהתקיים בבקשה לא צוין כל טעם כאמור. רק לאחר שחקר ב"כ המבקשת את המומחה מטעם המשיבים, אשר חיווה דעתו כי אין כל סכנה בעסק, ציין ב"כ המבקשת כי "המהלך הנוכחי" כיוון לכך שלא תהיה חניה פיראטית של מוניות בתחום בית החולים בו מצוי העסק, כאשר לטענתו זה הפן הבטיחותי שאליו כיוונה המבקשת. אשר על כן, לחילופין עותרת המבקשת לכך שמוניות המשיבים לא יחנו ב"אופן פיראטי" במתחם בית החולים. טענות המשיבים הן רבות ויפורטו להלן בתמצית: אין להיעתר לבקשה בשל השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הבקשה והשלב המאוחר שבה הוגשה - חלוף שנה ממועד הגשת כתב האישום; לא אירע כל אירוע לאחרונה המצדיק הגשת הבקשה בשלב זה, למעט העובדה כי ראש מועצת באר יעקב זומן להעיד בתיק הפלילי; העסק פועל למעלה מ-40 שנה; לא הוצא נגד העסק מעולם צו הפסקה מנהלי; סמכות בית המשפט לפי ס' 17 לחוק היא סמכות דרסטית וחריגה שהן התביעה והן בתי המשפט עושים בו שימוש לעיתים נדירות בלבד; לא הוצגה כל ראיה מטעם המבקשת לכך שהעסק מסכן את שלום הציבור; קיים אישור כיבוי אש ואישור משרד התחבורה לעסק; קיים רישיון עסק לחברה בראשון לציון, מקום מושבו של משרד העסק; המבקשת פועלת כנגד המשיבים בחזיתות שונות משיקולים זרים. לסיכום טוענים המשיבים כי התנהלותה של המבקשת בכל ההליכים כנגדם היא התנהגות שיש בה כדי לעמוד בתנאים של "הגנה מן הצדק", אשר עומדת למשיבים גם במסגרת הליך לפי ס' 17 לחוק, ולא רק במסגרת הליך פלילי. לתמיכה בטענותיו הגיש ב"כ המשיבים חוות דעת מומחה על כך שאין כל סכנה בקיום העסק. המומחה אף הגיע לבית המשפט במועד הדיון ונחקר על ידי ב"כ המבקשת. עוד הגיש ב"כ המשיבים מסמכים רבים המבססים את טענותיו המפורטות להלן. צו הפסקה לפי ס' 17 לחוק- מסגרת נורמטיבית סמכותו של בית המשפט להוציא צו הפסקה שיפוטי, לאחר הגשת כתב אישום, קבועה בסעיף 17 לחוק, הקובע כדלקמן: "הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותוקפו יפקע עם ביטול כתב האישום או עם מתן גזר הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זיכוי סופי או בכל מועד קודם שנקבע בצו". דרך המלך לטיפול במי שמפעיל עסק ללא רישיון היא הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בהתאם לסדרי הדין הפליליים, המאפשרים לנאשם להתגונן כראוי מפני האישומים המיוחסים לו. על כן, לא די בכך שבעל עסק עבר עבירה, בכדי שתהיה הצדקה להוצאת צו הפסקה לפי ס' 17 אלא יש לבחון אילו סיכונים נובעים מאי סגירתו המיידית של העסק. על בית המשפט לאזן את זכויות היסוד הכרוכות בבקשה זו. מצד אחד חופש העיסוק של המשיבים ופרנסת המשפחות התלויות בהמשך הפעלת העסק, ומן הצד האחר את הצורך בשמירה על בטחונו של הציבור, והחובה של בעל העסק לדאוג לאלו המבקשים לקבל שירות מהעסק ונמצאים בסביבתו. לעניין זה ראו את האמור בעא (פ"ת) 3805-03-10 מועצה מקומית סביון נ' אורה גלעד ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים , 2010), (להלן: "עניין גלעד"). "השיקולים ששם בית המשפט לנגד עיניו בעת דנו בבקשה על-פי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, שהיא הבקשה המונחת בפני, אינם השיקולים שמשווה בית המשפט לנגד עיניו בעת דונו בגזירת העונשים שיש להטיל על נאשם שהורשע בניהול עסק ללא רישיון עסק. במקרה הראשון, שהוא המקרה הנדון כאן, שוקל בית המשפט את הסיכונים הנובעים מכך שהעסק לא ייסגר באופן מידי לתקופת המשפט, ואילו במקרה השני, אם יורשעו הנאשמים בעבירות שמייחס להם כתב האישום, השיקולים יהיו שיקולי ענישה ואמצעים נוספים שקובע חוק רישוי עסקים." וכן בש 1476/08 מדינת ישראל נ' לילך בן ארוש (פורסם במאגרים המשפטיים, 2008). "מתן צו סגירה איננו בבחינת עונש. הגם שתוצאת צו סגירה יכולה להיות קשה, והגם שמשמעויותיה קשות ותוצאותיה הכלכליות מכבידות, הרי שאין שיקולי ענישה מנחים בשאלה האם ליתן צו סגירה, אם לאו. כך הוא בעת מתן צו סגירה לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, ועל אחת כמה וכמה בעת מתן צו סגירה עד תום ההליכים לפי סעיף 17 לחוק, העוסק בשלב שטרם הרשעה. 12. מטרתו של צו הסגירה במסגרת סעיף 17 הינה מניעתית ולא עונשית. מניעתית - למנוע הפרת החוק וסכנה לשלום הציבור אשר יכול ונובעת מהפעלת בית העסק.". ועוד ראו עמק (פ"ת) 7312/06 עיריית פתח תקווה נ' הטבון הירושלמי נ.כ. בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, 2008): "השיקולים אשר אמורים להדריך את בית המשפט בבואו להפעיל סמכותו על פי סעיפים 16, ו-17 אינם שיקולי ענישה השיקול הינו העסק עצמו והתוצאות הנובעות מאי סגירתו המיידית זו מרכזיות השיקולים. יש לערוך איזון אינטרסים ומאזן נזקים בין אינטרס הציבור והנזקים שיגרמו לו אם העסק לא ייסגר באופן מידי מחד, ואינטרס בעל העסק והנזקים שיגרמו לו אם יצווה עליו בית המשפט לסגור מידית את עסקו מאידך". דיון והכרעה השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בבקשה זו הינה אם התקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות מתן צו הפסקה לפי ס' 17 לחוק, לפיהן קיים צורך דחוף לסגירה מיידית של העסק כדי למנוע מטרד, סכנה לשלום הציבור, בריאותו או בטחונו. אני סבורה כי די בהתנהלותה של המבקשת, אשר פורטה בהרחבה לעיל, כדי ללמד באופן ברור על כך שאין היא סבורה כי קיים צורך דחוף לסגירה מיידית של העסק ורק מטעם זה יש לדחות את בקשתה. המבקשת לא הוציאה צו הפסקה מנהלי המעיד על הסכנה לציבור שהיא רואה בהפעלת העסק, כפי שנעשה במרבית המקרים בהם נדונה בקשה לצו הפסקה לפי סעיף 17 לחוק; היא לא בקשה את הצו מיד עם הגשת כתב האישום; והיא לא עשתה כן במהלך החודשים הרבים שבהם התקיימו דיונים בתיק, למרות שבית המשפט הורה לה להגיש בקשה אם היא סבורה שיש צורך בכך. המבקשת לא הציגה כל ראיה שהשתנו הנסיבות או שאירע דבר אשר הביא לכך שהבקשה מוגשת בשלב זה והתעורר צורף דחוף ומיידי שלא היה קודם לכן. לעניין חשיבות משך הזמן החולף בין פעילות עסק ללא רישיון והמועד בו ידועה לרשות על פעילות זו, לבין נקיטה בהליכים להוצאת צו לסגירתו, בין מנהלי ובין לפי ס' 17 לחוק, אפנה לדבריי בבב"נ 31348-04-10 י.ד. עשוש תשתיות בע"מ נ' עיריית מודיעין המתייחסים לצו הפסקה מנהלי: "עם זאת אציין, כי ככלל, משך הזמן החולף בין פעילות עסק ללא רישיון ובין המועד בו ידועה לרשות על פעילות זו, לבין מועד הוצאת הצו, הוא שיקול רב משקל ממנו ניתן ללמוד אם הרשות סבורה כי קיים צורך דחוף וחריג להוצאת צו הפסקה מנהלי". כן ראו דברי כב' השופטת קמיר וייס בעניין אורה גלעד לעיל, בו נטען כי קיימים סיכונים מיידיים קונקרטיים שעניינם מספר דלקות שאירעו בעסק וליקויי תברואה: "באשר לליקויי התברואה: אעיר כי מדובר בביקורות שבוצעו עוד בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2009 ולו סברה המבקשת כי יש דחיפות בעניין ליקויי התברואה היה מצופה ממנה שלא להמתין חודשים כה רבים ולהגיש הבקשה דנן רק ביום 02.03.10." עוד ראוו בר"ש 30291-11-09 זלניק נ' עיריית רמת גן (פורסם במאגרים המשפטיים, 2009): "מדובר במועדון הפועל זמן רב, שעיקר פעילותו מופעי חשפנות שאינם אסורים בחוק, כאשר החשדות בדבר מתן שירותי מין תמורת תשלום מופנים, במקרה זה, כלפי עובדת אחת, ולא נטען כי מדובר בעסק שכל תכליתו מתן שירותי זנות. באי כוח המועדון טענו, כאמור, כי הדבר מדובר למדיניות המועדון. המשיבה היתה ערה לפעילותו של המקום ללא רישיון עסק, כמו גם לחשדות שהועלו בעבר כי ניתנים במקום שירותי מין בתשלום, אך לא נקטה בצעדים להפסקת פעילותו הקבועה של המועדון ולא נתחוור לי מדוע דווקא במועד זה נוצר צורך דחוף ומיידי להפסקת פעילותו של העסק, לא כל שכן - ללא שימוע כנדרש." אכן די בכך כדי לדחות את הבקשה אולם קיימים נימוקים נוספים. המבקשת לא חלקה על טענת המשיבים כי העסק פועל עשרות שנים. בנוסף, המבקשת לא הציגה כל ראיה או ראשית ראיה לסיכון שקיים בהפעלת העסק למעט הטענה כי קיים סיכון פוטנציאלי בכל עסק שאיננו בעל רישיון. בניגוד למבקשת, דווקא המשיבים הם אשר הציגו חוות דעת מומחה לפיה לא קיים בעסק כל סיכון. לעניין זה יפים דברי כב' השופט גיל דניאל בבש (אשד') 284/06 מדינת ישראל נ' קונספציה השקעות ונכסים בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 2006): "אין בידי בית המשפט להסתפק בטענתה הכוללנית של המבקשת, כפי שהועלתה בתגובתה להגשת האישורים, אשר נסמכה על עמדתו של מהנדס העיר, לפיה כל עוד לא ניתן אישור איכלוס למבנה, אין הוא יכול להעריך את מידת המסוכנות הקיימת בפעילות תחנת הדלק. בהעדר טענה קונקרטית למסוכנות מצד תחנת הדלק, כאשר מאידך, דור אלון תפעול הגישה חוות דעת מומחה, אשר בחן את מתקני התחנה וחיווה דעתו, כי אין בהם סכנה, וכן הגישה את אישור משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, וכן אישורי המשטרה, שירותי הכבאות והמשרד לאיכות הסביבה, הרי שלא שוכנעתי, כי במצב הדברים כפי שהוא היום, מתקיימות הנסיבות המצדיקות מתן צו הפסקה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים". המבקשת אמנם ניסתה להיאחז במומחה מטעם המשיבים כראיה לסכנה בטיחותית שקיימת בהפעלת העסק, אולם בכך אין כדי להועיל לה, כמפורט להלן. המומחה מטעם המשיבים, מסר בחוות דעתו באופן ברור, וחזר על כך בחקירה נגדית, כי הוקצה למוניות המשיבים מקום חניה מוסדר אשר אינו מהווה כל הפרעה או סיכון במקום, וכי מתצפית שערך במקום מוניות המשיבים חנו אך ורק במקום שהוסדר להם לחניה מבלי להוות כל מפגע או סיכון במקום. מנגד, ציין, כי מוניות אחרות, מתחנות שונות מהסביבה שהגיעו אקראית למקום ואשר לא הוקצו להם מקומות חניה, המתינו לנוסעים תוך הפרעה לכלי הרכב האחרים במקום. לאחר עדות המומחה מטעם המשיבים, טען ב"כ המבקשת כמפורט להלן: "לזה כיוונו במהלך הנוכחי שלא תהיה חניה פיראטית של מוניות בתחום אסף הרופא. הטענה שמוניות ראשון מחנות בצורה מוסדרת על כך אנחנו נאבקים בין היתר כי זה לשיטתנו לא מה שנעשה בהכרח בשטח וזה הפן הבטיחותי שאליו כיוונו". אין בידי לקבל טענה זו של המבקשת. ראשית, לטענה כי לכך "כיוונו במהלך הנוכחי" - עד לעדותו של המומחה מטעם המשיבים כלל לא נטען ובוודאי שלא הוכח כי קיימת סכנה בטיחותית כאמור; שנית, המומחה מטעם המשיבים לא ביסס את טענת המבקשת כי מוניות המשיבים חנו באופן פיראטי, אלא ההיפך מכך, הוא ציין בצורה מפורשת כי מוניות אחרות חנו בצורה פיראטית והיוו סכנה לביטחון הציבור, בעוד מוניות המשיבים חנו בצורה מסודרת ולא היוו כל סכנה; ושלישית, לעניין הטענה שהמבקשת נאבקת בחניה הפיראטית שכן "לשיטתם זה לא מה שנעשה בהכרח בשטח" - המבקשת, בניגוד למשיבה, לא הציגה כל ראיה מה כן נעשה בשטח. טענתה של המבקשת, אותה היא טוענת מבלי להציג כל ראיה המבססת את טענתה, כי היא אינה יודעת אם זה מה שבהכרח קורה בשטח בוודאי אינה מספיקה לשכנע את בית המשפט כי קיימת סכנה בטיחותית בהפעלת העסק. לאור כל האמור, בשל העובדה שהתנהלותה של המשיבה עצמה מלמדת כי אין צורך דחוף או סכנה לציבור בהפעלת העסק, כמו גם העובדה כי לא הוגשה על ידי המבקשת כל ראיה להוכחת סכנה כאמור ומנגד הוגשה ראיה מצד המשיבים כי אין סכנה בהפעלת העסק וכי העסק פועל מזה עשרות שנים, אני מוצאת כי דין הבקשה להידחות. לאור מסקנתי זו, לא מצאתי להידרש במסגרת הדיון בבקשה זו לטענות המשיבים כי עומדת להם "הגנה מן הצדק" בשל התנהלותה של המבקשת בכל ההליכים כנגד המשיבים. טענות אלה יישקלו במסגרת הדיון בתיק הפלילי. אדגיש, למען הסר ספק, כי דחיית הבקשה אין משמעה מתן גושפנקא להפעלתו של עסק ללא רישיון עסק ואין בה כדי לגרוע מפליליות הפעלתו של עסק ללא רישיון ומסמכותו של בית המשפט להטיל את העונשים המתאימים ובין היתר צו הפסקה, אם יורשעו המשיבים בביצוע העבירה. סוף דבר - הבקשה לפי סעיף 17 לחוק נדחית. אשר לבקשתה החלופית של המבקשת, כי המשיבים לא יחנו באופן "פיראטי" או לא מוסדר במתחם אסף הרופא, איני רואה מניעה להורות למשיבים לעשות כן, שכן כאמור, הם הציגו ראיה כי אינם חונים באופן "פיראטי" אלא חונים בחניה מוסדרת בלבד. עם זאת בשל העובדה כי בקשה זו עלתה על ידי המבקשת במהלך הדיון בלבד, ומבלי שהתקבלה תגובת המשיבים לבקשה זו, איני מוצאת לתת צו כאמור מבלי לקבל את תגובתם קודם למתן החלטה בבקשה זו. לפיכך, המשיבים יגישו תגובתם לבקשה זו בתוך 14 יום מקבלת ההחלטה. סגירת עסק