קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית ארנונה מחברה שהתפרקה: 1. פסק הדין דן בתנאים, בהם יכולה העירייה לגבות חוב ארנונה של חברה שהחזיקה בנכס מבעל השליטה בה, בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים). 2. חברת שטיחי סיני (2000) בע"מ (להלן: החברה), שעיסוקה היה בסחר ובמכירת שטיחים, החזיקה בשכירות חנות במרכז מסחרי בעיר הרצליה (להלן: הנכס). המבקש היה בעל מניותיה היחיד של החברה. החברה הפסיקה את פעילותה ואת אחזקתה בנכס בסוף שנת 2004. החברה נותרה חייבת למשיבה חוב ארנונה בגין שנת 2004, שעמד בחודש מאי 2008 על סך של כ-70,000 ₪ (להלן: חוב הארנונה). מאחר והחברה לא שילמה את חוב הארנונה, פתחה המשיבה בהליכי גבייה מינהלית נגד המבקש, לגביית חוב הארנונה, בהסתמכה על סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ובמסגרת אותם הליכים הוטל עיקול על חשבון הבנק של המבקש. 3. בתובענה זו עותר המבקש למתן פסק דין הצהרתי, לביטולם של הליכי הגבייה המינהלית. יחד עם התביעה, הגיש המבקש בקשה לצו זמני לעיכוב הליכי הגבייה וניתן צו כמבוקש, בכפוף להפקדת ערבויות. הערבויות הופקדו והצו נכנס לתוקף. המשיבה עותרת לדחיית הבקשה ולחידוש הליכי הגבייה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, האם התקיימו התנאים להפעלתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ולהלן אדון בטענותיהם. 4. להלן לשון סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים: "על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - 'חוב ארנונה סופי' - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; 'חברה פרטית'- כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט - 1999; 'בעל שליטה' - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה". הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961 (להלן - הפקודה), שזה לשונו: "בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה". 5. מצירופם של שני הסעיפים הנ"ל יוצא, שאלה הם התנאים להפעלת סמכותה של הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה של החברה מבעל השליטה בה: א. נכס שאינו משמש למגורים, ב. המחזיק בנכס היא חברה פרטית, ג. ההחזקה בנכס אינה מתוקף דיירות מוגנת, ד. החברה לא שילמה את הארנונה, כולה או חלקה, ה. חוב הארנונה הוא סופי, ו. החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה, ז. האדם, שהרשות מבקשת לגבות ממנו את החוב, הוא בעל שליטה בחברה, ח. עובר להתפרקותה או להפסקת פעילותה, היו לחברה נכסים. בהתקיים כל התנאים הנקובים לעיל קמה חזקה כפולה, הניתנת לסתירה, ולפיה: א. הנכסים של החברה הועברו לבעל השליטה, ב. הנכסים הועברו לו בלא תמורה. אזי, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה של החברה מבעל השליטה בה. 6. על תכליתה של החקיקה הנדונה כאן, אמר כב' השופט ישעיהו שנלר את הדברים הבאים ב-ע"א 2139-08 הלל ואח' נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (2010, סעיף 15 לפסק הדין): "הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לעולם בתיקון חקיקה עקיף בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) תשס"ד-2004. תכליתו של התיקון הייתה לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גבייה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר את מצבם הכלכלי הרעוע אותה עת. אחד האמצעים שקבע המחוקק היה לאמץ את "חזקת ההברחה" בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, ובכך להסמיך את הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה. טענת המערערים היא כי הוראה זו מאפשרת "הרמת מסך" רחבת היקף בניגוד לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת בדיני התאגידים, העולה כדי פגיעה בזכות הקניין המעוגנת בחוק יסוד:כבוד האדם וחירותו. אולם כבר נקבע שתכליתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היא תכלית ראויה. הזהות המשפטית בין בעל שליטה בחברה פרטית ובין החברה, מצדיקה את הטלת חובות הארנונה על כתפיו, בנסיבות בהן לא עולה בידיו לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה, ואין לראות בפגיעה בקניינו בנסיבות האמורות פגיעה שאינה מידתית (ראו עת"מ (תל-אביב) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה (לא פורסם, 16.10.07)." 7. במקרה דנן, המבקש אינו משיג על חוקיותה או צדקתה של הוראת החוק הנדונה וכן אינו חולק, כי התקיימו כאן כל שבעת התנאים הראשונים הנקובים בסעיף 5 דלעיל. המחלוקת בין הצדדים היא בהתקיימותו של התנאי האחרון, כלומר בשאלה: האם היו לחברה, עובר להפסקת פעילותה, נכסים? אם כן, מתקיימת החזקה הכפולה דלעיל, ואם המבקש לא הצליח לסותרה, אזי רשאית המשיבה לגבות את החוב ממנו. אם לא היו נכסים, המשיבה אינה יכולה לפעול כנגד המבקש. 8. ויודגש: החזקה הקמה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הינה, כאמור, שהנכסים עברו לבעל השליטה וכי הם עברו אליו ללא תמורה. אין חזקה, לפיה היו לחברה נכסים. התוצאה הנובעת מכך היא, שהרשות המקומית, המבקשת להוציא כספים מבעל השליטה בחברה, עליה מוטל עול ההוכחה להראות, כי היו לחברה נכסים (עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה), כפי שמוטל עליה להוכיח את קיומם של שאר התנאים שנמנו לעיל. חשיבותה של תוצאה זו גוברת לאור זאת, שהרשות המקומית רשאית לפעול נגד בעל השליטה, שאינו החייב הישיר בחוב הארנונה, בהליכי גבייה מינהלית לפי פקודת המיסים (גביה), בלא שמוטל עליה להוכיח מראש את התקיימותם של כל התנאים האמורים. כיוון שכך, מוטל על הרשות המקומית, בטרם תפעל כך, לפעול באופן מרוסן וזהיר, תוך בחינה קפדנית ודווקנית של מילוי כל התנאים הדרושים (השוו: פסק דינה של כב' השופטת מיכל רובינשטיין ב-עת"מ (מחוזי ת"א) 1260/07 כהן שור נ' עירית חולון ( סעיף 22 לפסק הדין) ). 9. בענייננו אני סבור, כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה, להוכיח כי היו לחברה נכסים, עובר להפסקת פעילותה. המשיבה ביקשה להוכיח את קיומם של הנכסים, בהסתמכה על מאזן החברה מיום 31.12.04 (עותק קריא שלו צורף כנספח ב' לתצהיר המשלים מטעם המבקש, תצהירו של רו"ח אלי רואש). המאזן פירט בעמודת "הנכסים" של החברה "רכוש שוטף" בסכום כולל של 319,214 ₪, המורכב מהפרטים הבאים: מזומנים ושווי מזומנים - 100,670 ₪ לקוחות - 205,870 ₪ חייבים ויתרות חובה - 12,584 ₪ מלבד זאת צוין באותה עמודה "רכוש קבוע" בסך 1,633 ₪. 10. גם אם ניתן היה להסתמך על הרישום שבמאזן בלבד, הרי שיש לקוראו בשלמותו. קריאה חלקית של המאזן אינה יכולה ללמד דבר. כך הסביר ופירט רו"ח רואש, אשר ביצע את הביקורות עבור החברה וערך את הדו"חות הכספיים, כולל הדו"ח משנת 2004 הנ"ל (סעיפים 6-12 לתצהירו): "6. טענתה של המשיבה עירית הרצליה (להלן: "המשיבה") בסעיף 24 לתשובתה להמרצת הפתיחה לפיה הדו"חות הכספיים של שנת 2004 מלמדים, כי לחברה היו נכסים עם הפסקת פעילותה, הינה עם כל הכבוד הראוי, טענה שגויה ולהלן אבאר דבריי: 6.1 אין די בעמודת הנכסים (עמוד 1 למאזן) בסך 319,124 ₪ כדי ללמד על היוותרותם בחברה. 6.2 כדי ללמוד על מסת הנכסים הכוללת של החברה, יש לבחון את ההתחייבויות של החברה: 6.2.1 אשראי מתאגידים בנקאיים, קרי חוב לבנקים בסך של 85,358 ₪ שנובע ממשיכות יתר בסך 10,358 ₪ ומהלוואה לזמן קצר שנטלה החברה מהבנקים בסך 75,000 ₪. 6.2.2 חוב לספקים והמחאות לפירעון שנמשכו מחשבון החברה בסך 606,801 ₪. 6.2.3 חוב כספי שנותרה חייבת החברה לזכאים ולמוסדות, בין היתר חוב לבעלי מניות בסך 109,526 ₪. 6.2.4 סך הכל התחייבויות החברה נכון לסוף שנת 2004 הסתכמו בסך של 840,153 ₪. 7. פירוש הנתונים הנ"ל מלמד, כי סך הנכסים של החברה בשיעור של 319,124 ₪ נבלע בהתחייבויותיה של החברה, המפורטים בסעיף 6 לעיל לתצהירי. 8. האמור לעיל מקבל משנה תוקף לאור העובדה, כי ברגע שבוצעה גבייה בפועל מלקוחות החברה, הופקדו השיקים בבנק ועל כן שמשו ככיסוי לחובות החברה כלפי התאגידים הבנקיים. 9. לכך יש להוסיף את העובדה, כי הגירעון של החברה בתאגידים הבנקיים הלך וגדל כתוצאה מכמות ההמחאות שנמשכו מחשבון החברה ומהחובות לספקים. 10. אדגיש, כי חלק גדול מסך הנכסים של החברה כמפורט בדוחו"ת הכספיים הינו למעשה על תנאי שכן, לא ברור כמה מההמחאות לגבייה מלקוחות אכן נגבו בפועל, ומהו הסך שנגבה בפועל מכרטיסי האשראי. 11. מהאמור עד כה עולה, כי כל נכסי החברה נבלעו בתוך התחייבויותיה ולחברה נותר גרעון בהון בסך 519,396 ₪. 12. את הגירעון בהון מימנו בין היתר גם בעלי המניות, קרי המבקש וכפי שאנו למדים מביאור 7 (עמ' 8 למאזן), לא רק שלא נותרו כל נכסים ו/או כספים באמתחתו של המבקש, בעל המניות היחיד, החברה נותרה חייבת לו סך של 109,526 ₪ אשר אותם הוא הזרים לחברה כהלוואת בעלים." דברים דומים אמר רו"ח רואש גם בעדותו (עמ' 4-7 לפרוטוקול). 11. המבקש עצמו העיד כי לא היו לחברה נכסים ממשיים כלשהם. הנכס עצמו לא היה בבעלותה של החברה, היא שכרה אותו מבעליו (סעיף 25(ג) לתצהירו), הסחורה עצמה ברובה לא היתה שייכת לחברה והיא הוחזקה על ידה בקונסיגנציה (עמ' 3 לפרוטוקול. יצוין, כי מלאי עיסקי אינו נכלל ממילא בהגדרת "נכסים" על פי סעיף 104 לפקודה), ובחנות עצמה היה ריהוט מינימלי, שולחן ושני כיסאות (עמ' 4 לפרוטוקול). למעשה, גם המשיבה איננה מסתמכת על קיומם של נכסים "ממשיים", אלא היא מסתמכת כאמור על הרישום במאזן בלבד. 12. טוענת המשיבה, כי היה על המבקש להראות, כי בפועל אותם נכסים הרשומים במאזן "נבלעו" בחובות החברה, על ידי הצגת דפי חשבון הבנק לאחר שנת 2004 ומסמכים מתאימים נוספים. אינני סבור כך. כיוון שהמשיבה הסתמכה על הרישום במאזן בלבד, רשאי היה גם המבקש להראות, כי על פי אותו רישום מסקנתה של המשיבה מקריאת המאזן איננה נכונה, וכך עשה היטב רו"ח רואש בעדותו. 13. יצוין, כי המבקש ביקש בתום שלב ההוכחות ובשלב הסיכומים, להגיש תצהיר משלים מטעם רו"ח רואש, שיוכיח את שהתבקש על ידי המשיבה. עקב התנגדותה של המשיבה דחיתי את הבקשה. אך המבקש התייחס לאותן ראיות נוספות בסיכומיו, ללא נטילת רשות, והדבר יובא בחשבון בפסיקת ההוצאות. 14. המסקנה המתקבלת מכל האמור לעיל היא, כי המשיבה לא הוכיחה כי התמלאו כל התנאים הדרושים לצורך הפעלתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. התוצאה: ניתן בזה צו הצהרתי, לפיו המשיבה לא היתה רשאית והיא איננה רשאית גם היום לפעול כנגד המבקש, לצורך גביית חוב הארנונה של החברה. בהתאם לכך בטלות כל הפעולות שנעשו במסגרת הליכי הגבייה המינהלית שננקטו נגד המבקש. אין צו להוצאות. ארנונה