קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלוקת לגבי גובה דמי חכירה: כללי לפניי תביעה כספית והמרצת פתיחה, אשר הדיון בהן אוחד. שתי התובענות עוסקות בשאלת דמי החכירה שעל הנתבעים לשלם לתובעת בגין נכס המוחזק על ידם. התובעת טוענת, במסגרת התובענה האזרחית, כי הנתבעים חייבים לשלם לה דמי חכירה בסך של 115,016 ₪, בניכוי סך של 46,000 ₪ ששלמו הנתבעים לאחר הגשת התביעה. הנתבעים טוענים, בהמרצת הפתיחה שהגישו, כי הם זכאים לכך שדמי החכירה יהוונו רטרואקטיבית, כך שעליהם לשלם דמי היוון על הנכס בשיעור של 143,636 ₪ בצירוף הצמדה בלבד. העובדות ביום 28/12/93 רכשו הנתבעים מאחד, דורון גרוסמן, אולמות תעשיה/מסחר המצויים בבניין שברחוב יד חרוצים 4-6 ירושלים (גוש 30002 חלקה 47 חלקת משנה 8. להלן יכונו האולמות "הנכס". הסכם המכר צורף כנספח א' להמרצת הפתיחה). הבניין בו מצוי הנכס נבנה על ידי החברה הכלכלית, אשר חכרה אותו ממנהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל"), לפי הסכם חכירה מיום 15/05/91 (נספח א' לתצהיר הגב' אלפסי - פקידה במחלקת העסקאות במינהל). במועד כריתת הסכם הרכישה בין גרוסמן לנתבעים, טרם הוסדרה במינהל, באמצעות הסכם חכירה, רכישת הנכס על ידי גרוסמן מהחברה הכלכלית. על כן גם לאחר חתימת ההסכם בין גרוסמן לנתבעים באו באי כוחו של גרוסמן בדברים עם המינהל לגבי גובה דמי החכירה שעל גרוסמן לשלם למינהל, ובעקבות פניותיהם של ב"כ גרוסמן ערך המינהל ארבע שומות לנכס, לפיהן שווי הנכס נע במהלך השנים בין סכום 710,000 ₪ לבין סכום של 391,453 ₪ (סעיף 5 לתצהיר אלפסי). 3. ביום 14/01/96 הודיע ב"כ גרוסמן - עו"ד גרין - למינהל, כי הנתבעים רכשו את הנכס מגרוסמן, ועל כן הוא ביקש כי המינהל יפיק לגרוסמן שובר לתשלום דמי הסכמה, ולנתבעים הסכם חכירה (נספח א' לתצהיר אלפסי). בעקבות הפניה נערכה שומה חמישית לנכס, אשר לפיה ערכו עמד על סך של 495,000 ₪ כולל מע"מ (נספח ב' לתצהיר אלפסי). בעקבות השומה הודיע המינהל לעו"ד גרין כי דמי החכירה השנתיים שיידרשו לשלם הנתבעים, עומדים על סך של 15,760.34 ₪ כולל מע"מ. סכום זה שווה לסך של 13,470 ₪ לפני מע"מ. אחר הדברים האלה נכרת סוף סוף, ביום 24/09/96, הסכם חכירה בין המינהל לבין התובעים (נספח א' לכתב התביעה, להלן - "הסכם החכירה"), בגדרו התחייבו הנתבעים לשלם דמי חכירה שנתיים בסך של 13,470.38 ₪, החל מיום 01/08/96. אין חולק כי הנתבעים שילמו את דמי החכירה לפי ההסכם עד שנת 2000. הנתבע 2 טוען בסעיף 9 לתצהירו כי למיטב זכרונו שילמו הנתבעים את דמי החכירה גם לשנת 2000, ברם התובעת טוענת כי לא כך הדבר, וכי הנתבעים חייבים בתשלום דמי חכירה עבור השנים 2000-2004 בסך של 115,016 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. 4. ביום 23/08/99 פנו הנתבעים למינהל בבקשה להוון את דמי החכירה (נספח ט"ו לתצהיר אלפסי). בעקבות פניה זו ערך המינהל שומה נוספת לנכס, אשר בהסתמך עליה הודע לנתבעים במכתב מיום 14/02/00, כי המינהל יסכים להוון את דמי החכירה תמורת סכום של 161,358 ₪, על בסיס שווי קרקע של 380,640 ₪ (נספח ט"ז לתצהיר אלפסי). הנתבעים לא הגיבו להצעת המינהל, אשר נשלחה אליהם פעמיים (ראו - סעיף 9 לתצהיר אלפסי), ולפיכך הסכמת המינהל להיוון פקעה בתום 30 יום, כאמור במכתבו הנ"ל של המינהל. 5. אחר הדברים האלו, ומשלא פרעו הנתבעים את הנדרש מהם, הגיש המינהל את התביעה הכספית שלפניי. הנתבעים שילמו לאחר הגשת התביעה סך של 46,000 ₪ על חשבון חובם. כמו כן, במהלך ההתדיינות הגישו הנתבעים את המרצת הפתיחה שבפניי, בגדרה הם עותרים "להחיות" את הצעת ההיוון הנ"ל, אודותיה דובר ונכתב בשנת 1999. טענות הצדדים טענת התובעת פשוטה בתכלית, הנתבעים התחייבו בחוזה החכירה לשלם דמי חכירה בסך 13,470 ₪ לשנה לפני מע"מ, ועליהם לקיים את התחייבותם ככתבה וכלשונה. בפי הנתבעים טענות רבות. טענתם המרכזית הינה, שהם היו זכאים לכך שיחתם עימם חוזה חכירה שתנאיו עולים בקנה אחד עם חוזה הפיתוח שנכרת בשעתו בין המינהל לבין החברה הכלכלית, ואשר לפיו דמי החכירה אמורים להיות נמוכים יותר. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי המינהל נהג בחוסר תום לב, ואף הטעה אותם, בכך שלא גילה להם כי עובר לכריתת הסכם החכירה נעשו שומות קודמות לנכס, אשר בחלקן הוערך שוויו של הנכס בסכומים נמוכים יותר, וכי כתוצאה מכך שילם גרוסמן דמי חכירה נמוכים מאלו שנדרשים מהנתבעים. בפי הנתבעים טענות נוספות, אשר גם הן יידונו להלן. דיון והכרעה על המינהל, על דמי הסכמה ועל דמי חכירה בטרם נכנס לדיון בטענותיהם הפרטניות של הצדדים, נייחד מספר מילים למינהל ולאופן פעילותו, ובכך נשרטט לעצמנו את גבולותיו הנורמטיביים של "שדה המערכה", אשר בו ניטשת המחלוקת בין הצדדים. המינהל מנהל את קרקעות המדינה על פי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך - 1960. בהפעלת סמכויותיו כפוף המינהל למשפט הפרטי ולמשפט הציבורי כאחד (ראו - ע"א 15/87 וייס נ' מדינת ישראל פ"ד מה(1) 342). על כן על המינהל, ככל רשות ציבורית, לנהוג ביושר בסבירות ובתום לב (בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים נ' ממשלת ישראל פ"ד לד(3) 729 ע"א 6518/98 הוד אביב נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד נה(4) 28, 45-46), וככל שהמינהל מפר את חובותיו כגוף ציבורי נתונות לצד הנפגע תרופות מתחום המשפט הפרטי ומתחום המשפט המינהלי כאחד (בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הבטחון פ"ד לד(3) 706-716). עקרונות היסוד לפעולת המינהל נקבעו בהחלטת הממשלה מיום 23/05/65, ובהחלטה מספר 1 של מועצת המינהל (י. ויסמן "דיני קנין - חלק כללי" (תשנ"ג - 1993) עמ' 243). אחד מעקרונות אלו הוא העקרון לפיו המינהל ימסור קרקעות, לפי שוויין הריאלי (שם, בעמ' 244). על בסיס עיקרון זה נקבע כי המינהל יגבה "דמי חכירה" מחוכרי הקרקעות וכן "דמי הסכמה" בעת העברת זכויות. העובדה שהמינהל הינו גוף ציבורי אינה גורעת מהעקרון הבסיסי במשפט הפרטי לפיו "חוזים יש לקיים". במקרה דנא אין חולק שהנתבעים כרתו מרצונם החופשי הסכם חכירה עם המינהל, בו נקבע שיעור דמי החכירה שהמינהל דורש מהם. כיוון שכך, המכשול הניצב בפני הנתבעים אינו פשוט. עליהם לשכנע כי נפל פגם כלשהו בכריתת ההסכם, או שלאחר כריתת ההסכם התרחש אירוע כלשהו הפוטר אותם, מכוח הוראות ההסכם או מכוח הוראות הדין וההלכה הפסוקה, לשלם את דמי החכירה הנדרשים מהם. כפי שיוסבר להלן אני סבור שהנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם. כפיפות הסכם החכירה להוראות הסכם הפיתוח טענת הנתבעים לפיה תנאי הסכם החכירה חייבים לעלות בקנה אחד עם ההסכמים הקודמים שנעשו לגבי הנכס, מחייבת לסקור את המערכת החוזית בין המינהל, החברה הכלכלית וגרוסמן. בראשית היות הדברים, בשנת 1970, נכרת הסכם פיתוח בין המינהל לבין החברה הכלכלית לירושלים בע"מ (נספח ג' לתצהיר הנתבעים). על פי הסכם הפיתוח קבלה החברה הכלכלית לרשותה מספר חלקות מקרקעין באזור התעשיה בשכונת תלפיות בירושלים, לשם הקמת מבני תעשיה ומלאכה, שימסרו לאחר מכן למפעלי תעשיה. הנכס בו עסקינן נבנה על אחת מהחלקות האמורות. בסעיף 4 ריישא להסכם הפיתוח, נקבע כי החברה הכלכלית תתחיל לבנות על המגרש תוך 24 חודש מיום חתימת ההסכם, ותסיים את הבניה תוך 36 חודש מיום חתימת ההסכם. תקופה זו הוגדרה בסעיף 4(א) להסכם כ"תקופת הרשיון". בסעיף 4(ג) להסכם הפיתוח נקבע כי בתום תקופת הרשיון יחתום המינהל על הסכם חכירה עם החברה הכלכלית, או עם מי שהיא תודיע עליו, וזאת בנוסח הקבוע בנספח להסכם הפיתוח. דא עקא, שהנספח להסכם הפיתוח לא הוגש כראיה. בסעיף 8 להסכם הפיתוח נקבע, כי לאחר כריתת הסכם חכירה יחייבו תנאיו את הצדדים לו יחד עם תנאי הסכם הפיתוח, כל עוד תנאי הסכם הפיתוח אינם סותרים את תנאי הסכם החכירה. משמע מכאן, שבמקרה של סתירה גוברות הוראות הסכם החכירה. בשנת 1978, ובטרם נחתם הסכם חכירה בין המינהל לבין החברה הכלכלית, נחתם הסכם בין החברה הכלכלית לבין חברת לוינגר גרוסמן בע"מ (להלן - "גרוסמן בע"מ), לפיו רכשה גרוסמן בע"מ את הזכויות בנכס נשוא דיוננו (נספח א' לתצהיר הנתבעים). בהסכם זה הובהר כי זכויות החכירה של החברה הכלכלית טרם הוסדרו, ולפיכך הוסכם בין הצדדים כי בבוא העת ירשמו זכויות החכירה על שם החברה הכלכלית, ולאחר מכן הן יועברו לגרוסמן בע"מ. בסעיף 18(ב) להסכם נקבע כי גרוסמן בע"מ תשלם דמי חכירה שנתיים למינהל. ולבסוף, בסעיף 10(ב) להסכם נקבע כי גרוסמן בע"מ רשאית להעביר את זכויותיה לפי ההסכם לצד ג', בכפוף לכך שאותו צד ג' יקבל על עצמו את הוראות ההסכם בין החברה הכלכלית לגרוסמן בע"מ (סעיף 10(ב)(5)). בשנת 1991 נחתם הסכם חכירה בין המינהל לבין החברה הכלכלית (נספח א' לתצהיר אלפסי). כעולה מן האמור לעיל, ברגע שנחתם הסכם החכירה בין המינהל לבין החברה הכלכלית נסגר המעגל שנפתח עם כריתת הסכם הפיתוח, ומכאן ולהבא חלו על הצדדים הוראות הסכם החכירה. על בסיס התשתית ההסכמית האמורה נכרת הסכם המכר בין גרוסמן לבין הנתבעים, כאשר במבוא להסכם המכר הובהר כי גרוסמן קיבל את הנכס לבעלותו לאחר שגרוסמן בע"מ פורקה מרצון. 9. האם ניתן להסיק מתוך המערכת ההסכמית האמורה, כי מוטלת על המינהל חובה להחכיר את הנכס לנתבעים באותם תנאים שנקבעו בהסכם הפיתוח, או בהסכם החכירה של החברה הכלכלית? תשובתי לשאלה זו שלילית. כפי שהוסבר לעיל הוראות הסכם הפיתוח הוכפפו להוראות הסכם החכירה שנחתם לאחריו, ובהוראות הסכם החכירה אין כל הוראה המחייבת את המינהל להסכים להעברת החכירה באותם תנאים בדיוק לצד ג' כלשהו. נהפוך הוא, במבוא להסכם החכירה בין המינהל לחברה הכלכלית נכתב במפורש כי להסכם מצורפים "תנאי חכירה" המהווים חלק בלתי נפרד ממנו. ניתן להניח, בהעדר אינדיקציה אחרת, שתנאי החכירה הללו זהים לתנאי החכירה שצורפו להסכם החכירה של הנתבעים. והנה, בסעיף 8(א)(1) לתנאי החכירה נקבע במפורש שתיעשה הערכה מחדש של הנכס אם החוכר יבקש להעביר את זכויותיו לאחר. מכאן, שהנתבעים ידעו שעם העברת הנכס על שמם במינהל תיערך לגביו שומה חדשה. ובאשר להסכם הרכישה שנכרת בין הנתבעים לבין גרוסמן, גם בו לא נאמר בו דבר לעניין זכותו של המינהל להעלות את דמי החכירה, ומכל מקום גם אם היה נאמר דבר מה, הוא לא היה יכול לחייב את המינהל, שכלל לא היה צד להסכם. הנתבעים מבקשים להסתמך בסיכומיהם על שנפסק בה"פ (מחוזי נצרת) 268/05 חיות נ' קרן קיימת לישראל (פורסם באתר נבו), שם חוייב המינהל לחתום עם רוכשי נחלה על הסכם חכירה באותם תנאים שחלו על החוכרים המקוריים. לדעתי אין הנדון דומה לראיה, וזאת משתי סיבות; ראשית - שם הסכימו שני הצדדים כי את גובה דמי החכירה כן ניתן לשנות (סעיף 4.2 לפסק הדין). ושנית, שם לא דובר בחוכרים אשר כבר חתמו על הסכם חכירה. הנתבעים גם טענו בסיכומיהם, כי בעת שהם רכשו את הנכס מגרוסמן טרם נחתם הסכם חכירה כלשהו, ברם טענה זו חסרת בסיס, כיוון שציינתי לעיל שהסכם חכירה עם החברה הכלכלית נכרת בשנת 1991. הטעיה וחוסר תום לב הנתבעים טוענים כי המינהל הטעה אותם ונהג בחוסר תום לב, בכך שלא גילה להם כי גרוסמן נדרש לשלם דמי חכירה נמוכים מאלו שנדרשו מהם, ובכך שלא גילה להם שנערכו שומות רבות לנכס בשנים שקדמו לכריתת הסכם החכירה. טענה זו לא מקובלת עלי. המינהל הודיע לנתבעים מראש מה סכום דמי החכירה שיידרש מהם, והנתבעים לא חלקו על הסכום האמור. החומר הנוגע לשומות הקודמות ולסכום דמי החכירה שנדרש מגרוסמן היה פתוח בפני הנתבעים, אשר יכלו לעיין בתיק הנכס במינהל, או לברר את הפרטים עם גרוסמן. הנתבעים מעולם לא הלינו על כך שהמינהל הטעה אותם עד אשר הוגשה התביעה הנוכחית. נהפוך הוא, הנתבעים שילמו את הנדרש מהם במשך מספר שנים, ואף ביקשו לברר את האפשרות להוון את דמי החכירה. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענה של הטעיה או חוסר תום לב. ולבסוף, עמדתי לעיל על כך שכאשר רכשו הנתבעים את הנכס כבר נכרת הסכם חכירה בין המינהל לבין החברה הכלכלית. בסעיף 2(ב) בעמ' 3 להסכם זה נקבע במפורש, כי דמי החכירה יוגדלו מדי פעם על סמך הערכת השמאי הממשלתי, ובהתאם להחלטות מועצת המינהל, וזה בדיוק מה שנעשה במקרה שלפניי; עובר לכריתת הסכם החכירה עם הנתבעים נערכה שומה לנכס, ודמי ההסכמה עודכנו בהתאם. הנתבעים טוענים בחצי פה, כי ההודעה שנמסרה לעו"ד גרין בדבר גובה דמי החכירה (נספח ג' לתצהיר אלפסי), אינה מחייבת אותם כיוון שעו"ד גרין לא ייצג את הנתבעים. לדעתי אין בכך ולא כלום, כיוון שברור כי ההודעה הגיעה לידי הנתבעים, שאחרת כיצד הם ידעו שיש הסכם חכירה מוכן לחתימתם? ומכל מקום, שיעור דמי החכירה נרשם במפורש בהסכם, והנתבעים חתמו על ההסכם ללא מחאה ופעלו במשך לפיו מספר שנים. אופן העלאת דמי החכירה הנתבעים טוענים כי גם אם המינהל היה רשאי להעלות את דמי החכירה, הרי שלא ברור מדוע המינהל הסתמך על השומה מיום 05/03/96, והוסיף לה הפרשי הצמדה עד ליום כריתת הסכם החכירה. הנתבעים טוענים כי המינהל היה חייב לערוך שומה חדשה לנכס ולקבוע לפיה את דמי החכירה. טענה זו אינה מקובלת עלי. מתצהירה של גב' אלפסי עולה בבירור כי המינהל נהג באופן סביר והגיוני. הנה כך, כשהודיע עו"ד גרין כי הנתבעים רכשו את הנכס פעל המינהל להוצאת שומה מעודכנת, ולאחר שהתקבלה שומה מעודכנת נקבעו דמי החכירה על בסיסה. במצב דברים זה לא ברור לי מדוע סבורים הנתבעים כי ערך הקרקע צריך היה להיקבע לפי שומה אחרת מזו שנערכה בעקבות פנייתם, ושעליה הם לא ערערו. אשר להוספת הפרשי ההצמדה, אכן חלפו כארבעה חודשים מאז נערכה השומה ועד אשר נשלחה ההודעה לעו"ד גרין, אך פרק זמן זה לא נראה על פניו כזמן ארוך, המצדיק עריכת שומה חדשה. ויודגש, המינהל לא הסתיר דבר מהנתבעים, שכן בהודעה לעו"ד גרין נכתב במפורש כי נערכה שומה לנכס ביום 05/03/96, וכי סכום השומה הוצמד עד ליום ההודעה. על כן, אילו סברו הנתבעים שיש חשיבות לעריכת שומה נוספת, היה עליהם לבקש זאת, ומשלא עשו כן הנתבעים, אלא חתמו על החוזה, הרי שהם מחוייבים לתנאיו. שוויון הנתבעים טוענים כי קבלת עמדת המינהל תגרום לחוסר שוויון, כיוון שמי שמחזיקים בנכסים אחרים באותו בניין נדרשים לשלם דמי חכירה נמוכים יותר. דין טענה זו להידחות, בראש ובראשונה משום שלא הונחה לה שום תשתית עובדתית. ושנית, בית המשפט העליון כבר דחה בעבר טענה דומה, לפיה בעת העברת זכויות בנכס יש להעמיד את דמי החכירה על ממוצע דמי החכירה שמשלמים בעלי נכסים אחרים באותו אזור (ע"א 327/85 קוגלר נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד מב (1) 97, 103). הפחתת דמי החכירה בעקבות בקשת ההיוון כאמור, הנתבעים פנו בשנת 1999 בבקשה להוון את דמי החכירה, ובעקבות פניה זו נערכה שומה נוספת לנכס, אשר העמידה את שווי הנכס על סך של 380,640 ₪, במקום סך של 490,000 ₪, שנקבע בשומה שעל בסיסה נכרת הסכם החכירה. הנתבעים טוענים שיש לעדכן את דמי החכירה בהתאם לשומה "החדשה", למרות שבסופו של דבר דמי החכירה לא הוונו. דין טענה זו להידחות. סעיף 8 ל"תנאי החכירה", אשר מהווים חלק בלתי נפרד מהסכם החכירה, קובע באילו נסיבות תיערך הערכה מחדש של שווי הקרקע, ולא נאמר בו כי דמי החכירה יופחתו אם וכאשר תיערך שומה לקרקע אגב בקשת היוון. הנתבעים לא ביקשו בזמן אמת שדמי החכירה יעודכנו בהתאם לשומה החדשה, וכמו כן אין ראיה שהם המציאו למינהל את השומה הנגדית שהוכנה על ידי השמאי מטעמם. אין זה מתקבל על דעתי, גם בהינתן העובדה שמינהל מקרקעי ישראל הוא גוף ציבורי, שבמשך תקופה ארוכה לא ימחו הנתבעים על "העוולות" שלכאורה נעשו להם, ורק כאשר מוגשת נגדם תביעה הנסמכת על הסכם החכירה, יטענו הנתבעים טענות שלא נטענו בזמן אמת. כבישת הטענות מלמדת, בהעדר אינדיקציה אחרת, שמדובר בטענות שאין מאחוריהן לא כלום. החוב בגין שנת 2000 אין מחלוקת שבחודש יוני 2000 שילמו הנתבעים למינהל סך של 61,286.96 ₪. הנתבעים טוענים כי מאחר והחיוב השנתי בגין דמי החכירה מופק בראשון באפריל בכל שנה,מראש לכל השנה, הרי שהתשלום האמור כיסה גם את החיוב שהופק ב-01/04/00. העיון בכרטיס מצב החשבון שצורף כנספח י"ט לתצהיר אלפסי,מלמד שלטענת הנתבעים אין בסיס. אכן, בכרטיס ניתן לראות כי נוסף ב-01/04/00 חיוב דמי חכירה שנתיים בסך של 18,998 ₪, ברם עובר לחיוב זה כבר עמד חובם של הנתבעים על כ-61,000 ₪, ולאחר החיוב תפח החוב לסכום של כ-80,000 ₪. מכאן, שהתשלום בסך 61,286 ₪ כיסה רק את החובות שנוצרו עד החיוב בגין שנת 2000. כשלון בקשת ההיוון הנתבעים טוענים במסגרת המרצת הפתיחה, כי בקשתם להוון את דמי החכירה לא יצאה אל הפועל באשמת המינהל. גם טענה זו לא משכנעת. כבר עמדתי לעיל על כך שלאחר שהנתבעים ביקשו להוון את דמי החכירה ערך המינהל שומה חדשה לנכס והודיע לנתבעים על נכונותו להוון את דמי החכירה תמורת 161,318 ₪ (נספחים ט"ז-י"ח לתצהיר אלפסי). המינהל כתב בהודעתו לנתבעים כי הצעתו תעמוד בתוקפה במשך 30 יום בלבד,וכי הנתבעים רשאים להשיג בתוך תקופה זו על גובה השומה. אפס, הנתבעים ערכו שומה נגדית רק כחודש וחצי לאחר מכן,ואין שום הוכחה שהם המציאו את השומה למינהל,וביקשו ממנו להמשיך ולטפל בבקשת ההיוון. אין גם שום ראיה המלמדת כי הנתבעים מחו על כך שהמינהל מזניח את בקשתם ללא כל הצדקה. המסקנה המתבקשת הינה, שהתובעים פשוט זנחו את בקשתם להיוון. חוזה אחיד הנתבעים טוענים כי חוזה החכירה שנכרת עימם הוא חוזה אחיד, וכי הוראת סעיף (3) בעמ' 3 להסכם, המתירה למינהל להעלות מעת לעת את דמי החכירה לפי שומה עדכנית או לפי עליית המדד, הינה תניה מקפחת, כיוון שלא ניתנת לחוכר רשות לבחור בין שני מסלולי העדכון. דין טענה זו להידחות. חוזה החכירה הוא אכן חוזה אחיד (ראו - בש"א 2543/05 מדינת ישראל נ' גרנות (לא פורסם 28/03/07), אולם את סעיף (3) יש לקרוא יחד עם סעיף 8 ל"תנאי החכירה", עליו עמדנו לעיל. הוראות סעיף 8 מצמצמות את זכותו של המינהל לבצע הערכה מחודשת של הנכס לנסיבות מסויימות המוגדרות כאמור בסעיף 8(א)(1)ו-(2). התוצאה היא, שסמכותו של המינהל איננה בלתי מוגבלת, ומכאן שהיא גם איננה מקפחת. כמו כן, יש להזכיר בהקשר זה את זכות הערעור שנתונה לחוכר לפי סעיף 8(ג) לתנאי החכירה, שגם היא משמיטה את הקרקע מתחת לטענת הקיפוח. ולבסוף, בסעיף (3) נאמר שעריכת השומה לנכס ועדכון דמי החכירה ייעשו בהתאם להחלטות מועצת המינהל, ובפרשת גרנות הנ"ל נפסק כי על מי שמבקש להוכיח שתנאי כזה הוא מקפח רובץ נטל כבד. מס ערך מוסף התובעים טוענים כי בהסכם החכירה לא נקבע שהמינהל רשאי להוסיף מע"מ לדמי החכירה. דין טענה זו להידחות, מאחר ובסעיף 13 סייפא לתנאי החכירה נקבע כי החוכר ישלם מס ערך מוסף על כל אחד מהתשלומים החלים עליו לפי ההסכם. קיזוז הנתבעים טוענים כי יש לקזז מחובם את תשלומי היתר שהם שילמו בשנים 1997-2000, שהרי לשיטתם באותן שנים הם שילמו ללא הצדקה דמי חכירה בשיעור הגבוה בכ-4,000 ₪ לשנה ממה ששילם גרוסמן. טענה זו מבוססת על ההנחה שדמי החכירה שנדרשו מהתובעים היו מופרזים, ברם מאחר והנחה זו אינה מקובלת עלי, הרי שגם טענת הקיזוז נדחית. הוכחת גובה החוב הנתבעים טוענים באופן כללי כי כרטיס מצב החשבון שצורף כנספח י"ט לתצהיר אלפסי, טומן בחובו "ריביות והצמדות שונות ומשונות אשר כלל לא ברורה מהותם או סמכות התובעת לדרוש אותם". כרטיס מצב החשבון הינו "רשומה מוסדית", וככזה הוא מהווה ראיה לכאורה לתוכנו (סעיפים 35-36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971). לפיכך, אם יש בפי הנתבעים טענה שחישוב החוב שגוי, אזי היה עליהם לפרט את טענתם ולהוכיחה, דבר שהם לא עשו. כמו כן, אילו סברו הנתבעים כי האמור בכרטיס כל כך לא ברור, עד שהוא איננו מאפשר התייחסות עניינית, אזי היה עליהם לבקש, לפני הגשת הסיכומים, הבהרות בעניין זה מהתובעת. גם את זאת לא עשו הנתבעים, ומכאן שדין טענתם להידחות בשל היותה סתמית וכוללנית. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא שלא מצאתי ממש בטענות הנתבעים, ולפיכך התביעה בת.א. 2339/05 מתקבלת במלואה, והבקשה בה"פ 639/06 נדחית. על הנתבעים לשלם, איפוא, לתובעת סך של 115,016 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. מסכום זה יש להפחית את הסך של 46,000 ₪ ששילמו הנתבעים לתובעת ביום 27/11/05, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הנתבעים ישאו בהוצאות התובעת וכמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום. חכירה