בשלב המקדמי, אין בית המשפט שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא חי בשלב זה מכתבי הטענות בלבד. על כן, בית המשפט יורה על סילוק התביעה בשלב המקדמי רק אם יתברר לו כי גם אם תוכחנה כל הטענות העובדתיות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש. עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי ביהמ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן. כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת". וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478. סילוק על הסף של תביעה ובמיוחד דחייתה הוא הליך הננקט בלית ברירה רק כאשר: "ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש" [ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה, דינים עליון, כרך ס', 65 וכן י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995) 384]. כל עוד קיימת אפשרות ולו גם קלושה, שעפ"י העובדות שבכתב התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, לא תסולק התביעה על הסף.דחיה על הסף