קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דמי פינוי אשפה: בתביעה שבפניי מתבררת תביעתה של התובעת לקבלת דמי פינוי אשפה מעסקו של הנתבע מכוח הסכם שנחתם בין הצדדים, מכוח הוראות חוק העזר לחיפה (שמירת הסדר והניקיון) התשמ"ב - 1981 (להלן: "חוק העזר"). בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה, הנתבע החזיק במינימרקט הנמצא ברחוב אלנבי 21 בחיפה (להלן: "העסק"). לטענת התובעת, על פי סעיף 28 לחוק העזר, מחובת הנתבע לפנות פסולת העסק בעצמו ועל חשבונו. אך, לבקשת הנתבע התובעת הסכימה לפנות את פסולת העסק במקום הנתבע, ועל חשבונו והצדדים חתמו על הסכם בהקשר זה. ההסכם הינו מיום 27.10.03. לטענת התובעת, יתרת חובו של הנתבע לתקופה שבין חודש אוקטובר 2003 ועד לחודש אוקטובר 2006, בגין פינוי פסולת העסק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980, הינה בסך 11,038 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (התביעה הוגשה ביום 23.02.07). מנגד, הנתבע טוען, כי נציג התובעת פנה אליו וטען, כי על הנתבע לחתום על הסכם פינוי אשפה, אחרת ירשמו לחובתו דו"חות וטען בפניו עוד, כי הדבר נחוץ לנתבע על מנת שיקבל רישיון עסק. הנתבע הוסיף וטען, כי במעמד חתימת ההסכם הובטח לו שהתובעת תספק לו, על חשבונו, מכולה גדולה שתספיק לאחסון הקרטונים, אולם, התובעת לא סיפקה את המכולה והנתבע פינה את הקרטונים באופן עצמאי ומבלי להשתמש בשירותי התובעת, והעבירם אל שטח השוק הסיטונאי באישור מנהל השוק מר משה רודה. המסגרת הנורמטיבית: אגרת פינוי אשפת מפעל מוטלת על המחזיק בנכס המקרקעין/בעסק, מכוח סעיף 28 לחוק העזר. מחזיק הוא אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר מכוח פקודת העיריות ולכן ניתן לחייב באגרת פינוי אשפת מפעל את הבעלים או השוכר או מפעיל העסק. הנתבע טוען, כי בשנת 2005, הוא מכר את העסק לחברת חורסאני שיווק בע"מ, ועל כן, יש לדחות דרישת התובעת עבור התשלום בתקופה זו, משלא היה לו קשר לעסק מאז מכירתו לחברה. לא מצאתי ממש בטענת הנתבע בהקשר זה. בחקירתו הנגדית, הנתבע הודה כי עד היום הוא מנהל את העסק, חרף מכירת העסק לחברה הנ"ל. לא זו אף זו: הנתבע לא הודיע לתובעת על סיום החזקתו בעסק ו/או על שינוי בשם המחזיק. למעשה, הנתבע לא הצליח להצביע על אדם אחר כלשהו המחזיק בפועל בנכס מלבדו. הנתבע נמנע מלזמן את אביו, מר האשם ח'ורסאני, הרשום בכעל המניות היחיד בחברת חורסאני שיווק בע"מ (להלן: "החברה"), למתן עדותו בבית המשפט. הימנעות בעל דין מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, לפיה, דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, הייתה פועלת לחובת הנמנע, שכן, חזקה היא, כי בעל דין לא ימנע מבית המשפט עדות התומכת בגרסתו. בהתאם לסעיף 1 לחוק העזר  "מפעל" - בית מלאכה, בית חרושת, מוסך, מעבדה, עסק סיטונאי, מחסן סיטונאי , סופר- סל, סופרמרקט, חנות כל - בו, חנות שק"ם, או כל חנות המוציאה לדעת המפקח, כמות גדולה של פסולת נייר או אריזות מחמרים שונים, בית הארחה, בית מלון, בית חולים, בית הבראה, מסעדה, אוניברסיטה, טכניון, מקום לעינוג ציבורי, מפעל לעיבוד נתונים, משרד להנהלת חשבונות ממוכנת, וכל מקום אחר שאינו משמש למגורים שמופקת ממנו פסולת עקב ניהול עסק או תהליך ייצור. "פסולת מפעל" - אשפה מכל מקום שאינו משמש למגורים, שיירי מפעל, פסולת מכל הסוגים המתקבלים מתהליך הייצור או העיסוק של מפעל". וודוק: הארנונה המשולמת על ידי התושבים לעירייה כוללת בחובה גם תשלום בגין פינוי אשפה, במסגרת חובותיה הבסיסיים במתן שירותים לתושביה. ברם, שעה שמדובר בשירותים החורגים מהיקף פינוי האשפה הרגיל של האזרח בביתו, מוסמכת הרשות המקומית להטיל אגרה בגין פינוי אשפה בבתי עסק, בשל ייצור אשפה ע"י העסק העולה בהיקפו בדרך כלל על יצור אשפה של תושב בשימוש פרטי בביתו. סעיף 28 (א) לחוק העזר קובע, כי המחזיק במפעל חייב בפינוי פסולת המפעל. סעיף 28(ה) קובע כי על אף האמור בס"ק א', יכול המחזיק לבקש מהעירייה לפנות במקומו ועל חשבונו, ובמקרה זה ישלם המחזיק אגרה בשיעור שנקבע בתוספת הראשונה בנוסף לאגרת פינוי אשפה לפי סעיף 27 לחוק העזר ויערך הסכם בין העירייה למחזיק בדבר מועדי תשלום האגרה. האם עסקו של הנתבע ייצר פסולת? והאם הנתבע השתמש במיכליות שהוצבו ברחוב עסקו לזיקרת פסולת עסקו? לטענת הנתבע, פסולת עסקו הינה אך ורק קרטונים ולטענתו, קרטונים אלה אינם בבחינת פסולת. בחקירתו הנגדית, הנתבע העיד, כי: "כל דבר לפני שהוא מתקלקל אני שולח כתרומה לבית נזירות..." (ראו עמ' 10 שורות 9-10), וכי: "הפסולת שלי היא קרטונים. אני לוקח את זה לשוק הסיטונאים, נכנס מהשער ומשלם 15 ₪ כניסה, נותן אותה למנהל השוק, הפסולת עולה כסף מה שהולך לשחזור ויש לשימוש שני לקרטונים של פירות." (ראו עמ' 11 שורות 27-31). עדותו של הנתבע יצרה עליי רושם אמין ביותר. הפסולת שעסקו מפיק, הינה בעיקר, קרטונים. עובדה זו אף אושרה על ידי העד מטעם התובעת (ראו עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 13-14). אין בידי להסכים עם טענת הנתבע, לפיה, קרטונים אינם פסולת. המונח "פסולת" על פי חוק העזר, מוגדר כדלקמן: פסולת מפעל הינה: "אשפה מכל מקום שאינו משמש למגורים, שיירי מפעל, פסולת מכל הסוגים המתקבלים מתהליך הייצור או העיסוק של מפעל". כאמור לעיל, חוק העזר מטיל על הנתבע, כמחזיק בעסק, חובת פינוי פסולת עסקו. החוק מאפשר שתי דרכים לפינוי פסולת מפעל/עסק: פינוי עצמי לאחר קבלת אישור מאת העירייה ובהתאם לתנאי האישור, או פינוי באמצעות העירייה לאחר הגעת הצדדים להסכמה, לפיה, העירייה תפנה את הפסולת במקומו של הנתבע, ולצורך כך, מחזיק שאינו מפנה פסולת עסקו בפינוי עצמי, עליו לפנות בבקשה לעירייה כי תפנה במקומו את הפסולת. היה והערייה נענתה לבקשתו והסכימה לפנות פסולת עסקו, אזי יחוייב לשלם לעירייה אגרת פינוי פסולת בשיעור שנקבע בתוספת הראשונה בנוסף לאגרת פינוי אשפה לפי סעיף 27 לחוק העזר, וייערך הסכם בין העירייה לבין מחזיק המפעל. במקרה דנן, אין חולק, כי נחתם הסכם בהתאם לאמור בסעיף 28 (ה) לחוק העזר. אין חולק, כי העירייה לא סיפקה כלי קיבול נפרד ובמימדים שנקבעו בהסכם, ואין חולק, כי הנתבע לא רכש כלי קיבול כאמור. מי היה אמור לספק כלי הקיבול בפועל? אמנם, על פי ההסכם הנתבע התחייב לרכוש על חשבונו כלי קיבול נפרד ומיוחד לפינוי פסולת המפעל כפי שקבע המפקח. יחד עם זאת, בהסכם אין כל הוראה הקובעת כיצד מתבצעת רכישת כלי הקיבול. הנתבע העיד, כי על פי ההסבר שקיבל מנציג העירייה בעקבות שאלתו, מהיכן הוא רוכש את כלי הקיבול, הוא נענה בכך, שהעירייה מספקת את כלי הקיבול ומחייבת את הנתבע בעלות הכלי. עדותו של הנתבע יצרה עליי רושם מהימן ביותר. הסבר זה הינו הגיוני ומתיישב עם השכל הישר, ומכל מקום, הסבר זה לא נסתר על ידי התובעת ולא הוכח על ידה אחרת. בהקשר זה, מצאתי לנכון להתייחס לטענת התובעת שהועלתה בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית של מר בן זאב יאיר, שם מכחישה התובעת את התחייבותה לספק לנתבע כלי קיבולת מיוחד לעסקו וההסבר לכך, הינו כי בלאו הכי, נמצאים במקום כלי קיבולות עגולים המשרתים את העסקים במקום. מלבד העובדה, כי האמור בסעיף זה נאמר על סמך בירור שעשתה הגב' אהבוה בן ארי שלא הוזמנה למתן עדותה בפני בית המשפט, ומלבד העובדה, כי המדובר בעדות מפי השמועה שאין לה כל משקל לענייננו, תמוהה בעיניי הטענה כשלעצמה. אם קיימים כלי קיבול המשרתים את העסקים במקום, מדוע התובעת החתימה את הנתבע על הסכם וחייבה אותו לרכוש כלי קיבול נפרד במימדים המתאימים לסוג הפסולת שעסקו מפיק (קרטונים)?! התובעת טוענת, כי בפני הנתבע עמדה האפשרות לבטל את ההסכם, ובתנאי שימלא אחר הוראת סעיפים 28 א' ו- ב' לחוק העזר בדבר פינוי עצמי לאחר קבלת אישור ראש העיר. באותה מידה ניתן להפנות שאלה זו לתובעת ולתהות, מדוע התובעת לא ביטלה את ההסכם בעצמה?! אין כל תשובה לכך בפי התובעת. משלא סיפקה התובעת את כלי הקיבול המפורט בהסכם, אין לה להלין אלא על עצמה. הנתבע העיד בפניי, ומהימנה עליי עדותו במלואה, כי לא זרק קרטונים למיכליות שהיו מוצבות בכביש על מנת שלא לקבל דו"חות, מאחר ואותן מיכליות לא התאימו לזריקת הקרטונים. מיכליות אלו לא התאימו לזריקת קרטונים, ואם הנתבע היה זורק קרטנים לאותן מיכליות, חזקה על העירייה שהייתה מוציאה לו דו"חות על כך. עדותו של הנתבע נתמכה בעדותם של שני העדים מטעמו, לפיהם, הם העבירו את הקרטונים לשוק הסיטונאי ושם נעשה בחלק מהקרטנים שימוש חוזר, בעוד שחלקם האחר נשלח למחזור. עדות זו אינה תלושה מן המציאות. נהפוך הוא, בעידן המיחזור התנהגות זו הינה מתבקשת. למעלה מן הצורך, אוסיף ואציין עוד, כי בהנחה שהעירייה לא התחייבה לספק לנתבע, על חשבונו כמובן, את כלי הקיבול במימדים שנקבעו בהסכם, עדיין, אין בהסכם כדי לשמש בסיס לחיוב הנתבע. התובעת אינה מכחישה את עצם העובדה, כי לא נרכש כלי קיבול על ידי הנתבע. משמע, התובעת לא פינתה את האשפה מאותו כלי קיבול שלא נרכש ושאינו קיים. משמע, התובעת לא ביצעה את העבודות נשוא ההסכם, ומכאן, אין היא זכאית לתמורה עבור עבודות שלא בוצעו על ידה. ההסכם עליו מסתמכת התובעת, אינו הסכם המקים חובת תשלום בכל מקרה. הסכם זה מקים חובת תשלום במקרה של ביצוע ההתחייבות הקבועות בו, לרבות ביצוע העבודות על ידי התובעת. העדר אישור לפינוי עצמי: כאמור לעיל, מכולה במימדים מיוחדים המתאימים לפינוי עיקר אשפת עסקו של הנתבע (קרטונים) לא סופקה לנתבע ומכל מקום, לא נרכשה על ידי הנתבע. הנתבע לא זרק קרטנוים למיכליות שהיו באזור. העובדה כי הנתבע לא קיבל אישור לפינוי הפסולת באופן עצמי, אין בה ולא כלום, שכן, העדר אישור אינו עילה לחיוב. לא זו אף זו: הנתבע התקשר בהסכם עם העירייה על מנת שתדאג לפינוי הפסולת במקומו. משלא הופעל ההסכם, לא תוכל התובעת להיבנות מעצם אי השגת האישור לפינוי עצמי, שכן הנתבע לא היה מעוניין בפינוי עצמי. לסיכום: משלא הופעל ההסכם על ידי הצדדים, ולא משנה באשמתו של מי מהצדדים ההסכם לא הופעל, אזי ברי כי ההסכם, בנידון דידן, אינו יכול להוות מקור לחיוב הנתבע. העדר אישור לפינוי עצמי, אף הוא אינו מקים מקור לחיוב הנתבע. על כן, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 2,000 ₪. פסולתפינויפינוי אשפה