האם "קפיצה מרכב נוסע" מהווה תאונת דרכים ?

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם ''קפיצה מרכב נוסע'' מהווה תאונת דרכים: רקע ותמצית טענות הצדדים התובעת ילידת שנת 1989 נפגעה על פי הנטען בתאונת דרכים ביום 7.1.2007. התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד). על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 7.1.07 עלתה התובעת לרכב בו נהג הנתבע מס' 1 (להלן:"הנתבע") על מנת לקחת עימו "טרמפ". בשלב כלשהו במהלך הנסיעה, החל הנתבע בנסיעה במהירות גבוהה על מנת לחטוף את התובעת כדי לבצע בה מעשה מיני. התובעת ניסתה להשתחרר מאחיזת הנתבע ולאור פחדה הרב, קפצה מהרכב בעודו בנסיעה. כתוצאה מכך, נפלה התובעת, איבדה הכרתה, נחבלה בכל חלקי גופה השונים והחלה לדמם (להלן:"התאונה"). לטענת התובעת, התאונה בה נפגעה עונה על הגדרת תאונת דרכים ועל כן על הנתבע והנתבעת מס' 2 מבטחת הרכב ממנו נפגעה לפצותה בגין נזקיה נשוא התאונה. מייד לאחר התאונה, הובהלה התובעת באמצעות אמבולנס לבית חולים העמק" בעפולה שם התלוננה על חבלה בחלקי גופה השונים ובעיקר בראש, צוואר, גב תחתון וגפיים וכן התלוננה על חרדות ופחדים. בהמשך, עברה התובעת טיפולי פיזיותרפיה ללא כל שיפור במצבה. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה נגרמו לה הוצאות מרובות לרבות בגין טיפולים רפואיים והוצאות נסיעה , היא נזקקה לעזרת צד שלישי ונגרמו לה הפסדי שכר. ביום 17.11.09 חזרה בה התובעת מבקשתה למינוי מומחה מטעם בית משפט בתחום הנפשי לבחינת מצבה הרפואי כתוצאה מהתאונה ובכך חזרה בה התובעת מטענתה, כי נותרה לה נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין עבירות של חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, כליאת שווא וכו'. בהמשך תוקן כתב האישום והנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של חטיפה, כליאת שווא, החזקת סכין שלא כדין, מעשה פזיזות ורשלנות, הפקרות אחרי פגיעה והסתייעות ברכב לביצוע פשע (עמ' 12 לגזר הדין). נגזר דינו של הנתבע ובין היתר הושת עליו מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה וכן תשלום פיצוי כספי על סך 20,000 ₪ למתלוננת, קרי התובעת שלפני. לטענת הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת"), יש לדחות את התביעה נגדה בשל היעדר כיסוי ביטוח מאחר ובמועד התאונה עשה הנתבע שימוש ברכבו למטרות פליליות עברייניות שאינן מכוסות בפוליסה ומשכך הביטוח אינו תקף. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי אין המקרה נופל להגדרת תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. משכפרה הנתבעת בכיסוי הביטוחי, אזי גם לא נתנה לו ייצוג משפטי במסגרת ההליכים שלפני. לטענת הנתבע, במועד התאונה, הרכב היה מבוטח ועל כן יש לחייב את הנתבעת בכל סכום שיוכח שיש לפצות את התובעת. עוד ציין הנתבע, כי על פי כתב התביעה המתוקן אין זכר למטרת החטיפה. בנוסף, טוען הנתבע, כי מכל סכום בו תפוצה התובעת יש לנכות את הסך של 20,000 ₪ שנפסקו לטובתה על פי גזר הדין מיום 17.12.07. ביום 20.6.10 הגיעו כל הצדדים להסכמה לפיה משאין מחלוקת עובדתית בתיק יינתן פסק דין ללא צורך בשמיעת ראיות בתיק, לאחר הגשת סיכומים בכתב. כל הצדדים הגישו סיכומיהם. דיון ומסקנות לשתי שאלות מרכזיות עלי להידרש במסגרת פסק דין זה. הראשונה, האם אירוע התאונה נופל להגדרת תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד. השנייה, האם בהנחה ומדובר בתאונת דרכים, יש בנסיבות המקרה כיסוי ביטוחי אצל המבטחת. לאחר שקילה ובחינה של נסיבות המקרה שלפני וטענות הצדדים, מצאתי, כי התאונה בה נפגעה התובעת עונה על הגדרת תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, אולם בנסיבות המקרה אין כיסוי ביטוחי. לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבע להתקבל ואילו דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות, מהנימוקים שיפורטו. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות התאונה. על פי גזר הדין, הנתבע ביקש לחטוף את התובעת בניגוד לרצונה. במהלך הנסיעה פנה הנתבע ליער "מהלול" ותוך כדי נסיעה הסיר את חגורת הבטיחות. התובעת צעקה, כי חוטפים אותה. הנתבע לא נעתר לבקשות התובעת לרדת מהרכב. בעקבות הפחד שאחז בה, פתחה התובעת את דלת הרכב במטרה לקפוץ ממנו תוך כדי נסיעה. הנתבע ניסה למנוע זאת מהתובעת. לבסוף,הצליחה התובעת להשתחרר וקפצה מהרכב, בעוד הרכב בנסיעה מהירה. כתוצאה מכך, נפלה התובעת על הכביש, איבדה הכרתה, נחבלה בכל חלקי גופה והחלה לדמם. הנתבע נמלט מהמקום. בהמשך,החלה התובעת בריצה מחשש שהנתבע ישוב למקום ואז התמוטטה על הכביש הראשי. מגזר הדין למדה אני, כי הנתבע היה מודע לרצון התובעת לצאת מהרכב אולם סירב לבקשתה ולא רק זאת אלא אף ניסה למנוע ממנה לצאת מהרכב, אולם התובעת הצליחה להשתחרר מהנתבע וקפצה מהרכב וכתוצאה מכך נפגעה. היינו, נפילת התובעת לכביש לא נגרמה כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון על ידי הנתבע כדי לגרום לתובעת נזק מהסוג שנגרם לה. נהפוך הוא. על פי גזר הדין, ביקש הנתבע למנוע מהתובעת לקפוץ מהרכב. על פי סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הממצאים והמסקנות של פסד דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט אזרחי. לאור הסכמת הצדדים, כי אין מחלוקת עובדתית ביניהם, רואה אני את כל עובדות גזר הדין שצורף כנספח לסיכומי התובעת כמוסכמות ומחייבות במסגרת התיק שלפני. האם נסיבות אלו בהן נפגעה התובעת, עונות להגדרה תאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, או שמא קמה בנסיבות המקרה החזקה הממעטת ולפיה "לא יראו כתאונה דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב מנועי" (הדגשה אינה במקור). הנתבעת טוענת, כי בנסיבות המקרה שלפני, הרכב שימש כזירה בלבד וקפיצת התובעת מהרכב אינה נובעת משימוש טיפוסי ברכב אלא מהווה נדבך אחד בשרשרת הפעולות והתנהגותו העבריינית של הנתבע. כפי שכבר קבעתי לעיל, כעובדה אני קובעת לאור האמור בגזר הדין שצורף לסיכומי התובעת, שנפילת התובעת לכביש לא נגרמה כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון על ידי הנתבע כדי לגרום לתובעת נזק מהסוג שנגרם לה. הנתבע לא דחף את התובעת מהרכב במסגרת פעולותיו והתנהגותו העבריינית, כך שנפילתה היוותה נדבך נוסף בפעילותו העבריינית כלפיה. נהפוך הוא. על פי גזר הדין, ביקש הנתבע למנוע מהתובעת לקפוץ מהרכב. המושג "שימוש" ברכב על פי סעיף 1 לחוק הפלת"ד הינו מושג רחב, הכולל בחובו מספר רב של פעולות לוואי שונות הקשורות להפעלת הרכב מלבד הנהיגה בו. אין מחלוקת, כי נפילת התובעת מהרכב היה במהלך שימוש ברכב מנועי, מאחר והרכב היה בנסיעה כאשר ביקשה התובעת לצאת מהרכב. על פי הגדרת תאונת דרכים בחוק הפלת"ד יש להוכיח, כי הנזק לו טוענת התובעת נגרם על-ידי השימוש או עקב השימוש ברכב מנועי, היינו, נדרשת הוכחת סיבתיות בין השימוש ברכב לבין התאונה בה ניזוקה התובעת, שאם לא כן, צודקת הנתבעת, כי הרכב משמש כזירת אירוע ותו לא. למשל, במקרה בו ניזוק היה תובע פיצוי בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מביצוע מעשה מיני כלפיו שנעשה בתוך רכב. במקרה כזה ברי, כי הרכב שימש כזירה בלבד. כלומר גורם חיצוני לעצם השימוש ברכב מנועי היווה את הסיבה מבחינה משפטית לנזק שלגביו נתבע פיצוי. לא זה המקרה שלפנינו, מאחר ובנסיבות המקרה שלפני מתקיים קשר סיבתי בין השימוש שנעשה ברכב לבין נזקיה של התובעת. על פי החומר שהוצג לעיוני, הנזק שנגרם לתובעת נגרם לה בשל נפילתה על הכביש מרכב נוסע. הנזק נגרם כתוצאה מאופן השימוש של הנתבע ברכב מנועי. הנזק שנגרם לתובעת לא נגרם כתוצאה מהמעשה העברייני עצמו של החטיפה, אלא על ידי השפעתו של מעשי הנתבע על השימוש ברכב מנועי. אוסיף, כי בתחילה ביקשה התובעת למנות מומחה נפשי לבחינת מצבה הנפשי כתוצאה מהאירוע. אם אכן מינוי זה היה יוצא לפועל, יתכן והייתה מתעוררת שאלה האם מצבה הנפשי של התובעת נובע מהחוויה הקשה בה הייתה נתונה כאשר נחטפה על ידי הנתבע, כאשר אז יתכן המסקנה הייתה שהרכב שימש כזירה בלבד ואילו הנזק הנפשי לא נגרם כתוצאה משימוש ברכב מנועי, או שמא הנזק הנפשי מקורו בנפילת התובעת על הכביש. אולם משחזרה בה התובעת מבקשתה למינוי מומחה רפואי בתחום הנפשי ומשכל נזקיה הנתבעים היום מקורם בנפילתה על הכביש מרכב נוסע, אין עוד צורך להידרש לשאלה זו. לפיכך, אני קובעת, כי לא הוכח לי שנסיבות המקרה נופלות לגדר החריג בהגדרת תאונת דרכים של "תאונה במתכוון" ועל כן התובעת נפגעה בנסיבות העונות על הגדרת תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד. כעת יש לבחון, האם בנסיבות המקרה יש לתאונה כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת מס' 2. אציין, כי התובעת בסיכומיה אינה מתמודדת עם טענה זו. טענתה היא, כי המדובר בתאונת דרכים ואם אין זו תאונת דרכים שומרת על זכותה להגיש תביעה בנזיקין כנגד הנתבע. התובעת אינה מתמודדת עם טענת הנתבעת, שגם אם ייקבע שמדובר בתאונת דרכים אין כיסוי ביטוחי ועל כן דין התביעה נגדה להידחות. טענה הנתבעת עוד בכתב ההגנה מטעמה, כי הביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה שכן במועד התאונה, עשה הנתבע שימוש ברכב למטרות פליליות עברייניות שאינן מכוסות בפוליסה, ומשכך הביטוח אינו תקף. אציין, כי למרות טענה זו לא ביקשה התובעת לתקן את כתב תביעתה ולהוסיף את "קרנית" הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים כנתבעת נוספת. הנתבע הורשע בין היתר בהסתייעות ברכב לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (עמ' 12 לגזר הדין). סעיף 7 לחוק הפלת"ד מגביל זכאותם של נפגעים ובין היתר את מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו לביצוע פשע. ברי, כי אם הנתבע היה נפגע אף הוא במהלך אותו אירוע, למשל אם כתוצאה מכך שהתובעת קפצה מהרכב, הוא היה מאבד שליטה על הרכב וכתוצאה מכך ניזוק, בוודאי הוא לא היה זכאי לפיצוי על פי חוק הפלת"ד וזאת לאור הגבלת זכאותו בסעיף 7 לחוק הפלת"ד והביטוח לא היה מכסה את החבות הנדונה. לא מצאתי מקום לעשות הפרדה בין נזק שנגרם לתובעת באותו אירוע לעומת מקום בו היה הנתבע נפגע אף הוא באותו אירוע ולקבוע שקיים כיסוי ביטוחי כלפי התובעת אולם לא כלפי הנתבע בגין אותן נסיבות. את תחושת אי הנוחות שאנו חשים שלכאורה נשללת מניזוק חף מפשע זכות הפיצוי בשל ההגבלה שהחוק יוצר למרות שעסקינן בתאונת דרכים כפי שנקבע לעיל, בא סעיף 7 ב. לחוק הפלת"ד לפתור וקבע, כי תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים מקום שהביטוח אינו מכסה את החבות מהקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים קרי "קרנית". כלומר לתובעת עמדה הזכות לתבוע את קרנית בגין הנזק שנגרם לה. יחד עם זאת כבר כעת אציין, כי העובדה שהתובעת לא תבעה את קרנית אינה שוללת זכותה להיפרע מהנתבע בתביעה זו. הנתבעת צירפה לסיכומיה שני פסקי דין שדנו בנסיבות דומות ת.א. (רמלה) 786/86 יחזקאל נ' ירדנה וקרנית וכן את ת.א. (חיפה) 3681/00 חיאדרה נ' הדר וקרנית. (להלן:"פרשת חיאדרה"). בשני מקרים אלו במהלך נסיעה, הבינו הניזוקות שלנהג הרכב כוונות זדוניות כלפיהן ועל כן משסירב הנהג לעצור, פתחו הנוסעות את דלת המכונית תוך כדי נסיעה, קפצו מהרכב ונפגעו. בשני פסקי הדין נקבע, כי לא זה השימוש המותר ברכב על פי פוליסת הביטוח שבעטיו מוטלת חובת פיצוי על חברת הביטוח בקרות תאונת דרכים כתוצאה מהתנהגות עבריינית כלפי הנוסעת. בשני פסקי הדין חוייבה "קרנית" לשלם פיצוי לניזוק וכן הוטלה חובת שיפוי על נהג הרכב כלפי קרנית. מסכימה אני עם מסקנות פסקי דין אלו. בפרשת חיאדרה עושה כבוד הנשיא (בדימוס) קיטאי הבחנה בין נהג רכב שמבצע עבירות על כללי התעבורה ונוהג ברשלנות פושעת, במקרה כזה הפוליסה תכסה התנהגות תעבורתית עבריינית לבין מקרה של התנהגות עבריינית פלילית שאינה תעבורתית ואשר בעטייה נגרמה תאונת הדרכים. במקרה השני, אין כיסוי ביטוחי בפוליסה מאחר והתנהגות המבוטח חרגה ממטרות השימוש המותר בהתאם לפוליסת הביטוח אשר שחררה את המבטחים מחבותם. התנהגות הנתבע בענייננו כלפי התובעת הינה התנהגות עבריינית פלילית אשר בוצעה באופן מקרי בתוך רכב נוסע. אמנם התוצאה הינה שהנזק שנגרם לתובעת נובע כתוצאה משימוש ברכב מנועי כמפורט לעיל. אולם התנהגות הנתבע שהובילה לתוצאה הינה התנהגות עבריינית שגרמה לתובעת לרצות להימלט מהרכב ובשל כך נפצעה. משכך, לא ניתן לצפות שמכוח היחסים החוזיים בין הנתבע שהוא המבוטח בענייננו למבטחת שלו, תפוצה הנפגעת וזה בוודאי לא השימוש המותר ברכב על פי הפוליסה המקימה חבות למבטחת לפצות את הניזוק בעקבות תאונת דרכים ומטרת פוליסת ביטוח חובה אינה להעניק הגנה למעשים בלתי חוקיים פלילים וליתן להם כיסוי ביטוחי. הפתרון שנתן המחוקק לכך הוא, בדרך של הגשת תביעה כנגד קרנית, כך שהניזוק לא יוותר ללא פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו ויוכל להיפרע בגין נזקיו באופן מיידי. במקביל ניתנה לקרנית הזכות להגיש תביעת שיפוי כנגד המזיק, כך שבסופו של יום המזיק ישא בנזק שנגרם כתוצאה מהתנהגותו העבריינית הפלילית. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית רצויה ועם האינטרס הציבורי. במקרה שלפנינו, בחרה התובעת כאמור שלא לתבוע את קרנית בגין נזקיה אלא רק את הנתבע ואת המבטחת. משמעות הדברים היא שמבחינת הליכי הגבייה ייתכן ותתקשה התובעת להיפרע בגין נזקיה אולם אין המשמעות שלא עומדת לה זכות תביעה ישירה כנגד הנתבע גם במסגרת חוק זה ולא מצאתי, כי אם בחרה התובעת שלא להגיש תביעה כנגד קרנית, היא לא יכולה להיפרע ישירות מהנתבע. כאמור לו הייתה בוחרת התובעת להגיש תביעתה כנגד קרנית והנתבע, כי אז הייתה עומדת לקרנית זכות להיפרע מהנתבע בגין הסכומים ששילמה. בנסיבות אלו, ישלם הנתבע ישירות את סכום הפיצוי לתובעת ולא בדרך של תביעת שיפוי כלפי קרנית. יחד עם זאת, מאחר והתביעה הוגשה על פי חוק הפלת"ד ולא על פי פקודת הנזיקין, סכום הפיצוי יחושב על פי עקרונות חוק הפלת"ד, היינו רק בגין הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה משימוש ברכב מנועי ולא בגין נזקים נוספים שייתכן שנגרמו לתובעת כעקבות האירוע כולו בו הייתה מעורבת. אחרית דבר, אבקש להתייחס לטענת הנתבע בסיכומיו, כי בכתב האישום המתוקן אין זכר למטרת החטיפה, כי הייתה לצורך מגע מיני אסור. עדיין גם מבלי לקבוע את מטרת החטיפה, לא יכולה להיות מחלוקת, כי הייתה חטיפה וכי מדובר בפעילות עבריינית פלילית ועל כן כל האמור לעיל רלוונטי, גם אם הנתבע ביקש לחטוף את התובעת ולהחזיק אותה בניגוד להסכמתה ורצונה ללא כל סיבה שהיא. שאלת הנזק מייד לאחר התאונה הובהלה התובעת באמבולנס לבית חולים העמק בעפולה לקבלת טיפול רפואי. התובעת נבדקה בחדר מיון ושוחררה לביתה באותו היום. בהמשך הייתה במעקב רופא מטפל ועברה טיפולי פיזיותרפיה. התובעת המשיכה לטענתה לסבול מכאבים בגב, צוואר, ע"ש גבי ומותני וכן כאבים במרפק ימין עם הגבלה ביישור. בנוסף, נותרה אצל התובעת צלקת במרפק יד ימין. אין טענה לנכות כתוצאה מהתאונה. התובעת עותרת לפצותה בגין כאב וסבל, הוצאות רפואיות ונסיעות ועזרת צד שלישי. לאחר עיון במסמכים הרפואיים שצורפו והקבלות שהודגמו אני פוסקת לתובעת פיצוי כדלקמן: בגין כאב וסבל: בנסיבות המקרה שלפני לאחר שלקחתי בחשבון את טיב פציעות התובעת, היעדר נכות והיעדר אשפוז, פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך 15,000 ₪. בגין החזר הוצאות רפואיות ונסיעות: נוכח הקבלות שצורפו פוסקת לתובעת פיצוי בסך 1,500 ₪. בגין עזרת צד שלישי: לאור אופי הפגיעות ולאור העובדה שהתובעת לא אושפזה פוסקת לתובעת פיצוי בסך 1,000 ₪. לעניין זה אוסיף, כי סביר בעיני שהתובעת עברה חוויה לא פשוטה של ניסיון חטיפה ונזקקה בוודאי לתמיכה של בני משפחה, אולם בקובעי את הפיצוי לו זכאית התובעת לאור אופי התביעה שהוגשה, עלי לקבוע את הפיצוי לו זכאית התובעת עקב האירוע שנגרם לה כתוצאה משימוש ברכב מנועי ולא כתוצאה מחוויות אחרות שעברה התובעת שאינן קשורות לשימוש ברכב מנועי אלא לפעילות עבריינית של הנתבע שהרכב משמש כאמור רק זירה. הנתבע מבקש לנכות מכל פיצוי שייפסק לתובעת את הסך של 20,000 ₪ אותם שילם במסגרת ההליך הפלילי כפיצוי לתובעת. איני מוצאת להיעתר לבקשה זו. התובעת עברה חוויות לא פשוטות אשר סביר בעיני שגרמו לה לטראומות ולפחדים מעבר לנזק גוף שנגרם לה כתוצאה מתאונת דרכים. שוכנעתי שהפיצוי שנפסק במסגרת ההליך הפלילי לקח בחשבון נזקים נוספים אלו ועל כן איני מוצאת לנכות את הפיצוי שנפסק לזכות התובעת במסגרת ההליך הפלילי. לסיכום, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע ומחייבת אותו לפצות את התובעת בגין נזקיה כתוצאה מהתאונה שלפני בסך של 17,500 ₪. בנוסף, מחייבת את הנתבע בשכר טירחת עו"ד תאונת דרכים בסך 13% בתוספת מע"מ כחוק וכן בהחזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. הנתבע יישא ביתרת אגרה בתיק על פי תקנות בתי המשפט (אגרות). הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית. לאחר שקילת הנסיבות שלפני איני עושה צו להוצאות. תאונת דרכיםשאלות משפטיותרכב נוסעהכרה בתאונת דרכים