האם פסק דין לפינוי הבעל חל גם על האישה ?

האם פסק דין לפינוי הבעל חל גם על האישה ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם פסק דין לפינוי הבעל חל גם על האישה: בפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט ייתן בידה סעד הצהרתי במסגרתו ייאסר על הנתבעת-מנהל מקרקעי ישראל, או מי מטעמה, לפנותה מן המקרקעין הידועים כגוש 3768 חלקות 25-29 ברחוב האלוף פרי 1א' ברחובות (להלן: "המקרקעין"), כל עוד אין בידי הנתבעת פסק דין לפינוי כנגדה. בנוסף, נתבקש פסק דין האוסר על הנתבעת או מי מטעמה להיכנס למקרקעין, לבצע בו שינוי או דיספוזיציה כלשהי והכול תוך שמירת זכויותיה של התובעת להיפרע מן הנתבעת בגין נזקים שנגרמו לה. בכתב התביעה טענה הנתבעת כי בשנת 2003 ניתן על ידי בית משפט השלום פסק דין לפינוי כנגד בעלה של התובעת. בהמשך, נדחה בהסכמה הערעור לבית המשפט המחוזי. טענה התובעת כי רק ימים ספורים קודם הגשת כתב התביעה ולאחר שהחלו הליכי הפינוי בפועל, נודע לה כי סכנת הפינוי מרחפת גם מעל ראשה והובאו לידיעתה פרטי פסק הדין. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי פסק דינו של בית משפט השלום ניתן לאחר שנים של התדיינויות ולאחר שהוכח כי אין למחזיקים במקום זכות כלשהי. עוד נטען כי פסק הדין ניתן כנגד בעלה של התובעת ומי מטעמו,ומכאן שיש לראות את התובעת ככזו שניתן כנגדה פסק דין וכי ממילא כל טענותיה של התובעת בדבר אי ידיעה על ההליכים השונים שננקטו בתיק זה, אין בהם ממש. אציין כי עם הגשת התביעה , הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני, לו מצאתי להיעתר באופן חלקי. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים בפני ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן טעמיי. המחלוקות בקליפת אגוז חובתה של הנתבעת להצגת פסק דין לפינוי ביחס לתובעת, בנפרד מבעלה. מהות של פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט לוי כנגד התובעת והשלכותיו על זכויותיה. זכותה של התובעת במקרקעין. (מכוח זכויות בעלה ומכוח זכות עצמית) ידיעת/הכרת ההליכים שננקטו כנגד בעלה של התובעת על ידה. ידיעת הנתבעת דבר מגוריה של התובעת במקום והשלכות ידיעה זו. העובדות הצריכות לעניין. בשנת 1993 הוצא צו לסילוק ידו של בעלה של התובעת מן המקרקעין בהתאם לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א 1981. באותו הליך נטען כי במהלך שנת 1993 התקשר בעלה של התובעת עם ה"ה פרליס בהסכם לרכישת חלק מן הזכויות במקרקעין ובשנת 1994 התקשר בהסכם נוסף. ביחס לחלק נוסף מן המקרקעין (חלקות 25-26) לא ברור המועד בו החל השימוש, ולא נמצא כל הסכם רכישה. בשנת 1995 הוצאו דוחות פיקוח בשטח, ובשנת 1997 הוגשה תביעה לפינויו של הבעל מן המקרקעין (התיק כנגד בעלה של התובעת התנהל בבית משפט השלום ברחובות כ- ת.א. 803/97). ביום 27.2.2003, ניתן על ידי כב' השופט ירון לוי פסק דין המורה על פינויו של בעלה של התובעת מן המקרקעין. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ערעור זה נדחה ביום 11.9.05 ואולם ניתן עיכוב לביצוע הפינוי עד ליום 31.5.06. תיק ההוצאה לפועל לפינוי נפתח בשנת 2007 וביום 26 למרץ 2008 הוצאה הודעה לפינוי בפועל שיתקיים בין התאריכים ה- 4.5.08 ל-4.6.08. במסגרת הבקשה למתן סעד זמני טענה התובעת כי ההודעה על הליך הפינוי נמסרה לה ימים ספורים קודם שהוגש כתב התביעה אליו נלוותה בקשה למתן סעד ארעי . במסגרת הבקשה לסעד זמני הוסיפה התובעת וטענה כי בימים שקדמו להגשתה הגיעו למקום שוטרים שערכו סיור לצורך בחינת השטח עקב הפינוי הצפוי בתוך ימים ספורים. כאמור מצאתי להיעתר לבקשה לצו מניעה זמני באופן חלקי. בהמשך הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה. בקשה לה מצאתי להיעתר. חובתה של הנתבעת לנקיטת הליכים כתנאי לפינוי. יש להקדים ולהדגיש כי תביעתה של התובעת אינה כי בית המשפט ייתן בידה סעד הצהרתי על פיו יש לה זכויות במקרקעין אלא לסעד הצהרתי על פני מנועה הנתבעת מלפעול בדרך כלשהי לפינוייה מן המקרקעין, כל עוד לא הוגשה על ידי הנתבעת תביעת פינוי אישית כנגדה וניתן בה פסק דין שהפך חלוט,דהיינו לחייב את הנתבעת בנקיטת הליכים משפטיים כתנאי להמשך הליך הפינוי. דין טענה זו להידחות ממספר טעמים. ראשית, הוכח בפני, כפי שיפורט להלן, כי פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט לוי, חל ופורס תחולתו גם ביחס לתובעת עצמה. בנוסף, גם אילולא פסק דין זה, ובניגוד לטענות חוזרות ונשנות של ב"כ התובעת, נטל ההוכחה בתיק מוטל על התובעת ובמקום שבו לא הוכח כי קיימות לתובעת זכויות כלשהן במקרקעין, שהרי אין מקום למתן סעד הצהרתי, זה או אחר, ביחס לאותם מקרקעין. בתי המשפט נתנו דעתם לא אחת לסוגיות דומות בהן נקבע כי במקום בו עולה על ידי מחזיק במקרקעין טענה כנגד פינוי בהתאם להוראות סעיפים 64 ו-65 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז 1967, שהרי הגורם שאמור לפעול או לעתור למתן סעד הינו זה הטוען לזכות באותם מקרקעין ולא בעל המקרקעין. (בעניין זה ראה לדוגמא בש"א (ת"א) 5383/03 הגו'נגל של אלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) . לכאורה, אין כל הבדל בין תביעתה זו של התובעת לסעד הצהרתי או צו מניעה קבוע ביחס למקרקעין נשוא הדיון לבין עתירה זהה ביחס לכל מבנה שטח או פרדס בכל מקום אחר בארץ. קיימת לכל גוף, ובוודאי לנתבעת כגוף ציבורי, חובה לפעול בהתאם להוראות הדין. חובה זו אינה מקימה צורך או הצדקה במתן פסק דין הצהרתי על ידי בית המשפט, כמבוקש על ידי התובעת. בתי המשפט אינם עוסקים במתן סעדים תיאורטיים, והמקום להיעתר לבקשת התובעת יכול ויקום רק במקום שבו עומדות לה עצמה, זכויות כלשהן ביחס לקרקע הספציפית נשוא הדיון וכאשר נטל הבאת הראייה ביחס לקיומן של אותן זכויות, מוטל עליה. הניסיון לטעון מחד כי קיימות זכויות ומאידך שלא להוכיחן אלא לנסות לחייב את הנתבעת בהגשת תביעה פינוי, הוא בלתי ראוי, ודינו להידחות. סעיפים 18-20 לחוק המקרקעין מעבר לטענות הכלליות שמצאו ביטויין בכתב התביעה, הוסיפה התובעת וטענה כי מכוח הוראות סעיפים 18-20 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), מנועה הנתבעת מלפעול כנגדה לפינוי אלא כנגד הצגת פסק דין חלוט. סעיפים 18-20 לחוק המקרקעין הינם חלק מסימן ב' העוסק בהגנת הבעלות והחזקה. הסעיפים הנדונים עוסקים במעשה ביכולתו המוגבלת של בעל הזכויות במקרקעין לדין עצמי. סעיף 19 קובע כי : " מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שיראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון , עד להכרעה בזכויותיהם". השאלה הנשאלת אם כן הינה האם יש לפרש את סעיפי הוראות חוק המקרקעין ככאלה המקימות מניעות לנתבעת מלנקוט צעדים כלשהם כלפי התובעת, וככל שכן, עד מתי. הפרשנות אותה הציגה התובעת בפני הינה כי הנתבעת מנועה מנקיטת צעדים כלשהם כנגד התובעת מכוח הוראות חוק המקרקעין, עד למועד בו יתקבל פסק דין לפינוי כנגד התובעת במישרין. מאידך, טוענת הנתבעת, כי אין מקורם של הצעדים אותם היא מבקשת לנקוט בסעיפי החוק דנן, אלא שהם שואבים מקורם מפסק דינו החלוט של כב' השופט לוי, ובאמצעות לשכת ההוצאה לפועל. דהיינו, כי אין מדובר בדין עצמי, אלא מימושו של פסק דין חלוט. לא מצאתי לקבל את טענותיה של התובעת בסוגיה זו. סעיפים 18-20 לחוק המקרקעין עניינם יכולתו, או חוסר יכולתו של בעל זכויות לעשות דין עצמי ביחס לפינויו של מחזיק במקרקעין, כמו גם בתוצאות מעשים שננקטו על ידי מי מן הצדדים בניגוד להוראות הדין. מכאן, שהשאלה הינה האם מימושו של פסק הדין אשר ניתן כנגד בעלה של התובעת, מהווה עשיית דין עצמי על ידי הנתבעת ביחס לתובעת , אם לאו. כפועל יוצא, יש לבחון האם פסק הדין, אשר מקורו בתביעה שהוגשה כנגד בעלה של התובעת בלבד, כולל בחובו מעצם טיבו או בנסיבות המקרה , את הזכות לפנות גם את התובעת. יש להדגיש כי ככל שפסק הדין , כולל גם את זכותה של הנתבעת לפעול לפינוייה של התובעת מן המקרקעין, שהרי הטענה בדבר חלוף 30 הימים המאפשרים נקיטת דין עצמי, אינה יכולה עוד להתקבל, שאם לא כן תוביל מסקנה זו בהכרח למצב בו לא ניתן יהיה לבצע פסק דין כלשהו לפינוי, שכן הליכי פינוי, מעצם טיבם נוטלים זמן ארוך יותר מאשר 30 יום. שאלת היקפו של פסק הדין שניתן כנגד בעלה של התובעת תידון כאמור בשורות הבאות וממנה גם נגזרה מסקנתי ביחס לזכויותיה של התובעת עצמה. זכותה של התובעת לכך שפסק הדין לפינוי יינתן כנגדה באופן אישי לטענת התובעת, פסק הדין אשר ניתן על ידי בית משפט השלום ואושר על ידי בית המשפט המחוזי, עוסק בבעלה של התובעת בלבד, ואין להסיק ממנו לעניין זכויותיה שלה. בבסיס טענתה זו של התובעת עומדת ההנחה כי כל פסק דין הינו אישי וכי לא ניתן להסיק ממנו ביחס לזכויותיו או חובותיו של מי שלא היו צד ישיר להליך. דין טענתה זו של התובעת להידחות. פסק דינו החלוט של בית משפט השלום קבע כי צו הפינוי יחול לא רק על הנתבע עצמו, כי אם גם על כל "מי מטעמו". לא זו אף זו, במסגרת פסק דינו מתייחס כבוד השופט לוי במפורש לעובדת מגוריה של התובעת במקום (כפי שאף נזכר במסגרת סעיף 17 לסיכומי התובעת). בשנת 2005 קבע בית המשפט המחוזי (מפי כב' הנשיאה גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה), כי הערעור נדחה. מכאן נשאלות למעשה שתי שאלות: האחת, האם ניתן להחיל את פסק הדין על מי שלא היו צד ישיר להליך; והשנייה, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, מהו גדר החלתו של פסק הדין; בתי המשפט קבעו לא אחת כי פסק דין של פינוי חל לא רק על הצדדים הישירים לו כי אם גם ביחס למי שמתקיימת לגביהם "קרבה משפטית". המונח, "קרבה משפטית" פורש כמי שכולל בחובו אנשים אשר על פי קריטריונים של צדק ומדיניות משפטית, ראוי לקשור אותם במעשה בית הדין, אפילו לא נטלו חלק בהליך, מחמת "קרבת העניין" שבין עניינו של אותו צד לבין בעל הדין כנגדו ניתן פסק הדין. על בית המשפט לבחון, כל מקרה לגופו, ולראות האם נתקיימה במקרה המובא בפניו, אותה "קרבה משפטית" אם לאו. במקרה דנן דומה כי קיימת גם קיימת קרבה משפטית בין התובעת לבין בעלה. מעדותה של התובעת והתרשמותי הבלתי אמצעית מן התובעת, כמו גם מן המסמכים השונים שהוגשו לי על ידי הצדדים, באתי לכלל מסקנה ברורה ומפורשת, כי קיימת קרבה כזו. אציין כי כבר במסגרת הבקשה לסעד זמני התרשמתי כי אכן קיימת קרבה כזו ואולם לאחר שמיעת הראיות בפני לא אך שלא השתנתה מסקנתי זו, אלא קיבלה משנה תוקף. התובעת הציגה עצמה כמי שניהלה ומנהלת גם היום חיי שיתוף עם התובע, תוך שבמהלך השנים נולדו לבני הזוג ילדים משותפים. הוכחה בפני פעילות משותפת במקרקעין נשוא הדיון ובפועל כי שיתוף זה נמשך גם היום. לא זו אף זו הוכח בפני, כפי שיפורט להלן, כי התובעת היתה מודעת היטב לקיומם של ההליכים המשפטיים כנגד בעלה, וזאת בניגוד ברור לאמור בכתב התביעה המתוקן ותצהיר העדות הראשית מטעמה. מכאן, שאין אלא להסיק שככל שטענותיה של התובעת מקורן, הוא באותן טענות שנטענו על ידי בעלה של התובעת, שהרי דין הבקשה להידחות לאור העובדה כי פסק הדין שניתן בעניינו הפך לחלוט לפני זמן רב. אני מודעת לטענותיה של התובעת על פיהם, פסק הדין שניתן בבית משפט השלום ניתן לכאורה, עקב קשיים בניהול ההליך , שהתובעת לא היתה מודעת להם וכי נפלה שגגה בפסק הדין. אני מוצאת לדחות במפורש טענות אלו. נוכח התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותה של התובעת, אני סבורה כי, עובדתית, התובעת היתה מודעת היטב להליכים שהתנהלו בעניינו של בעלה ומהותם, כפי שאף יפורט להלן. מעבר לכך, אין אני מהוות ערכאת ערעור על פסק דינו של כב' השופט לוי, לא כל שכן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לא ניתן, ב"דלת האחורית" לנסות ולתקוף פסק דין שהפך חלוט לפני שנים, על דרך של העלאת טענות באשר לייצוג המשפטי, דרך ניהול ההליך או העדר פיקוחה של התובעת אחר אותם הליכים. זאת ועוד, בית המשפט העליון קבע לא אחת כי טענות ביחס לייצוג לוקה, אינן מהוות טעם לביטולו של פסק דין חלוט. בשולי סוגיה זו, והגם שהדבר לא נטען מפורשות במסגרת כתב התביעה המתוקן של התובעת, אציין כי אני מודעת לכך שיתכנו מקרים שבהם יידחה עקרון השתק הפלוגתא בפני עקרונות אחרים, עם זאת קיומה של אפשרות זו אינה משנה את הכלל הבסיסי המהותי כי במקום שבו הפך פסק דין לחלוט, הסתיים הדיון, ואין להידרש שוב ושוב לאותן שאלות. בנוסף עיון בפסקי הדין השונים שניתנו בעניין זה מלמד כי הסטייה מדרך המלך הינה החריג שבחריגים. בענייננו אפילו לא נטען לקיומם של החריגים, לא כל שכן הוכחו, והעובדה כי לכאורה הותירה התובעת בידי בעלה את הטיפול בנושא וגילתה בדיעבד כי לשיטתה לא טופל כדבעי באמצעות בא כוחו, אינה יכולה לשמש, ולו בדוחק, כטעם לסטייה מעקרון של סופיות ההליך. (בעניין זה ראה לדוגמא בג"צ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים ואח' (טרם פורסם), , או ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, ראשון לציון (טרם פורסם), , בג"צ 3227/09 ועד משפחות הקבורים בבית הקברות מאמן אללה (ממילא) נ' רשות העתיקות ואח' (טרם פורסם) ) . גם הניסיון לנתק את התובעת מן הקביעות המצויות בפסקי הדין הנוגעים לבעלה של התובעת, אין לקבלו. בפשטות יש לומר כי הקביעות העובדתיות חלות ביחס להיקף זכויותיו של בעלה של התובעת במקרקעין, או במקרה דנן העדר זכויותיו. ככל שזכויותיה של התובעת במקרקעין שואבות מקורן מזכויותיו של בעלה, שהרי אין היא יכולה לקבל יותר מאשר הוכח ששייך לו. ככל שזכויותיה נפרדות או שונות משל בעלה, שהרי ממילא אין פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט לוי, ואשר הערעור ביחס אליו נדחה על ידי כב' בית המשפט המחוזי, עוסק בהם. לא זו אף זו, אין התובעת יכולה לאחוז בחבל משני קצותיו, ולטעון מחד כי הכשל מקורו באי מעקב או אי מתן ייצוג מתאים, ומאידך לטעון כי לא ניתן לפעול לפינוייה נוכח העובדה כי פסק הדין מתייחס לבעלה בלבד. מתוך שכך יש להורות כי ככל שאין התובעת יכולה להציג מקור זכות עצמאי, נפרד מזה של בעלה, שהרי יש להורות כי בדין פעלה הנתבעת בפעולות הפינוי בהן נקטה וכי יש לדחות את טענותיה של התובעת, או זכאותה לקבלת הסעדים נשוא התביעה. למעשה יש להורות כי זכותה של התובעת לכך שיינתן כנגדה פסק דין לפינוי באופן נפרד מזה שניתן כנגד בעלה, מותנית בשאלת קיומה של זכות עצמאית שלה ביחס לאותו נכס. בהעדר זכות נפרדת-אישית, תוכל הנתבעת לראות בתובעת כמי שהינה "מטעמו" של בעלה, ולפעול לפינוייה מן המקרקעין, בהתאם לפסק הדין החלוט המצוי בידיה. (בעניין זה ראה גם ד.בר אופיר , הוצאה לפועל-הליכים והלכות, מהדורה שישית, 2005, עמוד 697) קיומה של זכות עצמאית. בכתב התביעה המקורי לא טענה התובעת כי רכשה את הזכויות במקרקעין באופן עצמאי, אלא שזכויות אלו נרכשו מכוח רכישת הזכויות על ידי בעלה (ראה לדוגמא סעיפים 16 ו-20 לכתב התביעה המקורי). במסגרת תצהירה של התובעת, שנלווה לבקשה למתן צו מניעה זמני, חזרה התובעת על טענותיה אלו (ראה לדוגמא סעיף 6 לתצהיר) במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני ולאחר מכן במסגרת כתב התביעה המתוקן נטען לפתע על ידי התובעת כי שילמה באופן עצמאי חלק מן התמורה עבור רכישת הקרקע על דרך של העברת כספים לבעלה. (ראה לדוגמא סעיף 22 לכתב התביעה המתוקן). לעניין זה יש להשיב בשני מישורים נפרדים, הגם ששניהם מובילים לאותה מסקנה. האחד, גם ככל שהעבירה התובעת סכומים כלשהם לבעלה לצורך רכישת הקרקע שהרי ככל שהוכח כי הבעל עצמו, לא רכש ו/או זכאי להירשם כבעל זכויות במקרקעין, שהרי אין בכך כדי להואיל לעניין זכויותיה של התובעת. התובעת הינה חוליה בשרשרת, לכל היותר. במקום שבו הוכח ונפסק כי החוליה הבאה-דהיינו בעלה של המבקשת, לא רכש את הזכויות, שהרי לא ניתן להכיר בזכויות עצמאיות של המבקשת מעצם העברת הכספים לידיו. במקום שבו נקבע כי לה"ה פרליס לא היו זכויות בקרקע, שהרי אין התובעת יכולה לרכוש יותר ממה שהיה למוכרים למכור. במקום שבו ביחס לחלק מן המקרקעין לא יכול היה בעלה של התובעת להציג כל ראייה או מסמך לרכישת הזכויות, שהרי ממילא אין כל משמעות להעברת הכספים לידיו, ככל שהיתה כזו. במסגרת ניהול ההליכים הועלתה על ידי ב"כ התובעת הטענה כי זכויותיה של התובעת שואבות מקורן מכוח היותה ידועה בציבור של בעלה במועד בו נרכשו הזכויות. טענה זו דינה להידחות לאור העובדה כי אין התובעת יכולה לחלוק בזכויות שנקבע כי אינן קיימות, גם אם מדובר בזכויות נטענות של ידוע בציבור. בעניין זה ראה לדוגמא רע"א 5457/06 עטיה נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם) . ויובהר, לא נטען, לא כל שכן הוכח, כי המבקשת רכשה במישרין את הזכויות מן המשיבה או אפילו ממר פרליס או מכל צד שלישי אחר (כמי שטען שהינו בעל זכויות במקרקעין). זאת ועוד, גם אילו היה ניתן להכיר בזכאותה של המבקשת לזכות כלשהי בקרקע כנגד תשלום לידי בעלה (ואין אני סבורה שאלו הם פני הדברים) שהרי המבקשת לא הוכיחה כי אכן שולמו על ידה כספים כלשהם לצורך רכישת הזכויות במקרקעין. מן הראיות שהוצגו בפני עלה כי הקרקע נרכשה זמן קצר לאחר שהתובעת ובעלה הכירו, ובשעה שהתובעת היתה צעירה מאוד. לא ברור מהיכן הגיעו המקורות הכספיים לצורך רכישת הזכויות. לא ניתן פירוט ביחס למועדי העברת הכספים, היקפי התשלומים, מספרם או מהותם. התובעת לא הציגה ראיות כלשהן ביחס להעברת כספים מחשבון בנק כלשהו, בין אם על דרך של תדפיסי חשבונות בנק, אישור קבלת כספים או כל דרך אחרת. לא הובאו מצהירים נוספים, כדוגמת בני משפחתה של התובעת, אשר יכלו להעיד כי התובעת שילמה כספים כלשהם לצורך רכישת הזכויות. גם בעלה של התובעת, אשר לכאורה קיבל ממנה את הכספים לצורך רכישת הזכויות בקרקע, לא הגיש תצהיר ולא התייצב לחקירה. משנשאלה התובעת שאלות ישירות במסגרת החקירה הנגדית לעניין העברת אותם כספים השיבה במפורש כי אין בידיה אסמכתאות להעברת הכספים לצורך רכישת הזכויות במקרקעין (עמוד 9 שורות 28-29 לפרוטוקול הדיון מיום 2.11.09). עוד אציין כי העובדה שהתובעת טענה טענות עובדתיות מסוימות במסגרת כתב התביעה המקורי והבקשה לסעד זמני ורק לאחר מכן העלתה טענות עובדתיות חדשות במסגרת הדיון בסעד הזמני והדיון העיקרי, מעלה קושי של ממש ליתן אמון בגרסתה העובדתית, בוודאי כאשר עסקינן בנתון כה מהותי. מתוך כל אלו יש להסיק כי התובעת לא הוכיחה כי רכשה, בין במישרין ובין בעקיפין זכויות במקרקעין באופן עצמאי. זכות של התובעת במקרקעין מכוח הסכם/מכללא הן במסגרת הדיון בסעד הזמני והן בתיק העיקרי, חזר ב"כ התובעת על הטענה כי זכותה של התובעת מקורה בהסכם מפורש ו/או הסכם מכללא ביחס למקרקעין. בנקודה זו נחלקו הצדדים באופן מהותי לעניין העובדות. לגישתה של התובעת היא מתגוררת במקרקעין מזה שנים ארוכות בהסכמתו בפועל של מנהל מקרקעי ישראל , אשר היה מודע למגוריה במקום. הראיות בפני מלמדות כאמור במפורש כי לא קיים הסכם בכתב בין הצדדים. מתוך שכך, השאלה היחידה היא האם ניתן, מכוח ידיעת הנתבעת על מגוריה של התובעת במקום ואי נקיטת צעדים לפינוי כנגדה במהלך השנים כדי להעיד על קיומה של הסכמה מכללא למגוריה של התובעת במקום, ומכאן גם היכולת להסיק דבר קיומה של הסכמה מכללא למגוריה של התובעת במקום. לאחר שמיעת ראיות כל הצדדים באתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הוכיחה את תקופת מגוריה במקום או דבר קיומה של הסכמה מכללא של הנתבעת למגוריה שלה או מי מטעמה במקרקעין. חזקה בקרקע אינה מקנה לתובעת זכויות במקרקעין. לאורך כל חקירתה הנגדית ביקשה למעשה התובעת לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד טענה כי היא עומדת בפני עצמה ומכאן ונוכח העובדה כי המנהל היה מודע למגוריה במקום, יש להסיק כי עומדות לה זכויות עצמאיות במקום. מאידך, ניסתה להסיט כל התייחסות לטיפול ברכישה, בתשלומים או בביקורי מפקחים מטעם הנתבעת במקום בטענה כי בנושא זה "טיפל בעלה" בהתאם לחלוקת אחריות שהיתה קיימת ביניהם. אין המדובר אך באבחנה סמנטית אלא שמן הראיות עולה כי גם התובעת ראתה את עצמה ואת בעלה כיחידה משפחתית אחת, כאשר כל אחד מהם נשא באחריות לחלק אחר של ההתנהלות במקום. הסתכלות זו, מכוונת שוב למסקנה בדבר קיומה של קרבה משפטית בכל הנוגע להליכים שננקטו על ידי הנתבעת כנגד בעלה של התובעת והשפעתם של אלו על זכויותיה של התובעת במקום. בעניין זה מצאתי לצטט אך דוגמא אחת מתוך עמוד 7 לפרוטוקול הדיון מיום 2.11.2009 בו נאמרו על ידי התובעת הדברים הבאים : " ת. אני לא יכולה לבוא מטעם בעלי, אני אדם בפני עצמי. זו טענה שוביניסטית לחלוטין. ש. את זוכרת שפגשת מפקח של המנהל במקרקעין ת. ראיתי אותם ולא ממש התייחסתי אליהם. לא דיברתי איתם, אני מאמינה שהם ראו אותי. יש כביסה בחוץ, אני מגזמת עצים, היתה נוכחת שלי במקום. ש. את זוכרת באיזה ימים ראית ומתי ת. לא, יש תפקידים שלי ויש תפקידים של בעלי, זה מאוד ברור אצלינו. לא נכנסתי לנושא הזה.". לשיטתי, אין התובעת יכולה לטעון להסכמה של המנהל ביחס אליה באופן עצמאי ונפרד מבעלה, ומאידך לטעון לחלוקת תפקידים, במסגרתה כל הטיפול בנושא הזכויות בקרקע, הוטל על בעלה באופן בלעדי. הנחה זו מקבלת משנה תוקף ביחס לתקופה בו נוהלו ההליכים המשפטיים כנגד בעלה של התובעת. מן הראיות שהונחו בפני עלה במפורש כי התובעת נכחה בעת הדיונים בבית המשפט, ולמעשה היתה שותפה לחלק לא מבוטל מאותם הליכים. הניסיון לטעון להפרדה או הסכמה מכללא של הנתבעת למגוריה במקום בנסיבות אלו, הינו בלתי סביר בעיני. כך לדוגמא משנשאלה התובעת במהלך חקירתה הנגדית האם נכחה בדיונים, השיבה במפורש בחיוב, וזאת הן ביחס לדיונים בבית משפט השלום והן ביחס לדיונים בבית המשפט המחוזי. (בעניין זה ראה עמוד 8 שורות 10-23 לפרוטוקול הדיון). הניסיון לאחר מכן במסגרת החקירה החוזרת לטעון לנוכחות בדיון אחד בלבד, נמצא על ידי בלתי אמין לחלוטין. בהמשך אף התברר כי התובעת היתה מודעת לקיומם של הליכים ביחס לבנייה בלתי חוקית על המקרקעין, לרבות הליכים שהגיעו עד לבית המשפט העליון (ראה עמוד 11 שורות 18-19, ושורות 26-29 לפרוטוקול מיום 2.11.09). ככל שהתובעת עצמה מציינת את אותה חלוקת תפקידים בינה לבין בן זוגה, אין היא יכולה לבוא בטענות לנתבעת אשר פועלת באותה דרך ורואה את בעלה של התובעת כמי שפועל מולה ביחס לכל משפחתו בנוגע למקרקעין נשוא הדיון. התובעת המשיכה וטענה לזכויות נפרדות, אך משנשאלה האם שילמה למנהל או לגוף אחר סכום כלשהו עבור הקרקע או כדמי הסכמה השיבה : " לא יודעת בעניין המנהל או כל גוף אחר. זה לא היה תפקידי לעשות את הדברים האלה". (עמוד 12 שורה 16 לפרוטוקול הדיון מיום 2.11.09). עוד עלה כי התובעת היתה מודעת לביקורים של הפקחים מטעם הנתבעת במקום, אך לשיטתה לא ייחסה לכך כל חשיבות. דרך התנהלות זו של התובעת, אינה סבירה בעיני. מחקירתה הנגדית של התובעת עלה (בניגוד לטענות התובעת בכתב התביעה המתוקן), כי לא התגוררה במקום עם בעלה מייד עם רכישת הזכויות, בוודאי שלא באופן שניתן להניח כי הנתבעת יכולה וצריכה היתה להסיק דבר מגורים אלו. משנשאלה התובעת לדבר מגוריה במקום עם רכישת הזכויות, השיבה כי בתחילה לא גרה במקום אלא היתה מגיעה מעת לעת ( עמוד 6 שורות 26-30 לפרוטוקול מיום 2.11.09). התובעת לא יכולה היתה להצביע אף על מגוריו של בעלה בסמוך רכישת הזכויות במקום כאשר השיבה כי היתה מודעת לקיומו של דו"ח פיקוח משנת 1995, דהיינו שנתיים לאחר רכישת הזכויות הנטענת, במסגרתו השיב בעלה של התובעת כי הוא לא מתגורר במקום אלא מגיע למקום כדי לצייר ( עמוד 6 שורות 22-24 לפרוטוקול מיום 2.11.09). לשיטתי די בעדותה של התובעת כדי להוכיח כי התובעת עצמה היתה מודעת להליכים לרבות השפעתם של אלו על יכולתה שלה להמשיך ולגור במקום. בנוסף, גם הראיות הנוספות שהוצגו בפני מלמדות כי במשך תקופה ארוכה, לא יכולה היתה הנתבעת באופן סביר, להסיק דבר מגוריה של התובעת במקרקעין ומכאן שאין לראות במעשיה או מחדליה של זו משום הסכמה מכללא למגוריה של התובעת במקום. כך לדוגמא בתצהירו של בעלה של התובעת, מר מוגילנר, במסגרת ההליך שהתנהל כנגדו, ואשר צורף כנספח 6 לתצהירו של מר קרפ מטעם הנתבעת, לא טען בעלה של התובעת, ולו בחצי מילה כי אשתו הינה בעלת זכויות במקום, עימו או בנפרד לו. הדעת נותנת כי ככל שהיו לתובעת זכויות כלשהן, היה הדבר בא לידי ביטוי במסגרת תצהיר העדות הראשית של בעלה. בהקשר זה, מצאתי אף לדחות במפורש את טענותיה של התובעת כי הכשל במידע נבע מכך שבעלה הסתיר ממנה עובדות ונתונים שונים , וניסה לצייר את ההתדיינות כסוגייה של דרך רישום הזכויות. למעט עדותה של התובעת, לא הובאו ראיות נוספות לעניין טענה זו, ומדובר בעדות יחידה של בעל דין, שאף לא נמצאה על ידי כסבירה. כאמור לא הוגש תצהיר מטעמו של בעלה של התובעת, והוא לא התייצב לחקירה ביחס לאותן טענות. נוכחותה של התובעת בדיונים, ובמיוחד בדיון בו הציע בית המשפט המחוזי כי פסק הדין לפינוי יעמוד בתוקפו בכפוף למתן ארכה לפינוי, מלמדת כי התובעת ידעה, ואף היתה צריכה לדעת כאדם סביר, שלא מדובר בהיבט רישומי, אלא בתביעה לסילוק יד. כמו כן לא סביר בעיני כי הליכים משפטיים המתנהלים במשך שנים כמו גם ביקורים של פקחים בשטח, יתנהלו בשעה שהתובעת אינה מודעת לדבר. מאידך, מצאתי את גרסת עדי הנתבעת על פיה לא ידעו נציגיה במהלך התקופה הראשונה , ועד להגשת ההליכים כנגד בעלה, על מגוריה של התובעת במקום , כאמינה. מתצהירו ועדותו של הפקח מטעם הנתבעת, מר לרנר בפני עלה כי לא היה מודע לעובדת מגוריה של התובעת במקום קודם לנקיטת ההליכים המשפטיים כנגד בעלה, וכי אילו היה יודע, היו הדוחות במקום מתייחסים גם לתובעת. עוד העיד בפני מר מנחם לויזון (פקח נוסף) שטען כי למעט בעלה של התובעת, איש מעולם לא טען כי יש לו זכויות בקרקע וכי בביקורים מוקדמים במקום לא נכח במקום איש למעט בעלה של התובעת. עוד טען אותו עד כי גם בעלה של התובעת לא טען בפניו כי אדם נוסף מתגורר במקום בנוסף אליו. (בעניין זה ראה עמוד 18 שורות 21-23 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.10). עד זה נשאל שוב ושוב האם ראה את התובעת במקום והשיב בשלילה. לא מצאתי כל טעם להטיל ספק בגרסתו זו. ( עמוד 23 שורות 2-3 לפרוטוקול הדיון מיום 21.1.2010). עדותם זו של עדי ההגנה, לא אך שלא נסתרה במסגרת החקירה הנגדית אלא שנתמכה בראיות נוספות כגון חקירתה של התובעת עצמה. דהיינו נתקיימו סתירות בחקירתה של התובעת, ובעדותה מול המסמכים השונים שהוצגו בפני, אשר היה בהם כדי לתמוך בעדות עדי הנתבעת. באשר לידיעתה של הנתבעת דבר מגוריה של התובעת במקום, בעת ניהול ההליכים, שהרי נוכח תוכן פסק דינו של כבוד השופט לוי, סביר כי אכן היתה ידיעה כזו. עם זאת, לא ניתן להסיק מאי תיקון כתב התביעה על דרך של הוספת התובעת, כדי הסכמה למגוריה שלה. תוכן פסק הדין, דרך התנהלות הנתבעת, ופעולות הנתבעת במהלך ולאחר מתן פסק הדין, מלמדים כאלף עדים על העדר הסכמה מפורשת או מכללא. זאת ועוד, עדות עדי ההגנה על פיה, סברו כי מדובר במי שמתגוררת במקום "מטעמו" של הנתבע באותו הליך, נמצאה על ידי כסבירה מאוד. על אלו יש להוסיף את ההלכה הפסוקה על פיה בהתאם להוראות סעיף 65 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז 1967 במסגרתו כאשר צד שלישי מחזיק במקרקעין שניתן לגביהם צו פינוי שהוא לא היה צד לו, ועותר לכך שלא יפונה מן המקרקעין שהרי עליו להוכיח בבית המשפט כי יש לו זכות עצמאית (בעניין זה ראה גם ע"א 14/76 זלוטוגורה הר זהב נ' רוטנברג פ"ד ל(3) 722). הוסיף ב"כ התובעת וטען כי נוכח העובדה שדוחות הפעולה שהוצאו על ידי הנתבעת, התייחסו לבעלה של התובעת בלבד, יש כדי ללמד על הסכמה מכללא למגוריה של התובעת במקום. דין טענה זו להידחות. בקיומם של דוחות כאלו ואחרים אין כדי להצביע על הסכמת המנהל במפורש או מכללא, והעובדה כי המנהל גילה דעתו בדבר פינויו של בעלה של התובעת מלמד לכאורה על כוונתו לפינוי כל השוהים במקום. ההנחה על פיה החליט המנהל לפעול לפינויו של הבעל ומי מכוחו מן המקרקעין, אך בחר להתיר דווקא לאשתו להיוותר במקרקעין, אין מאחוריה כל רציונל או טעם ענייני. אומנם צודק ב"כ התובעת בטיעוניו במסגרת הסיכומים כי בתי המשפט הכירו בעובדה שחלוף זמן רב בהם עושה אדם שימוש במקרקעין, כאשר במהלך אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכול לשמש כעדות להסכמה וליצור רשיון מכללא. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד לא(3) 210). עם זאת, השאלה האם אכן יש להסיק קיומו של "רישיון" כזה, נבחנת על בסיס מכלול הראיות ונתונים בתיק לרבות התנהלות בעלי המקרקעין. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א (ת"א) 1091/06 חרזי ציון נ' טוסטי דוד (טרם פורסם) ). לאור האמור לעיל, לרבות עדות עדי ההגנה, עדות התובעת במסגרת חקירתה הנגדית, דרך התנהלותה של הנתבעת כפי שהוכחה בפני בראיות שונות, יש להסיק כי לא קיימת ולא היתה קיימת הסכמה מפורשת או מכללא לשהותה של התובעת במקום. הנהפוך הוא. מדרך התנהלותה של התובעת עצמה ניתן היה להסיק כי היתה מודעת לעמדתה של הנתבעת כבר במהלך ניהול ההליכים כנגד בעלה. חמור מכך, על אף שבקשתה של התובעת למתן סעד ארעי נתמכה במידה ניכרת על הטענה כי התובעת לא היתה מודעת לקיומם של הליכי הפינוי עד ימים ספורים קודם הגשת הבקשה לצו זמני וכתב התביעה שהרי מנספח 12 לתצהירו של מר קרפ, מטעם הנתבעת עלה כי כבר בחודש דצמבר 2007, דהיינו חודשים קודם המועד הנטען, נתבקשה התובעת לחתום על הודעת פינוי על ידי פקיד הוצאה לפועל, אך סירבה לעשות כן מן הטעם " לא יכולה לחתום על הודעת הפינוי". משנשאלה התובעת על כך במסגרת חקירתה הנגדית לא ידעה להשיב האם אכן הגיע אותו שליח אם לאו. מצאתי את תשובתה בעניין זה מתחמקת.(ראה עמוד 8 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 2.11.2009). כל אלו מובלים למסקנה אחת על פיה, אין ולא היתה קיימת כל הסכמה למגוריה של התובעת במקרקעין. בשולי סוגייה זו אציין כי גם אילו ניתן היה לראות בדרך התנהלותה של הנתבעת במהלך השנים ככזו המקנה לתובעת רישיון מכללא לשהות במקום, ואין אני סבורה שאלו הם פני הדברים, שהרי מדובר לכל היותר בהיתר חינם, שאותו רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת. בעצם נקיטת הליכי הפינוי, לא כל שכן בכתבי הטענות בהליך זה, יש כדי גילוי דעת ברור לכך שהנתבעת אינה מעוניינת עוד להמשיך בהענקת אותו רשיון ומכאן שאין התובעת זכאית עוד להחזיק במקום. עוד ובנוסף, גם אילו היתה התובעת מוכיחה קיומה של הסכמה מכללא, וזו היתה מתבטלת, שהרי לכל היותר, יכולה היתה התובעת לטעון להשבחת המקרקעין. טענה זו נטענה בדיון בפני, ואולם לא הוכחה, ולו בדוחק. הגם שהתובעת טענה במסגרת חקירתה הנגדית להשבחת המקרקעין במאות אלפי שקלים שהרי לא נמצאה ולו קבלה בודדת, על סכום זעום, שביחס לכספים שהושקעו על ידי התובעת. מדובר היה בטענה בעלמא, ללא כל תימוכין מסוג כלשהו. למען הסדר הטוב אדגיש אך כי טענות בדבר השבחה, בדומה לטענת קיזוז, צריך שיוכחו על ידי הטוען אותם, לא אך בהיבט קיומה של הזכות, כי אם גם בהיקפה הכספי. אין התובעת יכולה לעתור לסעד הצהרתי על בסיס טענה כה כללית, שאינה נתמכת ולו בראשית ראייה. סוף דבר משמעות קבלת עתירתה של התובעת הינה כי בכל פעם בו יינתן פסק דין לפינוי, לאחר ניהול הליכים כנגד מחזיק, צפוי בעל המקרקעין לתביעות אין סופיות של כל בן משפחה שכף רגלו דרכה באותם מקרקעין, גם במקום שבו אין לאותו קרוב משפחה זכות כלשהי באותם מקרקעין. מדובר בתוצאה בלתי סבירה בעליל, אשר תוביל לריבוי הליכים, ייקור עלויות עסקה ועינוי דין לבעלי זכויות במקרקעין. חוסר סבירות זה מקבל משנה תוקף במקום שבו התביעה אינה למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיה של התובעת במקרקעין אלא על דרך של ניסיון להטלת חובה על הנתבעת לנקיטה בהליכים משפטיים, שאז יובאו ראיות התובעת בדבר זכויותיה במקום. התובעת לא הוכיחה שקיימת לתובעת זכות כלשהי במקרקעין באופן עצמאי (ולו בדוחק). ומאידך הוכח כי קיימת קרבה משפטית ברורה בין התובעת לבין בעלה כנגדו עומד פסק דין חלוט לפינוי. הוכח כי התובעת ידעה על ניהול ההליכים כנגד בעלה, ידעה על ביקורי הפקחים במקום, ובחרה להגיש את התביעה דנן, ימים ספורים קודם הפינוי בפועל, כל זאת, כאשר אין בידיה ראיות כלשהן להוכחת איזה מטענותיה. בנסיבות אלו, אין כל מקום להיעתר לתביעה ולמעשה דומה כי היא נגועה בחוסר תום לב של ממש. סוף דבר, התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות ההליך בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. סכום זה נפסק על ידי תוך מתן הדעת להיקף ההליכים בתיק זה כמו גם ההנחה כי אין בעל דין צריך לצאת ניזוק כתוצאה מניהולם של הליכים במקום שבו הוכחו טענותיו. הסעד הזמני שניתן על ידי במסגרת בש"א 2160/08 בטל לאלתר. שאלות משפטיותפינוי