הארכת התיישנות בפוליסת ביטוח תלמידים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד ההתיישנות בפוליסת ביטוח תלמידים: מבוא לפניי בקשת הנתבעת - חברה לביטוח בע"מ לדחיית תביעת התובעת מחמת התיישנות. התובעת, ילידת 9.10.85, נפגעה בתאונה שאירעה ביום 9.9.01 (להלן: "התאונה") בהיותה תלמידה בבית ספר תיכון. במועד התאונה התובעת הייתה מבוטחת בפוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים שהופקה על ידי הנתבעת (להלן: "הפוליסה"). ביום 9.10.03 מלאו לתובעת 18 שנים. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981 (להלן: "החוק") קובע כי תקופת ההתיישנות הינה 3 שנים. בנסיבות אלו לטענת הנתבעת, משהתביעה הוגשה ביום 20.9.07 - דינה להידחות מחמת התיישנות שכן הוגשה כ-4 שנים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לטענת התובעת, דין הבקשה להידחות שכן נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה כאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן:"חוק ההתיישנות"). טרם הוגשו ראיות הצדדים וטרם החלה שמיעת הראיות. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. דיון העובדות הרלבנטיות הלכאוריות העולות מהתיעוד ומטענות הצדדים בסמוך לאחר התאונה נבדקה התובעת על ידי אורתופד בקופ"ח מכבי והופנתה לחדר המיון בביה"ח וולפסון שם אובחן שבר ללא תזוזה ברדיוס המרוחק בשורש כף ידה הימנית (להלן: "השבר"). ידה של התובעת גובסה ולאחר הסרת הגבס המשיכה והתלוננה על כאבים והגבלות בשורש כף היד. לטענת התובעת בכתב תביעתה, יש לפצותה, בין היתר, "בגין היעדרות מלימודים וחופשת מחלה למשך 60 יום" (סעיף 22(ב) לכתב התביעה). ביום 11.8.04 פנתה התובעת לד"ר א. יוסף אורתופד בגין כאבים בשורש כף היד. ממסמכי קופ"ח מחודש אוגוסט 2004 עולה כי התובעת התלוננה ביום 15.8.04 על "... כאבי אמה ימנית מזה כשבוע. ללא סיפור חבלתי או מאמץ. צילום שורש כף יד ימנית מתאריך 15.8.04 אולנה מינוס, פרט לכך תקין". בפרק הממצאים נכתב "... כאב והגבלה ניכרת בתנועות היד הימנית. אין סימנים דלקתיים". בבדיקה ביום 18.8.04 נרשם "עקמת גבית מאוזנת, התנועות חופשיות". מאותו מועד ואילך נבדקה על ידי רופאים אורתופדים וכירורגים של היד בשל כאבים בשורש כף היד. התובעת עברה טיפולי פיזיותרפיה, הזרקה ועוד ללא הועיל. ביום 9.11.04 הייתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים בעקבותיה "...נבדקה במיון- ללא שבר, גב עליון תחתון וצוואר , לא הוצג תיעוד..." (מסמך רפואי מיום 18.1.05). בסמוך למועד זה הועלה חשד לדלקת של הגידים המיישרים, אולם זה נשלל ביום 13.1.05 בבדיקה שבוצעה על ידי מומחה לריאומטולוגיה. התובעת עברה בירור שכלל אולטרסאונד, מיפוי עצמות ו- MRI. ברישום מיום 3.2.05 נכתב "... XR ללא ממצא חריג ביד...". ביום 20.4.05 בוצעה בדיקת סי.טי. שאבחנה קרע של הרצועה הסקפו-לונטום ושל הרצועה לונטום-טריקוטרום (להלן: "הקרע"). ביום 29.6.05 עברה התובעת ארטרוסקופיה של שורש כף יד היד במהלכה אובחן הקרע. ביום 5.7.07 נבדקה התובעת מטעמה ע"י ד"ר אופנהיים, אורטופד אשר קבע כי נותרה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 20% בגין הגבלות תנועה בשורש כף יד ימין תוך שהוא קובע בסבירות גבוהה את הקשר שבין הקרע לתאונה. הוסיף וקבע כי "ההסבר האפשרי לכך שבתקופה שלאחר סיום הטיפול לא הופיעו כאבים עשויה להיות קשורה למידת המאמץ שנדרש ממנה בשימוש ביד ימין, לפי דבריה" . בישיבת יום 8.9.08 הצהירה ב"כ הנתבעת: "סיימנו את איסוף החומר הרפואי. בהסכמת חברי נבקש אורכה להגשת חוות דעת מטעמנו. לדעתנו התביעה התיישנה מאחר והוגשה לאחר שמלאו לתובעת 21 שנים, ומאחר ואין חולק כי ידוע היה לתובעת כי נגרם לה שבר בגין התאונה אין מקום לקבל את טענתה כי העובדה שרק בהגיעה לגיל 18 התגלה קרע ברצועה באותו מקום בו היא נפגעה מקנה לה את הזכות להגיש את תביעתה במועד בו הגישה אותה. המומחה מטעמנו יתייחס גם לשאלה זו." בסמוך לאחר מכן נבדקה התובעת ע"י ד"ר הנדל, מומחה רפואי מטעם הנתבעת אשר בפרק הסיכום והמסקנות קבע כדלקמן:"...מדובר בעלמה שנחבלה בסוף שנת 2001 בשורש כף יד ימין, אובחן שבר ללא תזוזה ברדיוס מרוחק. לאחר טיפול החלימה ותפקדה היטב. בסוף שנת 2004 החלה להתלונן על כאבים בשורש כף ימין, טופלה בזריקות ופיזיותרפיה אך המשיכה להתלונן. בחודש ינואר 2005 נפגעה בתאונת דרכים אך אין תיעוד על חבלה ביד. בהיותה חיילת עברה בירור יסודי. MRI היה אומנם שלילי אך CT ארטרו היה חיובי לגבי רצועה בין עצמות שורש כף היד. בארטרוסקופיה נמצא SLIL קרוע. סירבה לניתוח... בבואי לקבוע את הקשר לתאונה בנערותה נתקלתי בחוסר תיעוד ובבריאות שלמה למשך כארבע שנים לאחר האירוע. מצד שני לא מצאתי תיעוד על חבלה נוספת... הקשר הוא לא חד משמעי בהתחשב לכך שאובחנה גם כסובלת מדלקת מפרקים סיסתמטית עם כאבים במפרקים רבים בגופה. העובדה שתפקדה ללא דופי במשך ארבע שנים עד שהופיע הכאב תומכת ברקע דלקתי נוסף לקרע ברצועה הקטנה. אין לשלול שהקרע החמיר כתוצאה מזריקות קורטיזון מקומיות...". ד"ר הנדל קבע בחוות דעתו כי נכותה הצמיתה של התובעת הינה בשיעור של 10% ומחציתה "... תזקף לחובת החבלה בילדות דהיינו 5% לצמיתות". הנתבעת לא הסתפקה בקביעתו הנ"ל של ד"ר הנדל ולבקשתה קבע גם את נכויותיה הזמניות של התובעת בתוספת מיום 4.1.09 לחוות דעתו. ד"ר הנדל קבע כי לתובעת היתה נכות זמנית בשיעור של 100% מיום התאונה ועד ליום 8.11.01 וממועד זה ועד ליום 31.12.01 נכות זמנית בשיעור של 20% בלבד. באשר להמשך, "... נכותה 0%. לדבריה, החלימה היטב ולא סבלה או נזקקה לטיפול אחר. מתאריך 18.10.04 ואילך 5% נכות צמיתה...". נראה כי קביעתו הנוספת של ד"ר הנדל נעשתה נוכח הצהרת ב"כ הנתבעת בישיבת יום 8.9.08 כי המומחה מטעמה יתייחס גם שלאלת ההתיישנות. נוכח המחלוקת שבין מומחי הצדדים הוריתי על מינויו של ד"ר רינות כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. ד"ר רינות קבע כדלקמן: "נכות צמיתה: 15% ע"פ נכות סעיף 35(1) ב'-ג' בהתאמה... נכויות זמניות: 100% נכות זמנית למשך חודשיים לאחר התאונה. 20% נכות זמנית למשך חודשיים נוספים. 0% נכות זמנית עד 11.8.04... למיטב הערכתי קיים קשר סיבתי מלא בין התאונה בתאריך 9.9.01 לבין הממצאים הרפואיים והנכות הנוכחית... העובדה שחלפו כ-3 שנים ללא תלונות הנוגעות לשורש כף היד אינה סותרת את הקשר הסיבתי. בהחלט תיתכן תקופה אסימפטומטית ממושכת, בעיקר בגילה הצעיר של הנפגעת..... לגבי מוכתר אין סימונים או ממצאים של דלקת פרקים סיסטמית... גב' מוכתר נבדקה בתאריך 13.1.05 ע"י מומחה לריאומטולוגיה אשר אף הוא לא מצא מחלת פרקים סיסטמית ולא הורה על טיפול בכיוון זה". (עמ' 5 לחוות הדעת). ממצאים ומסקנות התביעה בגין הנכות הזמנית אקדים ואומר כי מצאתי שדין התביעה בגין הנכות הזמנית להידחות על הסף מחמת התיישנות בעוד אשר, בשלב זה לפחות, אין מקום לדחיית התביעה בגין הנכות הצמיתה מחמת התיישנות. כאמור, נגרם לתובעת שבר וכן נקבעה לה דרגת אי כושר העונה על הגדרת "נכות זמנית" כמשמעה בפוליסה ועל כן זכאית התובעת לתגמולי ביטוח בגין תקופה זו. כזכור, לטענת התובעת בכתב תביעתה, נעדרה מבית הספר לתקופה של 60 יום - תקופה התואמת לתקופה שנקבעה על ידי המומחה, ויש להניח גם על ידי רופאיה המטפלים בסמוך לאחר התאונה. בנסיבות אלו, עמדה לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעת בגין הנכות הזמנית וגם אם סברה כי לא תיוותר לה נכות לצמיתות - הייתה זכאית לפיצוי בגין הנכות הזמנית והיה עליה להגיש תביעתה בגין כך לא יאוחר מיום 9.10.06. משהתובעת לא עשתה זאת- התיישנה תביעתה בפריט זה ודינה להדחות. התביעה בגין הנכות הצמיתה מועד תחילת הנכות הצמיתה לכאורה, יש לגזור גזירה שווה גם באשר לנכות הצמיתה נוכח ההלכה שנקבע בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל ולקבוע כי דין התביעה להדחות גם בפריט זה. ברם, הדברים איני סבור כך. גם לשיטת המומחה מטעם הנתבעת, במשך כארבע שנים נהנתה התובעת "מבריאות שלמה"- משמע כי לא היה לה מום שהקנה לה זכות תביעה בגין נכות צמיתה ואף לא בגין נכות זמנית כמשמעה בפוליסה. לו התובעת היתה מגישה תביעתה במהלך אותן שנים- דין התביעה בגין הנכות הצמיתה היה להדחות, מה גם שסביר להניח כי נפגע סביר, כמו גם התובעת, לא היה מגיש תביעה שכזו שעה שברי שהבריא. יתרה מכך, בתוספת לחוות דעתו קבע ד"ר הנדל כי נכותה הצמיתה של התובעת הינה מיום 18.10.04 ומשזו הוגש ביום 20.9.07 עוד בטרם חלפו 3 שנים ממועד זה - התביעה, לפחות לכאורה, לא התיישנה. יוזכר כי קביעתו של ד"ר הנדל בדבר מועד סיום הנכות הזמנית ותחילת מועד הנכות הצמיתה נעשתה תוך שידוע היה לו כי עליו להתייחס לשאלת ההתיישנות, כפי שב"כ הנתבעת הצהירה על כך בישיבת יום 8.9.08. המומחה מטעם ביהמ"ש קבע לעומתו כי עד ליום 11.8.04 נכותה הזמנית של התובעת היתה בשיעור של 0%. ייאמר כי המומחה לא קבע כי ביום 12.8.04 החלה הנכות הצמיתה, אם כי יכול וניתן להקיש זאת. משמע, לפחות עד ליום 11.8.04 התובעת לא היתה זכאית להגיש תביעתה שכן לא התקיימו יסודותיה. לשיטת המומחה מטעם הנתבעת, התובעת החלה להתלונן על כאבים "בסוף שנת 2004" ונכותה הצמיתה החלה ביום 18.10.04. משכך, נראה לכאורה לפחות, כי עד למי מהמועדים הנ"ל, (ובטרם נחקר מי מהמומחים לא ידוע מתי מתחיל אותו מועד) - לא החל מניין תקופת ההתיישנות ועל כן התביעה התיישנה ביום 11.8.07 או בסוף שנת 2007 /18.10.07. במקרה של ספק- דין טענת ההתיישנות להדחות. טעם זה בגינו דין הבקשה להדחות הינו בנוסף לטעם כי נעלמו מהתובעת העובדות המהוות את עילת התובענה. . נעלמו מהתובעת העובדות המהוות את עילת התובענה סעיף 8 לחוק ההתיישנות מורה כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כפי שעולה גם מחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת- הוא מטיל ספק אם קיים קשר בין התאונה לכאבים שהתחדשו לדבריו בסוף שנת 2004 בציינו כי "הקשר הוא לא חד משמעי בהתחשב לכך שאובחנה גם כסובלת מדלקת מפרקים סיסתמטית עם כאבים במפרקים רבים בגופה". משכך, אם רופאיה המטפלים של התובעת לא שייכו את הכאבים לתאונה אלא למחלה ראומטית- הכיצד ניתן לקבוע כי כל העובדות היו ידועות לתובעת? זאת ועוד, חרף הקשר, הלא חד משמעי, שבין התאונה לבין הקרע כפי שקבע המומחה מטעמה, הנתבעת חולקת גם עתה על קשר זה בטענה כי "...הכאבים החדשים ו/או הקרע יכולים להיות תוצאה של תאונת הדרכים המאוחרת שארעה לתובעת ו/או מחלת הפרקים שאובחנה לה" (ס' 31 לבקשה). משהנתבעת טוענת גם עתה כי הקשר שבין התאונה לקרע מוטל בספק - מה לה כי תלין על התובעת על כי לא ידעה בזמן אמת כי קיים קשר שכזה. משהקרע אובחן לראשונה בבדיקת MRI שבוצעה לתובעת ביום 21.2.05, (וזאת לשיטת מומחה התובעת בעוד שלשיטת מומחה הנתבעת גם בבדיקה זו לא התגלה הקרע), ברי כי לפחות בשלב זה אין מקום לדחיית התביעה מחמת התיישנות שכן זו הוגשה בטרם חלפו 3 שנים ממועד הגילוי. לאור האמור לעיל- הבקשה נדחית. שאלת ההוצאות תובא בחשבון בסופו של ההליך. הנתבעת תגיש עד ליום 9.5.10 תחשיב נזק מטעמה, אלא אם תודיע עד לאותו מועד כי אין פניה לפשרה שאז אורה על הגשת ראיות. דיני חינוךפוליסההתיישנות תביעות ביטוחביטוח תלמידיםהתיישנות