קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הבטחה בעל פה לתשלום שכר טרחת עורך דין: 1. רקע כללי ועובדתי התובע, עו"ד ונוטריון, שימש במשך שנים רבות כיועצה המשפטי של הנתבעת 1- עמותה ציבורית העוסקת בקידום החינוך בישראל. עד לשנת 1994 שולם שכר טרחתו של התובע ע"י הנתבעת 1 באופן פרטני , קרי- עבור כל שירות ושירות משפטי שהעניק לה התובע בנפרד. ביום 18/03/94 שלח התובע לנתבעת "הצעה" בדבר שינוי צורת התשלום של שכר טרחתו לתשלום גלובלי בסך של 36,000 ₪ לשנה, תמורתו יעניק לנתבעת שירותים משפטיים הכוללים: ייעוץ משפטי שוטף, ניסוח של מכתבים, חוזים, מסמכים וכתבי בי-דין, מתן חוות דעת בעניינים שוטפים, השתתפות בפגישות בעלות אופי משפטי וטיפול בגביית חובות, וכן תשלום בסך של 500 ₪ עבור כל ישיבה בבימ"ש. בהצעה צוין, כי היא לתקופה של שנתיים, וכי בתום תקופה זו יבחנו הצדדים במשותף את הבסיס לשכר לתקופה הבאה. הנתבעת 1 קיבלה הצעה זו, בשינוי אחד - אשר כלל קיצור התקופה לשנה אחת בלבד, ובין הצדדים סוכם, כי הצעה זו (בשינוי האמור) תהווה הסכם שכר טרחה מחייב ביניהם (להלן: "הסכם שכר הטרחה ") . בפועל, שימש התובע כיועצה המשפטי של הנתבעת 1 עד לשנת 2002-2003 (ולגרסת התובע עד לשנת 2007), אך הסכם נוסף בכתב, מעבר להסכם שכר הטרחה הנ"ל - מעולם לא נחתם בין השניים, למעט הסכם שכ"ט נקודתי "בגין טיפול בגביית חובות של תלמידי מוסדות החינוך של הלקוח" אשר נחתם ביום 08/08/01, בו נקבע, כי הנתבעת 1 תשלם לתובע סכום בשעור של 10% + מע"מ מכל תקבול שיגיע לרשותה, עקב טיפולו של התובע בגביית החובות של התלמידים (להלן: "הסכם הגבייה"). 2. גדר המחלוקת בכתב התביעה מיום 08/11/07 טען התובע, כי הנתבעת 1 נותרה חייבת לו סך של 41,250 ₪ בגין שכ"ט עבור שנת 2001 (בהתאם להסכם שכר הטרחה), וכן סך של 4000 ₪ המהווה 10% מסך החובות (40,000 ₪) שגבתה הנתבעת 1, לדבריו, מתלמידים שונים הלומדים במוסדותיה, וכביכול לא דיווחה לו עליהם (בהתאם להסכם הגבייה). לטענת התובע , הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2 (אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת 1 בתקופה הרלבנטית) הבטיחה לו, כי תפרע חובותיה הנ"ל, והנתבע 2 - אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת 1 בשנים 1980-2004 - אף הוסיף ואמר לו, בלשון ברורה ומפורשות, כי הוא ערב אישית לפרעון חובה של הנתבעת 1 בגין שכר הטרחה השנתי (41,250 ₪ ), אם זה לא ייפרע על ידה בתוך 4 חודשים. לאור האמור, עתר התובע לחייב את הנתבעת 1 בסך של 45,250 ₪, ואת הנתבע 2, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, בסך של 41,250 ₪ (נכון ליום 23/03/01) . בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי תביעתו של התובע לוקה בשיהוי ניכר, שכן היא הוגשה סמוך לתום תקופת ההתיישנות , וכי כתב התביעה נוסח באופן סתמי ורשלני וללא פירוט מספיק - ועל כן די בטעמים אלו כדי לדחות התביעה על הסף. לגופם של דברים, הכחישו הנתבעים הכחשה גורפת את גרסתו של התובע - הן לענין עצם קיומו של חוב כאמור, והן לענין ערבותו האישית של הנתבע 2 לפרעון החוב (המוכחש), וטענו כי "לא היו דברים מעולם". לדבריהם, שכר טרחתו של התובע בגין כל השירותים המשפטיים שסופקו על ידו לנתבעת במהלך השנים 1994- 2002 שולם לו במלואו, והנתבעת 1 ו/או הנתבע 2 לא נותרו חייבים לו מאומה. 3. דיון והכרעה 3.1 שכר טרחה עבור שנת 2001 בתצהיר עדותו הראשית העיד התובע בענין זה: "התשלום עבור שירותיי היה בתחילה בגין כל שירות בנפרד. אח"כ- לאחר שהתחלף מנהל הכספים ומשאבי אנוש של הנתבעת - נתקבלה הצעתי ושונתה צורת התשלום, ומתשלום למקרה- סוכם על תשלום שנתי קבוע, שבשנת 2000 הגיע ל- 105,000 ₪ לשנה. שכר הטרחה היה צמוד למדד 11/93, אך גדל בהתאם להתרבות המקרים והיקף הנושאים בהם טיפלתי ולשעות העבודה שנוספו ו/או הלכו וגדלו. ... שלחתי לנתבעים מכתבי מיום 23/03/01 (ת/5) ולאחר שיחות שקיימתי עם מר בלום [מנהל הכספים אצל הנתבעת 1 בתקופה הרלבנטית-י.מ.] הוסכם להעביר הענין לאישורו של הנתבע 2... בפגישה משולשת ביום 15/10/01 שהיתה לנו (מר דן בלום, הנתבע 2 ואני) במשרדו אישר נתבע 2 את הנדרש כשכ"ט לשנת 2001 דהיינו 146,250 ₪ כולל מע"מ, וביקש לדחות את פרעון החוב שנותר בגין ההפרש , במספר חודשים, "עד יעבור לחץ" כדבריו. עמדתי שהסכום ייפרע עתה, מאחר וביצעתי את העבודה והייתי זקוק לו- ואז הנתבע 2 התחייב במפורש לפרוע את החוב באופן אישי, אם לא ייפרע ע"י האגודה בתוך 4 חודשים כמובטח, בהוסיפו : ' יורם, מה אתה דואג אני ערב אישית לפרעון החוב ' והוסיף ואמר : ' אנו כרגע בחובה , ולאחר 4 חודשים ישולם לך הסכום במלואו'. לתזכורות ששלחתי אח"כ לנתבעים לא קיבלתי מענה בכתב, אך בע"פ נמסר לי - אנחנו נשלם, מה אתה דואג ? " (ס' 2-3 לתצהיר התובע) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.). כלומר, לגרסתו של התובע, הוא זה אשר ביקש מהנתבעים, במכתבו אליהם מיום 23/03/01 (ת/5) להעלות את שכר טרחתו, בשל הגידול הרב שחל, לדבריו, בשנת 2000 בהיקף השירותים המשפטיים שהוא נדרש לספק לנתבעת, והסכמת הנתבעים לבקשתו זו נעשתה במהלך פגישה משולשת שהתקיימה במשרדי הנתבעת 1 ביום 15/10/01. הווה אומר, כי לשיטתו של התובע, מכתבו לנתבעת מיום 23/03/01 (ת/5) היה בבחינת "הצעה" בדבר הגדלת שכר טרחתו, וה"קיבול" להצעה זו נעשה ע"י הנתבעים, בעל-פה. דא עקא, שהנתבעים טוענים, כי מעולם לא הסכימו, לא בכתב ולא בעל-פה, לא במפורש ולא במרומז, להצעתו של התובע, בדבר הגדלת שכר טרחתו לשנת 2001. בנסיבות אלו, ברי כי נטל הראיה להוכחת קיומו של קיבול בע"פ - מוטל על התובע הטוען לכך, שהרי "המוציא מחברו עליו הראיה ". ברם, בנטל זה לא עמד התובע, ולו לכאורה: כל ה"ראיות" שצירף התובע לתצהירו, אינן אלא מכתבי דרישה שהוא שיגר לנתבעת במהלך השנים 2001-2002, בהם דרש להגדיל שכר טרחתו, עקב הגידול שחל, לדבריו, בהיקף הפרויקטים בהם הוא טיפל עבור הנתבעת 1 בשנת 2000 . למרות שרובם המכריע של מכתבי הדרישה הללו שוגר ע"י התובע לנתבעת, לאחר עריכת "הפגישה המשולשת" ביום 15/10/01- מסתבר, כי התובע לא הזכיר במכתביו אלו, ולו ברמז, את ה"עובדה" שהנתבעת 1 הסכימה במהלך אותה פגישה לדרישתו זו, או את ה"עובדה" שהנתבע 2 התחייב באופן אישי לפרעון החוב. נהפוך הוא: כל המכתבים, ללא יוצא מן הכלל, נוסחו בצורה של דרישה/בקשה להגדלת שכר הטרחה, תוך שכנוע נמרץ מצד התובע בדבר זכותו להגדלת שכר הטרחה, כלומר - הם נוסחו כאילו מעולם לא ניתנה הסכמתם של הנתבעים לתוספת השכר ! . כך למשל, במכתבו של התובע לנתבע 2 מיום 08/08/02, כותב התובע : "לפלטי שלום, כידוע לך חרף נסיונותיך לשכוח ולהתעלם מכך- זה כשנתיים ומעלה שהאגודה לא משלמת לי שכר הטרחה המלא המגיע לי. לפני למעלה משנה בפגישה עם דני מסרת לי שנמתין 3 חודשים. משום מה אתם בדעה המוטעית שהתשלום השנתי איננו משתנה, אך מהווה תשלום מלא בעבור שירות המשתנה בכמותו ובשוויו... בשנתיים- שלוש האחרונות גדלה ורבתה העבודה , כמו תביעות בקשר לפנימיות יום, שירות וייעוץ משפטי רבים יותר וכיוצ"ב שהיריעה כאן קצרה מלפרט. ועם כל הענווה שבי - השירות היה מהיר, טוב, מוצלח ולשביעות רצונכם... השאלה היא מדוע לא לכבד חשבונותיי ולא לשלם כל המגיע לי .... " (נספח ת/6 לתצהיר התובע). במכתבו זה מוזכרת, אמנם, הפגישה שנערכה בשנת 2001 , אך לא מוזכרות בו העובדות העיקריות עליהן מושתתת התביעה דנן, קרי- הסכמת הנתבעת 1 להעלאת שכר הטרחה, וערבותו האישית של הנתבע 2 לפרעון החוב, והדבר אומר דרשני- שהרי, אילו הסכמה שכזאת אמנם הושגה באותה פגישה , אזי הדעת נותנת, שבמכתבו הנ"ל היה התובע תולה את יהבו בהסכמה זו, ואף מלין על הפרתה ע"י הנתבעים. משלא עשה כן התובע, אין מנוס מהמסקנה, כי "לא היה ולא נברא", כלשונם של הנתבעים. יתרה מכך: לא רק שבמכתבו זה לא הזכיר התובע את הקיבול שביצעה לכאורה הנתבעת 1 להצעתו, באותה פגישה- אלא שהוא מציין בו, כי עמדתה של הנתבעת 1 באותה פגישה היתה דווקא "להמתין 3 חודשים". כלום באמת ובתמים סבור התובע, כי מכתב זה יש בו משום ראיה חותכת להתחייבותה של הנתבעת 1 לשלם לו תוספת שכר בסך של 41,250 ₪ ? גם במכתבו מיום 14/10/02 למר איתן מורן (אשר היה הממונה על הכספים אצל הנתבעת בשנים 2002-2006) כתב התובע ברוח דומה : "לאיתן שלום, במכתבך המזמינני להציע הצעת מחיר למתן שירותים משפטיים אינך מפרט את כל השירותים שהנכם מבקשים ולא את המוסדות והפרויקטים. ... הויכוח שנוצר בינינו לאחרונה נגרם בעטיה של תוספת עבודה נכבדה (פרויקטים, תביעות רבות וכבדות משקל ) בעוד שאתם התנגדתם להוסיף לשכרי ולשלם המגיע לי בהתאם ובאופן יחסי. ע"מ למנוע ויכוחים בעתיד גם עם מציעים אחרים... רצוי מאוד שתפרט מה בדיוק אתם מבקשים "לקנות". לשון אחרת- בעבור אלו שירותים בדיוק אתם מבקשים הצעת מחיר" (נספח ת/7 לתצהיר התובע). ודוק: במכתב זה, אשר נשלח כשנה לאחר אותה "פגישה משולשת" מציין התובע עצמו, ברחל בתך הקטנה, כי בינו לבין הנתבעת 1 נתגלע "ויכוח" סביב דרישתו לתוספת שכר, לאחר שהנתבעת 1 "התנגדה" לדרישתו זו. ושוב עולה התמיהה: כלום ייתכן , כי על מכתב זה מבקש התובע לבסס את גרסתו, בדבר הסכמתה המפורשת של הנתבעת 1 לתשלום סכום התביעה ?! . עיון במכתבים הנוספים ששיגר התובע לנתבעים ביום 27/01/03 (ת/12) וביום 31/03/05 (ת/8) - מעלה, שגם בהם אין כל אזכור ל"הסכמת" הנתבעת 1 להגדלת שכר טרחתו, אשר ניתנה על ידה כביכול במהלך הפגישה מיום 15/10/01. למעשה, רק במכתבו של התובע לנתבע 2 מיום 25/07/07 , קרי- כשש שנים לאחר אותה פגישה, וכחמישה חודשים טרם הגשת התביעה דנן , מצא התובע לנכון לציין: "חרף הבטחותיך להסדיר תשלום החוב הקיים (הפרשי שכ"ט) עוד מ-2002 טרם נפרע... פנייתי אליך אישית היא על סמך העובדה שבשעתו טענת בפניי שאין לכם כרגע אפשרות לשלם, שאמתין, ושאתה אישית תדאג לפרעון החוב . ... אם לא תדאג לפרוע את החוב- איאלץ לצערי לתבוע גם אותך אישית" (נספח ת/9 לתצהירו של התובע), וכך גם במכתבו של התובע לנתבע 2 מיום 11/10/07 (ת/10) , בו אף "הבטיח" לנתבע 2, כי יגיש "בקרוב" תביעה משפטית נגדו ונגד הנתבעת 1. גם במכתבים אחרונים אלו, יש לציין, לא הזכיר התובע את אותה "פגישה משולשת", ואף לא פירט, מתי ניתנה כביכול הבטחתו האישית של הנתבע 2, ובאלו נסיבות. לו זו אף זו: דבר קיומה של הפגישה המשולשת, מועד עריכתה (15/10/01), וההסכמה שהושגה כביכול במסגרתה - לכל הפרטים הללו אין כל זכר בכתב התביעה דנן, והם צוינו ע"י התובע, לראשונה, רק בתצהיר עדותו הראשית. המדובר בפרטים מהותיים ביותר, המקימים למעשה את עילת התביעה של התובע, וכלל לא ברור, מדוע לא טרח התובע לציינם בכתב התביעה, בו הסתפק בטענה הסתמית, כי "הנתבע 2 התחייב בפניו וערב אישית לשלם את חובה של הנתבעת אם לא תפרע הנדרש בתוך 4 חודשים" (ס' 1 לכתב התביעה), וכי "תזכורות מספר שנשלחו לנתבעת לא סייעו, למעט הבטחת בעלי תפקידים שהחוב ייפרע " (ס' 5 לכתב התביעה). כבישת עובדות מהותיות אלו עד לשלב הגשת התצהירים- פוגמת, ללא ספק, פגימה של ממש בגרסתו של התובע. עוד לא ברור, מדוע המתין התובע שש שנים תמימות, בטרם ביקש לממש את "הערבות האישית" שניתנה לו, כביכול, ע"י הנתבע 2 ? אילו אמנם התחייב הנתבע 2 לפרוע את חובה של הנתבעת 1, אם זו לא תפרע החוב תוך 4 חודשים- מדוע, אפוא, לא פנה אפוא התובע לנתבע 2 , כבר לאחר שחלפו 4 חודשים, וביקשו לפרוע את החוב על סמך הבטחתו זו ?! גם מחדל זה עומד לתובע לרועץ, בערערו את הבסיס (הרעוע ממילא) עליו נשענת תביעתו . תביעתו של התובע מבוססת, למעשה, על המכתבים החד צדדיים שהוא שיגר לנבעת כמתואר לעיל, בשילוב עם הסכם שכר הטרחה - בו נקבע, כי בתום תקופת ההסכם "ייבחן במשותף הבסיס לשכר לתקופה הבאה". אלא, שהתובע לא הציג ולו בדל ראיה, לכך שמכתביו אלו אושרו ע"י הנתבעים או מי מהם, והניבו הסכמה משותפת בדבר הגדלת שכר הטרחה. העובדה, כי התובע דרש, ציפה וקיווה שדרישתו להגדלת שכר טרחתו לשנת 2001 תאושר ע"י הנתבעת 1 - אין בה, בכל הכבוד, כדי לבסס עילה חוזית כנגד הנתבעת 1, שכן "מבחן אומד הדעת הוא מבחן אובייקטיבי המתחקה אחר כוונתם המשותפת של הצדדים על פי השתקפותה החיצונית. על כן, אמונה, השערה או תקווה סובייקטיבית של צד לחוזה, שלא באה לידי העדה חיצונית, איננה רלבנטית בתהליך הפירוש" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה (תשנ"ה- 1995) 86). מה גם, שבהסכם נקבע כי השכר ייקבע בתום כל שנה ואילו בקשת התובע להגדלת שכרו עבור שנת 2001 נעשתה ביום 23/03/01, כלומר- לאחר שכבר נכרת למעשה הסכם שכר טרחה חדש, בעל פה, בנוגע לשנת 2001. גם העובדה שבמכתבים של התובע לנתבעים הוא כינה את התשלום הנוסף שדרש מהנתבעת 1 בכינוי "חוב" - אין בה, בכל הכבוד, כדי להפוך סכום זה ל"חוב" בפועל, כל עוד לא הוכח, כי הנתבעת 1 אכן התחייבה לשלמו לתובע. ער אני לעובדה, כי מערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעת 1 התנהלה בפועל בהתאם להסכמות בעל פה שהושגו ביניהם במהלך השנים, ובלי שנחתם הסכם שכ"ט חדש מאז שנת 1994. התובע עצמו העיד בתצהיר עדותו הראשית: "היחסים ביני לאגודה התבססו על כבוד ואמון הדדיים ולצדדים הספיקה הסכמה שבע"פ, ודי היה בהסכם בע"פ, שיחייב הצדדים" (ס' 3א. לתצהירו). וגם הנתבעת 1 מודה בכך באומרה, כי : "התנהלות הצדדים כעולה מהמסמכים שהציג התובע עצמו הנוגעים לתשלום שכר לשנים 2000 ו-2001 היתה כך, שבתחילת כל שנה פנה התובע וביקש את שכר טרחתו לשנה הקרובה, ולאחר שהגיעו הצדדים להסכמה, שכרו שולם בדרך כלל בשני תשלומים בתחילת אותה שנה. כך מעידים המסמכים אותם צירף התובע עצמו ובהם מסמך מיום 16/12/99, בו פנה התובע לנתבעת וביקש לשלם לו תוספת שכ"ט עבור שנת 2000 . הנתבעת הסכימה לכך (אין על כך מחלוקת) ואכן בתחילת שנת 2000 העבירה לתובע את שכר הטרחה שהוסכם (ראה חשבוניות שהציג התובע בנוגעות לשנת 2000) אז שולם לו סך של 105,000 ₪ ביום 04/01/00 וביום 25/01/00. כיוצא בזה, בתחילת שנת 2001 שילמה הנתבעת לתובע שכ"ט בסך של 100,000 ₪" . אלא, שהיא מוסיפה וטוענת, כי: "שלאחר ששולם לתובע הסך המוסכם הנ"ל פנה התובע לנתבעת ביום 23/03/01 ודרש באופן חד צדדי ובלא כל הסכמה מוקדמת תוספת שכר טרחה עבור שירותיו המשפטיים לשנת 2001 בסך של 46,250 ₪ נוספים " (ס' 17-21 לסיכומי הנתבעים). אכן, העובדה שמערכת היחסים בין התובע לנתבעת הושתתה על יחסי כבוד ואמון הדדי ועל הסכמות שהושגו בע"פ - אין בה כשלעצמה כדי ללמד, כי הנתבעת 1 הסכימה בע"פ לתוספת שכר הטרחה שדרש התובע עבור שנת 2001. לשון אחר: התובע צריך היה להוכיח, באופן פוזיטיבי, כי הנתבעת 1 נתנה הסכמה בע"פ לשכה"ט הספציפי שהוא דרש עבור שנת 2001 . בצדק טוענת, אפוא, הנתבעת 1, כי בנוגע לתוספת שכה"ט נשוא התביעה דנן נהג התובע "בהתעלם מעקרון ההסכמה ההדדית שהתקיים במשך שנים", תוך ש"קיבע לעצמו סברה, לפיה די בקביעת שכר הטרחה על ידו באופן סתמי ותוך התעלמות מדעת מהצורך בהסכמה לכך של הנתבעת " (ס' 24 לסיכומי הנתבעים). לכל האמור מתווספת עדותם המהימנה של שלושת העדים, אשר העידו מטעם הנתבעת 1: ע"ה/1 איתן מורן (הממונה על הכספים אצל הנתבעת 1 בשנים 2002- 2006 ומנכ"ל הנתבעת 1 כיום), ע"ה/2 פלטיאל סתוי (הנתבע 2, מנכ"ל הנתבעת 1 בתקופה הרלבנטית), וע"ה/3 דן בלום (הממונה על הכספים אצל הנתבעת 1 בשנים 1994- 2002 ). עדותם של העדים הללו בביהמ"ש היתה קולחת, עקבית ועניינית , והיא גם לא קועקעה ע"י התובע במהלך חקירתם הנגדית: ע"ה/2 הנתבע 2 העיד, כי במהלך אותה "פגישה משולשת", הוא אמר לתובע, בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים, כי הוא איננו מתעסק בענייניה הכספיים של הנתבעת 1, ועל כן הפנה את התובע למר דן בלום, אשר היה הממונה על הכספים אצל הנתבעת 1 באותה תקופה, אך זה דחה את בקשתו של התובע לתוספת שכר טרחה עבור שנת 2001. בנוגע לאמירות שייחס התובע לנתבע 2 ("יורם מה אתה דואג- אני ערב אישית לפרעון החוב", "אנו כרגע בחובה , ולאחר 4 חודשים ישולם לך הסכום במלואו ... עד יעבור לחץ") - ביקש הנתבע 2 להעמיד דברים על דיוקם, והעיד: ת. אני אמרתי לך: ' יורם אנחנו נשלם לך מה שמגיע לך '. ואמרתי וחזרתי ואמרתי כל הזמן את המשפט הזה: ' מה שמגיע לך תקבל . חס וחלילה ניקח ממך דבר שמגיע לך' . זאת היתה רוח הדברים תמיד, לאורך כל הזמן" (ע' 17 ש' 4-6). ע"ה/3 דן בלום, העיד, בדומה, כי מעולם לא הסכים, לא במפורש ולא במרומז, לבקשתו של התובע לתוספת שכר בשנת 2001 (ע' 20 ש' 19), ואילו ע"ה/1 איתן מורן, אישר בעדותו, כי לאחר שהתובע פנה אליו בנדון פעמים מספר, הוא זימנו לפגישה במשרדו והבהיר לו, באופן ברור וחד משמעי, כי "שני מורשי החתימה של העמותה, המנכ"ל הנתבע 2 מנהל הכספים הקודם דוחים את טענותיו" (ע' 12 ש' 20-21), ואף הוסיף וציין, כי התובע הגיע לאותה פגישה "מיליטנטי ואיים בתביעה על מנכ"ל האגודה ד"ר סתוי" (ע' 13 ש' 8-9). מן הראוי לציין, כי במהלך חקירתו הנגדית של ע"ה/3 דן בלום ע"י התובע, התברר כי תצהיר עדותו הראשית של ע"ה/3 נחתם על ידו במשרדו, שלא בנוכחות בא כוחו של הנתבע, ולאחר מכן נשלח לאחרון בפקסימיליה, לשם אימות חתימתו. עם התברר עובדה זו, בחר התובע (המייצג את עצמו) להפסיק את חקירתו הנגדית של ע"ה/3, ובסיכומיו טען, כי יש לפסול את תצהירו של האחרון, בהיותו בלתי קביל. אכן, נראה כי בענין זה הצדק עם התובע. הדרישות הפורמאליות להגשת עדות בכתב קבועות בסעיף 15(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"): "מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן. (ב) האזהרה לפי סעיף קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על-ידי אחד מאלה: .... (4) עורך-דין; ". על חשיבות אימות התצהיר ומתן האזהרה ע"י עורך הדין - עמד ביהמ"ש העליון בבג"צ טביב ואח' נ' שר הבטחון ואח' : "לא בכדי דורש המחוקק אימות חתימות המצהירים על תצהיר, שהרי, אם לא חתם המצהיר, אין ערך לתצהיר, ואין מקום לכל הליך משפטי או אחר המבוסס עליו. תצהיר אינו אלא ניסוח בכתב של גירסתו של אדם לגבי עובדות, העשויות להיות שנויות במחלוקת, למען שכל אדם אחר, כולל כל תאגיד ורשות מינהלית וכל ערכאה שיפוטית, יוכל לפעול על-פיו, מבלי לשמוע את הדברים במפורש יוצאים מפי המצהיר. האחריות לתוכן הדברים היא על המצהיר, האחריות לזהותו של המצהיר, דהיינו, לכך שאמנם האדם המתואר כמצהיר הוא שחתם על הדברים, היא על מי שמאשר את זהות החותם. אולם, אין המדובר בזיהוי בלבד אלא גם במתן אזהרה למצהיר, שאם לא יאמר את האמת צפוי הוא לעונש. לא קיבל המצהיר אזהרה כזו ולא אמר אמת, ודבריו גרמו לתקלה, יכול הוא לאחר מכן לטעון, כי אינו בר-עונשין, מפני שלא הוזהר כחוק. אחריות כבדה זו למתן אזהרה למצהיר, הכוללת, כמובן, אחריות לזיהויו, הטיל המחוקק (סעיף 15(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971) על נושאי משרות שיפוטיות, על היועץ המשפטי לממשלה ובכירי הפרקליטים בשירות המדינה ועל ראשי רשויות מקומיות ועל עורכי הדין" (כב' השופט י' שילה, בג"צ 202/81 סעיד מחמוד טביב ואח' נ' שר הבטחון ואח', פ"ד לו(2), 622, 626 (1981)). משמע, כי הדרישות הפורמאליות הקבועות בסעיף 15 לפקודת הראיות אינן דרישות דקלרטיביות גרידא, כי אם דרישות מהותיות, היורדות לשורש תקפותו של התצהיר (ראו: י' קדמי , על הראיות- הדין בראי הפסיקה, חלק שני (תשנ"ט-1999) עמ' 653-654) . בהתאם לרציונל זה, התגבשה בפסיקה ההלכה, לפיה תצהיר אשר נחתם ואומת באמצעות הפקסימיליה - לא "תצהיר" הוא. בפרשת דוידוב נ' ממן, למשל, דובר -בדומה לענייננו- בתצהיר אשר נחתם ע"י הלקוח בחו"ל, ואומת ע"י עורך הדין שנמצא בארץ, לאחר שהתצהיר נשלח לו בפקסימליה. ביהמ"ש המחוזי פסק, כי יש לפסול התצהיר בקובעו, כי: " מטרת האזהרה והקשר להוראות דיני עונשין מחייבים את המסקנה שלא ניתן לאשר תצהיר על סמך אזהרה בטלפון ומשלוח המסמך בפקסמיליה. תצהיר הינו מסמך המשמש לשם הוכחת עובדות במסגרת הליכים משפטיים ואף מחוץ לכותלי בית המשפט ... . השימוש שניתן לעשותו בתצהירים מחייב הקפדה על דרישות פורמליות שיבטיחו, כי המצהיר מבין את המשמעות של מתן התצהיר וכי אכן חתימתו שלו מופיעה על התצהיר. כאשר מקבל התצהיר והמצהיר אינם נמצאים בקירבה פיזית, לא ניתן להבטיח את הדרישות האמורות" (כב' השופט י' גולדברג, ע"א (מחוזי-תל-אביב) 1995/97 מיכאל דוידוב נ' מרסל ממן, פס' 9 לפסק הדין מיום 07/06/99, פורסם ב"נבו"). יתרה מכך: ביהמ"ש ציין, כי על אף שבאותו מקרה עורך הדין זיהה את חתימת הלקוח בעת שקיבל את הפקס בארץ, שכן במסגרת האימות ציין עוה"ד על גבי התצהיר, כי הלקוח "חתם עליה בארה"ב באמצעות הפקס"- למרות זאת, אין כל אפשרות "להכשיר" את התצהיר בדיעבד, שכן המדובר בבעיה עקרונית : "אף אם במקרה המסויים ניתן לסמוך על זיהוי החתימה, הרי הבעיה הינה כללית. האפשרות האמורה פותחת פתח לתקלות ואף מעשי מירמה. יום אחד, ונראה שאינו בעתיד הרחוק, ניתן יהיה לשוחח בטלפון הכולל צג, באופן שהמשוחחים יצפו האחד ברעהו. ייתכן שבאותה עת לא תהיה מניעה לומר שתצהיר שנחתם בדרך האמורה ייחשב כאילו נעשה בעת שהשניים - מקבל התצהיר ונותנו - נמצאים יחדיו. ..... אף לשכת עורכי הדין קבעה, כי לא קיימת אפשרות להחתים לקוח על תצהיר באמצעות מכשיר פקסמיליה (עמדת הועד המרכזי הובאה בגליון מס' 50 של "עט ואתיקה" (ספטמבר 1998), המוצא לאור על ידי ועדת האתיקה שליד ועד מחוז תל-אביב). ההחלטה לא הבחינה בין מצב בו הן הלקוח והן עורך הדין נמצאים בארץ ועושים שימוש בפקסמיליה, לבין מקרה בו האחד שוהה בארץ והאחר בחו"ל ונעשה שימוש במכשיר. איננו רואים סיבה להבדיל בין המקרים. לסיכום, דעתנו היא שהמסמך שהוגש לבית המשפט איננו מהווה תצהיר" (שם, שם ). ואמנם, לאורך השנים, הקפידו בתי המשפט על מילויין של הדרישות הפורמאליות הקבועות בסעיף 15(א) לפקודת הראיות, ובאופן נחוש ועקבי, חרצו גורלו של תצהיר, אשר לא נחתם כדין - למחיקה. כך למשל, בענין מישון נ' יו"ר הועדה המקומית - פסק ביהמ"ש לעניינים מקומיים , כי: "... תצהיר שאיננו ממלא אחר דרישות החוק המהותיות להיותו כזה, כפי שפורשו בפסיקה, איננו מהווה תצהיר. כל הסיבות, הנימוקים והתירוצים שלאחר מעשה, לפיהם יש להכשיר תצהיר פסול בדיעבד, אין להם מקום ואינם יכולים לעמוד. אלא אם כן מדובר בפגם קטן ושולי שאינו פוגם פגימה של ממש בתצהיר" (כב' השופט א' מקובר ב"ש (פתח-תקוה) 1011/03 מישון אליהו נ' יו"ר הועדה המקות תו"ב-פתח תקוה, פס' 19 לפסה"ד מיום 03/08/03, פורסם ב"נבו") . באותו ענין דובר בתצהיר של מהנדס בנין, אשר ניתן לצורך הוצאת צו הריסה מינהלי ע"י יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה בפתח-תקוה, לפי סעיף 238א(א) לחוק (המתנה הוצאת הצו בקבלת תצהיר של מהנדס). תצהיר המהנדס לא אומת כדין ע"י יו"ר הועדה המקומית, וגם במקרה זה השקול העקרוני הוא שהכריע את הכף בהחלטתו של ביהמ"ש לפסול את התצהיר: "גם במקרה נשוא בקשה זו, מדובר בשאלה עקרונית. אפשר שהחתימה של המצהיר אכן נעשתה בפני ב"כ המשיב, כאמור בתצהירו של ב"כ המשיב שצורף לתגובת המשיב. ואולם הבעיה היא כללית ואיננה אך במקרה המסוים הזה. אם בית המשפט יאפשר הגשת תצהירים שאינם חתומים ומאומתים על ידי נותן האזהרה, ייפתח בכך פתח לתקלות רבות אפשריות בעתיד. מי לידינו יתקע שלא יהיו מקרים בהם חתימת המצהיר תהיה שלא בנוכחות עורך דין, ואולי גם ללא אזהרה, ובדיעבד ינסו לבקש אחר-כך להכשיר את הפגם. אין המדובר במשיב הספציפי או בב"כ המשיב דנן. מדובר בעניין עקרוני, המתייחס לכל מקרה שבו עלולים להגיש תצהיר לא מאומת ולא מאושר ליו"ר ועדה מקומית לתכנון ובניה. נפלא ממני כיצד ניתן לבקש להסתמך על תצהיר כזה כאשר מוציאים צו הריסה. ... התצהיר צריך להעיד באופן גלוי וברור, מתוכו ועל פניו, כי מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים להיותו "תצהיר". אין כל מקום לקיים מעין "משפטי זוטא" מאוחרים שעניינם הוכחה בדיעבד של כשרות של תצהיר אשר על פניו אינו נראה תצהיר כשר" (שם, פס' 29 לפסה"ד) . נוכח פסיקה ברורה ועקבית זו, אין ספק, כי גם בענייננו יש לקבוע, כי תצהירו של ע"ה/3 דן בלום, אשר אומת ע"י ב"כ הנתבעים באמצעות מכשיר הפקסימיליה - הינו תצהיר פגום, ואין להתחשב בו. יחד עם זאת, פסילת התצהיר - אין בה כדי להביא לפסילת העדות שמסר ע"ה/3 דן בלום בביהמ"ש (ראו בענין זה: כב' השופט ח' ברנר, ת"א (שלום- ת"א) 30887/04 שפיר אספלט בע"מ נ' עפיפי עלי, פס' 4 לפסה"ד מיום 25/10/04 ; כב' השופטת א' סורוקר ת"א (שלום-ראשל"צ) 1707/06 נופים וטבע טיולים ואטרקציות בע"מ נ' החברה להגנת הטבע ואח', פס' 21 לפסה"ד מיום 21/11/07 , פורסמו ב"נבו"). ע"/3 דן בלום נחקר בביהמ"ש לאחר שהוזהר, כי עליו להעיד את האמת בלבד, וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, ולאחר שהעד השיב כי הוא מבין את האזהרה ומתחייב להעיד אמת, כפי שמצוין בפרוטוקול הדיון (ע' 20 ). ואמנם, מסקנתי לעיל בדבר מהימנות עדותו של ע"ה/3 - מבוססת אך ורק על העדות שמסר הלה בביהמ"ש- עדות שהיתה כאמור עקבית, קולחת ומהימנה - ולא על העדות שמסר ע"ה/3 במסגרת תצהיר עדותו הראשית. סיכומו של ענין: עילת התביעה כולה מבוססת על טענת התובע, לפיה הנתבעת 1 הסכימה בע"פ לדרישתו בדבר הגדלת שכר הטרחה לשנת 2001. ואולם, בהעדר כל ראיה בכתב המוכיחה הסכמה כגון דא, ולאור הכחשתם הגורפת של הנתבעים את גרסת התובע, על כל רכיביה, ועדותו הנחרצת והעקבית של שלושת עדי ההגנה בענין זה, אשר עמדה כחומה בצורה מול גרסת התובע - דומני, כי אין מנוס מדחייתה של התביעה, מן הטעם שלא הוכחה כדבעי. 3.2 חוב בסך של 4000 בגין גביית חובות תלמידים חוב זה מיוחס ע"י התובע לנתבעת 1 בלבד. המפתח לחישוב שכר טרחתו של התובע, בגין טיפולו בגביית חובותיהם של תלמידים הלומדים במוסדות החינוך של הנתבעת 1, נקבע בהסכם ת/3, אשר נחתם בין השניים ביום 08/08/01. בסעיף 2 להסכם נקבע, כי "הלקוח ישלם לעוה"ד 10%+ מע"מ מכל סכום, שבשלב כלשהו של הטיפול או כתוצאה ממנו ישולם ללקוח או לעוה"ד, או יגיע לידיהם בדרך אחרת". כל שטען התובע בענין זה בכתב התביעה הוא ש"הנתבעת נותרה חייבת לו לפי ההסכם ת/3 סך של כ-4000 ₪. הנתבעת הפרה חובתה כלפי התובע לעדכנו לגבי סכומי פרעון חוב ששילמו לה ישירות ע"י חייבים שהעדיפו כך, לאחר דרישות כספיות, במקום לשלם באמצעו התובע" (ס' 4 לכתב התביעה). גם בתצהיר עדותו הראשית , ציין התובע באופן סתמי ולאקוני: "האגודה קיבלה סכומים ישירות מתלמידים ששילמו בעקבות טיפולי בסך של לפחות 40,000 ₪ עד ה-31/12/02 (כפי שנמסר לי בשעתו מעובדיה) אך האגודה לא העבירה לי חלקי כשכ"ט בשעור 4,000 ₪ +מע"מ" (ס' 7.ב. לתצהירו). צא וראה: כל תביעתו של התובע בענין זה מבוססת על טענה בעלמא של התובע, לפיה הנתבעת 1 גבתה מתלמידיה סך של 40,000 ₪ ₪ כתוצאה ממכתבי דרישה ששלח התובע לחייבים, אך בניגוד להסכם ת/3 הנתבעת לא העבירה לו את חלקו בשכה"ט (10%+מע"מ), העומד על סך של 4000 ₪ בתוספת מע"מ. הא ותו לא. התובע לא צירף כל ראיות, מהן ניתן ללמוד על סוג והיקף הטיפול המשפטי שהוא העניק לנתבעת בנושא זה (למשל: העתקים של מכתבי הדרישה, אשר שלח לתלמידים שונים במוסדות החינוך של הנתבעת). התובע אפילו לא טרח לציין ולפרט: מה בדיוק כלל הטיפול המשפטי שהוא העניק לנתבעת בענין גביית חובות התלמידים (משלוח מכתבי התראה ? פתיחת תיקים בהוצל"פ? הגשת תביעות לבימ"ש ? ) ? לא טרח לפרט לכמה תלמידים ובאלו מוסדות הוא פנה במסגרת טיפול זה ? או מהם סכומי החוב אשר שולמו לו ישירות ע"י התלמידים (מלבד חובות ששולמו לנתבעת) ?. משכך, אין כל אפשרות להעריך ולכמת את כמות החובות שנפרעו (אם נפרעו) בזכות פעולותיו של התובע. ה"ראיה" היחידה עליה משתית התובע , למעשה, את תביעתו בגין ה"חוב" הנ"ל היא טענתו כי "כך נמסר לו בשעתו מעובדיה של הנתבעת" - טענה אשר מהווה עדות שמיעה בלתי קבילה. מה גם, שהתובע כלל לא ציין (לא בכתב התביעה ולא בתצהיר עדותו הראשית) באלו "עובדים" של הנתבעת 1 מדובר, ורק במהלך חקירתו הנגדית חשף לפתע התובע את שמותיהם, באומרו: "ת: נעמי וורדה אמרו לי שהן גבו כ-40,000 ₪ והן לא דיווחו לי... זה מה שמסרו לי בע"פ" (ע' 8 ש' 5-6, 25 ). משנשאל התובע, מדוע לא טרח לזמן את השתיים למתן עדות מטעמו, על מנת שיאששו את גרסתו, השיב : "ת: אני חושב שאני כותב שהאגודה חייבת לדווח , אז היא היתה צריכה להביא את הדיווחים, מה שהיא גבתה" (ע' 8 ש' 8-9). טענה עליה חזר התובע גם בסיכומיו המשלימים, באומרו: "ההימנעות [מזימונן של העובדות הנ"ל לעדות -י.מ.] היא דווקא של הנתבעת... היא ידעה שנעמי וורדה טיפלו בחובות, ועליה היה להביאן לעדות" (ס' 7 לסיכומים המשלימים). ואולם, דומני שגם בענין זה, בכל הכבוד, התבלבלו לתובע היוצרות, שכן- הנטל להוכיח הטענה, על שני רכיביה- קרי, כי הנתבעת 1 גבתה סך של 40,000 ₪ מתלמידיה, וכי סכום זה נגבה על ידה בזכות הטיפול המשפטי שהעניק לה התובע - מוטל על התובע, הטוען זאת, ולא על הנתבעת 1, המכחישה טענה זו!. טענתו של התובע, לפיה בשל חובת הדיווח המוטלת לכאורה על הנתבעת 1, בנוגע לסכומים שנגבו מתלמידיה - יש להטיל נטל הראיה בנדון על כתפיה - הינה, בכל הכבוד, חסרת כל בסיס, הן מבחינה עובדתית (שכן, עיון בהסכם ת/3 מעלה, כי לא נאמר בו מאומה לענין חובתה של הנתבעת 1 לדווח לתובע על סכומי החוב שנפרעו על ידה שלא באמצעותו של התובע), והן מבחינה משפטית (שכן גם בהנחה, כי חובת דיווח כזאת אכן מוטלת על הנתבעת 1- אין בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה של החוב המוכחש לכתפיה של הנתבעת 1). בהקשר זה אציין, בכל הכבוד, כי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של התובע , בציינו בסיכומיו, בנוגע לחוב בסך של 4000 ₪, כי "הנתבעת הכחישה קיום החוב בטענת "פרעתי" ועל כן היתה חייבת להוכיח טענתה" (ס' 4.ט. לסיכומי התובע) . הנתבעת 1 כופרת הרי בעצם קיומו של חוב כאמור, ומשכך ברי כי מדובר בהכחשה גורפת מצידה, ולא בטענה של "פרעתי", אשר כידוע טומנת בחובה הודאה בעצם קיומו של החוב. אין ספק, כי מחדלו של התובע , שביטויו באי זימונן של העובדות נעמי וורדה לעדות מטעמו - פועל לרעתו,הן משום שבלעדי עדותן בביהמ"ש - טענתו של התובע בענין זה היא בגדר עדות שמיעה בלתי קבילה, והן משום ש "..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מביהמ"ש ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לכל הסבר סביר, ניתן להסיק שהיתה פועלת נגדו. כלל זה מקבל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי ביהמ"ש להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (כב' השופטת ה' בן-עטו, ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)). מחדל נוסף הפועל לרעתו של התובע - נעוץ בעובדה, כי באף מכתב מהמכתבים הרבים שהוא שיגר לנתבעת במהלך השנים 2001-2007 - לא מוזכר החוב הנ"ל, בסך של 4000 ₪. חוב זה נדרש , למעשה, ע"י התובע מהנתבעת 1, לראשונה, במסגרת התביעה דנן. במהלך חקירתו הנגדית התובע נשאל והשיב בענין זה : " ש: בכל הפניות שלך לאורך השנים לאגודה ... לא הזכרת את אותם 4000 ₪ שבעצם צצו בתביעה הזאת. איך אתה מסביר את זה ? ת: האגודה, גם כשכתבתי להם על הסכומים הגדולים של 40,000 ו-60,000 גם היא לא השיבה לי " (ע' 8 ש' 10-14). משמע, לדברי התובע עצמו, הוא העדיף לנסות ולגבות מהנתבעת 1 קודם כל את ה"חוב" הגדול יותר, שהיא חבה לכאורה כלפיו (בסך של 41,250 ₪), ועל כן התעלם לחלוטין מ"החוב" הקטן יותר שהיא חבה כלפיו (בסך של 4000 ₪), בהיותו כביכול חלק זניח , ה"בטל בשישים". ודוק: אם כך אמנם נהג התובע- מה לו, אפוא, כי ילין על הנתבעת 1 על שלא פרעה חוב זה כלפיו, לאחר שש שנים בהן לא היה לאחרונה כל מושג אודות טענתו של התובע, בדבר קיומו של "חוב" כזה?! הנה כי כן: נראה, כי היסודות עליהם נשענת תביעתו של התובע לחיוב הנתבעת 1 בסכום של 4,000 ₪ , רעועים אף יותר מהיסודות עליהם נשענת תביעתו לתשלום הסכום של 41,250 ₪, ועל כן גם בענין זה אין מנוס מדחייתה של התביעה, בהיותה בלתי מוכחת. 3.3 ערבותו האישית של הנתבע 2 לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח עצם קיומו של חוב כלפיו- הרי שמתייתר הצורך לדון בשאלת ערבותו האישית של הנתבע לחוב (שהרי בהעדר חוב- ממילא לא ייתכן שהנתבע 2 יהא ערב אישית לפרעונו). למעלה מן הדרוש, וכדי להפיס דעתו של התובע - ייאמר, שגם בענין זה, סובלת גרסתו של התובע (המוכחשת הכחשה גורפת ע"י הנתבע 2 ) מכשל ראייתי, שכן היא נשענת על עדותו שלו בלבד, קרי- על הטענה, כי התחייבותו של הנתבע 2 לפרוע את חובה של הנתבעת 1 באופן אישי, אם זו לא תפרע אותו בתוך 4 חודשים, ניתנה במהלך ה"פגישה המשולשת" ביום 15/10/01. התחייבותו זו של הנתבע 2 ניתנה, לטענתו של התובע, בעל-פה, באופן ברור ומפורש, תוך שהנתבע 2 נוקט במילים:"יורם, מה אתה דואג- אני ערב אישית לפרעון החוב" (ס' 3.ג. לתצהיר התובע). מעבר לכך לא הניח התובע , ולו בדל ראיה לגרסתו. יתרה מכך : לנושא ערבותו האישית של הנתבע 2 אין כל זכר במכתבים הרבים (שמונה במספר) ששיגר התובע לנתבעת, במהלך התקופה שמיום 15/10/01 ועד יום 31/03/05 (ת/6, ת/7, ת/8, ת/11, ת/12, ת/13, ת/14, ת/18), והוא מוזכר על ידי התובע, לראשונה, רק במכתבו לנתבע 2 מיום 25/07/07 (ת/9), קרי- כשש שנים לאחר אותה פגישה משולשת, בה ניתנה כביכול ערבותו האישית של הנתבע 2. והתמיהה זועקת: כלום ייתכן , כי למרות הטרוניות הקשות שהפנה התובע כלפי הנתבעת 1 במכתביו, ולמרות שכל פניותיו לנתבעת 1 לתשלום שכרו הושבו ריקם, לא פנה התובע לנתבע 2 בדרישה כי יעמוד בהתחייבותו האישית כלפיו- לא בחלוף ארבעה חודשים, ואף לא במהלך שש השנים שלאחר מכן ?! כלום ייתכן, כי התובע העדיף, משך שש שנים תמימות, להמשיך בנסיונו העקר להיפרע מהנתבעת 1, במקום לפנות לנתבע 2 בדרישה לממש את הערבות האישית שנתן ?! . לתמיהות אלו מצטרפת העובדה, כי לטענתו של התובע, ערבותו האישית של הנתבע 2 ניתנה בעל פה : אמנם, על פי סעיף 3 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות), הערבות יכולה להיווצר "בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה נמסרה לנושה" - והסכם, כידוע, יכול להיווצר בכתב, בעל פה או אף בהתנהגות, בהתאם לכללים הרגילים ליצירתו של חוזה ובהתאם לגמירות דעת הצדדים, וכך גם נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין (ראו למשל: ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2597/88 עצמון פלסט בע"מ נ' גארי רובינס קומפני אינק' (פורסם באתר המשפטי "נבו" ; עב' (תל אביב-יפו) 8180/02 יוסף צור נ' אלון צדוק בע"מ ואח', תק-עב 2004(4)) (יוער, כי בהצעת חוק דיני הערבות, תשכ"ה-1965 נכללה דרישה למסמך בכתב, כתנאי ליצירת הערבות. סעיף 2 להצעת החוק קובע, כי "ערבות נוצרת בהתחייבותו של הערב, בכתב ובמפורש..." (ס' 2 להצעת החוק). ואולם, דרישה זו הושמטה מסעיף 3 כפי שנתקבל בחוק הערבות, ללמדך - כי המחוקק נתן דעתו לסוגיה, והכריע לשלילה). ואולם, למרות לשונו של סעיף 3 לחוק הערבות, בפסיקה הובעה הדעה, לפיה "על אף שמסמך בכתב אינו נדרש ליצירתה של ערבות כתנאי קונסטיטובי, יש מקום לדרוש קיומו של מסמך בכתב כאמצעי להוכחתה של הערבות או ראיה פוזיטיבית אחרת ... כל עוד עומדת בתוקפה הוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, תידרש לכל הפחות ראיה בכתב להוכחת התחייבותו של הערב, כי הנסיון מוכיח שהערבות שייכת לסוג העסקאות שמן המקובל והנהוג לעדכן בכתב... לשם הוכחתו של הסכם ערבות אין להסתפק, כמתואר בפסיקה ב"הרהורי הלב של הנושה בלבד" (ע"א 714/87 שר נ' כהן, פ"ד מג 3 159), אלא בראיות משכנעות יותר" (כב' השופטת א' קובו ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1011/01 ניצולת הקרטל בע"מ נ' דניר דננברג בע"מ, תק-מח 2003(3) 9359) . הלכה נוקשה זו נובעת מעצם טיבו ומהותו של כתב ערבות : "חוזה ערבות שחוזה ערבות אינו חוזה רגיל לחלוטין, מאחר שיש בו את הפוטנציאל ליצור חיובים משפטיים וכלכליים חמורים ביותר כלפי הערב. כמו במקרה שלפנינו, יש בו כדי לייחס חובות למי שלא נטלם על שכמו מלכתחילה. משכך יש לומר, כי על אף שעל יצירתה של ערבות חל חוק החוזים על כל התנאים המפורטים בו, יש לנהוג בכובד ראש בעת בחינת התנאים להתקיימותו של אותו חוזה" (שם, שם). ועוד: "... הערב חושף עצמו לסיכונים שיצר החייב, מבלי לזכות לתמורה בה זכה החייב. נדרשת אפוא גמירות דעת והסכמה שקולה וזהירה לקחת על עצמו התחייבויות של אחר (כב' הרשמת י' שיצר (מחוזי תל אביב יפו) בש"א 26564/00 ת"א 1688/00 גרנות אורלי נ' כרמל מערכות, תק-מח 2002(3) 18703, פס' 5). אין ספק, כי הלכה זו, בדבר הצורך במסמך בכתב לצורך הוכחתו של כתב ערבות- מהווה טעם נוסף לדחיית עתירתו של התובע לחיובו האישי של הנתבע 2 בסכום של 41,250 ₪ . התובע לא סיפק כל ראיה פוזיטיבית, שיש בה משום העדה על גמירות דעתו של הנתבע 2, ליטול ערבות אישית לחובה של הנתבעת 1 , ומשכך גם בענין זה לא עמד בנטל המוטל עליו - בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" . 3.4 שכר ראוי בשולי הדברים, רואה אני לנכון להתייחס לעובדה, כי חלק ניכר מטענותיו של התובע במסגרת ההליך דנן, הוקדשו לתיאור היקף וטיב השירותים המשפטיים שהוא העניק, לדבריו, לנתבעת במהלך השנים 2000-2007 (לגרסתו, טיפולו המשפטי ב"תיקים פתוחים" נמשך עד להגשת התביעה דנן בשנת 2007 , בעוד שהנתבעת 1 טוענת כי טיפולו המשפטי בענייניה הגיע לקיצו עוד בסוף שנת 2002). התובע צירף לראיותיו " דו"חות פעולה תמציתיים" המפרטים את שמות כל הפרוייקטים והתיקים בהם הוא טיפל עבור הנתבעת 1, את כל ההסכמים, המכתבים, החוזים, חוות דעת וההתכתבויות שהוא ערך עבורה במהלך השנים הנ"ל, וכל ה"ישיבות" וה"פגישות" בהן השתתף, במסגרת השירותים המשפטיים שהעניק לנתבעת. התובע אף חקר את הנתבע 2 בענין זה במסגרת חקירתו הנגדית - מה שהביא את ב"כ הנתבעים לקו חקירה זה, באומרו כי אין המדובר בתביעה לשכר ראוי (ע' 18 ש' 5-7). ואולם באותו שלב התרתי לתובע להמשיך בקו חקירה זה, על מנת לאפשר בירור אמיתי ומלא של יריעת המחלוקת. אך נראה, כי בצדק טען ב"כ הנתבעים (כפי שחזר וטען גם בסיכומיו), כי מדובר בהרחבת חזית מצדו של התובע, שכן עיון בכתב התביעה מעלה כי מדובר בתביעה לתשלום חוב חוזי, ולא בתביעה לפסיקת שכר ראוי: עילת התביעה מבוססת על הסכם שכר הטרחה ת/1, בו נקבע כי בתום כל שנה ייבחן במשותף הבסיס לשכר הטרחה לשנה הבאה, בשילוב עם הטענה, כי הנתבעים התחייבו כלפיו מפורשות לשלם לו את סכום התביעה. לא למותר להפנות בהקרש זה ל יש להפנות בהקשר זה לפסק הדין שניתן בענין זלצמן נ' ורדי, שם פסק ביהמ"ש השלום לתובע, עורך דין במקצועו , שכר ראוי עבור השירותים המשפטיים שהוא סיפק לנתבע, על אף שבכתב התביעה עתר התובע לתשלום שכר הטרחה המוסכם בלבד, וביהמ"ש המחוזי בהתייחסו לכך ציין, כי - "אין זה ראוי שבית המשפט ידון ויפסוק בסוגיה כלשהי כאשר לא ניתנה לבעל דין הזדמנות להתייחס אליה ולהשמיע את טיעוניו בבית ממשפט. "מצב דברים כזה שקול כהטלת חיוב על המערערת בלא שניתן לה יומה בבית המשפט" (פרשת הר נוף, שם; ע"א (מחוזי ת"א) 3098/04, 2917 יוסף ארביב נ' תחנת מעבר השרון בע"מ ואח' (לא פורסם 1.8.06). ..... ורדי לא תבע גם שכר ראוי. ורדי עמד על מלוא תשלום שכרו, על פי הפרשנות שלו להסכם שכר הטרחה ... בית משפט קמא פסק, למעשה, לזכותו של ורדי שכר ראוי (ראה פיסקה 10 סיפא לעיל); מכאן טרונייתו של זלצמן, שכן "העיקרון הכללי הוא, שתובע לא יזכה בסעד שלא עתר לו" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 70 (מהדורה שמינית, התשס"ה-2005); ע"א 8659/99 הר נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרויקטים נ' פול פיינרו, פ"ד נד(2) 625 (להלן: "פרשת הר נוף")..." (כב' השופט ז' המר ע"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 1990/09 אבי זלצמן נ' אביחי ורדי , פס' 26 לפסה"ד מיום 07/01/10, פורסם ב"נבו"). עם זאת, ציין ביהמ"ש המחוזי באותו ענין, כי לכלל האמור נקבע בפסיקה חריג, המאפשר לבימ"ש להעניק סעד שלא התבקש מפורשות בכתב התביעה, אם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: האחד- כי הצדק מחייב לדון בסעד הנוסף, על אף שלא התבקש מפורשות בכתב התביעה, השני- כי הסעד הנוסף נובע ישירות מהסעד שהתבקש, השלישי- שבפני ביהמ"ש מונחות כל העובדות והראיות המאפשרות לו להכריע בסעד הנוסף (שם, פס' 27). בענייננו, ספק אם מתקיימים התנאי הראשון והשני, אך אין ספק, שלא מתקיים התנאי השלישי, שכן הראיות היחידות שסיפק התובע בענין זה הן כאמור "דוח פעולות תמציתי" לשנת 2000-2001 ורשימת מסמכים שנערכו על ידו במהלך השנים הנ"ל (ת/19-ת/22)- ללא פירוט של הפעולות הקונקרטיות שביצע בכל תיק ותיק ובכל פרוייקט ופרוייקט, ללא פירוט מספר השעות המצטבר שהשקיע בכל תיק ובכל פרוייקט , והעיקר- ללא כל ראיה (כגון חוות דעת מומחה) בדבר גובה שכר הטרחה הראוי בגין כל השירותים המשפטיים שהוא העניק לנתבעת בשנים 2000- 2001 ובדבר אי סבירותו כביכול של הסכום אשר שולם לתובע כשכר טרחה בגין שנת 2001 (105,000 ₪ ) ביחס לשכר הטרחה הראוי, הנוהג בשוק. לאור זאת, אין מקום לפסוק לתובע שכר ראוי (בגובה של 41,250 ₪), גם לא במסגרת החריג לכלל, בדבר אי הענקת סעד אשר, כאמור, לא נכלל בכתב התביעה. 4. סוף דבר 4.1 התביעה נדחית כנגד שני הנתבעים. 4.2 בשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשים לב לסכום התביעה, לכלל נסיבות הענין ולתוצאה, מחייב התובע לשלם לנתבעים 1-2 (יחדיו) סך של 7,500 ₪ שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל, ובצרוף מע"מ כחוק ביום התשלום בפועל. שכר טרחת עורך דיןבעל פהשכר טרחהעורך דין