הגשת תלונת שווא במשטרה (סכסוך שכנים)

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תלונת שווא במשטרה: הצדדים הינם שכנים מזה 19 שנים, בבניין ברחוב אילת 78 בחולון. בתביעה זו מתגולל סיפור של סכסוך שכנים אשר התנפח לכלל תלונות ותביעות משפטיות הדדיות חסרות כל פרופורציה בהיקפן לאירועים ולנזקים שנגרמו בפועל. טענות התובעת התובעת הינה חברת נציגות הבית המשותף בבניין הנ"ל, ובבעלותה שלוש כלבות גזעיות מגזע גולדן רטריבר וגולדן רטריבר חלק שיער, אותן היא מגדלת בביתה למעלה מ-15 שנה. כלבות אלו מאולפות וזכו בתארים, פרסים ומדליות בארץ ובעולם. על פי הנטען הכלבות הינן בעלת תעודות יוחסין, מחוסנות היטב, מחונכות ורגועות, ומקבלות תנאי מחיה ברמה גבוהה ביותר הכולל מזון משובח, טיפול רפואי שוטף וטיפוח. על פי הנטען בכתב התביעה עד לחודש נובמבר 2007 שררו יחסי שכנות טובים בין הצדדים. נקודת המפנה ביחסים שבין הצדדים התרחשה לאחר החלטת דיירי הבית המשותף לבצע שיפוץ בבניין, וזאת בניגוד לעמדתו של הנתבע אשר סרב לביצועו והודיע באסיפה הכללית כי לא ישלם. בנוסף, ביקשה הנציגות מהנתבע לפנות את חפציו האישיים אשר אוחסנו במחסן הבניין. בהמשך להחלטה זו של הנציגות, היחסים בין הצדדים הדרדרו ולטענת התובעת באחד המקרים הנתבע אף שפך מים על חדר המדרגות בעת שירדה, וגרם להחלקתה. עיקרה של התביעה נעוץ באירוע אשר התרחש ביום 25.2.2008. במועד זה, סמוך לשעה 7:30, נפגשו הצדדים בקומת הקרקע בלובי הבניין. אותה שעה, הנתבע פינה חפציו מהמחסן המשותף, בהתאם להחלטת הנציגות ובהתאם להוראות הפיקוח העירוני. בו בזמן, הנתבעת ירדה במדרגות הבניין ובקשה לצאת לטיול עם שתיים מכלבותיה (בצבע שחור ובז') אשר היו קשורות ברצועה. התובעת חלפה על פני הנתבע, ובשלב זה הנתבע בעט באחת מכלבותיה ואף ניסה להכות את התובעת. התובעת בפעולת מגננה עזבה את הרצועה של הכלבה, תפסה בידו הימנית ובעטה בשוק רגלו הימנית של התובע. לטענת התובעת, לאחר אירוע זה המשיך הנתבע בפינוי חפציו מהמקלט, כרגיל. הנתבעת מצידה פנתה למשטרה והזמינה ניידת. ניידת שהגיעה למקום נאלצה לעזוב עקב קריאה דחופה, והתובעת נגשה לתחנת המשטרה למסירת עדות. ביום 26.2.2008 הגיע לביתה של התובעת פקח של עיריית חולון עם צו הסגר שכן לטענת הנתבע הכלבה נשכה אותו. לטענת התובעת, הדבר לא אירע מעולם, והמדובר בתלונת שווא. התובעת פנתה לעורכי דינה אשר פנו לבית המשפט בבקשות בהולות למנוע את הסגרת הכלבה למאורת בידוד, וכשהסתבר כי הצו הוצא כנגד 3 הכלבות הוגשו בקשות מתאימות לבית המשפט בעניין זה על ידי עורכי דינה של התובעת. לאחר דיון במעמד הצדדים הוסכם כי הכלבות תישארנה בהסגר לתקופה של 10 ימים, אצל הווטרינר המטפל. לטענת התובעת המדובר בתלונת שווא, המהווה הוצאת לשון הרע, שאין לנתבע כל הגנה מפניה ועל כן על הנתבע לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה. התובעת טוענת כי עקב האירועים הנ"ל נגרמו לה הנזקים הבאים: מהמועד הנ"ל ועד לחודש מרץ 2008 התובעת לא עבדה שכן נאלצה להגיע לוטרינר המטפל כדי לבדוק את מצב הכלבות. על פי הנטען, עקב תלונת שווא זו, נמנעה מהנתבעת בתקופה הנ"ל הכנסה של 85,000 ₪ כמו כן שילמה התובעת לווטרינר המטפל סך של 6,000 ₪. כמו כן, התובעת פתחה כנגד הנתבע וכנגד הרשויות העירוניות בהליכים משפטיים שונים. בגין טיפול זה שילמה התובעת לעורכי דינה שכר טירחה בסך כולל של 177,441 ₪. התובעת מוסיפה וטוענת כי תלונת השווא פגעה בתדמיתה ובכבודה של התובעת וגרמו לנזקים בלתי הפיכים למוניטין שלה, ולשמה הטוב ולמוניטין כלבתה, אשר זכתה באליפות ישראל לכלבי רטריבר. בגין כל האמור התובעת סבורה כי על הנתבע לפצותה בסכומים כדלקמן: סך של 100,000 ₪ - פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע; סך של 100,000 ₪ בגין שכר הטירחה ששילמה ושתשלם לעורכי דינה בגין ההליכים המשפטיים; פיצויים בסך של 10,000 ₪ בגין הפסד שעות עבודה ובזבוז משאבים רבים בגין התלונה; סך של 40,000 ₪ בגין עגמת נפש. טענות הנתבע והתביעה שכנגד הנתבע מכחיש את טענות התובעת. גירסתו לאירועי אותו יום הינה כי עת שהה ליד תיבות הדואר ננשך על ידי אחד מכלבות התובעת. הוא ניסה לנער את הכלבה מן הרגל ובעודו עושה כן הכתה אותו התובעת עם המקל שבידה, ובעטה בו. כתוצאה מכך, איבד הנתבע את שיווי המשקל ונפל. אשתו של הנתבע הזמינה ניידת מד"א, שוטר ופקח וטרינרי. הוא פונה לבית חולים וולפסון והוא קיבל טיפול רפואי לרבות חיסון. בכתב התביעה שכנגד טען הנתבע שהואיל וננשך על ידי כלבת התובעת כאמור והותקף על ידי הנתבעת עצמה, הרי שהוא זכאי לפיצוי בסך של 50,000 ₪. כן טוען הנתבע כי התובעת, הגישה נגדו תלונת כזב נגדו בגין תקיפה למשטרת ישראל, וכן נקטה בהליכי סרק במסגרת הבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. הנתבע טוען כי אלו הם תלונת כזב והליכי סרק, ולכן מהווים הינה נגישה והוצאת לשון הרע. לפיכך, התובע טוען כי הינו זכאי לפיצוי בסך של 50,000 ₪. כן טוען הנתבע כי התובעת אינה דואגת כראוי לנקיונם ולבריאותם של הכלבים וכתוצאה מכך מהכלבים נודפים ריחות, הם ומשירים שיער בכל סביבותיהם לרבות ברכוש המשותף, ומשאירים בתחום גינת הבית המשותף צואת כלבים ושתן. כן טוען הנתבע שהתובעת נוהגת לרדת עם הכלבים במהלך היום ללא זמם. בגין אלה עותר הנתבע למתן צווי מניעה וצווי עשה האוסרים על התובעת לצאת את ביתה עם הכלבים כשאין זמם לפיהם, וכן להורות לה לנקות את חדר המדרגות של הבניין מיד לאחר שהכלבים עוברים שם. דיון והכרעה עובדתיים: האירוע מיום 25.2.2008 שתי השאלות העובדתיות להן יש להידרש הן: האם נשכה כלבת התובעת את הנתבע? האם הכתה התובעת את הנתבע במקל ובעטה בו? היתה נשיכה? כאמור לעיל, עמדות הצדדים בעניין זה סותרות האחת את השניה. התובעת טוענת כי לא היתה נשיכה כלל ועיקר והנתבע טוען כי ננשך. הנתבע תיאר את האירוע, בסעיף 8-9 לתצהיר העדות הראשית שלו, כך: "ביום 25 בפברואר 2008, כאשר הייתי ליד תיבות הדואר של הבניין, ירדה התובעת עם הכלבים, אשר כרגיל התחילו להתפרע והשתולל. אחד הכלבים התנפל עלי ותפס בשיניו את רגלי. ניסיתי לנער את הכלב מן הרגל ואולם בעודי עושה כן, הכתה אותי התובעת באמצעות מקל שאחזה בי בידיה ובעטה בי. כתוצאה מן השילוב של נשיכת הרגל, המכה עם המקל והבעיטה שספגתי, איבדתי את שיווי המשקל שלי ונפלתי" כלומר, התובע מתאר אירוע שבו כלבת התובעת לא רק שנשכה אותו בשיניה אלא גם אחזה ברגלו. כבר עתה אומר שאיני נותן כל אמון בגירסת הנתבע כי ננשך על ידי כלבת התובעת. בתעודת חדר המיון מיום האירוע - נ/1, (צורף לתצהיר הנתבע) - בתיאור הפגיעה מפי הנתבע נאמר כי "הותקף על ידי כלבים". ואולם, בבדיקת הרופא מתואר כדלקמן: "שוק ימין - באמצע קידמי של השוק שפשוף עור, לא תקיפה פטולוגית, סימני נשיכת כלב (?)" כלומר, הרופא המטפל אינו מזהה בוודאות כי המדובר בסימני נשיכה. אין כל ספק שאילו היו נצפים סימני נשיכה הרי שהדבר היה נרשם באופן ברור, וכיתוב סימן השאלה לא היה מופיע. הנתבע לא ביקש לזמן את עורך תעודת חדר המיון לחקירה על מנת לדלות ממנו מה פירוש סימן השאלה שנרשם, ולכן ההנחה היא כי קיים ספק - ואולי אף ספק רב - בשאלה האם הסימנים הקיימים הם סימני נשיכת כלב. גם בדו"ח מד"א (ת/1) אין כל אינדיקציה לממצאי נשיכה. גם בתעודת לשכת הבריאות המחוזית מיום למחרת האירוע (נספח י"א לתצהיר התובעת) נאמר בפרק תיאור הפצע כי מדובר ב - "מספר פצעים קטנים ושטחיים מאוד על פני אספקט קדמי של שוק ימין, וללא סימני זיהום" ואילו בת/9, הודעת התובע במשטרת ישראל מראה הנתבע לשוטר את סימני הנשיכה הנטענים, והערת החוקר הנרשמת היא: "מצביע על סימני אדמומיות ברגל ימין סמוך לכף הרגל" (ת/9, ש' 25) ושוב: גם במסמכים אלה, אין דיווח על קיום סימני נשיכה כלל. ממצאים אלה, אינם מתיישבים עם גירסת הנתבע לאירוע. מן ההגיון הוא שאירוע של אחיזת אדם בלסתותיו של כלב, כמתואר על ידי הנתבע, ישאיר חותמו על רגלו בצורת סימני נשיכה ושיניים ברורים סמוך למועד האירוע. הממצאים הרפואיים הדלים המתעדים רק פצעי שפשוף אינם מתיישבים עם תיאור האירוע על ידי הנתבע. זאת ועוד. הדעת נותנת כי אדם אשר ננשך על ידי כלב יבקש להתחסן באופן מיידי. והנה, בעניננו, כפי שמפורט בתעודת חדר המיון, הנתבע ביקש להתחסן במועד מאוחר יותר, בקופת חולים. לא זו אף זו: בחקירתו הנגדית של הנתבע בבש"א 1629/08 (להלן: "צו המניעה" - הצדדים הסכימו בדיון ההוכחות על תחולת תקנה 246 לתקסד"א) כי בפועל לאחר האירוע לא קיבל חיסון (עמ' 4). התנהגות זו של הנתבע איננה עולה בקנה אחד עם אדם אשר ננשך, כטענתו, והיא מתיישבת יותר עם המסקנה כי לא ננשך כלל. יתירה מזו, דבריו של הנתבע בעדותו בצו המניעה אינה מתיישבים עם האמור בסעיף 6.4 לתצהירו בבקשה למתן צו מניעה, שם הצהיר כי בבית החולים אובחנו ששה פצעי נשיכה (דבר שאין לו רמז בתעודה הרפואית) וכי הוא קיבל טיפול רפואי לרבות חיסון. מכאן שהנתבע לא אמר אמת בתצהירו בעניין זה. הנתבע אף לא אמר אמת בהודעתו במשטרת ישראל (ת/9) שם העיד כי בבית החולים נתנו לו זריקת טטנוס (ש' 10) - דבר שלא היה ולא נברא. לא זו אף זו. הנתבע תיאר בעדותו בצו המניעה כי בזמן הנשיכה, כלל לא הרגיש שהוא ננשך, והדבר נודע לו רק בדיעבד, בבית החולים. "עמדתי ליד תיבת הדואר, אני לא זוכר, גם לא ידעתי שננשכתי כשהכלב תפס אותי ברגל וניערתי את הרגל" (עמ' 4 ש' 6) ובהמשך: "ש. אמרת שבזמן אמת לא שמת לב שננשכת, מתי נודע לך שננשכת? ת. בבית החולים במיון. אני הייתי מופתע" (עמ' 6 ש' 9-10). גירסה זו אינה מהימנה עלי. ראשית, לא סביר בעיני שאדם שננשך ברגלו, כנטען, לא ישים לב בזמן אמת לכך שננשך. שנית, הדבר גם לא מתיישב עם תעודת חדר המיון אשר ממנה עולה כי הנתבע תיאר בפני רופא המטפל שננשך. זאת ועוד: העידה בפני עה/1, אשתו של הנתבע, על אירועי אותו יום. היא העידה כי מצאה את בעלה שוכב על הריצפה ולשאלתה מה קרה היא השיבה כי התובעת הרביצה לו. עה/1 העידה עוד כי הנתבע לא אמר לה כי ננשך על ידי מי מהכלבים (עמ' 17). העובדה שהנתבע לא סיפר בזמן אמת לאשתו כי ננשך על ידי מי מהכלבים, מעידה אף היא כי אין המדובר בגירסת אמת. לכך יש להוסיף את חוות דעתו של ע/ת 4 מר יוחאי ברק, אשר הינו שופט כלבים המתמחה בגזעי רטריבר שהעיד שכלבים מסוג גולדן רטריבר הינם קלים לאילוף וחסרי תוקפנות ואילו רטריבר חלק שיער מצטייינים בחוסר תוקפנות מוחלט כלפי בני אדם. דברים אלה מתיישבים עם תצהירו של הוטרינר המטפל בכלבות התובעת, ד"ר נורברטו קליין, אשר העיד כי כלבות התובעת הינן כלבות גזעיות אשר חייבות להציג באופן מובחן, כחלק מדירשות הכלבים מגזע רטריבר, גם אופי עדין. ד"ר קליין הוסיף כי כלבות התובעת הינן יבין הכלבים העדינים שהכיר וכי אין בהן שמץ של איום או התנהלות מאיימת או התנהגות המרמזת על איום כלשהו. עוד העיד ד"ר קליין כי אילו כלב מסוג רטריבר השוקל כ - 37 ק"ג היה תופס את רגלו של הנתבע ומהדק את הלסתות היתה חייבת להופיע נשיכה עמוקה מאוד ולא רק שפשוף או מספר פצעים קטנים ושטחיים כפי שנמא בפועל. אמנם, גם ד"ר קליין וגם מר ברק העידו שהכל יכול לקרות וכל כלב יכול לנשוך, ואולם בשים לב לגירסת הנתבע באשר לנשיכה אשר נסתרה על פניה ואיני נותן בה כל אמון, הרי שעיקר עדותם באשר לאופיים של כלבים מהסוג הנ"ל ולגבי סימנים שהיו אמורים להימצא על גופו של הנתבע כתוצאה מהנשיכה הנטענת מהווים תוספת לגירסת הנתבעת, אשר לא נסתרו בחוו"ד או עדות נוגדת שאינה עדות בעל דין. נוכח כל האמור אני מעדיף את גירסת התובעת על פני גירסת הנתבע בענין זה, וקובע כענין עובדתי כי הנתבע לא ננשך על ידי מי מכלבות התובעת. היתה תקיפה? אין חולק כי התובעת יצרה ראשונה מגע פיסי עם הנתבע. בסעיפים 32-33 לתצהירה טוענת התובע כדלקמן: "ברגע שחלפנו על פניו של הנתבע, הוא הניף את רגלו ובעט בנייט (כלבת התובעת - ר.א)....הנתבע הניף את ידיו כאשר באחת מהן מוטות ומקלות ובשניה משהו דומה למסגרות של תמונות. הנתבע החל בפעולה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי כוונתו להכות אותי. עזבתי את הרצועה של נייט, הצלחתי לתפוס בידו הימנית. בניגוד לטענת הנתבע בכתב ההגנה, אני לא החזקתי מקל ו/או חפץ אחר ביד" כלומר: התובעת מאשרת בתצהירה כי היא רק החזיקה את ידו של הנתבע ועשתה זאת כפעולת התגוננות בלבד, שכן חששה לגופה בכך שהתובע עומד להכותה. דא עקא, גירסה זו של התובעת אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 48 לתצהירה התומך בתשובתה לצו המניעה (בש"א 1629/08), שם הצהירה התובעת: "המבקש הניף את ידיו כאשר באחת מהן מוטות ומקלות ובשניה משהו דומה למסגרות של תמונות. המבקש החל בפעולה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי כוונתו להכות אותי. עזבתי את הרצועה של נייט, הצלחתי לתפוס בידו הימנית ולבעוט ברגלו השמאלית" (הדגשה שלי - ר.א.). כן ראה: עמ' 8 ש' 9-11 לעדות התובעת בדיון בצו המניעה, וכן ר' עדותה בבש"א 1099/08 עמ' 1 ש' 20 - 23 שם העידה כי : "איכשהוא הצלחתי לתפוס את ידו ולבעוט ברגלו". לאן נעלמה בתצהיר העדות הראשית הודיית התובעת כי בעטה בנתבע? לתובעת הפתרונים. זאת ועוד. בדיון בבקשה לצו המניעה צורף תצהירה של התובעת בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת (בש"א 1099/08) שם הצהירה התובעת, בסעיף 4, כי: "התנהלותו של המשיב האופן שבו תקף אותי ואת כלבת המחמד שלי" ובסעיף 12 לאותו תצהיר, מתארת התובעת את האירוע כך: "מר רונן, בכעס לא ברור, תקף אותי ונקט באלימות פיסית נגדי והכה אותי ואת כלבתי. נאלצתי להתגונן מפני נסיונו של מר רונן להמשיך ולהכות אותי ואת כלבתי במקל ולאור התגוננותי זו הופסקה התקיפה" הנה כי כן, בתצהירה זה, התובעת מתארת כי התובע הכה אותה ממש (ולא רק את כלבתה) במקל, והיא התגוננה בלבד. בניגוד לכך, בגירסתה המאוחרת יותר בתצהיר העדות הראשית ובצו המניעה היא מתארת כי התובע כלל לא היכה אותה אלא רק את כלבתה, ולגביה - הוא הניף את ידו מעליה, והיא יזמה מגע פיסי כדי להתגונן. המסקנה היא כי שלל הגירסאות שהציגה התובעת בעניין זה אינו מאפשר ליתן אמון בגירסתה בתצהירה. בשים לב לעובדה כי התצהיר התומך בבקשה למתן צו הטרדה מאיימת ניתן סמוך ביותר לאירועים, הרי שאני סבור כי בענין זה יש להעדיף את גירסת הנתבע, ואני קובע כי הנתבע הוכיח ברמה הנדרשת במשפט האזרחי שהתובעת בעטה בו והכתה אותו במקל. דא עקא, אינני סבור כי הכאת התובעת את הנתבע באה על רקע סתמי. התרשמתי כי התובעת הינה אישה מסורה מאוד לכלבותיה, וברמה יוצאת דופן ביותר. התובעת משקיעה והשקיעה זמן ומשאבים רבים בכלבותיה, ואינה חוסכת מהן דבר (ר' תצהיר הגב' אזולאי אשר העדה כי לכלבות חדר שינה נפרד, עם מיטה זוגית וצעצועים שונים. "הכלבות הם הילדים שלה ממש...אם הייתי כלב הייתי רוצה לגדול אצל אילנה"). הדבר ניכר אף מהאופן בו ניהלה התובעת תיק זה. אינני מקבל את גירסת הנתבע כאילו כלבותיה של התובעת היה מוזנחות, מלוכלכות ובלתי מטופלות. גם איני מקבל את גירסת הנתבע כאילו בעיטת התובעת בו באה בחלל ריק. התובעת הינה אישה לא צעירה, חסרת כל עבר פלילי, שכאמור הטיפול בכלבותיה מחזיק חלק גדול מעולמה. התרשמתי שאינה מסוג האנשים שתכה את הנתבע ללא התגרות. הוכח בפני כי בין הצדדים היה סכסוך קודם אשר נובע מהחלטת נציגות הבית לשפץ את חדר המדרגות וכן להורות לנתבע להוציא את חפציו מהמחסן אשר שימש רק אותו והיה רכוש משותף (ר' תצהיר מר איתן סבן ונספח ז' לתצהיר התובעת). התרשמתי מעדויות הצדדים ומהראיות שהובאו לפני, כי הנתבע לא רווה נחת מהחלטות אלה ותלה את ה"אשם" בהם בתובעת שהיתה חברה באותה עת בנציגות. עוד הוכח כי מועד האירוע היה המועד בו נאלץ הנתבע לפנות את חפציו מהמחסן. עוד התרשמתי כי הנתבע סלד מכלבות התובעת והדבר משתקף לא רק בתלונה הנידונה אלא גם מתלונה שהגיש למוקד העירוני של עיריית חולון כחודש לפני האירוע, ביום 15.1.2008, ושם טען כי התובעת מחזיקה בשלושה כלבים לא מחוסנים וללא רשיונות ומהווים מטרד (נספח ח' לתצהיר התובעת). נוכח מערכת היחסים העכורה בין הצדדים, שנאתו של הנתבע לכלבות התובעת כמשתקף מתצהיריו ומעדותו בבית המשפט ומהראיות, על רקע הסכסוך בבניין אשר בעטיו נאלץ הנתבע לפנות את המחסן ששימש אותו, ובשים לב לקביעתי העובדתית כי לא היתה כל נשיכה כנטען, ומאידך המסירות הגדולה של התובעת לכלבותיה אשר תופסות חלק משמעותי מהוויתה ומחייה - אני קובע כעניין עובדתי שהנתבע, בחולפו על פני התובעת וכלבותיה במדרגות בעט ללא כל הצדקה בכלבת התובעת, ובתגובה התובעת בעטה בו והיכתה אותו במקל (ולא כאקט של הגנה עצמית או הגנה על כלבותיה). הפן המשפטי לשון הרע אין כל ספק כי הגשת תלונת שווא לרשויות, כשהמתלונן יודע שתלונתו אינה נכונה - מהווה התרשלות והוצאת לשון הרע (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע). עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת רע"א 1606/03 אגשם נ' רשות הדואר עת קבע כי: "הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה.......פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם." האחריות הנזיקית צומחת הן מעוולת הרשלנות והן מכח האיסור על פירסום לשון הרע. יחד עם זאת אין ספק כי תהיה זו הגנה טובה לנתבע אם הגיש את התלונה לרשות המוסמכת בתום לב על יסוד עובדות מסויימות המקימות חשד סביר (ר' סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע וכן, ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל' (1), 389 וכן פסק דינו של בית משפט זה בת.א. (ראשל"צ) 6664/04 חובב נ' חברת החשמל לישראל בע"מ והפסיקה המפורטת שם). בע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר פ"ד ל"ו (2), 141 נבחן היקפו של תום הלב הנדרש כתנאי לתחולתה של ההגנה של הסעיף הנ"ל. בית המשפט העליון קבע כי: "עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם יסתבר, כי אמונתו מוטעית היא שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו". בענייננו, הנתבע הגיש שתי תלונות כנגד התובעת. האחת מיום 15.1.2008 (נספח ח' לתצהיר התובעת) בה התלונן כי הנתבעת מחזיקה שלושה כלבים בלתי מחוסנים וללא רשיונות, ומהווים מטרד. השניה הינה התלונה נשוא האירוע מיום 25.2.2008 (נספח י"א לתצהיר התובעת). לגבי התלונה הראשונה, הרי שאף שמדובר בתלונה שתוכנה אינו אמת, הרי שלתובעת לא נגרם כל נזק שהוא, שכן בתחתית התלונה מופיע כי הרשיונות נשלחו והנושא הסתיים ללא כל תוצאות. יחד עם זאת אין ספק שלאור הלכת אגשם היה על התובע להגיש התלונה רק אם היה בידיו חשד כלשהו לביסוס אמונתו באמיתות התלונה. כפי שהבהרתי לעיל, סבורני כי המניע האמיתי להגשת התלונה היה הסכסוך בין התובעת לבין הנתבע ולא דאגתו של הנתבע לרווחת הכלל. על כן אני סבור כי הוכח שהנתבע הגיש את התלונה כשהוא יודע שאינה אמת. באשר לתלונה השניה - הרי שמדובר באירוע חמור יותר. בעקבות התלונה הוצא צו הסגר של שלוש כלבות התובעת ללשכת התברואה של עיריית חולון (נספח י' לתצהיר התובעת) ורק לאחר הגשת בקשה לבית המשפט, הוגבל הצו לכלבה אחת ולתקופת הסגר ביתי של 10 ימים אצל הוטרינר הפרטי המטפל בכלבות התובעת (ד"ר נורברטו קליין). כאמור לעיל, קבעתי כממצא עובדתי שכלבות הנתבעת לא נשכו את הנתבע. על כן, הגשת התלונה השניה לרשויות נעשתה תוך שהתובע יודע בוודאות שתלונתו איננה אמת. נוכח כל האמור אני קובע כי בהגשת התלונות מיום 15.1.2008 וה - 25.2.2008 הנתבע התרשל כלפי התובעת והוציא כנגדה לשון הרע. אמנם המדובר לכאורה בתלונה כנגד הכלבים עקב הנשיכה, ואולם נוכח העובדה שתלונה כזו עשויה להצמיח חבות של התובעת בפלילים ובנזיקין - הרי שלמעשה זו תלונה המכוונת נגדה. מאידך, וגם כאמור לעיל - קבעתי כעניין עובדתי שהתובעת הכתה את הנתבע אך הנתבע לא הכה את התובעת. מכאן: משהגישה התובעת תלונה למשטרה כנגד הנתבע בגין תקיפה - הרי שתלונה זו לא היתה תלונת אמת, ובהתאם למבחני הפסיקה המפורטים לעיל, הרי שגם הגשת תלונה זו מהווה הוצאת לשון הרע. עוולת התקיפה כאמור לעיל קבעתי, כעניין עובדתי, כי התובעת בעטה בנתבע והכתה אותו במקל, וזאת בתגובה לכך שהנתבע בעט בכלבת התובעת. אין חולק כי בעיטה והכאה במקל מצמיחים את יסודותיה של עוולת התקיפה כאמור בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אף שנזק לא הוכח - שכן נזק אינו אחד מיסודות העוולה. השאלה המשפטית היחידה הראויה לדיון בהקשר זה הינה האם עומדת לתובעת הגנה כלשהי מפני תביעה זו. כאמור, הנתבע בעט בכלבתה של התובעת בחמת זעם וללא כל הצדקה. זו התעללות ואלימות בבעל חיים אותה יש לגנות בכל פה. יחד עם זאת, לאחר הבעיטה לא היה כל המשך למתקפת אלימות זו. כאמור בניתוח הפן העובדתי, קבעתי כי התובעת בעטה בנתבע והכתה אותו במקל בתגובה לבעיטת התובע בכלבתה. אין זו פעולה שהינה פעולת הגנה כמובנה בסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין. לא היתה תקיפה נוספת או כל נסיון לתקיפה נוספת של הנתבע את התובעת, ולא השתכנעתי כי נשקפה לתובעת עצמה או לכלבתה כל סכנה ולא היתה כל סיבה להכאת הנתבע. המדובר בפעולת תגמול - ותו לא. בית המשפט אינו יכול להצדיק בנסיבות אלה שימוש באלימות. הדין מקנה לגיטימציה לשימוש בכח סביר בסיטואציות הקבועות בסעיף 24 לפקודת הנזיקין. בעניין זה ר' ע"א 4118/91 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי שם נאמר: "נוכח העובדות שנקבעו בערכאה הראשונה. על פי האמור בפסק הדין, לא מחשש בפני תקיפה נוספת מצד אייל תקפו גולן במכת אגרוף. היה זה אך כאקט של תגובה על תקיפה קודמת שהותקף על ידי אייל, וגם זאת רק לאחר שאחרים הסיתוהו למעשה תגובה כזה. גם בהודעתו בחקירה הראשונה שנחקר, לא טען גולן שנתן את מכת האגרוף כמעשה התגוננות. בנסיבות אלה, לא הוכחה טענת ההגנה של גולן. לא נותר לנו, אלא להסתייג בעניין זה מהנורמה של התנהגות אשר התקבלה על דעת הערכאה הראשונה. על פי נורמה זו, כל עוד המכה שנתן גולן אינה עולה בחומרתה, מבחינת חוזקה, על זו שקיבל קודם מאייל, הריהי מותרת. נורמה כזו, המתירה מעשי תגמול שאינם אקט של הגנה, הינה בבחינת התרת עשיית דין עצמית אשר אינה מותרת על פי הדין, ומי אשר תוקף אחר בנסיבות כאלה יהיה אחראי כלפיו בנזיקין על כל תוצאות מעשיו". (הדגשות שלי - ר.א.). טענה הגנה אחרת שבפי התובעת הינה הוראת סעיף 65 לפקודת הנזיקין (סעיף 81.5 לכתב התשובה לכתב התביעה שכנגד). בהתאם להוראה זו: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה אותו לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק" ואולם בנסיבות עניין זה, גם טענת הגנה זו אינה עומדת לתובעת. בע"א 668/71 מורגנשטרן נ' דימנשטיין פ"ד כ"ו (2) 841, אמר בית המשפט העליון דברים אלה, על הגנה זו: "אכן, הלכה פסוקה היא, כי התנהגותו הרעה של התובע. כשהיא "גורם וסיבה" למעשה-העוולה של הנתבע. מצדיקה שלילת הפיצויים או הפחתתם. כפי שבית-המשפט יראה לנכון ולצודק: ע"א 231/67, [1]. התנהגות כזאת. מה טיבה? על כך נאמר ב-ע"א 47/57, בע' 1237: "זוהי התנהגות, אשר בה יש לראות. בנסיבות הענין, ובעיקרו של דבר, את מקור הרעה. או לפחות אחד ממקורותיה הראשיים." במלים אחרות, זוהי התנהגות קנטרנית, העשויה לעורר אצל אדם רגיל את התגובה שהיתה במקרה הנדון. והיא אינה עוברת בנסיבות המקרה את גבול הסבירות והנחיצות. סבורני, כי רק במקרה בלתי-רגיל לחלוטין אפשר יהיה להצדיק תגובה אלימה נגד גופו של אדם בעקבות ריב שפתיים גרידא ולעשותו עילה שלילת פיצויי התובע או להפחתתם." (הדגשה שלי - ר.א.) אכן, התנהגותו של הנתבע היתה בלתי מתקבלת על הדעת. כאמור לעיל, הנתבע בעט בכלבת התובעת ללא שום הצדקה וסיבה, רק משום שזעם על התובעת. יחד עם זאת, אינני סבור כי תגובת התובעת היתה מידתית וראויה. תרופתה הינה בתלונה לרשויות המוסמכות, בגין התעללות בבעל חיים, ובייזום הליך פלילי כנגד הנתבע - ולא בתגובה אלימה. אינני סבור שזהו אחד המקרים יוצאי הדופן, בהם יהא מוכן בית המשפט להכשיר תגובה אלימה כהגנה מפני תביעת נזיקין. שקלתי האפשרות שלא לחייב את התובעת בפיצוי בגין תקיפה זו מכח הכלל של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". על פי הממצאים העובדתיים דלעיל, בעיטת התובע בכלבת הנתבע היא שעוררה את הסיבה בגינה בעטה הנתבעת בתובע והיכתה אותו במקל. מכאן: הנתבע, בהתנהגותו, הוא שהביא על עצמו את המעשה. בפסיקה הוכרה האפשרות שבמקרים מסויימים מסוג זה, תצמח למזיק הגנה מפני תביעת הניזוק (ר' ע"א 2242/03 אברהם ואח' נ' רשאד ואח' וכן לאחרונה ע"א 11172/05 זיו אלון נ' נועם חדד ואח') . לא מצאתי טיעון בעניין זה בכתבי הטענות (מעבר לטיעון בעניין תחולת סעיף 65 לפקודת הנזיקין) - ועל כן אינני מוצא למקום להתייחס אליה. מעבר לנדרש אוסיף, כי בעניין אלון נ' חדד נאמרו על הגנה זו הדברים הבאים: "בספרות ובפסיקה נסקרו שני שיקולים מרכזיים שיישקלו על מנת לקבוע את גבולות תחולתה של הדוקטרינה על המקרה הקונקרטי: השיקול בדבר מידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק התובע, כך שככל שעולה שיעורם של אלה, כך תגבר הנטייה שלא להתיר לניזוק לזכות בפיצוי על נזקיו; והשיקול בדבר הקשר הסיבתי שבין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין התרחשות הנזק...... בהקשר זה יצוין, כי הסיבתיות הנבחנת בין המעשה "בן העוולה" לבין הנזק שנגרם למבצעו אינה אך סיבתיות עובדתית. במילים אחרות, לא ניתן להסתפק רק בכך שמעשהו של התובע היווה נדבך בשרשרת העובדתית שהובילה לנזק שנגרם לו, דבר שעלול לרוקן מתוכן כל מגבלה על תחולתה של הדוקטרינה, ויש לבחון בנוסף גם קיומה של סיבתיות משפטית, על מבחניה השונים שנקבעו בפסיקה" (הדגשה שלי - ר.א.).  ובמילים אחרות: חייב להיות קשר סיבתי של "גרימה" בין תקיפת התובעת את הנתבע לבין העובדה שהנתבע בעט בכלבתה. כאמור, בניתוח העובדתי קשר כזה לא נמצא. לבעיטה בכלבה לא היה כל המשך אשר הצדיק תגובה אלימה, ולמעשה הכאת הנתבע על ידי התובעת היתה פעולת תגמול ותו לא. בנסיבות אלה איני סבור כי יש לאמץ דוקטרינה זו למקרה שבפנינו, גם אם היתה הטענה מועלית. אשר על כן, אני סבור כי התובעת עוולה כלפי הנתבע בעוולת התקיפה כמובנה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, ואין לה כל הגנה מפני התביעה. עוולת הנגישה הנתבע טען כי ההליכים שנקטה התובעת כנגדו במסגרת בש"א 1099/08 (צו למניעת הטרדה מאיימת) הינם הליכי סרק המצמיחים עוולת נגישה. אינני סבור כך. סעיף 60 לפקודת הנזיקין מגדיר "נגישה" כך: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". אחד מיסודות העוולה הינה כי ההליך הנידון הינו "בפלילים, בפשיטת רגל או בפירוק". היינו: פתיחת הליך אזרחי אינה מהווה בסיס לעוולת נגישה. ראשית, בעניננו, ההליך שנפתח - צו למתן הטרדה מאיימת - אינו הליך מההליכים המנויים בפקודה, ועל כן, אין עילה לקביעת אחריות נזיקית בנגישה בגין הליכים אלה. שנית, תנאי לקביעת אחריות הינה כי ההליך נסתיים לטובתו של הניזוק. עיון בהחלטת בית המשפט מיום 6.3.2008 (נספח י"ז לתצהיר התובעת) מגלה כי ההליך הנ"ל נסתיים בכך שבית המשפט נתן, בהסכמת הצדדים, צו הטרדה מאיימת הדדי, דהיינו גם כנגד הנתבע. שלישית, נוכח התנהגות הנתבע כלפי התובעת וכלבותיה לא ניתן לאמר כי היה זדון בהגשת ההליך, וכי לא היתה סיבה מסתברת להגשתו (ע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ נ' מ"י פ"ד מ"ד (1) 640). הא ראיה: בית המשפט מצא לנכון להמליץ לנתבע כי ינתן צו כאמור גם כנגדו, והצו ההדדי ניתן בהסכמתו . אשר על כן, תביעת הנתבע בראש זה - נדחית. הנזק כאמור לעיל, הוכח כי הנתבע פירסם דברי לשון הרע על התובעת בשתי הזדמנויות, ומאידך הוכח כי התובעת תקפה את הנתבע ופירסמה דבר לשון הרע כנגדו בהזדמנות אחת. בשתי עוולות אלה יסוד הנזק אינו חלק מיסודות העילה ועל כן טעון הוכחה. באשר לעילת לשון הרע - הכלל הוא כי מקום שהוצאה דיבה, הרי חזקה כי נגרם נזק (ר' א' שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 367). באשר לתקיפה - העובדה היא כי הנתבע פונה לבית חולים לאחר המקרה. אמנם לא הוכח קיומו של נזק פיסי מיוחד, ואולם אין ספק כי אי נוחות כלשהי אכן קיימת, ודי באי נוחות זו כדי לעלות "נזק" כהגדרתו בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. הסעד הפסדי השתכרות של התובעת התובעת טענה כי בעקבות הגשת התלונה לא יכלה לעבוד במשך ימים רבים שכן התמודדה עם ההליכים המשפטיים שהיה עליה להגיש כנגד הנתבע, ונאלצה להגיע מספר פעמים ביום לווטרינר המטפל בה כדי לבדוק את מצבן של כלבותיה, כך שלמעשה לא עבדה עד סוף חודש מרץ 2008 (סעיף 58 לתצהיר התובעת). עוד טוענת התובעת כי מחזורה החודשי בחודשים ינואר ופברואר 2008 עמד על סך ממוצע של 85,000 ₪ ואילו בחודש מרץ 2008 לא היתה לה כל השתכרות. דין טענות התובעת בראש זה להידחות. בסופו של יום, וכאמור, כלבות התובעת הוסגרו ל - 10 ימים בלבד אצל הוטרינר הפרטי המטפל בהן. גם אם יש לקחת בחשבון זמן שנדר/ש לצורך הכנת הליכים משפטיים וביקורים אצל כלבתה, לא ברור איזו מניעה היתה לה מלעבוד ולו חלקית. מעבר לכך, אמנם מנספח י"ג לתצהיר התובעת עולה כי הכנסתה של התובעת בחודש ינואר היתה 93,821 ₪ ובחודש פברואר 81,867 ₪. ואולם, מנתונים אלה אין ניתן לדעת אם זו הכנסתה הקבועה מדי חודש. התובע בחרה להביא אישורים לחודשיים אלה בלבד, ואין בהם כדי ללמד על תמונת השתכרותה במלואה. ייתכן בהחלט שבחודשים אלה היתה לה הכנסה מעל הממוצע הרגיל ואילו בחודשים חודשים אחרים הכנסתה תהיה זעומה. עצם העובדה שהתובעת בחרה להביא ראיות על הכנסותיה בחודשיים אלה בלבד, אך לא הציגה את תמונת הכנסתה בפריסת זמן רחבה, מהווה הצגת תמונה חלקית בלבד של השתכרותה, ואינה מאפשרת קביעה כי עקב האירוע לא השתכרה כלל בחודש מרץ 2008. לפיכך, אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין שלילת השתכרותה של התובעת בחודש מרץ 2008. פיצוי בגין תשלום שכ"ט עו"ד התובעת טוענת כי על הנתבע לפצותה בגין תשלומי שכה"ט אשר שילמה לעורכי דינה בעקבות ההליכים המשפטיים בהם נקטה. הוכח כי התובעת שילמה לעורכי דינה סך כולל של 177,441 ₪ כולל מע"מ (!) - (נספחים י"ב, י"ח וי"ט לתצהיר התובעת). בסעיף 56 לתצהירה, התובעת פירטה כי הסך של 92,090 ₪ נשוא החשבונית נספח י"ב אשר שילמה מתייחס להליך זה ואילו החשבוניות נספחים י"ח ו"ט שולמו בגין ההליכים כנגד הנתבע (סע' 69 לתצהירה) עוד יודגש כי לאחר קריאת סיכומי הצדדים ביקשתי מהצדדים השלמת טיעון בעניין ספציפי זה. ההבהרה נדרשה לצורך ביאור הסוגיה האם נזקי שכר הטירחה הנטענים מתייחסים גם לשכר טירחה שנטען שהתובעת שילמה לצורך ייצוגה במסגרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים. ב"כ התובעת, בהגינותו, הבהיר כי איננו מתכוון לשכ"ט בגין הליכים אלה, וטוב שכך. שכן במסגרת הליכים אלה לא נפסק שכ"ט עו"ד על ידי בית המשפט, ולא ניתן לעקוף החלטה שיפוטית זו על ידי הגשת תביעה שניה לשכ"ט. ב"כ התובעת הבהיר כי המדובר בפיצוי בגין שכה"ט ששילמה התובעת במסגרת ההליכים שניהלה כלפי צד ג' - עיריית חולון והשירות הוטרינרי, על מנת למנוע את הסגרת הכלבה טיי למאורת בידוד. הוכח כי התובעת נקטה כנגד הנתבע וכנגד צדדי ג', בהליכים הבאים: -בקשה לבית משפט זה, לעיכוב ביצוע של החלטת ההסגרה של הכלבות מיום 26.2.08 המופנית כלפי עיריית חולון, ודיון בה במעמד הצדדים (בש"א 1084/08 ובש"א 1110/08). - בקשה לבית משפט זה, למתן צו הטרדה מאיימת כנגד הנתבע - דיון במעמד צד אחד, ולאחר מכן דיון בה במעמד הצדדים (בש"א 1099/08); - בקשה לבית משפט זה לבזיון בית המשפט כנגד הנתבע ודיון בה במעמד הצדדים (בש"א 1926/08); מעבר לכך לא פורט על ידי התובעת איזו פעולות נעשו על ידי עורכי דינה. סבורני כי דין התביעה בראש זה להידחות ברובה, מהטעמים שיפורטו להלן. ראשית, לא הוצג בפני כל הסכם שכ"ט בין התובעת לבין עורכי דינה באשר לשכה"ט שישולם בגין ההליכים הנידונים (ור' הנחיית נשיא בית המשפט העליון מיום 6.2.1998 פ"ד נ"א (1) 1). כך, אין בחשבונית נספח י"ב - שהיא החשבונית הרלוונטית - כל פירוט המייחס את התשלום דווקא להליכי ההסגרה כנגד צדדי ג'. יודגש עוד כי השאלה מתחדדת עוד יותר נוכח העובדה כי ב"כ התובעת ייצג את התובעת בהליכים כנגד הנתבע בתיק אחר ביניהם בת.א. (ראשל"צ) 2101/08 בפני כב' השופטת סילש היעדר ייחוס של הסכום שהתובעת שילמה לעורכי דינה לפעולות המשפטיות שבוצעו לטיפול המשפטי בענייני התובעת כנגד צד ג', מביא למסקנה שלא הוכח הקשר הסיבתי בין אחריות הנתבע להוצאות הנטענות, ומכאן שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את נזקה בראש זה. שנית, בהיעדרו של הסכם שכ"ט, הרי שעסקינן בפיצוי בגין שכר ראוי. כידוע שכר ראוי יש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה. בעניין זה ר' ע"א 136/92 בייניש- עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ פ"ד מ"ז (5) 114 שם נאמר: "קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו...... עקב הרב-גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוואנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מיגזר מקצועי." (הדגשה שלי - ר.א.) בענייננו, אין כל הוכחה לשכר הראוי המגיע לב"כ התובעת בגין הטיפול המשפטי בתובעת. גם לא הוכח מה היתה כמות וסוג העבודה שהשקיעו באי כוחה בטיפול המשפטי הנידון. מכאן שלמעשה אין כל ראיות באשר לכמות העבודה ולסבירות ההוצאות המשפטיות שנטען כי נגרמו לתובעת עקב הטיפול המשפטי הנ"ל. משכך, דין התביעה היה להידחות, בהיעדר הוכחה של הנזק שנגרם לתובעת עקב הליכים אלה שהורתם ולידתם בתלונת השווא של הנתבע, ובהיעדר הוכחה לקשר הסיבתי שבין החשבונית נספח י"ב לבין הליכים אלה. יחד עם זאת אין מניעה מלפסוק בראש פיצוי בראש זה על דרך של אומדנא דדיינא ואני מעמיד את הפיצוי עבור שכ"ט עו"ד בגין הליכים אלה, על הסך של 15,000 ₪ + מע"מ. פיצוי בגין התשלום לוטרינר כאמור, בעקבות תלונת השווא וההליך המשפטי כנגד הרשות הוטרינרית, התבצע ההסגר במרפאתו של ד"ר קליין. התובעת טענה כי עלות ההסגר הינה 6,000 ₪ ולראיה צירפה את נספח י"ד לתצהירה. סבורני כי יש לפצות את התובעת בגין נזקיה עקב האישפוז שכן הם נובעים למעשה מתלונת השווא. לפיכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את מלוא סכום החשבונית הנ"ל, בסך של 6,701 ₪. פיצוי ללא הוכחת נזק ופיצוי בגין נזקים לא ממוניים כאמור הנתבע התרשל כלפי התובעת בהגשת שתי תלונות שווא, והוציא לשון הרע כנגדה. עובדה זו מזכה את התובעת בפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(א) לחוק איסור לשון הרע. מאידך, התובעת תקפה את הנתבע והוציאה לשון הרע כנגדו בכך שהגישה כנגדו תלונת שווא למשטרה בגין התקיפה. לאחר ששקלתי את מידת האשם המוסרי של כל אחד מן הצדדים, סבורני שאשמו של המוסרי של הנתבע גדול מאשמה המוסרית של התובעת, ולפיכך סבורני כי על הנתבע לפצות את התובעת בראש זה בסכום של 20,000 ש"ח. צו מניעה כאמור לעיל, הנתבע עתר בתביעה שכנגד למתן צווי מניעה וצווי עשה האוסרים על התובעת לצאת את ביתה עם הכלבים כשאין זמם לפיהם, וכן להורות לה לנקות את חדר המדרגות של הבניין מיד לאחר שהכלבים עוברים שם, וזאת על יסוד גירסתו כי התובעת אינה דואגת כראוי לנקיונם ולבריאותם של הכלבים וכתוצאה מכך מהכלבים נודפים ריחות, הם ומשירים שיער בכל סביבותיהם לרבות ברכוש המשותף, ומשאירים בתחום גינת הבית המשותף צואת כלבים ושתן. משקבעתי כי גירסת הנתבע בכללותה איננה מהימנה עלי, ומשהשתכנעתי כי טיפולה של התובעת בכלבותיה הינו טיפול מסור, חם, אוהב ודואג - הרי שאיני רואה מקום ליתן צו כמבוקש. באשר לזמם - לא הוכח בפני כי כלבי התובעת הינם "כלב מסוכן" כהגדרתו בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים תשס"ג - 2002 או בתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים), תשס"ה - 2004, ועל כן אין כל עילה בדינים אלה לחייב את התובעת לשים זמם לפיהם של הכלבים בעת שהותם מחוץ לדירה. ממילא, משקבעתי כעניין שבעובדה כי לא היה הנתבע לא ננשך על ידי כלבות התובעת, הרי שאיני מוצא לנכון ליתן צו כמבוקש מתוך עילות אחרות שאינן קבועות בדינים הנ"ל. סוף דבר נוכח כל האמור אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 44,176 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. נוכח הפער בין סכום התביעה לסכום פסק הדין - אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.משטרהעוולת הנגישה / תלונות שוואתלונת שוואסכסוך שכניםסכסוך