הדבקת התראה לפני פריצה ועיקול על הדלת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הדבקת התראה לפני פריצה ועיקול על הדלת: בפני תביעה לפיצויים בגין בצוע פעולת עיקול מוטעית ורשלנית, כנטען, בהתאם לפקודת המסים (גביה) (ולהלן: "הפקודה"). העובדות התובע רכש יחד עם אחרים ביום 15.12.91 קרקע פנויה הידועה כגוש 6353 חלקה 18. דיווח על העסקה התקבל במשרדי מיסוי מקרקעין באגף מס הכנסה ביום 3.2.92. הואיל והקרקע שנרכשה הייתה פנויה חויב התובע בגינה בתשלומי מס רכוש מיום רכישתה. המס שולם במהלך כל השנים אך לא שולם בגין שנת 1999. בגין שנה זו הצטברה יתרת חוב ברישומי משרדי מיסוי מקרקעין. יוער כי משנת 2000 שיעור מס הרכוש על קרקע פנויה הוא 0% כך שלא הוצאו שומות נוספות לאחר שנת 1999. אין חולק כי לא הוגשה השגה על שומת המס לשנת 1999 לפי סעיף 26(א) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א - 1961 (להלן: "חוק מס רכוש") וממילא לא הוגש ערר לפי סעיף 27 לחוק מס רכוש בקשר עם אותה שומה. נושא החוב עצמו וכן נושא ההודעה או הדרישה שנשלחה, אם נשלחה, לתובע בקשר לחוב שנויים במחלוקת בין הצדדים וידונו בהמשך. ביום 7.12.05, יום רביעי בשבוע, הודבקה על דלת ביתם של התובעים "התראה לפני פריצה ועיקול - הודעה על בצוע פעולה בכוח". מדובר בטופס אשר ערוך לפי טופס 3א' ולפי תקנה 3א לתקנות המסים (גביה), תשל"ד - 1974, (ולהלן: "התקנות") שעניינה "אזהרה לפני פריצה", ובו הודעה על כוונה לפרוץ לחצרי החייב, הוא התובע, כדי לעקל מיטלטלין, לתפסם או להוציאם. בטופס נרשם כי גובה החוב עומד על 11,037 ₪ וכי אם לא ישולם החוב בתוך 48 שעות יעשה שימוש בכח לפריצה בהתאם לפקודה. התובעים לא שהו בביתם באותו היום. לפי עדותם, שלא נסתרה, שהו בחופשת סופשבוע ארוכה בצפון הארץ עד לשעות אחר הצהריים של יום ראשון, 11.12.05. כאשר חזרו לביתם ביום ראשון ראו התובעים את ההודעה. התובע טוען כי התכוון לברר את הנושא למחרת. למחרת, 11.12.05, בשעה 06:30 בבוקר, הגיע לבית התובעים צוות גבייה. ראש הצוות היה מר גבי בן חיים ועמו היו מר אורן פז, גובה מס והגב' ענת ששון, שוטרת. מטרת הצוות הייתה לבצע עיקול לרכב מס' 8559636, רכב הרשום במשרד הרישוי על שם התובעת. הרכב חנה, ובהתאם לתצהירי התובע והתובעת (סעיף 2.3), "בחניית הבית". התובע רצה לשלם את החוב באמצעות שיק אך צוות הגביה לא הסכים לכך והשיב כי תשלום החוב יוכל להיעשות במזומן בלבד (קיימת מחלוקת לגבי האפשרות לשלם החוב בכרטיס אשראי). לאור כך שלתובעים לא היה הסכום הנדרש במזומן בוצע העיקול והרכב נגרר מהמקום. מיד לאחר מכן פנה התובע למשרדי מיסוי מקרקעין ובסופו של דבר, לאחר שנפגש עם מר יצחק חיון, גובה ראשי, שולם על ידו באותו היום סכום של 8574 ₪, לאחר שניתנו לו הקלות ברכיבי הקנסות, ההצמדה והריבית. מיד לאחר מכן ובאותו היום גם בוטל העיקול והרכב שוחרר, כנגד תשלום הוצאות אחסון, פריצה, עיקול והעברה בסך 1302 ₪. טענות הצדדים לתובעים מספר טענות. האחת, כי קביעת השומה נעשתה מבלי שהיה קיים חוב אמת לתובע. נטען כי הקרקע הפכה מפנויה לבנויה בשנת 1998, כי קיים טופס 4 המאשר זאת, ולכן לא היה מקום להוצאת שומת מס רכוש לשנת 1999. נטען כי השומה נעשתה מבלי שכל המסמכים הרלוונטיים עמדו בפני עורך השומה וכי כל המסמכים הומצאו לנתבעת על ידי התובע באמצעות רואה החשבון שלו. השנייה, כי הנתבעת לא הוכיחה ששלחה דרישה לתשלום החוב טרם בצוע פעולות הגביה בהתאם לפקודה ולתקנות. התובעים כלל לא ידעו על קיום חוב כאמור כיון שלא קבלו כל דרישה או הודעה על כך. השלישית, מתייחסת לאופן בצוע פעולות העיקול: נטען כי האזהרה לא נמסרה לתובע עצמו והנתבעת הסתפקה בהדבקה על דלת ביתו, כאשר הוא כלל לא היה בביתו. בהתאם לאזהרה ניתנה שהות של 48 שעות לשלם את החוב אך בפועל לא ניתנה אפשרות מעשית לשלם החוב וניתנו לתובע רק 12 שעות מעת שראה את האזהרה. על הנתבעת היה לפעול בהגינות וסבירות ולא להיחפז במשלוח צוות הגביה. על פרטי האזהרה גם לא מופיעים פרטי הגורם עמו ניתן לברר את נושא החוב. פעולות העיקול לא בוצעו בסבירות. הן בוצעו ללא נהלים מסודרים. פריצת הרכב נעשתה לפני שנעשה דין ודברים עם התובעים ולפני שניתנה הזדמנות לפרוע החוב. הרכב נפרץ למרות שמפתחות הרכב נמסרו לצוות הגביה. לא ניתנה אפשרות לשלם את החוב בכרטיס אשראי או בשיק, מה שאינו סביר. החמישית, הרכב שעוקל היה רכבה של התובעת בלבד. התובעת אינה החייבת אלא רק התובע ולכן אסור היה לעקל את רכבה. הנתבעת טוענת, ראשית, כי פעלה לגביית חוב חלוט בהתאם לשומה סופית. קיימות דרכים על פי דין לתקוף שומה סופית: השגה בהתאם לסעיף 26(א) לחוק מס רכוש והגשת ערר לועדת ערר אם ההשגה נדחתה, בהתאם לסעיף 27 לאותו החוק. משלא ננקטו הדרכים העומדות לנישום על פי הדין, קרי, הגשת השגה וערר, הרי שמדובר בשומה סופית אשר הנתבעת רשאית לגבותה באמצעים העומדים לרשותה, לרבות באמצעות הפקודה. שאלת השומה אינה יכולה להיות שאלה שבמחלוקת בבית משפט זה לאור קיום הליכי ההשגה והערר בחוק מס רכוש. מעבר לכך, טוענת הנתבעת, השומה נקבעה כדין כי מעולם לא נמסרה לנתבעת הצהרה לפי סעיף 17 לחוק מס רכוש בדבר שינוי הגדרתה של הקרקע לבנויה, ומשלא נמסרה הצהרה כאמור, החיוב נעשה כדין. שנית, לעניין משלוח מכתב הדרישה, טוענת הנתבעת כי נשלח מכתב לבית התובעים בהתאם לרישומיה המהווים רשומה מוסדית. נטען כי טענת התובעים כי לא נשלח אליהם מכתב דרישה היא הרחבת חזית ובכל מקרה הטענה, הטוענת כנגד חזקת תקינות המנהל, לא הוכחה על ידי התובעים. עוד נטען כי מעצם העובדה שהתובע שילם את חובותיו עד לשנת 1999 יש ללמוד כי ידע על קיום החוב גם לשנת 1999. שלישית, לעניין אופן בצוע פעולות העיקול, נטען כי הנחת האזהרה על דלת ביתם של התובעים היא בהתאם לתקנות. העיקול בוצע רק לאחר חמישה ימים מהנחת האזהרה, פרק זמן סביר. פעולת העיקול מטרתה לגבות המס מהחייב ולא לדרבן החייב לשלם המס. לכן, אין משמעות אם עמד לחייב פרק זמן מספיק על מנת להסדיר את החוב מאז הדבקת האזהרה ועד לבצוע פעולת העיקול. מהאזהרה ניתן להבין מיהי אותה רשות מס המבקשת לפרוע חובה באמצעות עיקול. אין צורך בנהלים פנימיים מקום בו פעולות הגביה נעשו לפי הפקודה והתקנות. אם התובעים היו רוצים להסדיר חובם באותו מעמד, היו יכולים לסור למשרד השומה לבצע התשלום בכרטיס אשראי תוך הפקדת רישיון הרכב והמפתחות אצל גובי המס. רביעית, לעניין הטענה כי לא ניתן היה לעקל הרכב כיון שהיה בבעלות התובעת, שאינה החייבת, הרי שבהתאם לפקודה ניתן לעקל מיטלטלין הנמצאים בחצרים שבהחזקת החייב. הרכב עמד בחניית ביתו של התובע ושם עוקל. חניית הבית, גם אם היא ברחוב, מהווה אף היא חצרים של החייב מהם ניתן לעקל מיטלטלין. התובעים לא הראו כי הבעלות ברכב היא רק של התובעת. הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד ואינו מעיד על הזכות הקניינית. בהתאם לעדות התובעת, התובע הוא זה שטיפל בקניית הרכב. מעבר לכך, קיימת חזקת השיתוף בנכסים לגבי התובעים, בני זוג המנהלים משק בית משותף. עוד יותר מכך, ההלכה היא כי בין בני הזוג מתקיימת גם חזקת השיתוף בחובות ויש לראות את חוב המס כחל גם על התובעת. נדון בטענות כסדרן. דיון והכרעה השגה על שומת החוב באשר לשאלת האפשרות לתקוף את עצם הוצאת השומה ואת עצם החוב במסגרת הליך זה, מקובלות עלי טענות הנתבעת. חוק מס רכוש קובע את הדרכים אשר באמצעותן רשאי לפעול בעל קרקע אשר מבקש לחלוק על שומת מס רכוש. בהתאם לסעיף 26 לחוק מס רכוש ניתן להגיש השגה בפני המנהל, הוא נציב מס הכנסה. הרואה עצמו מקופח מהחלטת המנהל רשאי לערור עליה בפני ועדת ערר, בהתאם לסעיף 27 לאותו החוק. על החלטה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 29(ד) לאותו החוק. המחוקק התווה את הדרך בה יכול בעל קרקע לחלוק על שומה שנקבעה לו. זוהי הדרך ולא ניתן לעקוף דרך זו באמצעות הגשת תביעה אזרחית להשבת המס ששולם בבית משפט זה. זוהי גם פסיקת בית המשפט העליון: "מקום שהנישום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת, אלא אם החוק עצמו משאיר בידו את הברירה" (ע"א 175/77 מדינת ישראל נ' רמאדאן, פ"ד לב(2) 673). "לפי גישה זו יוכל כל נישום, בין שאיחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבית משפט השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. בטענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. לא זו הייתה מטרת המחוקק, שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם...אין מקום לעורר את העניין מחדש במסגרת תביעה להשבה" (ע"א 367/85 מדינת ישראל נ' קיטאי, פ"ד מא(3) 398). מעבר לנדרש אציין כי, גם לגופו של עניין, התובע לא הוכיח כי העביר לנתבעת בשלב כלשהו הצהרה בהתאם לסעיף 17 לחוק מס רכוש בדבר שינוי הגדרתה של הקרקע (נ/1). מטעם הנתבעת העיד מר פלדמן, רכז חוליה במשרדי מיסוי מקרקעין, כי עד היום לא דווח על גמר בניה בקרקע. במסגרת ראיות התובעים לא הוצג עותק ההצהרה, התובע העיד באופן סתמי כי "יש טופס 4, רוה"ח שלי הודיע...אין לי אסמכתא...לא זוכר איך נראה הטופס אבל זה שהגשנו זה ברור, אנחנו מגישים דוחות כל שנה, אני מסודר" (עמ' 4 שורות 5-15). אין די בעדות זו. גם טופס 4 שהוצג על ידי התובע - אין בו די. מעבר לכך שהוא כלל אינו על שם התובע, הרי שבהתאם ל נ/1 יש צורך לצרף גם תעודת גמר והיתר בניה ולא ניתן להסתמך על טופס 4 בלבד לצורך ביטול החיוב במס רכוש. רואה החשבון של התובע, אשר, לפי עדותו של התובע, טיפל בכל הדיווחים לשלטונות המס ובהגשת כל המסמכים הרלוונטיים, לא הובא להעיד והמסקנה הסבירה מכלל הראיות שהוצגו היא כי לא הועבר דיווח כנדרש במועד, לא הומצאו המסמכים הנדרשים והשומה הוצאה כדין. משלוח דרישה בכתב סעיף 4 לפקודה קובע כך: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מיסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלין של החייב". תקנה 1 לתקנות קובעת: "הדרישה, לפי סעיף 4 לפקודה, לפרוע את הסכום המגיע שלא נפרע, תהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת". סעיף 12ב לפקודה דן בהמצאת מסמכים וקובע: "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר". תנאי סף, אם כן, לבצוע פעולות גביה על פי הפקודה, הוא משלוח דרישה בכתב בדואר, בנוסח הקבוע בטופס 1 לתוספת לתקנות, לכתובת מגוריו של החייב. יש לבחון אם אכן תנאי סף זה התקיים בענייננו. התובע טוען כי עד ליום הדבקת ההודעה על דלת ביתם, ביום 11.12.05, לא קבל כל הודעה או התראה או מכתב אחר הקורא להסדרת החוב וכי לא היה ידוע לו כלל על קיומו של חוב זה. הוא ציין כי נוכח הפיכת הקרקע לבנויה בשנת 1998 ונוכח תשלום מלוא החובות עד שנה זו, לא היה עוד כל בסיס לחיוב לאחר שנה זו ולכן כלל לא ציפה לקבל חיוב כלשהו. הנתבעת טוענת כי טענת התובע כי לא קיבל דרישה היא הרחבת חזית. איני סבורה כך. עוד בכתב התביעה טען התובע כי לא ידע מה פשר החוב אשר הוליד את הליך הגביה והעיקול. הטענה כי לא קיבל דרישה היא טענה אשר נובעת וכרוכה בטענה כי התובע לא ידע מה מקור החוב ואין בה משום הרחבת חזית. יש לבחון, אם כן, מהן הראיות שהציגה הנתבעת על מנת לסתור את טענת התובע כי לא קיבל כל דרישה כדין טרם בצוע העיקול ועל מנת להוכיח כי עמדה בתנאי הסף הקבוע בפקודה ובתקנות. הנתבעת הגישה תעודת עובד ציבור חתומה על ידי מר יצחק חיון, גובה ראשי במשרדי מיסוי מקרקעין מרכז. הוא ציין כי "בגין חוב מס הרכוש אשר היה קיים ע"ש מר יעקב שוטן, נשלח מכתב התראה ע"י המערכת הממוחשבת ביום 21.8.05 לכתובת החייב, רח' פרדס משותף 21, רעננה". הוא צרף לתעודת עובד הציבור שני פלטי מחשב. הראשון, כותרתו: "עדכון כתובות", שם מצוינת כתובת התובעים האמורה תחת הכותרת: "הכתובת אליה נשלח המכתב". השני, כותרתו: "מבצע גביה לעובדי מס רכוש". בפלט זה מופיע חלק מטבלה. מצוינים שמו של התובע ומספר הזהות שלו. כמו כן נרשם: ת. שליחת מכתב - 21.8.05. בצד הטבלה - עמודה ובה מופיעה כוכבית שמשמעותה: "הערה", אך לא קיים פירוט כלשהו המסביר מהי ההערה. מר חיון נחקר על תעודת עובד הציבור שהגיש. בחקירתו ציין כי גביית החוב נעשתה במסגרת "מבצע מתגלגל", כלומר, "כל מי שלא הסדיר חובו בין התאריכים 3/05 ועד 6/05 הנציבות ערכה מבצע אכיפה נוסף לסרבני החוב שלא סגרו, למרות ההקלות שניתנו במסגרת המבצע". "מכיוון שהמבצע הזה היה מבצע נציבותי, ההודעות נשלחו על ידי מחלקת הגביה בנציבות", ולא על יד משרדו. על משלוח המכתב הוא למד רק מכך שהדבר מצוין במחשב: "הנציבות שולחת וכל פעולה שנעשית על ידי הנציבות מוזנת למחשב...זו הודעה שהוצאה על ידי הנציבות, לא מהמשרד שלנו. אני יודע על ההתראה על סמך ההערה במחשב. יש פה תהליך שליחת מכתב ב- 21.8.05" (עמ' 19). אין בידו עותק המכתב והוא משער כי במכתב הוזמן התובע להסדיר את חובו במס רכוש: "אני מפרש את מה שכתוב. לצערי מכיוון שלא נשלח על ידי משרדינו, אין לנו את המכתב גופו, וגם כל ניסיונותיי להשיגו העלו חרס, לכן כל מה שיש לי זה האינדיקציה הזו" (עמ' 20 שורות 1-3). הנתבעת מסתמכת, אם כן, על פלט מחשב בו נרשם כי ביום 21.8.05 נשלח מכתב כלשהו לכתובת מגוריו של התובע ומבקשת לקבוע כי פלט זה מהווה ראיה לקיום תנאי הסף של משלוח דרישה בהתאם לפקודה ולתקנות. הנתבעת טוענת כי מדובר ברשומה מוסדית על פי סעיפים 35- 36 לפקודת הראיות המהווה ראיה לאמיתות תכנה. איני יכולה לקבל טענה זו. סעיף 36 לפקודת הראיות קובע ארבעה תנאים על מנת להכיר בפלט מחשב כקביל להוכחת אמיתות תוכן הפלט וכרשומה מוסדית. תנאים אלו הם: "המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של הארוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו"; "דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה, יש בהן כדי להעיד על אמיתות תכנה של הרשומה"; דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה"; "המוסד נוקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב". הוכחת התנאים היא על ידי מי שיכול להעיד על יישומם בפועל והוכחת התנאי האחרון היא גם על ידי מומחה למחשבים (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני, 2009, עמ' 984 ואילך). בענייננו - לא הובא כל עד אשר העיד כי מתקיימים תנאי הקבילות הנדרשים כדי להכיר בפלט המחשב כרשומה מוסדית. העד היחיד שהובא להעיד בעניין זה, מר חיון, כלל לא טיפל במשלוח המכתב ובמשלוח מכתבים דומים, המכתב לא הוצא על ידי משרדו, אין לו כל ידיעה מתי ובאיזה אופן נערכו רישומי המחשב לגבי אותו מכתב, מה היו ההנחיות והנהלים שליוו את הוצאתו ומהם אמצעי ההגנה שננקטו מפני שיבוש עבודת המחשב. מר חיון לא העיד לגבי התקיימות מי מהתנאים הקבועים בפקודת הראיות. מר חיון כלל לא יכול היה להעיד גם למה מתייחס פלט המחשב, איזה מכתב נשלח לתובע והאם מדובר במכתב בהתאם לנוסח הקבוע בטופס 1 לתקנות. יש להוסיף ולציין כי מר חיון אף לא היה רשאי להגיש את תעודת עובד הציבור שהגיש ותעודה זו אינה קבילה כלל, שהרי בהתאם לסעיף 23 לפקודת הראיות תעודת עובד הציבור צריכה להיות חתומה בידי עובד הציבור "שעשה את הרישום או את המעשה או קיבל את הידיעה שנרשמה", ומר חיון העיד באופן ברור כי הוא לא עומד בתנאי זה. מפלט המחשב גם לא ניתן לדעת לאיזה מקרקעין מתייחס המכתב ואין בו כל פרטים המעידים כי מדובר במכתב דרישה, בהתאם לפקודה ולתקנות, המתייחס לחוב נשוא העיקול. מר חיון העיד, בהגינותו, כי הוא יכול רק לשער כי נשלח מכתב דרישה בהתאם לפקודה ולתקנות אך אינו יכול להעיד על כך, שהרי אין ברשותו עותק המכתב, למרות ניסיונותיו להשיגו. מדובר בעדות סברה בלבד. בנסיבות אלו, גם אם היה פלט המחשב עומד בתנאי הקבילות, הרי שלא ניתן היה לתת לו כל משקל לגבי השאלה האם נשלחה לתובע דרישה כדין בהתאם לסעיף 4 לפקודה בהתייחס לחוב נשוא העיקול. פלט המחשב לכל היותר יוכל להוכיח שמכתב כלשהו נשלח לתובע ביום מסוים, מבלי לדעת מה נרשם במכתב. יצויין עוד כי בפלט המחשב נרשמה כוכבית המסמלת הערה, כאשר איש מטעם הנתבעת לא העיד ולא הסביר מה פשרה של הערה זו. הפקודה והתקנות מעניקות לשלטונות המס כח רב ומשמעותי בגביית חובות, ומאפשרות נקיטת הליך הפוגע בזכויותיו הקנייניות של האזרח, הכל מבלי שיקדם לכך בירור והליך שיפוטי וללא מתן זכות שימוע לחייב. לכן, יש להקפיד כי ההליך יעשה תוך הקפדה מלאה על התנאים שנקבעו בפקודה ובתקנות כתנאי סף לצורך מימוש כח זה, שהם תנאים מינימליים ביותר בענייננו. "גוף מינהלי סביר, המפעיל כוחות שלטוניים דרסטיים - וגביית תשלומי חובה מחייבת הפעלת כוחות שכאלה, תוך שימוש באמצעים מיוחדים לשם גביית החיובים, מכוח פקודת המסים (גבייה) ודינים נוספים העומדים לרשות הגופים הציבוריים - חייב לפעול בזהירות ובהקפדה בטרם יפנה אל האזרח, להכביד עליו בנטל המסים ולפגוע בקניינו" (ת.א. (ת"א) 2518/00 שירותי בריאות כללית נ' עיריית תל - אביב, 1.6.05). מקום בו נדרש משלוח דרישה בכתב בהתאם לנוסח הקבוע בתקנות, ואף לא קיימת דרישה למשלוח מכתב בדואר רשום, יש לוודא ולהקפיד כי תנאי זה אכן בוצע ועל הרשות לוודא בכל האמצעים העומדים לרשותה כי הדרישה אכן התקבלה אצל החייב. בענייננו, אף מדובר בדרישה שנשלחה כשש שנים לאחר היווצרות החוב. הנתבעת כל לא טענה כי נשלחו דרישות והודעות לפני שנת 2005. יש לציין, כפי שהעיד התובע, מבלי שעדותו נסתרה, כי מדובר באדם אשר בכל השנים שילם חובותיו כנדרש ובמועד. בנסיבות אלו, לטעמי, קמה הייתה חובה מוגברת על הנתבעת לוודא כי התובע אכן קיבל דרישה לתשלום החוב טרם בצוע העיקול ואף לשלוח הדרישה בדואר רשום עם אישור מסירה או להמציאה במסירה אישית לתובע, למרות שבפקודה לא קיימת חובה כזו. לא קיימת כל ראיה קבילה אשר סותרת את עדות התובע כי לא קיבל דרישה בכתב כדין לפני יום העיקול ואני נותנת אמון בטענת התובע כי לא קיבל דרישה כאמור. בנסיבות אלו, כאשר לא הצליחה להציג כל ראיה אשר תעיד על משלוח דרישה כדין ונוכח טענות התובע כי לא קיבל דרישה כזו, הנתבעת אינה יכולה ליהנות מחזקת תקינות המנהל לה היא טוענת בסיכומיה. לאור כך, המסקנה היא כי הנתבעת לא עמדה בתנאי הסף הקבועים בפקודה לצורך הפעלת סמכויות הגבייה הנתונות לה. בהליך העיקול נפל פגם ממשי, הוא נעשה ברשלנות ובניגוד להוראות הפקודה המסמיכה. פעולות העיקול לתובעים, כאמור, מספר טענות לגבי אופן בצוע העיקול עצמו. לאור מסקנתי לעיל מתייתר הדיון בטענות הנוספות, אך למעלה מהצורך אדון בקצרה גם בטענות אלו. נטען כי האזהרה בהתאם לתקנה 3ב לתקנות לא הומצאה לתובע אישית אלא הודבקה על דלת ביתו, כאשר לא שהה בביתו, ובכך קיים פגם. דין טענה זו להידחות. תקנה 3ב קובעת מפורשות כי אם לא נמצא אדם שניתן להמציא לו את האזהרה תודבק האזהרה על הדלת החיצונית של בית מגוריו של החייב. התובעים מציינים כי נעדרו מביתם מיום רביעי בשבוע, היום בו הגיעו נציגי הנתבעת למסור את האזהרה, עד ליום ראשון, ולכן הדבקת האזהרה הייתה כדין. נטען כי לתובעים לא עמדה שהות מספקת מהרגע בו ראו את האזהרה כדי לשלם את החוב אלא רק 12 שעות, עד להגעת צוות הגביה לביתם. גם דין טענה זו להידחות. האזהרה הודבקה ביום 7.12.05, יום רביעי בשבוע. צוות הגביה הגיע למקום ביום שני, 12.12.05, חמישה ימים לאחר מכן. האזהרה אינה מהווה דרישה לתשלום החוב, שהייתה אמורה להגיע לתובעים עוד קודם לכן ולתת להם שהות מספקת לפעול להסדרתו, אלא חלק מפעולת הגביה: מתן אזהרה על כוונה לפרוץ לחצרים כדי לעקל. איני סבורה כי פרק הזמן שחלף בין הדבקת האזהרה ובין בצוע העיקול היה בלתי סביר. נטען כי פרטי הגורם עמו ניתן היה לברר את החוב לא היו ברורים. בעניין זה יש לציין כי בכותרת האזהרה שהודבקה נרשם: "אגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין" ובצד הכותרת "מסמ"ק מרכז". ייתכן וראוי להוסיף במסמך זה גם כתובת, מספר טלפון וזהות איש קשר אשר מטפל בגביית החוב, אך איני סבורה כי באי רישום פרטים אלו היה כדי לפגום בהליך העיקול, אם היה נעשה בהתאם להוראות הדין. יוער כי התובע עצמו העיד כי לאחר התייעצות עם רואה החשבון שלו ידע לאיזה גורם לפנות על מנת להסדיר את חובו והצליח לעשות זאת מיד לאחר בצוע העיקול. נטען כי הנתבעת מנעה מהתובעים אפשרות ריאלית לשלם את החוב, כאשר צוות הגבייה סירב לקבל שיק או כרטיס אשראי. אין מחלוקת כי צוות הגביה סרב לקבל שיקים ובאותה תקופה גם לא הייתה אפשרות לשלם החוב במעמד העיקול באמצעות כרטיס אשראי. מר גבי בן חיים, ראש צוות ההוצאה לפועל, שבצע את עיקול רכבם של התובעים, ציין בתצהירו כי אם היה התובע מציע לשלם החוב בכרטיס אשראי ניתן היה לאפשר לו להגיע למשרד לאחר פתיחתו ולשלם את החוב, תוך עיכוב פעולת העיקול והפקדת מפתחות הרכב ורישיון הרכב אצל צוות הגביה. לאחר תשלום החוב פעולת העיקול הייתה מתבטלת והמפתחות והרישיון היו מוחזרים. נטען כי התובע לא הציע זאת. איני סבורה כי ניתן למצוא אי סבירות בסירוב לקבל שיקים לצורך ביטול העיקול וההליך על פיו ניתן היה לשלם באמצעות כרטיס אשראי במשרד, נראה סביר. יש לזכור כי פעולת העיקול אמורה להתבצע לאחר שהחייב כבר קיבל דרישת תשלום ואזהרה, כך שאמור היה לעמוד לרשותו זמן מספק על מנת להסדיר את חובו. מטרתו של צוות הגביה הייתה בצוע עיקול מתוך הנחה שמדובר בסרבן שלא שילם עד כה חובו למרות התראות שקיבל, כך שאין מקום לטענות השונות בדבר הקושי לשלם לצוות זה את החוב. התובעים טוענים כי הרכב שעוקל הוא רכבה של התובעת בלבד, שלא הייתה חייבת כל חוב לנתבעת, לכן עיקולו היה שלא כדין. גם דין טענה זו להידחות בשל כמה סיבות. ראשית, סעיף 5(2ב) לפקודה קובע כך: "מיטלטלין שעוקלו כשהם על גופו של הסרבן, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי הסרבן, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של הממונה על הגביה שאינם שלו". בהתאם לתצהירי התובעים (סעיף 2.3) הרכב עמד בחניית בית התובע, הוא החייב, ושם עוקל. חניית בית התובע היא חצרים שבהחזקתו ולכן ניתן היה לעקל הרכב. גם אם הרכב היה חונה ברחוב שליד בית התובע (והתובעים כלל לא טענו כך בתצהיריהם), ניתן היה לעקלו, בהתאם להלכה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי: "העובדה כי הרכב נתפס ברחוב שליד בית המגורים, שהינו מקום ציבורי ולא בחצרים שבחזקתו אין בה כדי להקהות מעול ההוכחה אשר מוטל על המשיב, שכן לפי פרשנותו שלו לא ניתן לתפוס רכב של סרבן, אלא אם חונה הוא במקום חנייה פרטי משלו - פרשנות המסכלת את מטרת ההוראה" (ע"א (ת"א) 3246/01 מדינת ישראל נ' ג'רבי, 24.11.05). שנית, הרכב אמנם היה רשום על שם התובעת בלבד אך, כידוע, הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי (ע"א 492/64 לוי נ' רייס, פ"ד יט 586; רע"א 5379/95 סהר נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4) 464). בהתאם לעדות התובעת, המקובלת עלי, אותה אני מעדיפה על עדותו המגמתית של התובע, היא כלל לא עסקה ברכישת הרכב אלא דווקא התובע: "אני לא התעסקתי עם זה, יותר בעלי התעסק עם זה...בעלי התעסק עם קניית האוטו...אני לא זוכרת מאיפה קנינו" (עמ' 6 שורות 12-15). בהתאם לעדותם, התובעים מנהלים משק בית משותף, הבית בו הם מתגוררים רשום על שם שניהם ואין להם כל הפרדה ברכוש. בני הזוג נישאו לפני שנת 1971 ובנסיבות אלו יש להחיל עליהם את חזקת השיתוף, על פיה כל הרכוש שנצבר על ידם מצוי בבעלותם המשותפת, לרבות הרכב שרשום רק על שם התובעת. חזקה זו לא נסתרה (ראה: בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 252). ושלישית, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי במקביל לחזקת השיתוף בנכסים מתקיימת בין בני הזוג המקיימים משק בית משותף, בהתאם להלכה הפסוקה, גם חזקת השיתוף בחובות (ראה: ע"א 437/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433; ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5) 163; רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, 13.12.06; ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3)5). לאור כלל האמור, יש לדחות הטענה כי לא ניתן היה לעקל את הרכב בשל כך שהיה רשום על שם התובעת. איני מוצאת ממש גם ביתר טענות התובעים לגבי הליך העיקול. הנזק הנתבעת, אם כן, הפעילה הליכי גביה על פי הפקודה מקום בו לא קיימה את תנאי הסף בדבר משלוח דרישה בכתב. התובעים זכאים לפיצוי בגין הליך העיקול שבוצע בניגוד להוראות הדין. התובעים שילמו סכום של 1302 ₪ בגין שחרור הרכב. התובעים זכאים להחזר סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (12.12.05) ועד ליום התשלום בפועל. התובעים עותרים לפיצוי עבור נזק שנגרם לרכב בעקבות מעשה הגרירה. טענה זו כלל לא עלתה בתצהירי התובעים וגם לא במהלך שמיעת הראיות, לא הוכח כל נזק כאמור ואין מקום לפיצוי בגין נזק נטען זה. התובעים עותרים לפיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). נטען כי בעקבות פריצת הרכב על ידי המעקלים בשעת בוקר מוקדמת רעשה האזעקה, גרמה להתקהלות שכנים והסבה מבוכה רבה לתובעים. נטען כי השמועה שהם חייבים שאינם פורעים את חובותיהם פשטה גם בקרב חוליות הגבייה ובקרב עובדי הנתבעת. מסמך הנושא את שמו של התובע כחייב מיסים הופץ בין גורמים שונים העוסקים בגביית חובות ומדובר בפגיעה בשמו הטוב. פעולות העיקול ביזו את התובעים והיה בכך כדי לפגוע במשלח ידו של התובע כסוכן נדל"ן בעיר מגוריו. הנתבעת טוענת, ראשית, כי פעולת העיקול אינה יכולה להוות "פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע. גם הפצת מכתב בתוך רשות המס בו נזכר שם של אדם כחייב אין בו משום פרסום, מה עוד שכלל לא ברור לאיזה מסמך מתכוונים התובעים. שנית, גם אם היה בכך משום פרסום, הרי שלנתבעת עומדות ההגנות המוחלטות הקבועות בסעיפים 13(5) ו- 13(9) לחוק איסור לשון הרע. עוד נטען להחלת ההגנות הקיימות בסעיפים 14, 15(2) ו - 15(3) בחוק איסור לשון הרע. על מנת להוכיח התקיימות יסודות עוולת לשון הרע, על התובעים היה להוכיח כי נעשה לגביהם "פרסום", כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע. הגדרת המונח "פרסום" היא אכן רחבה וניתן לכלול בה כל מעשה וביטוי חיצוני של העברת מסר פוגעני לאדם אחד או יותר זולת הנפגע. נטל ההוכחה לגבי יסוד זה הוא על התובעים - יש להוכיח כי נעשה בעניינם פרסום בהתאם לחוק, כזה שהיה בו כדי להשפילם, לעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג בעני הבריות, לבזותם או לפגוע במשרתם, עסקם או משלח ידם. יש להראות כי פרסום זה היה מיועד לאדם אחר זולתם ואכן הגיע לאדם אחר זולתם. (ראה א' שנהר, דיני לשון הרע, 1997, עמ' 79, 85 ואילך, 93). יש לזכור כי חוק לשון הרע אינו עוסק בגרימת אי נעימות או בהעלבת אדם בפניו. לצורך התקיימות עוולה על פי חוק איסור לשון הרע יש צורך להיווכח כי נעשו הוצאת דיבה ופרסום פוגעני. התובעים טענו בתצהירם כי "שכנים רבים אשר ככל הנראה התעוררו נוכח קולות פריצת הרכב, העמסתו על הגרר, הדפיקות העזות על דלת ביתי וצעקות השוטרת, החלו מתגודדים מסביב לביתי וצופים בתדהמה במעשה". בחקירתו נשאל התובע מדוע לא הביא איש להעיד על כך והשיב "אני לא צריך להביא את השכנים, את העגמת נפש כבר עברתי" (עמ' 3 שורות 21-22). איני סבורה כי התובעים עמדו בנטל להוכיח כי נעשה לגביהם "פרסום" כמשמעותו בחוק לשון הרע. בין אם מתכוונים התובעים לפעולת העיקול עצמה כפרסום ובין אם כוונתם לפרסום העובדה כי הם חבים חוב לרשויות - ודומה שבסיכומיהם טוענים התובעים לשנים אלו - הרי שלא הוכח כי מדובר בפעולה שנועדה הייתה להגיע לידיעת אדם אחר זולת התובעים ואכן הגיעה לידיעת אדם אחר. טענת התובעים כי שכנים התגודדו סביב ביתם אינה מספקת לבסס את רכיב ה"פרסום" בהעדר ראיות התומכות ומפרטות טענה זו, במיוחד שלא היה כל קושי להביא עדים על מנת לתמוך בטענה ובמיוחד כאשר עדי הנתבעת, שבצעו את העיקול והיו נוכחים במקום, כלל לא נשאלו על כך. נטען עוד כי פורסם מסמך בדבר חובם של התובעים בקרב עובדי רשות המסים. מסמך זה כלל לא הוצג במסגרת הראיות, לא ברור במה מדובר ולא ניתן להתייחס לטענה זו. אך גם מעבר לכך, גם אם היה מסמך כזה, אין בו משום פרסום המופנה לאדם אחר שהרי לכל היותר מדובר במסמך פנימי של עובדי רשות המסים, שלא הופץ לגורמים אחרים. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי יש להשוות רישום כזה לרישום פנימי שעורך אדם בדבר אנשים החבים לו כסף, רישום אותו הוא שומר ברשותו ואינו יכול להוות "פרסום" לשון הרע. המסקנה היא, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את רכיב הפרסום בעוולת לשון הרע. זאת ועוד. אני סבורה כי לנתבעת עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. סעיף זה מעניק הגנה אם מדובר בפרסום "שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". יש לזכור כי מדובר בהגנה מוחלטת אשר תקפה גם אם הפרסום כוזב וגם אם המפרסם פעל בזדון (שנהר, שם, עמ' 191). מטרת סעיף זה היא מתן הגנה מוחלטת לפרסומים הנעשים במסגרת תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות. ההגנה תינתן לכל מי שפעל במסגרת תפקידו הרשמי, גם אם ימצא בסופו של דבר כי פעל ברשלנות, בטעות ואף בזדון. בענייננו, אין חולק כי צוות הגביה פעל בהתאם להוראת רשות מוסמכת, הוא פקיד הגבייה כמשמעותו בפקודה. אמנם, התברר כי פקיד הגבייה התרשל וטעה בהפעלת סמכותו ובהוראות שנתן. הוא לא קיים את כל דרישות הסף בהתאם לפקודה לצורך בצוע הליך עיקול, כאמור. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מהיות פעולת העיקול על ידי צוות הגבייה פעולה שנעשתה במסגרת בצוע תפקיד רשמי על פי הוראת רשות מוסמכת. לכן, חוסה פעולה זו תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. גם על פי שיקולי מדיניות, איני סבורה כי פעולות עיקול שנעשו על ידי הגורמים המוסמכים לכך על פי הדין, גם אם נפלו בהן טעות או פגם וגם אם התברר שלא היה מקום לבצען, יכולות להיחשב כלשון הרע. התובע עותר עוד לפיצוי בשל הטרדתו במשך יום עבודה וכן עותרים התובעים לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להם עקב הליך העיקול. הטענה בדבר הפסד יום עבודה לא עלתה בתצהיר התובע ולא במהלך שמיעת הראיות ולא הובאה כל ראיה התומכת בהפסד כאמור. יש לזכור כי באותו היום התובע אכן פנה לרשויות המס על מנת לטפל בהסדר החוב, אך זאת היה אמור לעשות גם ללא קשר להליך העיקול, שהרי היה קיים לו חוב. עם זאת, מקובלת עלי הטענה כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הטרחה שהייתה כרוכה בטיפול בשחרור הרכב מעיקול, מקום בו העיקול בוצע שלא כדין, ובגין עגמת הנפש, הדאגה והצער שהיו כרוכים בהליך העיקול. אני מעמידה את הפיצוי הכולל בגין כך לשני התובעים על סכום של 8000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. לסכום הפיצוי יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ, והחזר הוצאות אגרה ועדים. הסכומים האמורים ישולמו לידי ב"כ התובעים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פריצהעיקול