קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת הלוואה: לפניי תביעה להשבת הלוואה בסך 1,000,000 ₪, שנתן התובע עלֿֿידי בתו לנתבעת עת היו הצדדים הנוגעים לעסקה קשורים בקשרי משפחה ועסקים. עיקר הדיון נסב סביב השאלה האם הנתבעת פרעה את מלוא סכום ההלוואה אם לאו. ת מ צ י ת ה ע ו ב ד ו ת התובע הוא איש עסקים ובעל קרקעות לבנייה. הנתבעת היא חברת בנייה ולה ארבעה בעלי שליטה המחזיקים בה בחלקים שווים, וביניהם מר יעקב דדון (להלן: ,,דדון'') ובן דודו, מר שמעון (סימו) טובול (להלן: ,,טובול''), שבמועד מתן ההלוואה היה נשוי לבתו של התובע, הגב' סיגלית טובול (להלן: ,,סיגלית''). סיגלית פועלת כמיופתֿֿכוחו של התובע ומנהלת את עסקי אביה (ייפוי-כוח נוטריוני צורף כנספח א לתצהיר עדותה הראשית). עוד יצוין כי בני הזוג טובול גרושים כיום. מערכת היחסים בין הצדדים, כפי שהייתה עובר למתן ההלוואה, התאפיינה באמון מלא ובשיתוף פעולה עסקי שמטרתו הפקת רווחים משותפים. דוגמה לשיתוף הפעולה ניתן לראות בשתי העסקאות שעליהן יפורט להלן, הנוגעות למסכת העובדות הנפרסת במקרה שלפנינו. בשנת 1995 התקשרו התובע והנתבעת בהסכם שירותי בנייה לבניית בניין בן חמישים יחידות דיור באשדוד, כאשר התובע הוא בעל הקרקע והנתבעת משמשת החברה המבצעת למיזם (להלן: ,,מיזם אשדוד''). בו ביום נערך ונחתם הסכם נוסף בין הצדדים, לבניית בניין שבו שש יחידות דיור, הפעם בשכונת ארנונה בירושלים (להלן: ,,מיזם ארנונה'') (העתקי ההסכמים צורפו כנספחים ג וְ-ד, בהתאמה, לתצהיר סיגלית). עלֿֿפי כתב התביעה, ביום 17/11/1998 פנה דדון לסיגלית וביקש ממנה הלוואה בשביל הנתבעת בסך מיליון ש"ח (להלן: ,,הלוואת המיליון''), וזאת בשל צורך דחוף בהפקדת ערבות לאחר שהנתבעת זכתה במכרז לבנייה ברחוב לייב יפה בירושלים (להלן: ,,מיזם לייב יפה''). סיגלית נעתרה לבקשה, ונתנה הוראה לבנק שבו נוהלו חשבונותיהם של התובע ושל הנתבעת להעביר את הסך האמור מחשבון הראשון לחשבון האחרונה. ביום 28/08/01 פרעה הנתבעת סך של 200,000 ₪ לטובת התובע, ועל מהות החזר סכום זה נחלקו הדעות בין הצדדים. לטענת התובע, הסכום שנפרע היה תשלום ראשון על חשבון חוב ההלוואה, ועלֿֿכן הקרן עומדת כיום על סך 800,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה. מנגד, הנתבעת גורסת כי כבר בעת שניתנה הלוואת המיליון היה ידוע לצדדים כי התובע חב לנתבעת חוב שסכומו לא היה ברור באותו זמן, ובמהלך השנים 1998-2000 התנהלו משאיםֿֿומתנים בין הצדדים בניסיון ליישב את המחלוקות הכספיות ביניהם. בראות עיני הנתבעת, חוב ההלוואה שולם באמצעות קיזוז כספים שהתובע היה חייב לנתבעת, ולאחר גמר החשבון נותרה היא חייבת לו סך של 190,849 ₪, שאותו שילמה בהמחאה על סך 200,000 ₪ לפקודתו. לטענתה, תשלום זה פרע למעשה את ההלוואה, אך יצר חוב של התובע לנתבעת בסך של 79,500 ₪, שבגינו הוגשה תביעהֿֿשכנגד. ט ע נ ו ת ה צ ד ד י ם אין חולק על כך שמיליון שקלים הועברו מחשבון התובע אל הנתבעת (הודעת החיוב של הבנק והעתק דף החשבון צורפו לתצהיר סיגלית כנספחים ח וְ-ט, בהתאמה). כמו-כן, דדון אישר את קבלת הכספים, בבחינת הודאת בעלֿֿדין (סעיף 7 לתצהירו). ואולם הנתבעת מכחישה את נסיבות קבלת ההלוואה. דדון טוען כי באותה העת היו הצדדים מעורבים בצוותא בשלוש עסקאות, וכורך יחד את שלושת המיזמים שנזכרו לעיל. בשני המיזמים הראשונים (מיזם אשדוד ומיזם ארנונה) היה התובע בעל הקרקע והנתבעת - קבלנית הביצוע, ואילו בשלישי (מיזם לייב יפה) הייתה הנתבעת הן בעלת הקרקע הן קבלנית הביצוע. דדון מצהיר שעם סיום מיזם אשדוד, בשנת 1998, עמדה לתובע יתרת חובה כלפי הנתבעת בגין חלקה בהסכם. התובע היה אמור להפקיד בחשבון הליווי של המיזם בבנק את הכספים שיתקבלו תמורת הדירות שבנתה הנתבעת, אך הואיל ונותרו דירות שלא נמכרו לא הייתה יתרת מזומנים בחשבון, והחוב לא נפרע. הנתבעת מודה כי באותו שלב לא עמדו הצדדים על גובהו המדויק של החוב, וכן כי סכום ההעברה נרשם בספרי החשבונות שלה כהלוואה - לטענתה, מסיבות חשבונאיות בלבד. היא מדגישה כי מיליון השקלים קוזזו מסכומים שחב התובע לה. מטעמו של התובע הגישו תצהיר עדות ראשית בתו, סיגלית, וכן מנהלת משרדו, הגב' חוה בוזגלו. מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של דדון ושל רואתֿֿהחשבון תמי לוי. העדים נחקרו לפני בית המשפט, ובמהלך דיון ההוכחות העידו שני עדים נוספים מטעם התביעה, רואי-החשבון ניסן כספי ושלמה בן-עטר. ד י ו ן בטרם אדָּרש לבחינת המחלוקת העובדתית, יש צורך להכריע בשני עניינים אשר הגם שלא הועלו במהלך ההליך מצד כלשהו נודעת להם חשיבות מהותית והם דרושים לענייננו - הלוא הם נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. במצב הקרוי ,,הודאה והדחה'', [...] הנתבע מודה בכל העובדות אשר להן טען התובע ואשר הולידו את החוב, אך מדיח את התביעה, כביכול, עלֿֿידי הוספת עובדות אחרות אשר בגללן נפקע החוב. [...] (אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 201 [התש"ל]; ראו גם: יעקֹב קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה חלק שלישי 1530 [מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003]; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 320 [מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995]) אם כן, נראה כי על הנתבעת, שהודתה בקבלת הכספים, מוטל נטל השכנוע להוכיח את פירעונם. ברם לאור כפירתה בטענתו של התובע כי הכספים התקבלו כהלוואה, אין הודאתה של הנתבעת מוחלטת. אי-לכך לא ניתן לראותה כמי שהודתה בכל העובדות שעילות התביעה נשענות עליהן, ועלֿֿכן אין הודאתה באה בגדר ,,הודאה והדחה''. וכדברי כבוד השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1006 (1962): ,,[...] הודאה בקבלת הכסף היתה כאן, הודאה בקבלת הלוואה לא היתה", ולפיכך על התובע ,,[...] להוכיח כי בתור הלוואה מסר את הכסף, ולא - תידחה התביעה''; ,,נטל השכנוע להוכחת ההלוואה מוטל על התובע בעקבות הלכת המשפט המהותי המחייבת את הלווה בתשלום ההלוואה''. גישה זו אומצה בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143 (1984), ויפים הדברים גם לענייננו. על התובע לשכנע כי הכספים ניתנו לנתבעת כהלוואה. במסגרת התביעהֿֿשכנגד המצב, כמובן, הפוך: שם, נטל הוכחת הטענה כי הנתבע-שכנגד חייב בהשבת הסכום הנתבע מוטל על כתפי התובעתֿֿשכנגד. אשר לנטל הראיה - ככלל, זה רובץ בתחילתו של המשפט לפתחו של הנושא בנטל השכנוע (הרנון, עמ' 189). עם זאת, במשפט הישראלי מקובלת הגישה שלפיה לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על מידת ההוכחה הנדרשת בעת הבאת הראיות, ואבאר: בהתחשב בעובדה שהתובע נדרש להוכיח עובדה שלילית (אי-פירעון), הנטל המוטל עליו יהא פחוּת בכמותו ובערכו מנטלה של הנתבעת, הנדרשת להוכיח טענה חיובית (פירעון). הרציונל המונח בבסיס גישה זו הוא שעובדה הנושאת אופי שלילי קשה להוכיחה, ולפיכך יסתפק בית המשפט בראיות מעטות יותר כדי להכריע שנטל הבאת הראיות הורם ויש להעבירו אל כתפי הצדֿֿשכנגד (הרנון, עמ' 203-204; קדמי, עמ' 1511). בין הצדדים חילוקי דעות רבים על העובדות, ואלו נפרטים לפרטים שונים. אתייחס למחלוקות הרלוונטיות אגב דיון בשתי השאלות שהוזכרו לעיל: ראשית, האם הסכום הועבר כהלוואה, ואם התשובה לכך חיובית - האם ההלוואה נפרעה. הצדדים הציגו גרסאות סותרות בכל הנוגע לנסיבות מתן ההלוואה. בבית המשפט חזרה סיגלית על האמור בתצהירה, והעידה כי ההלוואה ניתנה כטובה אישית לנתבעת לאור בקשתו של דדון והיחסים האישיים ששררו ביניהם. היא נתבקשה לחדד את הדברים: ש: אני חייב קצת להגדיר את זה, כי יש טובה שעושים לחבר ויש טובה שעושים לשותף בעסקים. ת: קודם כול, יעקב דדון לא שותף בעסקים. יעקב דדון הוא שותף בנתבעת, שביצעה בשביל אבא שלי עבודות. יעקב דדון, עם זאת, הוא בן דודה של בעלי לשעבר, כאשר כל, או כמעט רוב, העסקים של בעלי לשעבר נתמכו או בוצעו דרך רכוש של אבי. כך שמצד אחד, הוא לא ,,שותף'' בהגדרה של ,,שותף'', ומצד שני, הוא בן דודה של בעלי. היחסים בינינו הדוקים וחמים, ומכוח ההתנהלות - הייתי במשרה עשרים ושתיים שנה, אני מכירה את יעקב הרבה מאוד שנים, אז יש יחסים אישיים. הוא לא חבר שלי, הוא בן משפחה. (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 16-23; כל ההדגשות בקו בפסקֿֿהדין - שלי) בהמשך הביעה עמדה נחרצת עוד יותר: ש: אני רוצה לומר לך שהלוואת המיליון שאת מספרת עליה [...] ושהיא למעשה עומדת בבסיס הטענות שלכם, לא ניתנה כטובה אישית בגלל יחסים חבריים עם יעקב ומשפחתיים עם בעלך לשעבר, אלא ניתנה כחלק ממארג יחסים עסקיים בין הנתבעת, קבוצת טובול, לבינך - אביך, לצורך העניין. [...] ת: הטובה פה לא הייתה שייכת בכלל לעניין עסקי. עסקי - היו פרויקטים שהתנהלו, היו עבודות שהתנהלו. מארג היחסים שאתה מתאר, ודאי שזה ניתן מאחר שבאותה עת הייתי נשואה לסימון [צ"ל: ,,סימו'' - ש' א'] טובול, שהוא מבעלי החברה, וגם יעקב דדון הוא מבעלי החברה. לכן ודאי וודאי שעשיתי מאמץ עילאי להעמיד לרשותם כסף מאחר שיעקב ביקש טובה, שהם חייבים להגיש את המכרז בזמן, ומאחר שאני קצת עובדת בתחום הזה ואני יודעת מה זה להגיש מכרז בזמן, ואני יודעת את הצורך שבעניין ואת הדחיפות שבעניין, ומאחר שהייתי נשואה לסימון ותמיד ראיתי לנגד עיניי את טובת העסק, אני עשיתי זאת. ואשר ליחסים העסקיים - זה לא קשור בכלל. ממש לא. אין שום קשר. (עמ' 15, שורות 2-14) תמיכה לטענתה כי ההלוואה לא הייתה חלק ממערכת היחסים העסקית שבין הצדדים אני מוצאת בצרופות לתצהירה. מהללו ניתן ללמוד שכל מהלך עסקי בין הצדדים לווה במסמך בכתב (נספחים א-ג, יט; כן ראו סעיפים 5, 7-8, 37 לתצהירה). העובדה כי לא נמצא הסכם כתוב ומפורש המתייחס להלוואה מוציא אותה מכלל העסקאות וההסכמים ותומך בעדותה של סיגלית על אודות הנסיבות שהביאוה ליתן אותה. דדון, לעומת זאת, טען בצורה לקונית וללא כל אסמכתאות כי כאשר הועברו הסכומים, ברור היה לכול כי התובע עודנו חב כסף לנתבעת, אף שאיש לא טרח לברר בדיוק כמה (סעיף 8 לתצהירו). סיגלית הכחישה זאת בעדותה, וטענה: אם הייתה קיימת יתרת חוב - הרי כמו שאתה רואה, בכל ההתנהלות של העסקאות בינינו, שהיו שתי עסקאות של שירותי הבנייה - למה לא פנתה הנתבעת וכתבה? מיליון שקל זו לא יתרת חוב של אלף שקל וגם לא של עשרה שקלים. זאת פעם אחת. פעם שנייה, זה לא קשור למתן ההלוואה. ולמה לא פנו? אוֿֿקֵי, תראה לי. לא פנו אליי. אני לא ידעתי. כשהוא התקשר, הוא ביקש - זה לא קשור בכלל זה לזה. הייתה בהילות[...]. (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 17-19) יתרה מזאת, סיגלית נשאלה מדוע אין בין מסמכי התביעה פניות שלה לדדון בבקשה להשבת ההלוואה. היא השיבה בפירוט כי הפצירה שוב ושוב בבעלה דאז, טובול - אף הוא, כאמור מבעלי השליטה בנתבעת - להחזיר לאביה את ההלוואה, אך ללא הועיל. על ניסיונותיה העידה בזו הלשון: [...] לכל אורך הנישואים תמיד תמכתי בסימון ובמשפחתו דרך הרכוש הרב שהיה לאבי. באותה תקופה, שנת 98' - לאורך כל הזמן - במיטה או במטבח או בסלון - ביקשתי מסימון: ,,אני מבקשת ממך, תחזיר לו את הכסף''. ,,אבא שלי משגע אותי''. ,,סימון, בבקשה''. אני חושבת שאתה יכול להבין שכשחיים יחד ועושים דברים מתוך מסירות במטרה לבנות חיים ולבנות עסק, אינך בדיוק מתכתבת בבוקר במטבח עם מכתב מעורךֿֿדין. נוסף על כך, התחננתי, וכל הזמן: ,,אני לא יכול עכשיו, מאמי'', ו,,אני אדבר עם יעקב, מאמי'', ו,,אחרֿֿכך, מאמי''. בשנת 2000 התחילו להתגלע סכסוכים קשים בינינו[...]. בשנת 2002, באוגוסט, סימון עזב את הבית. [...] והוא אמר לי: ,,עד שלא תרוויחי שלושים שקל לשעה כעוזרת בית, את לא רואה שקל ממני''. אני חוזרת ואומרת [...] שאני ביקשתי בתוך הבית. אתה לא היית שם, אף אחד לא היה שם. אני ביקשתי בכל הדרכים שרק אפשר, כי קודם כול, עשיתי טובה, תמכתי, עזרתי, הייתי נשואה. ולכן ההלוואה ניתנה. (עמ' 18, שורות 27-29) ובהמשך ציינה: [...]עד בערך שנת 2000 אני עוד אמרתי לסימון ,,מה קורה'' ו,,איך קורה''. בשנת 2000 כבר הבנתי שמצבי לא-טוב בתוך הבית, ועברתי חוויות שאיני רוצה לחזור עליהן. ולכן קיבלתי בתגובה התבטאויות שגבלו ב,,תחלמי על זה''. פעם שנייה, ביקשנו, היו דיונים. היה בפירוש: ,,תחזירו את המיליון. יש רואהֿֿחשבון, תעשו את החשבון. אני, את המיליון שלי, שהתחייבתם להחזיר, ואני עומדת מול אבא שלי - תעשו לי טובה, תנו לי אותם. כל ההתחשבנות, כל מה שצריך - תעשו. את המיליון, בבקשה, תחזירו לי''. (עמ' 23, שורות 22-28) לאחר שבחנתי את האמור לעיל, אני קובעת כי דבריה של סיגלית על נסיבות ההלוואה והיחסים שבין הצדדים היו ישירים, עקיבים ומהימנים, וכל ניסיונותיו של בא-כוח הנתבעת להציג מצב עובדתי שונה לא צלחו. עדותה מקובלת עליי ועדיפה בעיניי על עדותו של דדון. גם העובדה כי לא נמצאה בידי הנתבעת כל ראיה ממשית שתעיד כי מיליון השקלים נועדו לקיזוז חובות קיימים של התובע מערערת את גרסתה, שהרי בלא הוכחת קיזוז או פירעון עומדת לתובע הזכות להיפרע מהנתבעת, לאור הודאתה בקבלת הכספים. לא הוצגה לי אסמכתה - כתובה או אחרת - לפנייה כלשהי מצד הנתבעת בדבר החוב שלו היא טוענת. מן העבר השני, עדותה של סיגלית כי במשך הזמן פנתה שוב ושוב לבעלה בבקשה להשבת ההלוואה מתיישבת עם מציאות חייהם הרגישה של הבוחרים לערב חיי משפחה ועסקים. הנתבעת נמנעה מזימונו של הבעל, טובול, כדי שיעיד אחרת, כך שלמותר לציין כי עדות סיגלית לא נסתרה. לאור מכלול העדויות והראיות שלפניי, אני קובעת כי הכספים ניתנו לנתבעת כהלוואה. ומכאן - לשאלה האם ההלוואה נפרעה. במוקד אחת המחלוקות שניטשה בין הצדדים ניצב המשא-ומתן על סילוק החובות ההדדיים שהתנהל ביניהם בין השנים 1998 ו-2000. במגעים סייע משרד רואי-החשבון ,ניסן כספי ושות'', אשר לטענת הנתבעת פעל באותה תקופה בשירות שני הצדדים וערך למענם את ההתחשבנות הסופית. אליבא דנתבעת, המשא-ומתן נגע לכל חובות התובע כלפיה, ובמסגרת זו זכתה גם העברת מיליון השקלים להתייחסות. אלא שבחקירתו העיד רואהֿֿהחשבון כספי (להלן: ,,רוה"ח כספי''), בניגוד לטענת הנתבעת: [...] באותו מועד כבר לא הייתי רואהֿֿהחשבון של הנתבעת, הייתי רואהֿֿהחשבון של כל קבוצת החברות טובול, ושל התובעת [צ"ל: ,,התובע'' - ש' א'][...]. (עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 33-עמ' 46, שורה 4) העד סיפר כי שמע מסיגלית שההלוואה נועדה לתמוך במיזם לייב יפה (עמ' 46, שורות 8-9), והעיד כי אינו יודע ידיעה אישית על חובות שחב התובע לנתבעת בשעתו. כאשר הוצגה לו טענת הנתבעת כי מיליון השקלים נרשמו בספרי החברה כהלוואה מטעמים חשבונאיים, הגם שהועברו שעה שהחוב היה ידוע, ובסופו של דבר החליטו הצדדים להביא את המחלוקת שנוצרה להכרעתו, הצהיר בזו הלשון: ספציפית לגבי זה... לא זכור לי משהו, אלא, אני יכול להגיד בצורה פשוטה[...] - כן, הייתה מצד אחד התחשבנות, ומצד שני הלוואה. אלו שתי עסקאות, שקיימות כל אחת בפני עצמה. [...] (עמ' 46, שורות 10-16) בהמשך העיד כי אף שנכח במספר רב של ישיבות מוקדמות, לא היה משרדו מעורב כלל בסיכומים הסופיים שאליהם הגיעו הצדדים בסופה של ההתחשבנות המייגעת. לדבריו, את ההסכם לסילוק החובות ראה רק אחרי שנחתם (עמ' 47, שורות 3-7, 14-20). עדותו זו סותרת את גרסת הנתבעת, שטענה כי רוה"ח כספי היה מודע להתחשבנות שערכו הצדדים בהתייחס להלוואה. הנהֿֿכי-כן, עדותו של רוה"ח כספי תמכה בגרסת התובע, שלפיה ההלוואה הייתה ישות נפרדת מיתר העסקאות. אני מוצאת אותה אמינה ואינני מפקפקת בה, ואף-עלֿֿפי-כן לא אוכל להעניק לה משקל רב, וזאת משני טעמים: האחד - היותו של רואהֿֿהחשבון מכר קרוב, משך שנים רבות, של התובע ושל בתו, אשר מעסיקה אותו בחברות שבבעלותה (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 8-13); השני - ידיעותיו על נסיבות מתן מיליון השקלים הגיעו לאוזנו מפיה של מעסיקתו (עמ' 46, שורות 8-9), ולכן דבריו בנושא אינם יותר מעדות מפי השמועה. ההסכם נחתם ביום 21/08/2000, ולפיו, לאחר סיום ההתחשבנות הסופית, התובע מתחייב לשלם לנתבעת סך של 498,000 ₪, בתוספת מע"מ. ההסכם צורף לתצהירי העדות הראשית של סיגלית ושל דדון (נספח יב ונספח א, בהתאמה). מסמך זה מהותי לענייננו, באשר הוא האסמכתה היחידה המקובלת על הצדדים וחתומה בחתימתם המשותפת. עלֿֿכן תהא המחלוקת הפרשנית מוכרעת, בין היתר, עלֿֿסמך לשונו של ההסכם. את שני הצדדים להסכם שסילק את החיובים ביניהם ייצג עורךֿֿהדין אמנון לורך. יוער כי אף לא אחד מן הצדדים מצא לנכון להעיד מטעמו את עוה"ד לורך, האחראי לניסוחו של ההסכם, ודבר זה נזקף בעיקר לחובתה של הנתבעת, לאור הכלל המשפטי הקובע כי הימנעותו של בעלֿֿדין מזימונו של עד רלוונטי עלולה לפעול לחובתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 [1991]). הואיל והנתבעת טוענת כי מכוח הסכם זה קוזז חוב ההלוואה, ייתכן שעדותו הייתה יכולה להגיה אור על כוונת הצדדים. משלא נשמעה עדות עורךֿֿהדין, יינתן לנוסח הסכם וללשונו משקל מכריע. כך נכתב במבוא להסכם: הואיל והחברה בנתה עבור בר יוסף בניין בן 13 קומות [...] באשדוד [...]; והואיל והחברה בנתה עבור בר יוסף בניין [...] בירושלים; והואיל ובר יוסף שיעבד לטובת הבנק [...] את הדירות להבטחת חובות החברה בקשר לבניין הנבנה על ידה [...]; והואיל והצדדים מעוניינים לבצע התחשבנות סופית בגין המגיע לכל צד ממשנהו בגין כל הפרוייקטים הנזכרים לעיל [...] להבדיל משני ה,,הואיל'' הראשונים, שם דובר על שני המיזמים שבהם היו מעורבים התובע והנתבעת - אשדוד וארנונה - ב,,הואיל'' השלישי עסקינן במספר דירות שבבעלות התובע אשר שועבדו לצורך הבטחתם של חובות הנתבעת בקשר לבניין שברחוב לייב יפה. כיוון שהלוואת המיליון או קיזוז חובות הנתבעת בגינה אינם נזכרים במבוא כלל, יש לפרש את ה,,הואיל'' הרביעי כך שההתחשבנות הסופית נוגעת למיזמים המשותפים הנזכרים בלבד, ואין בפירוט הבטוחות שהועמדו כדי להחיל אותה על יתרת חוב ההלוואה. לפיכך אני מקבלת את גרסת התובע בנקודה זו, שכן הצדדים לא ניהלו כל מיזם משותף נוסף על השניים האמורים. סיגלית נחקרה בעניין ההסכם, ולשאלותיו החוזרות ונשנות של בא-כוח הנתבעת השיבה בשפה ברורה כי לא היה כל קשר בין ההלוואה לבין ההסכם שנחתם: [...] ההתחשבנות נעשתה אך ורק על פרויקטים שנבנו והוזמנו מאת התובע, והם - אני מפנה אותך לנספח ב, ל,,הואיל'' הראשון [...]. כלומר נעשתה פה פעילות עסקית, הייתה הזמנת שירותי בנייה, נבנו דירות, קם בניין בישראל. בלייב יפה - לא קשור, לא היה ולא נברא-- הדירות שועבדו לטובת לייב יפה - זאת פעם אחת. נוסף על כך, מאחר שהיינו חייבים - התובע - היה חייב למכור את יתרת הדירות באשדוד, והן היו עדיין משועבדות לפרויקט פרטי לחלוטין, שנקרא ,לייב יפה', של הנתבעת - היה צורך לשחרר את הדירות מהשעבוד בבנק על מנת לקבל ערבות חוק מכר ולקבל את זה בצורה מסודרת. ולכן הסעיף הזה נזכר פה. שנדע שזה משועבד ושצריך באיזשהו שלב לשחרר. זה הכול. [...] זה כל העניין שלי עם לייב יפה. (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 5-15) ובהמשך: [...] יש שני הסכמים: אחד - הזמנת שרותי בנייה באשדוד, שהוזמנו מאת אבא שלי - ויש דבר שנקרא מיליון שקל. [...] הילד השני לא הוחזר אליי. זה הכול. (עמ' 21, שורות 17-18) עדותה של סיגלית מתיישבת עם תשובתו של דדון כאשר שאל אותו בית המשפט אם להסכם קדם הסכם אחר, שבו הוחלט על ביצוע מיזם לייב יפה: הסכם חתום ביחס לביצוע הפרויקט? לא. (עמ' 57, שורות 19-20) חיזוק נוסף לטענה כי ההסכם מתייחס לשני המיזמים ואינו כולל את הלוואת המיליון מתקבל מהשוואת סעיף 4 לתצהירו, שם טען כי הצדדים היו מעורבים יחד בשלושה מיזמים, עם הודאתו בחקירתו הנגדית כי הפרויקט השלישי אינו יכול להיקרא מיזם משותף: ש: בסעיף 4 אתה אומר ,,הצדדים היו מעורבים יחד''. ,,יחד'' זה במשותף, לפי מיטב הבנתי, בשלושה פרויקטים. אז אני שואל: האם נכון שבפרויקט השלישי הקרקע הייתה של הנתבעת, הבנייה הייתה של הנתבעת, ולמעט העברת אותם מיליון שקלים, לא פעלתם יחד - לא הייתה בקרת חשבונות משותפת וכדומה? זה נכון? ת: זה נכון. (עמ' 58, שורות 11-15) הנתבעת לא טרחה להמציא אישור או מסמך כלשהו מרוה"ח כספי שיוכיח כי ההלוואה הפרטית היא חלק מהמיזמים האחרים, ולאור עדותו של רואהֿֿהחשבון, מובן גם מדוע. כשנשאל דדון למה לא המציא את האישור הנדרש, השיב תשובה תמוהה ומתחמקת: ,,זה לא מקובל, מה זאת אומרת?'' וכן: ,,מה לקבל, אישור שזו הלוואה? אנחנו לא עבדנו כך'' (שם, שורות 18-23). גרסתו של התובע נתמכה גם בדבריה של רואתֿֿהחשבון תמי לוי (להלן: ,,רוה"ח לוי''), שבאותה עת עבדה במשרדו של רוה"ח כספי: ש: [...] רואהֿֿהחשבון כספי, שהעיד כאן, אמר, אם אני מבין נכון, את הדבר הבא: אין קשר בין ההלוואה של מיליון השקלים לבין ההתחשבנות שנגעה להסכמים. זה נכון? ת: בגדול, כן. [...] (עמ' 53, שורות 14-17) זמן-מה לאחר חתימת ההסכם, במועד לא ידוע (,,[...] בין ספטמבר 2000 לינואר 2001'', לפי סעיף 7 לתצהיר רוה"ח לוי), התקיימה פגישה במשרדם המשותף של דדון ושל סיגלית. השניים זימנו לשם את רוה"ח לוי, וזו הסבירה להם, לבקשתם, את הדרך לביצוע ההתחשבנות הלכה למעשה ובספרי החשבונות. בתצהירה שטחה רוה"ח לוי בפרוטרוט את החישובים הכספיים שערכה לצדדים לאור הנתונים שהציגו לפניה. לפיהם, התובע חב לנתבעת 400,000 ₪, כך שלאחר שהעביר את מיליון השקלים נותרה הנתבעת חייבת לו 600,000 ₪. לטענת רואתֿֿהחשבון (סעיף 10 לתצהירה), בתום ההתחשבנות, לאחר שבדקה פעם שנייה עם הצדדים את נכונות הפרטים וקיבלה את אישורם, ערכה בשבילם מסמך שמתוכו עולה כי הנתבעת נותרה חייבת לתובע 190,845 ₪ (נספח א לתצהירה) (להלן: ,,המסמך''). כן הצהירה: [...] הבנתי כי בגין הכנסות י.ש.ב.א [...] יצאה חשבונית בחסר [...] ולכן ביקשתי כי י.ש.ב.א תוציא חשבונית נוספת להשלמת רישום ההכנסה, ואכן חשבונית זו יצאה [...]. (סעיף 14 לתצהירה) מעיון במסמך עולה כי הסכומים שהציגה רוה"ח לוי אכן מופיעים עלֿֿגביו. סך ההלוואה נקוב מפורשות, וכך גם הכנסתה של הנתבעת ויתרת החוב לתובע. לטענת הנתבעת, מסמך זה הוא המסמך המרכזי המוכיח את טענתה כי ההתחשבנות בין הצדדים כללה את הלוואת המיליון (סעיף 28 לסיכום טענותיה). ואולם כאשר ערכה רוה"ח לוי את המסמך, היא לא הייתה מודעת לקיומו של ההסכם שכרתו הצדדים, וכדי לערוך את הסיכום הכספי ביניהם בספרי החשבונות פעלה - לטענתה - לפי הוראותיהם. בבית המשפט נשאלה: ש: בסעיף 9 לעדות שלך את בעצם אומרת שההסכם שנערך ב-21 באוגוסט 2000, התוודעת אליו רק בדיעבד. ת: נכון. ש: כמנה [צ"ל: ,,כמה'' - ש' א'] חודשים או כמה שנים אחרי? ת: כמה שנים אחרי, כשהתחיל הטיפול בתביעה. (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 11-15) ולא זו בלבד שרואתֿֿהחשבון לא ידעה על קיומו של ההסכם בזמן שערכה את המסמך, אלא שאף לא הייתה שותפה כלל לגיבוש המערכת החוזית בין הצדדים (עמ' 49, שורות 24-32). למעשה, המסמך תומך בגרסת התובע דווקא: הוא איננו נושא תאריך כלשהו, הוא נכתב בכתב ידה של עוה"ד לוי אך לא נחתם בידי התובע או מי מטעמו, וכפי שהעידה סיגלית, החישובים בו לא היו מקובלים עליה וזאת הסיבה שלא חתמה עליו (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 31-33). תימוכין לעדותה של סיגלית מצויים בתצהיר עדותה הראשית של חווה בוזגלו, מנהלת משרדו של התובע. זו העידה כי כדי לסיים את מאזן השנה, ביקש רואהֿֿהחשבון אייל בן-דוד לקבל ממנה פרטים על חשבונית על סך 400,000 ₪ (נספח א לתצהירה). השניים ערכו חישובים אך לא הצליחו להבין תמורת מה ניתנה החשבונית. הגב' בוזגלו שוחחה עם רוה"ח לוי, ולאחר שלא קיבלה הסבר שהניח את דעתה, הגיעה רואתֿֿהחשבון למשרדו של התובע ביום 10/10/02. אותה פגישה הסתיימה בטון צורם, כאשר לדברי הגב' בוזגלו, התשובות שנתנה לה רוה"ח לוי נועדו לבלבל אותה (סעיף 9 לתצהירה), ובמהלך הפגישה אף הציעה זו לסיגלית לבטל את החשבונית, שיצאה כשנתיים קודם לכן (סעיפים 11-12). בחקירתה העידה הגב' בוזגלו כי גם סיגלית, גם רוה"ח בן-דוד וגם היא עצמה לא הבינו את הסבריה של רואתֿֿהחשבון. היא נתבקשה: ש: [...] הסבירי בבקשה לבית המשפט מה הסבירה לך הגברת תמי לוי, שלא היה ענייני ונועד רק לבלבל אותך. ת: זה היה העניין, היא לא הצליחה להסביר. היא בעצמה לא הבינה את הסבריה. [...] (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 22-29) אף רוה"ח לוי חיזקה את הדברים, כאשר הצהירה בתצהירה כי סיגלית והגב' בוזגלו פנו לנתבעת במהלך השנים, בעלֿֿפה ובכתב, בניסיון להבין את ההתחשבנות. לדבריה: ,,[...] ניסיתי בכל דרך לסייע להן להבין את ההתחשבנות, בטלפון באמצעות הסברים כתובים ואף בפגישה איתן, אולם ההסברים נפלו על אוזניים אטומות'' (סעיף 20). נוסף על כך מקובלת עליי טענתה של סיגלית כי באותם ימים הייתה שרויה במצב נפשי קשה בעקבות הליך הגירושין שחוותה (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 18-23). ניתן לשער כי הייתה לכך השפעה מסוימת על התנהלותה בחיי היוםֿֿיום, ולפיכך אינני מוצאת לנכון לייחס משמעות לעובדה שלא זכרה אם המסמך היה ברשותה אם לאו. דבריה של רוה"ח לוי בחקירתה הנגדית נמצאו סותרים את טענותיה בתצהיר ובסיכומי הנתבעת. זו טענה, כאמור, כי נתנה הנחיה להנפיק חשבונית בעקבות החישובים שערכה. ההמחאה בחתימת טובול ששולמה לתובע והספח הצמוד אליה צורפו לתצהירי הצדדים (נספח י לתצהיר סיגלית; נספח ד לתצהיר דדון). הסכום הרשום בהמחאה הוא 200,000 ₪, כשעל החשבונית נכתב: הלוואה ליֿֿש.ב.א. בגין חוב לסיגי ברֿֿיוסף ריבית+מע"מ תאריך ההמחאה הוא 21/08/01, כלומר שנה לאחר החתימה על ההסכם. היא נמשכה מחברת ,טובול חומרי בנין (1990) בע"מ', לפקודת הנתבעת, וזו הסבה אותה לטובת התובע. בחקירתה הנגדית נשאלה רוה"ח לוי איך מתבצע זיכוי החשבון בגין החזר ההלוואה. היא השיבה: מה זאת אומרת, ,,איך מתבצע''? אני נותנת הנחיות. אני אינני יושבת ורושמת ואינני מוציאה חשבוניות. (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 25-26) אך מצד שני: ש: מתי את נותנת למר טובול אישור או הנחיות להוציא שנה אחרי שנערך ההסכם שבו לכאורה ההתחשבנות בין הצדדים המחאה לפקודת התובע, שבה הוא כותב-- ת: אני לא נתתי הנחיה. ש: ..שהתשלום מתבצע על חשבון ההלוואה בגין חוב לתובע? מתי נתת לו את האישור להוציא-- ת: אף פעם. ש: את ראית את ההנחיה הזו? ת: כשהיא צורפה לתביעה. באותה תקופה הייתי בחופשה. (עמ' 55, שורות 10-17) עדותה של רוה"ח לוי אינה אמינה בעיניי, בהיותה לוקה בחוסר לכידות ורצופת סתירות. בהקשר זה יוער כי העדה, שעבדה בעבר במשרדו של רוה"ח כספי, מועסקת אצל הנתבעת מאז חודש ספטמבר 2001, וניכר כי בזמן מתן עדותה הייתה נתונה ללחץ רב מצד מעסיקהּ, שנכח באולם. המצג הבעייתי של החשבונית שנופקה מקבל משנה תוקף לאור עדותו של דדון בבית המשפט. כאשר נשאל הלה מתי הנתבעת נוהגת לתת החזרים על חשבון הלוואה כאשר אין הלוואה ואין חוב, ניסה ככל יכולתו לחמוק ממתן תשובה עניינית וטען כי לא הוא היה זה אשר חתם על השיק (עמ' 58 לפרוטוקול, שורה 27-עמ' 28, שורה 2). גם כאן נזקפת לחובתה של הנתבעת העובדה כי לא זימנה לעדות מטעמה את טובול, שהיה יכול להבהיר את כוונתו בעניין. סיגלית עמדה בעדותה על נקודה זו. בהפנותה לאותה חשבונית, טענה: [...] תמוה בעיניי שסימון לא נתן תצהיר ולא בא להעיד אם הוא נתן והוא שילם את הכול. זו הלוואה על חשבון (מפנה לנספח י). כתוב פה ,,חשבון הלוואה לי.ש.ב.א.'', כלומר היה פה חשבון הלוואה ולא גמר הלוואה. אילו היה גמר הלוואה, מן הסתם היו כותבים ,,גמר הלוואה''. מן הסתם - כל הזמן יושבים ועושים לי דיונים ומנסים להתיש אותי - היו אומרים ,,סימון, תחתים אותה כבר''. למה זה לא נעשה? (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 8-12) בפי הנתבעת טענה נוספת. לדברי דדון, ביום 07/08/01 נערכה ישיבה שבה השתתפו הוא, אחיו משה, ששימש חשב החברה, וסיגלית, ושם נדון חובה של הנתבעת, בסך הקרוב לֿֿ190,000 ₪. לגרסת הנתבעת, לפי סיכום הפגישה (נספח ג לתצהיר דדון), נקודת הפתיחה של החישובים הייתה סכום זה, ומזה היא מבקשת להסיק כי הם היו מקובלים גם על סיגלית, וכי תשלום חוב זה מסיים לכאורה את ההתחשבנות הנוגעת להלוואה (ראו גם סעיפים 19, 23-24 לתצהירו). סיגלית הכחישה זאת בחקירתה הנגדית והפנתה לשורה האחרונה בפרוטוקול הישיבה. לטענתה, היא לא קיבלה את הדברים ולכן עמדה בתוקף על זכותה לא לחתום על התחשבנות זו. כדבריה: [...]באותה תקופה אני יושבת שם לבד מול כל ה... ,,כנופייה'' - אני צריכה להגיד את האמת - וכולם מנסים לטשטש ולשגע ולהתיש, ולכן אני כותבת ,,סיגי תשקול הצעה זו'', כי ממשיך כל מסע התעתוע הזה. את זה אני אומרת בשנת 2009. אילו קיבלתי, הייתי אומרת ,,אני מקבלת'' - מה טוב יותר מזה? אני נתונה בלחצים בתוך הבית, אבא שלי השכם והערב מבקש את הכסף, אני סופגת עלבונות, ואני יושבת לבד מול כל החבורה ומנסה להבין: מה אתם רוצים ממני? ולכן כתוב: ,,סיגי תשקול''. זה לא חתום. (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 16-23) ובתשובה להערת בא-כוח הנתבעת כי לא העלתה את עניין הלוואת המיליון בפגישה, הסבירה כי הצדדים נועדו כדי לדון במיזם אשדוד (עמ' 27, שורה 31-עמ' 28, שורה 1). דדון העיד (עמ' 60, שורות 4-10) כי הדמות הדומיננטית בהנהלת החשבונות בתקופה הרלוונטית הייתה רואהֿֿהחשבון שלמה בן-עטר (להלן: ,,רוה"ח בןֿֿעטר''). עד זה העיד כי בעת ששימש מנהל החשבונות הראשי של הנתבעת ניהל באופן אישי את ספריה ואת ספריו של התובע, עד שפוטר (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 9-10). בחקירתו הראשית סיפר כי בחודש דצמבר 1999 ביקש ממנו דדון, מעסיקו דאז, לבדוק את ההתחשבנות שערכה רוה"ח לוי, ומכיוון שידע שמדובר בהתחשבנות גדולה - ונוסף על כך, בעניין משפחתי עדין - ביקש אישור מיוחד משלושת בעלי החברה לערוך את ההתחשבנות וקיבל אותו. לאחר שעשה כן הגיע לתוצאה הפוכה מזו של רואתֿֿהחשבון, והיא שהתובע חייב לנתבעת כמיליון שקלים (עמ' 30, שורות 26-30). הוא פירט: ביקשתי אישור[...] כי היו עניינים משפטיים, ורציתי לבדוק שאני אוכל לעשות את החישוב ללא כל הרהור שהוא. ידעתי שהדברים עדינים, ועשיתי את זה - כלומר קיבלתי את המלצתֿֿרואת החשבון, עברתי עליו, ראיתי שאינו מבוסס כלל וכלל. בסךֿֿהכול יש לי שני הדפים של דצמבר 99' [המוצגים ,ת/1' ו,ת/2' - ש' א'] (מציג). זה מה שהעביר לי מר דדון, יעקב. (עמ' 31, שורות 6-9) רוה"ח בן-עטר העיד כי מועד הבדיקה זכור לו היטב, כיוון שלאור התוצאה שאליה הגיע העלה דדון את שכרו באופן משמעותי, וזאת - כי כתוב שהנתבעת חייבת לתובע 1,121,000 שקל, ואני הגעתי לתוצאה הפוכה: שהתובע חייב 970 אלף שקל. הדבר הזה, אני מסרתי לעבודה שלי. זה כלל עשרים וחמישה דפים. מסרתי את העבודה לא רק על מדפסת אלא גם על דיסקט, שישבתי עם רואהֿֿהחשבון. מסרתי לבעלים, למר דדון. מסרתי גם לתובע, לסיגי. ישבתי עם רואהֿֿהחשבון שבועות בשביל לוודא. הוא לא מצא שום פגם בעבודה שלי, ההפך. כמו שאמרתי, קיבלתי את תוספת השכר כהערכה - קבועה, לא תוספת חדֿֿפעמית. וזה הבסיס להתחשבנות שהערכתי בדצמבר 99'. התחלתי אותה באוקטובר 99'. (שם, שורות 15-24) אז נשאל: ש: איפה, אם בכלל, או מתי, בהתחשבנות שהגברת לוי עשתה, או בבדיקות שאתה ערכת, יש ביטוי לאותה הלוואה שאנחנו מתדיינים בקשר אליה פה? ת: שני סימנים מובהקים: אחד - חישוב של הריבית של ההלוואה לחובת הנתבעת; שניים - החזר של מאתיים אלף שקל - גם לטובת הנתבעת. אבל אין פה בפירוש החזר של הלוואה של מיליון שקל. [...] ש: רק לראות שהבנתי: האם מדויק לומר שנושא ההלוואה והחזר ההלוואה אינו בא לידי ביטוי בהתחשבנות של שני הפרויקטים? הוא עניין אחר, לא קשור. ת: מדובר בפירוש בחלוקת ההכנסות מהדיירים ממכירת הדירות, בפרויקטים בארנונה ובאשדוד. ש: [...] ת: אין שורה של החזר הלוואה. הסכום שהגעתי אליו הוא לפני ההלוואה. (עמ' 30, שורה 25-עמ' 32, שורה 4) עדותו של רוה"ח בן עטר הייתה עקיבה ורהוטה, ולאור הצהרתו של דדון דלעיל כי הוא היה מנהל החשבונות הדומיננטי באותה תקופה, דבריו נאמנים עליי. אין בעובדה כי מתנהלות תביעות הדדיות בינו לבין הנתבעת כדי להטיל ספק באובייקטיביות ובמהימנות עדותו כפי שהובאה לפני בית המשפט. כמו-כן, דברי הביקורת שלו על דעתה החשבונאית של רוה"ח לוי לא נסתרו, ובחקירתו הנגדית אף לא נשאל כלל בנושא. לא נעלם מעיניי כי בהיות סיגלית דדון בעלי עניין אישי בתוצאת המשפט, השניים באים בגדר עדים מעוניינים, מה שמצריך בחינה מדוקדקת של מהימנות עדותם ושל המשקל הראייתי שיש לייחס לדבריהם. דברים אלו נכונים גם ביחס לעדותו של כל ,,[...] אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד'' (סעיף 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). בשים לב לכך, עדותו של רוה"ח בן-עטר, בהיותו עד חיצוני, לתביעה תורמת במשקלה להטיית כפות המאזניים לצד התובע ולאישוש גרסתו, שלא הופרכה. לפיכך אני קובעת כי היא סותמת את הגולל על הגנתה של הנתבעת. ה ת ב י ע ה ֿ ש כ נ ג ד כאמור, הנתבעת (להלן, בפרק זה: ,,התובעתֿֿשכנגד'') הגישה תביעהֿֿשכנגד לתשלום סכום של 79,537 ₪ אשר עלֿֿפי חישוביה, נותר התובע (להלן: ,,הנתבע-שכנגד'') חייב לה לאחר ששילמה לו סכום ביתר באמצעות המחאה על סך 200,000 ₪. הנתבע-שכנגד השיב בכתב הגנתו כי ההמחאה ששולמה לא הייתה חלק מההתחשבנות העסקית שבין הצדדים, אלא שולמה על חשבון הלוואת המיליון שבגינה הוגשה תביעתו הראשית. לראיה הפנה למילים המפורשות הכתובות בספח הצמוד להמחאה, כדלקמן: ,,ע"ח הלוואה ליֿֿש.ב.א. בגין חוב לסיגי ברֿֿיוסף [...]'' (נספח ב לכתב התביעהֿֿשכנגד). כאמור, לאור המסקנה בעניין נטל ההוכחה, על הנתבעתֿֿשכנגד להוכיח את העובדה היחידה שעליה מתבססת עילת התביעה, והיא - שההמחאה שהועברה ניתנה בעקבות התחשבנות עסקית בין הצדדים. לא הוצגה כל הוכחה כזאת. התובעתֿֿשכנגד לא פרסה לפני בית המשפט את ההשתלשלות שהובילה למסירת ההמחאה בסכום זה דווקא, ולא תמכה את גרסתה בתצהירו של החתום על ההמחאה או פירשה את הכתוב על גבי הספח. המסקנה המתבקשת היא שהתובעתֿֿשכנגד לא עמדה בהרמת נטל ההוכחה הנדרש, ועלֿֿכן דין התביעהֿֿשכנגד - להידחות. א ח ר י ת ֿ ד ב ר אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,176,034 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט, וכן שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך 100,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף.הלוואה