הוכחת שותפות

סעיף 2 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה – 1975 מנחה באילו נסיבות ניתן להסיק קיומה של שותפות, ומתי היחסים בין הצדדים לא יחשבו כשותפות.

גם הפסיקה התייחסה לשאלה מתי ניתן לקבוע כי ההתקשרות בין הצדדים מהווה שותפות -

בע"א 167/89 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק, (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע:
"השאלה - האם נקשר הסכם בין בעלי דין המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא...סעיף 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה-1975 מנחה, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, באלה נסיבות נסיק קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים עם כל מורכבותם אינם מגיעים לכלל שותפות... כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; משכם של היחסים בין הצדדים".

ב-ע"א 682/87 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אקרמן מג (2) 825, עמוד 832 נקבע:
"חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות" (ראה ע"א 532/83 (1), בעמ' 324). לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים (ראה ע"א 587/65 (2), בעמ' 641)".


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת שותפות:

מבוא

1. זוהי תביעה כספית-חוזית שהגיש התובע נגד הנתבע על סך של 199,346 ₪. לצורכי אגרת בית המשפט התובע העמיד את תביעתו על סך של 100,000 ₪.

2. התובע הינו הבעלים של חנות בעיר יבנה (להלן: "החנות" או "העסק").

3. בתאריך 10/1/05 התובע והנתבע חתמו על הסכם שכירות לחנות, לתקופה החל מ – 15 בינואר 2005 ועד 14 בינואר 2006 (להלן: "הסכם השכירות"). בפועל הנתבע נשאר בחנות עד חודש אפריל 2007 והפעיל בחנות פיצריה, ועל כך, אין חולק.

4. התובע תבע בתביעתו סכומים שונים, המגיעים לו לטענתו בגין התקופה בה היה הנתבע בעסק, והכוללים:
דמי שכירות מוסכמים מעבר לנקוב בחוזה השכירות, דמי שכירות ראויים, תשלום חודשי עבור הציוד בחנות, תשלום חודשי עבור השימוש בשם "פיצה רומא" או "פיצה רומה", פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי החנות, פיצוי בגין עוגמת נפש, ולחלופי חילופי חלופין, מחצית מהכנסות העסק ונכסי העסק.

5. יאמר כבר עתה, התובע לא הוכיח את תביעתו, ולא ניתן היה להסתמך על העדויות והראיות שהביא, וזאת מהטעמים כפי שפורטו בפסק הדין.



טענות הצדדים

טענות התובע

6. התובע טען כי הוא בעל זיכיון למכירה ושיווק מוצרים נלווים תחת השם "פיצה רומא" ביבנה.

התובע טען כי בינו ובין הנתבע התקיימו קשרי שותפות, וזאת החל מחודש נובמבר 2004, ולכל הפחות, עד לחודש מאי 2005.

לטענת התובע, נקשר בין הצדדים בעל פה הסכם שותפות, ולפיו הוערכה השקעת התובע בעסק בסך של 70,000 ₪, והנתבע התחייב להשקיע בעסק סכום דומה – חלקו במזומן, חלקו בקניית ציוד וחלקו ברכישת מלאי.

לטענת התובע, במסגרת הסכם השותפות, הוסכם כי בהתאם להכנסות העסק, יקבע מנגנון לחלוקת הרווחים והחזרת ההשקעה של התובע.

7. התובע טען כי חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים, נערך למראית עין, ולשם הצגתו לרשויות בלבד, וכי דמי השכירות שנקבעו בו משקפים רק מחצית מדמי השכירות הריאליים, וזאת לאור השותפות בין הצדדים.

8. לטענת התובע, לאחר תקופה קצרה, הסתבר לו כי לא התממשו ציפיותיו מהעסק, ובחודש מאי 2005, החליט לפרוש מהשותפות, והוסכם כי הנתבע ימשיך לנהל את העסק בעצמו.

התובע טען כי לאחר פרישתו מהשותפות, לאור העובדה שלא משך כל סכום מהעסק, למעט קבלת מחצית דמי השכירות, ולאור טענתו כי הנתבע לא רכש את ציוד החנות, הוסכם כי הנתבע ישלם לתובע סך של 1,750 ₪ החל מחודש ינואר 2005, כתוספת לדמי השכירות מידי חודש, דהיינו, דמי השכירות יעמדו על סך של 3,750 ₪, והחל מחודש יולי 2005 יעמדו דמי השכירות על סך של 4,000 ₪. כמו כן, הוסכם בין הצדדים כי ישולם פיצוי חודשי בגין השימוש בשם של החנות בסך של 200$, וסך של 200$ בגין שימוש בציוד.

9. התובע טען כי פנה אל הנתבע עשרות פעמים בעל פה, אולם הנתבע לא עמד בהסכמות שהיו ביניהם, על כן, התובע דרש מהנתבע לפנות את החנות ולשלם לו את הסכומים עליהם התחייב, ומשלא שולמו, הגיש את תביעתו.

טענות הנתבע

10. הנתבע טען כי בינו ובין התובע לא התקיימו כל קשרי שותפות וכי מערכת היחסים ביניהם היתה של שוכר – משכיר.

11. הנתבע טען כי במהלך החודשים נובמבר – דצמבר 2004 התובע ניהל איתו משא ומתן להקמת עסק במשותף. אולם, עד מהרה, הנתבע הבין כי התובע מעוניין להיות שותף סמוי, וכי הוא זה שישא בנטל הכלכלי ובניהול השוטף של העסק. הנתבע טען כי בשלב המשא ומתן, התובע קבע באופן שרירותי כי ישקיע סך של 70,000 ₪ וחייב גם את הנתבע לשאת באותו הסכום, וזאת למרות שהתובע לא השקיע את הסך האמור וגם לא שווה ערך לו. על כן, הנתבע החליט שלא לקבל את הצעת התובע, אלא לשכור מהתובע את החנות ולנהלה בעצמו.

12. הנתבע טען כי שכר את החנות, רשם את העסק על שמו, פתח חשבון בנק לניהול כספי העסק על שמו ועל שם העסק, והשקיע כספים רבים ברכישת ציוד ושיפוץ החנות.

13. הנתבע טען כי התובע הוא שקבע את תנאי חוזה השכירות, והעניק לו אופציה לתקופת שכירות נוספת. הנתבע פעל בהתאם להסכם השכירות, והודיע לתובע על רצונו לממש את האופציה, אך התובע דרש להעלות את דמי השכירות ל – 1,000$ לחודש, והנתבע סירב לכך.
לטענת הנתבע, התובע המשיך לקבל את דמי השכירות לפי הסכם השכירות ללא כל טענות, עד לחודש פברואר 2007, אז דרש ממנו התובע לשלם דמי שכירות באופן רטרואקטיבי, ולכן בחודש אפריל 2007 פינה את החנות.
הנתבע הוסיף וטען כי כאשר קיבל דרישה לפינוי בחודש פברואר 2007, הוא נאלץ לעזוב את החנות תוך שנגרמו לו הפסדים כספיים כבדים.

14. הנתבע הכחיש את טענות התובע באשר להסכמות ביניהם בדבר הגדלת דמי השכירות ותשלומים נוספים, וטען כי כבר משלב מוקדם של הקמת העסק, פעל באופן עצמאי, השקיע עשרות אלפי שקלים, ורכש את הציוד עבור העסק.

15. באשר לשימוש בשם של החנות, טען הנתבע כי שינה את שם החנות מ"פיצה רומא" ל"פיצה רומה" וכן את הלוגו, רשם את העסק עוד בתחילת חודש ינואר 2005 בשמו החדש, והפציר בתובע שיוריד את השלט הקודם, אולם התובע סירב לעשות כן במשך שנה.




דיון והכרעה

16. התובע טען בכתב התביעה כי בתחילת ההתקשרות בינו לבין הנתבע ועד חודש מאי 2005, התקיימו ביניהם יחסי שותפות.
הלכה למעשה, במהלך ההוכחות התובע לא הביא כל ראיה לגבי הכנסות השותפות ונכסיה, ועל כן, אין מקום להיעתר לדרישתו לקבלת מחצית מהכנסות העסק ונכסיו.

יחד עם זאת, יש צורך לדון בשאלה האם אכן נקשרה שותפות בין הצדדים, וזאת מאחר שהתובע ביסס על כך את טענתו העיקרית לפיה הסכם השכירות היה חלק ממערכת ההתקשרויות בין הצדדים, והסכום המופיע בהסכם השכירות משקף רק את מחצית דמי השכירות.

17. לפיכך, אבחן את מערכת היחסים בין הצדדים, האם הוכחה קיומה של שותפות, והאם הוכחו ראשי הנזק המפורטים בתביעה, וזאת על פי הראיות והעדויות שנשמעו בבית המשפט וההתרשמות מהעדויות.

יחסי הצדדים

18. התובע הינו אדם מבוגר, בשנות ה- 50 לחייו, בעל ניסיון חיים וניסיון עסקי, ומעדותו עלה כי הוא ניהל בעבר ומנהל גם כיום עסקים שונים.

לעומתו, הנתבע הינו אדם צעיר, בשנות ה – 20 לחייו, ונכון למועד ההתקשרות בין הצדדים, היה חסר כל ניסיון ממשי בעולם העסקים.

לא היו כל יחסים קודמים מיוחדים בין הצדדים. התובע טען כי אחד השיקולים המרכזיים בבחירת הנתבע, היתה העובדה כי מדובר בבחור צעיר, נטול כל השכלה ו/או הכשרה מקצועית, ועל כן, התובע סבר שעובדה זו תדרבן את הנתבע להשקיע את כל מרצו בהקמת ותפעול העסק.
עוד הצהיר התובע כי בשלב הקמת העסק, חשב כי הנתבע עדיין חסר ביטחון בעסקים וכי הוא סמך על התובע.

19. הנתבע למעשה לא שלל את הטענות הללו של התובע, ומצידו טען כי תוך זמן קצר, הבין שהתובע מבקש לנצלו בשל גילו הצעיר וחוסר ניסיונו, כך שהוא ייאלץ לעבוד ולשאת בהוצאות החנות ואילו התובע ייהנה רק מהרווחים, ועל כן, לא הסכים להצעת התובע להיות שותף עימו בחנות.

20. אין ספק כי יחסי הכוחות בין הצדדים לא היו מאוזנים, ולתובע היה יתרון ברור על פני הנתבע, בהיותו מבוגר ממנו ואיש עסקים מנוסה. כמו כן, לא היו יחסי אמון מיוחדים של התובע בנתבע, אלא ההיפך.

בהתאם ליחסי כוחות אלו, ובהתאם ליחסים המתוארים בין הצדדים, יש לבחון את ההשתלשלות העובדתית ואת טענות הצדדים.

21. יודגש כי התובע לא הציג אף ראשית ראיה לכל טענותיו בדבר ההסכמות שהוא טען להן מעבר להסכם השכירות. עדות התובע הייתה פתלתלה, לא מהימנה, רווית סתירות, ולא ניתן היה לסמוך על דבריו ולקבוע ממצאים עובדתיים אך ורק על פי טענותיו. לעומתו הנתבע העיד בתמימות ובחוסר תחכום, וניתן היה לסמוך על מהימנות דבריו.

מהתנהלות התובע כפי שעלה מהראיות, נראה כי הוא ניסה לנצל את תמימותו של הנתבע ואת חוסר ניסיונו בעסקים, ולכפות עליו לשלם תשלומים נוספים שלא בא זכרם בהסכם השכירות שבין הצדדים ובחוסר תום לב.

האם נקשרה שותפות בין הצדדים

22. סעיף 2 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה – 1975 מנחה באילו נסיבות ניתן להסיק קיומה של שותפות, ומתי היחסים בין הצדדים לא יחשבו כשותפות.

גם הפסיקה התייחסה לשאלה מתי ניתן לקבוע כי ההתקשרות בין הצדדים מהווה שותפות -

בע"א 167/89 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק, (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע:
"השאלה - האם נקשר הסכם בין בעלי דין המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא...סעיף 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה-1975 מנחה, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, באלה נסיבות נסיק קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים עם כל מורכבותם אינם מגיעים לכלל שותפות... כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; משכם של היחסים בין הצדדים".

ב-ע"א 682/87 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אקרמן מג (2) 825, עמוד 832 נקבע:

"חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות" (ראה ע"א 532/83 (1), בעמ' 324). לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים (ראה ע"א 587/65 (2), בעמ' 641)".

23. מהראיות אשר הוצגו בפניי, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי בין הצדדים גובשה הסכמה מחייבת ליצירת שותפות.

לא הוצג חוזה המסדיר יחסי שותפות בין הצדדים, או כל מסמך אחר המעיד על הסכם שותפות. התובע העיד כי לא נערך כל הסכם בכתב בין הצדדים, וההסכם ביניהם, לטענתו, היה הסכם של שותפות בלחיצת יד (עמ' 2 ש' 21 ו- 31 ועמ' 3 ש' 9).

24. התובע העיד כי לא נרשם כשותף, אלא היה שותף 'סמוי', ולדבריו - "אני רציתי לבדוק חודש חודשיים אם העסק מתפקד" (עמ' 9 ש' 5-6). כלומר, לפי עדות התובע עצמו, הוא רצה לבחון איך העסק יתפקד בטרם התחייב להיכנס לשותפות עם הנתבע.

25. מהעדויות עלה כי בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות כבר למן ההתחלה, ובשלב מאד מוקדם, הוחלט שהנתבע ינהל את החנות בעצמו מבלי שהתובע יהיה שותף עימו בעסק, ועל כן, נחתם ביניהם חוזה שכירות בלבד.

העד מטעם התובע, מר אליצור כהן (עמ' 10 ש' 2 – 7) העיד כי הצדדים לא הסתדרו ביניהם מן התחלה, ובתצהירו טען כי הוא ניסה לפשר ביניהם, וכך גם עלה למעשה מעדותם של התובע והנתבע.

26. התובע טען כי חוזה השכירות נערך למראית עין ודמי השכירות בו מבטאים את חלקו של הנתבע בשותפות.
אם טענת התובע נכונה - מדוע לא נערך הסכם שותפות? אם החוזה נערך לשם הגשתו לרשויות ואין לו כל נפקות, מדוע לא רשם התובע את השווי האמיתי של דמי השכירות? מדוע לא רשם התובע כל אינדיקציה בחוזה השכירות או במסמך אחר כי השותפות תנהל את החנות? מדוע טרח התובע לרשום את סטאטוס קריאת החשמל במונה כנהוג בחוזה שכירות?

לא שוכנעתי כי התובע, כאיש עסקים מנוסה, לא היה דואג לכך שיחסי השותפות יוסדרו כנדרש ויועלו על הכתב, ולא היה דואג לכך שיחתם הסכם שותפות, או לפחות כי נושא זו יאוזכר במסגרת חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים.

27. יודגש כי מאחר שבפנינו מסמך בכתב - חוזה השכירות, יש להתייחס בזהירות רבה לראיות הבאות להראות מציאות הסותרת את האמור במסמך גופו, שכן לפי סעיף 80 (סיפא) לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית אין להתיר הבאת עדות בעל פה כנגד תוכנו של מסמך.

28. התובע טען בתביעתו כי לפי המנגנון שנקבע בין הצדדים, בתמורה לתשלום מחצית דמי השכירות, הוסכם כי הנתבע ימשוך סך של 1,000 ₪ כמשכורת ויעבוד בחנות.
בחקירתו הנגדית, התובע טען כי מאחר שהנתבע טען שסכום זה אינו מספיק לו, סוכם שהנתבע ימשוך סך של 3,000 ₪ והתובע ימשוך סך של 2,000 ₪ (עמ' 6 ש' 11 -14). בנוסף, התובע קיבל מהנתבע סך של 2,340 ₪ כדמי השכירות בחלק מהתקופה.
כשנשאל התובע מדוע סיכום זה אינו מופיע בכתב התביעה, השיב כי השותפות היתה 'דינמית' (עמ' 6 ש' 18- -21).

בחקירתו הנגדית, התובע נשאל מדוע לא הציג לרשויות הסכם שותפות, השיב כי "כאשר לחצנו יד נתתי לו את האופציה להחליף אותי.. אם יהיה לנו קשה להתפרנס שנינו, אז תיקח את זה לבד" (עמ' 2 ש' 24- 26).
"כי נתתי לו אופציה או להישאר לבד בנפרד או שאח שלו ירצה להיכנס.. אם לא יפרנס את שנינו, אצא" (עמ' 3 ש' 5 -7).
כשנשאל התובע האם גם הוא היה רשום יחד עם הנתבע כעוסק מורשה בחנות, השיב כי לא היה רשום, אלא הנתבע הוא זה שהיה רשום כי הוא נתן לו אופציה להישאר (עמ' 9 ש' 19 - 22).
לעומת התובע, הנתבע הוכיח כי השקיע כסף, זמן ועבודה בהקמת העסק ובתפעולו, שילם את דמי השכירות מידי חודש בחודשו, ונשא בתשלומים השוטפים הנובעים מניהול העסק בעצמו.

29. התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו כי השקיע בעסק סך של 70,000 ₪ לערך, והנתבע התחייב להשקיע סכום דומה, שחלקו ישולם במזומן וחלקו בקניית ציוד השלמה לעסק.
לטענתו, לפי הסיכום ביניהם, הנתבע רכש ציוד לעסק בסך של 40,000 ₪ וכן שילם לתובע סך של 15,000 ₪ להשלמת השקעתו בעסק.

בחקירתו הנגדית, לשאלת ב"כ הנתבע, כמה כסף השקיע, התובע השיב כי השקיע 35,000 ₪ בציוד ו -35,000 ₪ במוניטין (עמ' 7 ש' 19 -27).
התובע לא הוכיח את טענתו כי השקיע בעסק את סכומי הכסף הנטענים ולא אף את מקצתם, או כי היה מוניטין לעסק, ואילו העובדה שהנתבע השקיע את הכספים בעסק, אינה מצויה במחלוקת.

30. התובע נשאל בחקירתו מדוע לא שינה את תנאי החוזה במועד פרישתו הנטענת מהשותפות, בחודש מאי 2005, באופן המשקף את ההסכמה בעל פה הנטענת על ידו, לפיה הנתבע ישלם לו תוספת לדמי השכירות וכן תשלום חודשי בגין שימוש בציוד ובשם, והשיב כי קבע פגישה עם הנתבע ועם עורך דינו, אבל הנתבע לא הסכים לכך.

הסבר זה אינו מניח את הדעת, במיוחד כשמדובר בפעולה פשוטה שאינה בהכרח מצריכה שירותי עורך דין, וכאשר כל ההסכמות הקודמות הנטענות בין הצדדים לא הועלו על הכתב.
אם הנתבע הסכים לתנאים שהציב התובע, התובע היה יכול להעלות את ההסכמות על הכתב, כפי שעשה בעת כריתת הסכם השכירות.

31. בעניין הציוד, הנתבע טען כי לאחר שנחתם חוזה השכירות, רכש משוכרים קודמים שהיו בחנות, עסק בשם "בא לי ביס", ציוד בסך של 18,500 ₪ במזומן, והציג חשבונית אותה צירף לתצהירו.
התובע טען כי סכום זה לא שולם עבור רכישה של ציוד, אלא שולם על ידי הנתבע לתובע כהשלמה להשקעתו בעסק.
תמוה ולא הובהר על ידי התובע, מדוע נתן לנתבע קבלה בגין השקעתו בעסק אך רשם בה שניתנה תמורת רכישת ציוד, ומדוע נתן לנתבע חשבונית על שם של עסק אחר.

ממכלול הראיות לא הוכח כי התובע השקיע כספים כפי שעשה הנתבע, ולא הוכח כי השניים פעלו כשותפים, ועל כן, יש לקבל את טענת הנתבע לפיה הוא רכש את הציוד עבור החנות מעסק אחר וכנגד הרכישה קיבל חשבונית.

32. התובע טען בין היתר, כי העובדה שחלק מחשבונות החנות היו רשומים על שמו, והעובדה כי הוא ניהל מו"מ מול הספקים, מוכיחה שהוא היה שותף בחנות.

הנתבע העיד כי כל החשבונות בחנות היו רשומים על שמו, מלבד חשבון טלפון, בקו שהיה בחנות ואותו הוא ביקש להעביר על שמו, אולם התובע סירב. על כן, הנתבע פתח קו טלפון על שמו והשאיר את הקו הקיים כקו משני בעסק (עמ' 15 ש' 11- 12).
אכן, לפי החשבונות לתשלום שצורפו על ידי התובע, הסכומים לתשלום עבור השיחות (להבדיל מהתשלום הקבוע עבור הקו) היו בסכומים נמוכים מאד (8.67 ₪ ו- 7.14 ₪), עובדה התומכת בגרסת הנתבע לפיה עשה שימוש מועט ביותר בקו הטלפון הזה.

33. הוצגו קבלות בגין תשלום דמי השכירות על שם הנתבע ועל שם "פיצה רומה", חשבון הבנק לניהול כספי העסק היה רשום על שמו של הנתבע והעסק, וכן הנתבע הוא שמילא את הדו"חות עבור מע"מ (עמ' 15 ש' 1- 3).

הנתבע העיד בחקירה הנגדית כי התובע ניהל משא ומתן רק מול חלק מהספקים, בשלב הראשוני של הקמת העסק (עמ' 14 ש' 16 – 27), ולא חלק על כך שנסע עם התובע לרכוש תנור לעסק. הנתבע טען כי כל פעילות מצד התובע בהקמת העסק ותפעולו היתה חלק מניסיונו לכפות עליו את השותפות (עמ' 14 ש' 1 – 2 וש' 24).

34. התובע טען כי עבד בעסק באופן אינטנסיבי בהקמתו ובתפעולו, היה מגיע לעסק מידי ערב ובנותיו סייעו לו בעבודתו. התובע טען כי בנותיו נהגו להגיע לחנות מידי מוצאי שבת על מנת לעזור בתפעול ובניקיון השולחנות (סעיף 4 פסקה 10), ובהמשך תצהירו, סתר את עצמו כשטען כי בנותיו נהגו להגיע לחנות מידי ערב (סעיף 4 פסקה 17).

35. אשתו של התובע העידה כי התובע נהג לחזור הביתה ב – 22:00, 23:00 מהעסק, וכי בנותיו עזרו לו בעבודתו. אשתו העידה כי היא יודעת שעבד בפיצה מידי יום בשעות הנ"ל, שכן כדבריה - "אישה יודעת איפה בעלה", וכן העידה כי בנותיה היו בעסק בחג פורים וסייעו לנתבע. בהמשך העידה כי בעלה היה בעסק 24 שעות (עמ' 11 ש' 29). בעקבות זאת, אשתו של התובע עומתה עם עדות התובע לפיה הוא ניהל עסק אחר, ואישרה זאת (עמ' 11 ש' 25).

36. הנתבע אישר כי בנותיו של התובע הגיעו לחנות בחג פורים וסייעו בעבודה, אולם טען כי הן עזרו בניגוב השולחנות ובתמורה אכלו פיצות (עמ' 14 ש' 7 12).

37. התובע לא הוכיח את טענתו כי המשא ומתן בינו לבין הנתבע הבשיל לכדי שותפות, ואם כן, כי השותפות נמשכה מעבר לחודש ינואר 2005. העובדה כי בנותיו של התובע עזרו בחג פורים לנתבע ובתמורה קיבלו אוכל ושתיה, אינה מלמדת על שותפות של הצדדים, אלא רק מעידה על העובדות הקלושות עליהן ניסה התובע לסמוך את טענותיו.

אף אם התובע פעל באופן כשלהוא בעסק בשלב הקמתו, וניהל משא ומתן עם חלק מהספקים, לנוכח כוונתם הראשונית של הצדדים להיות שותפים, בשים לב למכלול הנסיבות העולות בתיק, אין בכך כדי להוכיח כי היה שותף בחנות. לא כל פעולה מקדמית, הנעשית על ידי שני אנשים לשם הקמת עסק, בכוחה לעשותם לשותפים, והראיות שהובאו על ידי התובע לא שכנעו כי עשה פעילות מעבר לכך.

38. לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לקבוע כי הוכח מהתנהגות הצדדים שהם גמרו בדעתם להקים את העסק ביחד ולחלוק ברווחים ובהפסדים וכך פעלו. להיפך, מהראיות שהוצגו ניתן ללמוד כי למעט משא ומתן בתחילת הדרך, בו נבחנה האפשרות כי יקימו שותפות, בפועל, בין הצדדים התקיימו יחסי משכיר – שוכר, ולא מעבר לכך.
לפיכך, התובע לא הוכיח את טענתו כי בינו ובין הנתבע התקיימו קשרי שותפות, ונותר לקבוע כי עסקינן ביחסי שוכר – משכיר, שבאו לידי ביטוי בחוזה השכירות.

39. היעדר קיומה של שותפות, שומט את הקרקע תחת דרישות התובע למחצית משווי העסק ונכסיו, וכן שומט את הקרקע תחת טענותיו כי חוזה השכירות נערך רק למראית עין.

חוזה השכירות

40. התובע אישר כי הוא זה שהביא את נוסח ההסכם לחתימת הנתבע, וכן כי הוסיף את הפרטים הרשומים בהסכם בכתב ידו (עמ' 1 ש' 16 – 21).
לטענת התובע, כפי שהוסבר לעיל, חוזה השכירות, נערך רק לשם הצגתו לרשויות ודמי השכירות שנקבעו בו מבטאים מחצית מדמי השכירות, חלקו היחסי של הנתבע בשותפות.

ההסבר שנתן התובע לנסיבות כריתת הסכם השכירות, אינו מניח את הדעת, שכן אין כל הכרח בהצגת חוזה שכירות דווקא לצורך דיווח לרשויות על פתיחת עסק, וניתן היה להציג לרשויות גם הסכם שותפות.

41. בחקירתו הנגדית טען התובע כי אינו זוכר את תאריך החתימה על חוזה השכירות, וכי הוא סבור שהתאריך אינו נכון, אולם לאחר שנשאל על כך שוב ושוב, השיב כי התאריך המופיע בחוזה כתאריך החתימה אינו נכון (עמ' 1 ש' 25 ועמ' 2 ש' 11).

42. התובע, מחד ביקש שלא להסתמך על חוזה השכירות, שכן לטענתו נערך למראית עין, ומאידך, אם לא תשמע טענתו בדבר שותפות, אזי מבקש לראות את חוזה השכירות כמסמך תקף לכל דבר ועניין, ואת הצדדים כאילו ביקשו להתקשר ביחסי שוכר – משכיר, וטענות אלו הן למעשה טענות עובדתיות חלופיות.

דמי שכירות מוסכמים וראויים

43. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום תוספת לדמי שכירות, כפי שהוסכם בינו לבין הנתבע – דהיינו תוספת של 1,750 ₪ רטרואקטיבית מתחילת השכירות ועד חודש יוני 2005, ותוספת של 2,000 ₪ מחודש יולי 2005 ועד חודש מרץ 2007.
לגבי חודש אפריל 2007 התובע עתר לדמי שכירות ראויים בסך 4,000 ₪.

44. התובע לא הוכיח כי הגיע להסכמה עם הנתבע לפיה יועלו דמי השכירות כפי שהוא טען. כמו כן, התובע לא הוכיח מה היו דמי השכירות הריאליים עובר לתקופה בה נכנס הנתבע לחנות.

45. התובע טען בתצהירו כי הוא פועל לאיתור הסכמי שכירות של חנויות סמוכות כדי להראות שדמי השכירות עמדו על סך של 4,000 ₪, (ראה פסקה אחרונה בסעיף 3 לתצהיר התובע) אך במהלך כל דיון ההוכחות לא הוצגו הסכמים כאלה.
כמו כן, התובע טען כי אין כל מניעה להצגת חוזי שכירות קודמים או חשבוניות של שוכרים קודמים של החנות שלו, אך לא עשה כן במהלך ההוכחות, וטעמיו עימו.

46. התובע לא הוכיח את טענתו כי "החנות לא היתה סגורה אף פעם" וכי תמיד היו בה שוכרים (עמ' 8 ש' 27- 31 ועמ' 14 ש' 32). מעדותו עלה כי בטרם הנתבע שכר את החנות, התחלפו שם מספר שוכרים שהיו בחנות רק לתקופות קצרות מאד, ובחלק מהזמן החנות נשארה פנויה, וזאת בניגוד לטענתו.

47. התובע הגיש לבית המשפט חוזה שכירות מחודש יוני 2007 בו נקבעו דמי שכירות בסך של 1,000$. אין בחוזה זה להוכיח שזהו הערך הריאלי של דמי השכירות, ובהתחשב במצבה ביום כריתת הסכם השכירות, בטרם הנתבע בטרם שיפץ אותה, ובמהלך התקופה בה היה בחנות.

48. ראיה נוספת שהציג התובע בתמיכה לטענתו כי דמי השכירות הריאליים היו בסך 4,000 ₪, היו העתקים מספחי המחאות ששולמו לו לטענתו, בתקופה עובר למועד כניסת הנתבע לחנות (נספח ו' לתצהיר).
מעיון בספחי ההמחאות הנ"ל, ניתן ללמוד כי הן שולמו בגין שכירות עבור חודשים פברואר, מרץ ואפריל, אולם, בספחים אלה לא מצוין למי שולמו, באיזו שנה מדובר, ובגין איזה נכס שולמו, ולכן אינם יכולים לתמוך בטענת התובע.

49. מטעם התובע העיד מר כהן אליצור, בן דודו, כי דמי השכירות המקובלים הם בין 4,000 – 4,500 ₪ וכי שכר עבור בנו חנות לאחרונה, תמורת סך של 3,600 ₪ לחודש, כאשר מדובר במיקום פחות טוב ובחנות יותר קטנה.
מחקירתו הנגדית של מר אליצור כהן עלה כי מדובר בגובה דמי שכירות נכון להיום, ולא נכון למועד הסכם השכירות נשוא התביעה (עמ' 10 ש' 18 – 19).
אף אם שכר הדירה הריאלי הממוצע באזור עבור חנות בעלת נתונים דומים לזו שבבעלות התובע היה בסך 4,000 ₪, טענה שלא הוכחה, הרי שאין בכך כדי ללמד על שוויו האמיתי של הנכס הספציפי שבנדון. השווי עשוי להשתנות מנכס לנכס, בהתאם למצבו ובהתאם לתקופה בה הוא מושכר.

50. התובע צירף לתצהירו עדות של מתווך לפיה גובה השכירות בחנות הוא 4,000 ₪. המתווך לא הגיש תצהיר ולא הגיע לתת עדות, ולכן מכתבו אינו יכול לשמש כראיה לאמיתות תוכנו.
גם בעדותו של מר בנימין לוי שהעיד מטעם הנתבע, אין כדי ללמד על הערך הריאלי של החנות בתקופה בה שכר אותה הנתבע, שכן העיד כי הוא נכון לשלם סך של 800$ עבור דמי שכירות חודשיים, וזאת, לאחר עזיבתו של הנתבע את הנכס, היינו, לאחר שיפוץ החנות והפעלתה.

אשר על כן, לא היה בראיות שהציג התובע, כדי להוכיח את טענותיו.

51. בחקירתו הנגדית, התובע טען כי הנתבע שילם לו 15,000 ₪ בנוסף לדמי השכירות, וזה מבחינתו היה תשלום הפרש דמי השכירות עד לסוף שנת השכירות (עמ' 5 ש' 23 – 30, עמ' 7 ש' 27, עמ' 9 ש' 15).
אם כך, מדוע התובע דרש בתביעתו תוספת דמי שכירות גם לשנת השכירות הראשונה?

52. מאחר שלא הוכח אחרת, יש לקבוע כי גובה דמי השכירות שהיה על הנתבע לשלם הוא בהתאם לסכום שנקבע בהסכם השכירות, דהיינו סך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ, ואין חולק שסכום זה שולם מידי חודש.

תקופת האופציה

53. חוזה השכירות שנחתם על ידי הצדדים הוא חוזה סטנדרטי, אותו הביא התובע, מילא פרטים שונים בכתב ידו, והצדדים חתמו עליו.

בסעיף 22 לחוזה השכירות נרשם: "תינתן לשוכר זכות אופציה לתקופה נוספת של ___ חודשים ובתנאי שהשוכר יודיע על כך למשכיר לפחות 45 יום לפני תום תקופת השכירות, ובלבד שהשוכר מילא את תנאי ההסכם על כל סעיפיו".
בסעיף 23 לחוזה השכירות נרשם: "דמי השכירות לתקופת האופציה יהיו _$ לחודש וישולמו כאמור בסעיף 4 לעיל". בסעיף 4 נקבעו דמי השכירות על סך של 2,000 ₪ לחודש.

54. התובע טען כי הצדדים חתמו על הסכם שכירות לשנה אחת בלבד, וכי לא ניתנה לנתבע אופציה להמשיך לשכור את החנות.
התובע הסתמך על סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה (התשל"א - 1971) (להלן: "חוק השכירות והשאילה"), הקובע:
"19. (א). לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני".

55. הנתבע טען כי ניתנה לו בהסכם אופציה להמשיך לשכור את החנות, בתנאי שיודיע על כך לתובע 45 יום לפני תום תקופת השכירות הראשונה, בהתאם לסעיף 22 להסכם השכירות, וכך עשה.

הנתבע טען כי יש לדחות את הטענה ששכר את החנות לשנה בלבד מבלי שתינתן לו אופציה להמשיך ולשכור לתקופה נוספת שכן, לעסק כמו פיצריה לוקח זמן עד שהוא מתבסס, ואין כל היגיון כלכלי לשכור את החנות ולהשקיע בה כספים רבים, ללא קבלת אופציה להארכת החוזה למספר שנים.

56. בסעיפים 22-23 להסכם השכירות הנ"ל, המעניקים לנתבע אופציה להארכת תקופת השכירות תוך מתן הודעה מוקדמת, לא מופיעה משך תקופת האופציה וגובה דמי השכירות בתקופת האופציה. לפיכך, השאלה מהם אותם פרטים חסרים היא שאלה פרשנית.

אבחן את הראיות שהובאו על ידי הצדדים על פי החוק והפסיקה –

סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".
סעיף 26 לחוק החוזים קובע: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".
סעיף 3 לחוק השכירות והשאילה, קובע בדומה כי פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג".

"השלמתו של פרט חסר, בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים, יאה למקרה בו נשמט מן החוזה פרט שהוא אמנם נחוץ, אך חסרונו אינו גורע ממסוימות ההסכמה בנושאים המהותיים".
ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, דין הוצאה לאור – תשס"ה - 2005 עמ' 442.


57. לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה הסכם השכירות היה לתקופה של שנה אחת וללא אופציה להארכתה, שכן במקרה דנן, הן מהסכם השכירות עצמו, הן מכוונת הצדדים והן ממכלול הנסיבות האופפות את ההסכם, ניתן להסיק כי הצדדים הסכימו בעת חתימת החוזה כי תקופת השכירות תהיה למעלה משנה, ולא התכוונו לסיים את ההתקשרות ביניהם בתום תקופת השכירות הראשונה.

גם ההיגיון והשכל הישר מלמדים כי הנתבע צודק בטענותיו, ואין זה הגיוני שהשקיע עשרות אלפי שקלים, זמן ואנרגיה בעסק אותו הוא יאלץ לעזוב תוך שנה.

כמו כן, מקום בו התובע הוא זה שערך את הסכם השכירות, ובהתחשב בעובדה שהיה לו יתרון על פני הנתבע לאור ניסיונו בעסקים, חל הכלל הפרשני לפיו יש לפרש את החוזה לרעת מי שניסח אותו, והוא התובע בעניינו.

במשך כל התקופה הנתבע שילם לתובע דמי שכירות בהתאם לקבוע בהסכם השכירות, והתובע קיבל כספים אלו.
התובע טען כי פנה לתובע בכתב ודרש ממנו לפנות את החנות – בחודש ינואר 2006, בחודש יוני 2006, ובחודש ינואר 2007.
הנתבע הכחיש את קבלת המכתבים מחודש ינואר 2006 ומחודש יוני 2006, ורק אישר כי את קבלת המכתב מחודש ינואר 2007 וזאת בחודש פברואר 2007, ולא הוצגה כל ראייה סותרת על ידי התובע.
מהתנהגות התובע ניתן ללמוד על הסכמתו להמשיך ולקיים את חוזה השכירות עם הנתבע מעבר לתקופת השכירות הראשונה, בתנאים שנקבעו בו.

58. משלא נקבעו דמי השכירות עבור תקופת האופציה, והסעיף הרלוונטי בהסכם השכירות הפנה לסעיף 4 לפיו דמי שכירות יעמדו על סך 2,000 ₪, אין לחייב את הנתבע בדמי שכירות גבוהים יותר אותם התובע קבע באופן שרירותי.

59. לאור האמור, יש לדחות את טענת התובע לפיה לא היתה כוונה שהנתבע יישאר במקום מעבר לשנה אחת ולקבוע כי סעיף האופציה שנכלל בהסכם השכירות תקף ותואם את כוונת הצדדים.
לגבי אורך תקופת האופציה – תקופה של שנה-שנה וחצי, הינה תקופה סבירה לאור הנסיבות המתוארות שאפפו את ההתקשרות בין הצדדים.

משכך, הנתבע לא הפר את הסכם השכירות ופעל במסגרת האופציה שהייתה לו בהסכם השכירות, ויש לדחות את דרישת התובע לפיצוי מוסכם עבור כל יום בגין איחור בפינוי המושכר.

תשלום בגין שימוש בשם "פיצה רומא" או "פיצה רומה"

60. התובע טען כי הנתבע עשה שימוש בשם "פיצה רומא", מחודש ינואר 2005 ועד לחודש אפריל 2007, ודרש בתביעתו עבור שימוש זה סך של 200$ בגין כל חודש.

התובע הציג הסכם זיכיון ללא תאריך, וצירף אישור מ"פיצה רומא" הנושא תאריך 16/3/09, לפיו הזיכיון של "פיצה רומא" נחתם עם התובע בחודש ינואר 2005. יצוין כי לפי הסכם הזיכיון התובע לא שילם לחברת "פיצה רומא" תמורת הזיכיון כל תשלום שהוא.

התובע לא הוכיח כי הנתבע עשה שימוש בשם "פיצה רומא", ולא הוכיח בכל ראיה כי הוסכם בינו לבין הנתבע על תשלום חודשי עבור השימוש בשם, וכן מהו התשלום הראוי עבור שימוש זה אם בכלל.

התובע לא ערך עם הנתבע כל הסכם המסדיר את השימוש בזיכיון ולא הוסיף זאת בחוזה השכירות.
כיצד קבע התובע את הסך של 200$ כתשלום ראוי - התובע לא הסביר, לא פירט ולא הוכיח.

התובע ביקש בסיכומיו כי בית המשפט יקבע את שווי השימוש בשם, אולם, לא הניח את התשתית לכך במסגרת ראיות התביעה.

61. הנתבע רשם את העסק תחת השם "פיצה רומה" בתעודת עוסק מורשה, יומיים לאחר החתימה על הסכם השכירות, וטען כי הפציר בתובע להסיר את השלט הנושא את השם "פיצה רומא", אולם זה סירב לעשות כן במשך שנה.
אין חולק כי לאחר כשנה, הסיר התובע את השלט נושא השם "פיצה רומא" והנתבע החליפו בשלט אחר. כמו כן, הנתבע הוכיח כי הלוגו של עסקו היה שונה לחלוטין מהלוגו של "פיצה רומא".

62. בתצהיר התובע טען כי דרש את התשלום של 200$ עבור השימוש בשם בחודש מאי 2005, ואילו בעדותו בבית המשפט טען כי דרש זאת רק בחודש ינואר 2006, במכתב דרישה ששלח לנתבע (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 8 – 20). למרות זאת, התובע תבע בכתב התביעה סך של 200$ החל מתחילת תקופת השכירות ינואר 2005, דרישה המעידה על חוסר תום לב.

לאור כל האמור, אין לקבל את דרישת התובע לתשלום בסך של 200$ עבור כל תקופת השכירות ואף לא לגבי חלקה.

תשלום בגין שימוש בציוד

63. התובע טען כי מגיע לו סך של 200$ לכל חודש עבור השימוש בציוד בחנות. בתצהירו התובע לא פירט כלל איזה ציוד היה בחנות ולא הביא לכך כל אסמכתא, וכבר מטעם זה יש לדחות טענתו זו.

התובע הודה בחקירתו הנגדית כי לא סוכם מה יהיה הסכום שישולם עבור הציוד (עמ' 3 ש' 32-33 ועמ' 4 ש' 1 ו- 2).
כמו כן, התובע לא הבהיר כיצד חישב את דמי השימוש הראוי עבור הציוד, וגם מטעם זה, לא הוכיח דרישתו.

64. לפי סעיף 46 לחוק החוזים - "חיוב לתשלום בעד נכס או שרות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".

קביעת התשלום בגין הציוד צריך שתיעשה לפי הנסיבות, ושיעורו של תשלום אינו בגדר ידיעה שיפוטית, אלא על בית המשפט לבססו על הראיות שהובאו בפניו.

במקרה הנדון לא הובאו על ידי התובע כל ראיות בדבר סוג הציוד שלו שהיה בחנות, אם היה כזה, כי נעשה שימוש בציוד זה על ידי הנתבע ומה גובה התשלום החודשי הראוי בגין השימוש בו. בנסיבות אלו, לא ניתן לפסוק כל סכום בגין שימוש בציוד.

65. הנתבע טען כי את הציוד עבור החנות רכש ציוד מהשוכרים הקודמים של החנות, בשם "בא לי ביס", שילם עבור ציוד זה, והציג קבלה עבור התשלום (נספח ה' לתצהירו). טענת הנתבע לא נסתרה, וגם מטעם זה לא הוכח ראש הנזק של דמי שימוש ראוי.

פיצוי בגין עגמת נפש

66. משלא הוכיח התובע כי הוא זכאי לסכומים שדרש, אין מקום לדון בדרישתו לקבלת פיצוי בגין עגמת הנפש, זאת ועוד, לא הוכח שלתובע נגרמה עגמת נפש.



לסיום

67. התובע לא הוכיח את תביעתו.

לפיכך, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ₪ ובתוספת מע"מ כחוק. לא ישולם הסכום תוך 30 יום מהיום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי שותפות ?

  2. ההגדרה של שותפות

  3. שותפות זוגית

  4. מחיקת שותפות

  5. הוכחת שותפות

  6. שותפות ללא הסכם

  7. הסכם ייסוד שותפות

  8. אי רישום שותפות

  9. פירוק הסכם שותפות

  10. חברה מעין שותפות

  11. פירוק שותפות במוסך

  12. חלוקת שותפות בחברה

  13. פירוק שותפות בנגריה

  14. שותפות שהפסיקה לפעול

  15. הגדרת שותפות עסקית

  16. עורך דין פירוק שותפות

  17. גילוי מסמכים - שותפות

  18. יחסי שותפות עם עירייה

  19. פירוק שותפות במקרקעין

  20. בעלות משותפת במקרקעין

  21. יחסי עובד מעביד שותפות

  22. פירוק שותפות בעסק משפחתי

  23. שותפות או יחסי עובד מעביד

  24. ביטול שותפות שירותי שמירה

  25. חוזה שותפות לטובת צד שלישי

  26. תביעה לפירוק שותפות עסקית

  27. זיכוי על צריכת מים משותפת

  28. תביעה לתשלום רווחים משותפות

  29. תביעה בגין עסקת השקעה משותפת

  30. משק בית משותף ללא לינה משותפת

  31. פירוק שותפות בגלל מצב בריאותי

  32. תביעת שותף לקבלת חלקו בשותפות

  33. משיכת משכורת ע''י שותף משותפות

  34. הודעה חד צדדית על סיום שותפות

  35. תיאום הוצאות שותפות עורכי דין

  36. התנגדות לפירוק שותפות במקרקעין

  37. ניכוי הוצאות מימון שותפות במיזם

  38. צריכת מים משותפת של עסק בבניין

  39. בניה בקרקע משותפת ע''י אחד השותפים

  40. סעיף אי תחרות בהסכם לפירוק שותפות

  41. הזרמת כספים לחברה במסגרת הסכם שותפות

  42. בוררות לגבי הפרדת הפעילות העסקית של שותפות

  43. תביעה לפירוק השיתוף עקב סכסוכים ביחסי שותפות

  44. העברת כספים מחשבון פעילות משותפת לחשבון פרטי

  45. הסכם לייסוד שותפות ייעוץ והכוונה ופירסום חברות

  46. פירוק שותפות במקרקעין על ידי מכירת זכויות המיעוט

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון