הוכחת תביעת נזיקין

על מנת להוכיח את שוויה של מכסת הביצים היה על התובע להגיש חוות דעת של שמאי אשר ממנה ניתן יהיה ללמוד על שווי השוק של מכסת ביצים, אך התובע נמנע מלעשות כן. לא די בעדות בדבר רכישה של מכסת ביצים אחת ובהצעת מחיר קונקרטית כדי להוכיח את שוויה של מכסת הביצים.

בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981) נפסק כי:
"באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר".

כפי שנפסק, עיקרון זה נכון לא רק לפיצויים בגין הפרת חוזה (בהם עסקה פרשת אניסימוב) אלא גם לתביעת השבה מכוח דיני החוזים, כאשר נתבעת השבת שווי (ע"א 7905/98 AEROCON C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387 (2001)).

עוד נפסק כי:
"אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי. גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, ובין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ר' למשל: ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פ"ד ל(3) 281. השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה" (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23 (1993)).

לעניין הלכת איניסימוב ראו גם את פסק הדין ברע"א 1327/08 מתד תעשיות בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (, 9.4.2008)).
בהיעדר הוכחה לשווייה של מכסת הביצים, לא ניתן להעריך את גובה הסכום המגיע לתובע. כפי שנפסק בע"א (מחוזי חי') 14501-11-08 כראם נ' גולדשמיט (פורסם במאגרים, 2.12.09) "בעל דין שלא הוכיח את שהיה עליו להוכיח אינו זכאי כי בית המשפט ישלים את שהחסיר או יקבל טענות שלא הוכחו".
משלא הוכח שווי מכסת הביצים, דין התביעה להידחות.




קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת תביעת נזיקין:



התובע הינו בעל משק במושב עמינדב (להלן – המושב) וחבר באגודה השיתופית "עמינדב – מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ" - היא הנתבעת (להלן גם – האגודה).
התביעה הינה לתשלום סכום קצוב בסך 229,142 ₪, שוויה של מכסת ביצים אשר לטענת התובע מגיעה לו מהנתבעת.
הנתבעת טוענת כי אינה חייבת לתובע דבר. היא אף הגישה תביעה שכנגד לתשלום חוב שלטענתה חב לה התובע ולתשלום בגין שימוש שעשה לטענתה התובע שלא כדין במבני המשק, השייכים לה.
מטעם התובע העידו חבר המושב זכריה יוסי משה, מזכיר האגודה לשעבר אהרון איבגי והתובע עצמו.
מטעם הנתבעת העידו חבר ועד הנתבעת שמעון קינן ומנהל אגף תכנון וכלכלה במועצת הלול דוד שלום.


הרקע


בהתאם לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ"ד-1963, עד שנת 1994 הייתה מכסת ייצור הביצים של חברי המושב מכסה משותפת שניתנה לנתבעת. מכסה זו עמדה על 18,160,417 ביצים וחולקה על ידי הנתבעת בין חבריה.
מכסת הביצים שקיבל התובע מהנתבעת הייתה 271,051 ביצים.
בין השנים 1987-1988 סגר התובע את משקו וחדל מייצור ביצים.
התובע חתום על מסמך מיום 12.11.90 (סומן ת/9), שכותרתו "כתב וויתור", בו הוא מאשר שתמורת הויתור או המחיקה של 30,000 ₪ מחובו למושב הוא מוותר "וויתור מלא ומוחלט" על זכויותיו באגודה למעט הזכות להתגורר בבית מגוריו, ולרבות ויתור על כל אמצעי הייצור ומכסות הייצור שהחזיק (להלן – כתב הויתור).

לפי כתב הויתור, הויתור הינו לתקופה של לא יותר מ-15 שנה ולאחר מכן זכותו לקבל חזרה את אמצעי הייצור הינה אוטומטית. עוד לפי כתב הויתור כעבור 5 שנים מיום החתימה יוכל התובע, במידה שירצה בכך ובמידה שיהיו קיימים אמצעי ייצור לאגודה, לקבל מחדש את חלקו באמצעי הייצור כנגד תשלום החלק היחסי מתוך סכום החוב בהתאם למספר השנים שחלפו.


בשנת 1994 נערכה רפורמה בענף הלול, במסגרתה הפכה מכסת ייצור הביצים ממכסה משותפת למכסה אישית לכל חקלאי העוסק בייצור ביצים (להלן – ההפרטה).
ביום 24.7.03 פנה התובע לנתבעת וביקש לקבל לידיו את מכסת ייצור הביצים שהחזיק בעבר, אך נענה כי לאור ההפרטה אין לנתבעת מכסת ייצור ביצים וממילא אין היא יכולה להעניק לו מכסה כזו.
לטענת התובע, מכסת הביצים הופקדה בידי הנתבעת בנאמנות, והיה עליה לנהוג בה בהתאם, אלא שהיא בחרה לחלק אותה בין יתר חבריה. עוד לטענת התובע, לקראת ההפרטה היה על הנתבעת להודיע למועצת הלול כי היא מחזיקה בידיה בנאמנות את מכסתו וכי יש לקבוע לו מכסה אישית כפי שנקבעה ליתר חברי הנתבעת שהוכרו כזכאים למכסה, ואם התרשלה בכך האגודה, עליה לפצותו בשווי מכסת הביצים שהיה זכאי לה אילו הייתה עושה כן.
לטענת הנתבעת קיימים נימוקים רבים לדחיית התביעה. ראשית טוענת היא כי התביעה התיישנה, שכן ההפרטה, אודותיה ידע התובע, נערכה בשנת 1994 ואז קמה עילת התביעה, ואילו התביעה הוגשה 11 שנים לאחר מכן, בשנת 2005. בהקשר זה טוענת הנתבעת כי התובע לא השיב לטענת ההתיישנות שנטענה בכתב ההגנה ודי בכך כדי לדחות את תביעתו על הסף. לחלופין טוענת הנתבעת כי השתהותו האמורה של התובע מקימה בפניו מחסום של שיהוי, השתק ומניעות.
לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח שכתב הויתור - המסמך ת/9 נחתם בינו ובין הנתבעת. לטענתה, המסמך אינו מהווה ראיה להסכם בין הצדדים ולחלופין נחתם למעשה במסגרת הסדר בין התובע ובין מנהלת הסדר הסיוע למושבים, אשר פעלה להחזרת אמצעי הייצור החקלאיים לחטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית לצורך הקצאתם מחדש (להלן – הסדר רביד או ההסדר). עוד טוענת הנתבעת כי הסכם הויתור עם מנהלת ההסדר אמור היה להיחתם לצמיתות ומשהותנה בתנאים נעשה שלא בסמכות והריהו בטל מעיקרו.

טענה נוספת שמעלה הנתבעת, בהסתמך על ההנחה שכתב הויתור נחתם מול מנהלת ההסדר, היא כי התובע לא מילא אחר הסדר רביד ולא עמד בתנאיו וממילא אין הוא יכול לטעון כי הוא מקים לו זכות כלשהי.
התיישנות


אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה התביעה התיישנה. התביעה מבוססת על הפרת התחייבות הנתבעת להחזיר לתובע את מכסת הביצים ועילת התביעה קמה במועד בו היה על הנתבעת להחזיר לו את מכסת הביצים, דהיינו בשנת 2003.

לא די בכך שהתובע לא השיב לטענת ההתיישנות כדי לבסס את דחיית התובענה, מה גם שטענת ההתיישנות נטענה בכתב ההגנה ללא כל פירוט, תוך הסתפקות במילים "התביעה התיישנה", ורק בסיכומיו בחר ב"כ הנתבעת לפרטה.
כתב הויתור


כתב הויתור מופנה אל "עמינדב מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ". וזו לשונו:

אנו החת"ם מר X X ת"ז X וגב'



הרינו מצהירים ומתחייבים, כי אין לנו ולאף אחד מאיתנו, והרינו מוותרים בזה לחלוטין ומראש על כל תביעות, טענות ודרישות איזה שהם, כתוצאה מהויתור, כאמור, על אמצעי הייצור.
מוסכם כי מתאריך הפרישה לא נחוייב ברווחים או הפסדים של האגודה.
למען הסר ספק, הויתור הינו לא יותר מ- 15 שנה. לאחר מכן זכותינו הינה אוטומטית.
ידוע לנו ואנו מסכימים, כי אם ובמידה ונרצה לקבל מחדש מכם את חלקנו באמצעי הייצור, באיזה שהוא זמן, ויהיו קיימים אמצעי ייצור לאגודה, אנו נשלם לכם את החלק היחסי מתוך הסכום של -.30,000 ש"ח, בהתאם למס' השנים שחלף עד לתקופה של 15 שנים, לפי ערך של אוגוסט 1988, ביחד עם ריבית הפרישה בהסדר, אולם, בכל מקרה לא לפני מועד תום חמש שנים מהויתור, תוך הודעה מוקדמת שתאפשר סיום מחזור גידול ותכנון ייצור עפ"י המכסה.
ההודעה על הרצון לחידוש הייצור, תבוא בפרק זמן מתאים, אולם לא יותר מ- 24 חודשים מהמועד המבוקש" .
ולראייה באנו על החתום:
(חתימת התובע)
תאריך: 12.11.90


על כתב הויתור חתום התובע, וחתימתו מאושרת על ידי עו"ד. הנתבעת איננה חתומה עליו.
התובע העיד כי כתב הויתור ניתן לו על ידי ראש ועד המושב ומזכיר המושב אשר אמרו לו לחתום עליו בפני עו"ד (עמ' 15 לפרוטוקול).
בתצהירו טען שמעון קינן כי "הנייר שאותו מצרף התובע כ"הסדר" הינו מכתב שנכתב על ידו למושב ואינו תואם לנוסח שרווח במנהלת ההסדר" (שמעון קינן, סעיף 15 לתצהיר). לתצהיר צורף הנוסח הסטנדרטי בו נעשה שימוש במנהלת ההסדר (טופס 154). טופס זה אכן שונה מכתב הויתור ת/9 בנוסחו ובמבנהו – בין היתר, מדובר בו על "השאלה" של אמצעי הייצור לאגודה, מצוין כי הזכויות המלאות לאמצעי הייצור יישמרו עבור המשאיל על ידי האגודה ואמורים לחתום עליו הן המשאיל, הן האגודה והן נציג מנהלת ההסדר.
התובע הגיש כראיה מטעמו שני כתבי ויתור נוספים, זהים זה לזה בנוסחם, המופנים אל הנתבעת, עליהם חתומים הגב' דינה אברמטו (ת/6) ובני הזוג דקלבאום (ת/7).

הנתבעת הגישה פרוטוקול של ישיבת ועד המושב מיום 30.4.89 (נ/5) בה נקבע הנוסח המופיע בכתב הויתור ת/6.
אין מחלוקת כי הנתבעת היא שניסחה את ת/6.
שתי הפסקאות הראשונות של המסמכים ת/6 ו- ת/9 זהות לחלוטין. המסמכים אף נושאים מספר סידורי זהה - ע-3-006. המסמכים ת/6 ו- ת/7 חתומים אף הם על ידי חברי המושב ולא מופיעה עליהם חתימת הנתבעת. ההבדל העיקרי בין נוסח כתב הויתור ת/6 ובין נוסח כתב הויתור ת/9 הינו בכך שכתב הויתור ת/9, עליו חתם התובע, מגביל את הויתור על אמצעי הייצור לתקופה של 15 שנה, בעוד שת/6 כולל ויתור לצמיתות.
אין ספק ששני המסמכים מבוססים על הנוסח שנקבע בישיבת ועד המושב (נ/5).


התובע הגיש כראיה מטעמו מסמך הנושא את התאריך 20.2.94, אשר נשלח מאת ועד הנתבעת אל מועצת הלול (ת/5). המסמך נכתב לקראת המעבר ממכסת ביצים משותפת למכסות אישיות ובו מפרטת הנתבעת את שמות חברי האגודה שאינם מיועדים לקבל מכסה אישית – חלקם משום שלא הפעילו את לוליהם בשנים שקדמו לכך וחלקם משום שהמושב רכש את מכסתם תמורת חוב.

שמו של התובע מופיע בין חברי האגודה אשר המושב רכש את מכסתם.


בחקירתו הנגדית העיד שמעון קינן כי הוא אינו מכיר את המסמך ת/5 ולא את החתימות עליו וטען שיתכן שהמכתב הוכן אך לא נשלח למועצת הלול (עמ' 53 לפרוטוקול). לדבריו "כשאנו קיבלנו את התביעה הזו הלכנו למועצת הלול לבקש את כל מסמכי התיק ולא היה מסמך כזה במועצת הלול" (עמ' 54 לפרוטוקול). מעדותו של דוד שלום, מנהל אגף תכנון וכלכלה במועצת הלול, עלה כי המסמך ת/5 מצוי בתיקי מועצת הלול ולדבריו אף ניתן לנציגי הנתבעת כאשר ביקשו מסמכים בקשר לחלוקת המכסות (עמ' 76 לפרוטוקול).

אהרון איבגי, ששימש כמזכיר האגודה, אישר בעדותו שהוא חתום על המסמך ת/5 (עמ' 84 לפרוטוקול).


עדותו של התובע בכל הנוגע לקבלת כתב הויתור והחתימה עליו לא נסתרה. שמעון קינן, אשר נתן תצהיר מטעם הנתבעת, היה חבר ועד המושב בעת מתן התצהיר, אך לא בתקופה בה נחתם המסמך ת/9, ולכן לא יכול היה להעיד האם התובע אכן נתבקש לחתום על מסמך זה.

הנתבעת בחרה שלא להעיד את חברי הוועד דאז, הבקיאים בפרטי המקרה, ואף לא נתנה הסבר מספק מדוע הם לא נתנו עדות, והדבר פועל לחובתה.
הנתבעת לא הציגה כל ראיה להסכם אחר בינה ובין התובע, במסגרתו העביר התובע לרשותה את מכסת הביצים בה החזיק והדבר תומך בעדות התובע כי כתב הויתור הוא ההסדר בין הצדדים.
עדותו של אהרון איבגי, לפיה רכישת המכסה הייתה למספר שנים קצוב ולאחר מכן אמורה הייתה לחזור אל חברי המושב (עמ' 85 לפרוטוקול), תומכת אף היא באמיתות המסמך ת/9 וההסדר המפורט בו.
המסקנה העולה מהראיות היא כי המסמך ת/9 הוא ההסכם שנערך בין התובע ובין הנתבעת במסגרתו העביר לרשותה את מכסת הביצים שלו.


הנתבעת לא הביאה ראיות לכך שהמסמך ת/9 נחתם בין התובע ובין מנהלת ההסדר. במסמך לא נזכרת מנהלת ההסדר, וכפי שנטען בתצהיר מטעם הנתבעת, נוסח המסמך אינו הנוסח בו נעשה שימוש על ידי מנהלת ההסדר (שמעון קינן, סעיף 15 לתצהיר).
יש לציין כי טענת הנתבעת לפיה הסכם הויתור עם מנהלת ההסדר אמור היה להיחתם לצמיתות ומשהותנה בתנאים נעשה שלא בסמכות והריהו בטל מעיקרו אינה ברורה, שכן הנתבעת עצמה צירפה לתצהיר העדות הראשית מטעמה את נוסח טופס 154 (נספח שק/9 לתצהירו של שמעון קינן), אשר לשיטתה הוא "הנוסח שרווח במנהלת ההסדר", וטופס זה עוסק בהשאלת אמצעי ייצור וגורמי ייצור לתקופה קצובה ולא לצמיתות.

אחריות הנתבעת למכסת הביצים


לטענת הנתבעת לתובע אין ולא הייתה לו כל זכות למכסת ביצים, אלא זכות לשימוש חקלאי במשק שהוקצה לו על ידי הנתבעת, ובמסגרת זו הוענקה לו זכות שימוש במכסת ביצים, אשר השתייכה כל העת לאגודה. עוד טוענת הנתבעת כי שימוש זה חדל בשנת 1987, כאשר מכר התובע את תכולת הלול שלו והסב אותו למחסנים, וממילא כאשר חתם התובע בשנת 1990 על כתב הויתור ומסר לידיה את אמצעי הייצור שלו כבר לא כללו אלה את מכסת הביצים.

טענות אלה אינן יכולות לעמוד. כפי שעולה מהמסמך ת/5, הנתבעת עצמה ראתה את התובע כמי שהמושב רכש את מכסת הביצים שלו תמורת חוב, ומכאן שהתובע החזיק במכסת הביצים עד שהעבירה לידי הנתבעת במסגרת כתב הויתור. אין מחלוקת על כך שעם ההפרטה זכו חברי הנתבעת שהחזיקו במכסת ביצים באותו אופן שהחזיק בה התובע, להפוך לבעליהן של מכסות אישיות.


הנתבעת טוענת עוד להיעדר יריבות בינה ובין התובע, שכן מאז ההפרטה היא אינה מחזיקה במכסת ביצים כלשהי, ואף לטענת התובע לא נמצאת מכסת הביצים שלו בידיה אלא חולקה בין חברי האגודה, אותם לא תבע.

גם טענה זו דינה להידחות. העובדה שאין בידי הנתבעת מכסת ביצים שתוכל להשיב לתובע אינה מעלה ואינה מורידה מאחריותה לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מאבדן מכסתו.
השפעת הרפורמה על זכותו של התובע


טענה נוספת שהעלתה הנתבעת היא כי על פי כללי המועצה לענף הלול (קביעת מכסות אישיות לחברי אגודות שיתופיות), התשנ"ד-1994 (להלן – הכללים) אשר על פיהם הוסדר המעבר ממכסה משותפת למכסות אישיות, לא היה התובע זכאי לקבל במועד ההפרטה מכסה אישית, משום שלא גידל בפועל ביצים עובר לביצוע ההפרטה.

בתשובה טוען התובע כי הנתבעת טועה בפרשנותה את הכללים וכי במועד ההפרטה ניתן היה להקצות מכסה אישית גם למי שלא גידל בפועל. לטענתו הנתבעת היא זו אשר גרמה לכך שהתובע לא קיבל מכסה אישית, כאשר בחרה שלא להכליל אותו במסגרת ההודעה ששלחה למועצת הלול לשנת 1993, ככל הנראה משום שסברה כי רכשה את מכסתו.


העד דוד שלום עסק בהקצאת המכסות האישיות לחברי הנתבעת מטעם מועצת הלול.

מעדותו של דוד שלום עלה כי על פי הכללים לא הייתה חשיבות לשאלה האם התובע גידל בפועל ודי היה בכך שהאגודה תדווח עליו כעל בעל מכסה על מנת שיהיה זכאי למכסה אישית.
לשאלת בית המשפט האם חברי מושב יכולים היו לקבל מכסות בלי קשר לשאלה אם גידלו בפועל השיב "בלי קשר, זה כתוב בתקנות, יש סעיף א(2) שאומר שמי שלא ייצר והאגודה הודיעה, אם ב-93' דווח פלוס אחת מהשנים 91' או 92' ולא ייצר או שיווק זכאי למכסה. זה מה שכתוב בתקנות" (עמ' 79 לפרוטוקול).


סעיף 2 לכללים קובע כדלהלן:

"(א) ועדת המיכסות תקבע לחבר אגודה מיכסה אישית לייצור ושיווק פטמים או ביצי מאכל לשנת 1994 -
(1) אם הוא כלול בהודעה שמסרה האגודה למועצה לפי התקנות בשל אחת מן השנים 1991, 1992 או 1993 וגידל ושיווק כדין את תוצרתו באותה שנה - בגובה ממוצע המיכסות האישיות הנפרדות שנקבעו לו בשל השנים האמורות, כולן או חלקן, לפי הענין, כפי רישומן בהודעות שמסרה האגודה למועצה לפי התקנות;
(2) אם הוא כלול בהודעה שמסרה האגודה למועצה לפי התקנות בשל שנת 1993 ובשל אחת מן השנים 1991 או 1992, ולא גידל ושיווק את תוצרתו באותן שנים - בגובה ממוצע המיכסות האישיות הנפרדות שנקבעו לו בשל השנים האמורות, כפי רישומן בהודעות שמסרה האגודה למועצה לפי התקנות."


סעיף 2(א)(2) אינו דורש גידול בפועל כתנאי לקבלת המכסות.

לשאלת בית המשפט למה חילקו מכסות אישיות רק ל-50 חברים, השיב דוד שלום "זה היה שיקול דעת של האגודה" (דוד שלום, עמ' 79 לפרוטוקול).
לשאלת בית המשפט האם היה נוהג אחרת אילו האגודה הייתה נוקבת במספר חברים אחר השיב מר שלום "לא. כי אני פועל לפי הכללים. ב-91' הם הודיעו על 67, בשנת 92' הודיעו על 67, בשנת 93' הודיעו על 50. ורק לגבי ה-50 יש דיווח של שלוש שנים, ולכן רק הם קיבלו מכסות בהפרטה" (שם).
לשאלת בית המשפט מה היה קורה אילו גם ב-93' היו מדווחים על חלוקה שווה לכולם השיב "אז כולם היו מקבלים, מכסות בהפרטה" (שם).


על גבי עותק מכתבה של הנתבעת אל מועצת הלול (ת/5, אשר סומן גם נ/8) נכתב בפינה, בכתב ידו של דוד שלום כי "עפ"י כללי ההפרטה לא זכאים מגדלים אלו, לא הופיעו בשנת 93 ולא היו פעילים". לא מצאתי בכך ראיה לחובת התובע, שכן האמור על גבי המסמך אינו סותר את הכללים, ובכל מקרה הדברים נכתבו בהסתמך על הנתונים שמסרה הנתבעת במסמך.
בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת כי הכלל החל בעניין התובע אינו סעיף 2 לכללים אלא סעיף 3, שלו "תחולה ספציפית וייחודית" ביחס לאגודה הנתבעת, וזו לשונו:

"(א) על אף האמור בסעיף 2, לאגודה המסווגת כקיבוץ או כמושב שיתופי, ולאגודה מן המנויות בתוספת השניה (שאחת מהן היא הנתבעת – ע.כ.), תיקבע מיכסה אישית בגודל המיכסה המשותפת שנקבעה לאגודות כאמור לשנת 1993.
(ב) ביקש חבר באגודה המנויה בתוספת השניה מועדת המיכסות לקבוע לו מיכסה אישית, תקבע לו ועדת המיכסות -
...
(2) ... מיכסה אישית השווה למנה המתקבלת מחלוקת המיכסה האישית שנקבעה לאגודה לפי סעיף קטן (א) במספר החברים באגודה שהיו זכאים להשתתף בהכנסות שמפיקה האגודה מייצור תוצרת הלול נושא המיכסה לפני המועד הקובע, כפי רישומם בספרי המועצה.
(ג) מיכסה אישית שנקבעה לחבר באגודה לפי סעיף קטן (ב), תיגרע מן המיכסה שנקבעה לאגודה לפי סעיף קטן (א)."


אין בידי לקבל טענה זו. על פי סעיף 3 ניתנת המכסה לאגודה ואינה מחולקת בין חבריה, אלא אם ביקש חבר מסוים לקבל מכסה אישית. לכל אורך הדרך טענה הנתבעת כי היא אינה מחזיקה עוד במכסת ביצים וכי מאז ההפרטה הפכו מכסות הביצים למכסות אישיות שניתנו לחבריה. לא הובאה כל ראיה כי מי מחברי הנתבעת הגיש בקשה באופן עצמאי על מנת לקבל מכסה אישית, כנדרש בסעיף 3, ומהמסמכים ת/5 ות/8 ניתן להסיק כי ההפך הוא הנכון. גם מעדותו של דוד שלום עולה שהמועצה העניקה את המכסות האישיות לחברי הנתבעת בהתאם לסעיף 2 ולא בהתאם לסעיף 3.

הטענה כי הסעיף החל בענייננו איננו סעיף 2 אלא סעיף 3 הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעת, ועל כן לא הובאו הוכחות ולא נשמעה עמדתו של דוד שלום בנושא.


מעדותו של דוד שלום (עמ' 77 לפרוטוקול) עולה כי המכסה הכוללת של המושב לפני ואחרי ההפרטה לא השתנתה, והדבר תומך בטענת התובע לפיה מכסת הביצים שלו חולקה בין חברי המושב אשר קיבלו מכסות.
הנתבעת דיווחה על התובע כעל בעל מכסה בשנים 1991-1992, תוך ציון העובדה שאינו מגדל בפועל. הנתבעת לא נתנה הסבר מדוע נמנעה מלדווח על התובע כבעל מכסה שאינו מגדל בפועל גם בשנת 1993. יתכן שסברה שרכשה את מכסתו לצמיתות, כפי שמשתמע מהמסמך ת/5 בו נכלל התובע ברשימת החברים שהמושב רכש את מכסתם תמורת חוב, ובשל כך לא נועדו לקבל מכסה אישית. אי הדיווח על התובע כבעל מכסה בשנת 1993, יחד עם הדיווח כי התובע נמנה בין החברים שהמושב רכש את מכסתם, הביאו לכך שהתובע הפסיד את מכסתו.
משנתן התובע בידי הנתבעת את אמצעי הייצור שהיו ברשותו לתקופה מוגבלת בלבד, היה על הנתבעת לכלול את התובע במסגרת רשימת הזכאים לקבל מכסות אישיות שהעבירה למועצה לענף הלול. הנתבעת לא עשתה זאת, ובכך סיכלה את האפשרות להשיב לתובע את מכסתו בתום 15 שנות הויתור.

הקטנת הנזק/אשם תורם


לטענת הנתבעת התובע גרם לעצמו את נזקו ולכל הפחות לא הקטין אותו, שכן במועד בו נערכה ההפרטה ידע התובע על ההפרטה המתבצעת והיה עליו לפעול בהתאם. לטענת הנתבעת הייתה רפורמת ההפרטה מהפכה קולנית שהרעישה עולמות והפכה לשיחת היום במגזר החקלאי. התובע, שהיה בעל ניסיון רב ומאחוריו תפקידים ציבוריים רבים במגזר החקלאי, לא יכול שלא לדעת עליה. לטענתה, גם מעדותו של התובע עולה שידע על ביצוע ההפרטה.
התובע העיד כי ידע על ביצוע ההפרטה. לדבריו: "אני ידעתי. אני לא פניתי לועד המושב. אני יצאתי מהנחה שהמכסה שלי מופקדת כפיקדון והיא תישאר במזכירות המושב ויקחו אותי כאדם שתמיד המשק שלו היה מגדל ולא יחלקו את זה לחברים" (עמ' 23 לפרוטוקול).
משידע התובע על ההפרטה המתקרבת, היה עליו לפנות ולברר מה יעלה בגורל מכסת הביצים שלו, הנתונה בידי האגודה, עת תהפוך מכסתה של האגודה למכסות ביצים אישיות. התובע לא נהג כך, ובכך תרם לנזקו.
את אשמו התורם של התובע, בין אם נראה בו אשם תורם בחוזים ובין אם אשם תורם בתחום דיני הנזיקין, אני מעריכה בשיעור של 30% (לעניין אשם תורם בחוזים ראו את ע"א 3912/90 .EXIMIN S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (1993)).

שווי מכסת הביצים


מהעדויות ומהראיות עולה כי במסגרת ההפרטה חולקה המכסה המשותפת של האגודה, שעמדה על 18,160,450 ביצים, באופן שווה בין חברי האגודה שנקבע כי היו זכאים למכסה אישית, כך שכל אחד מהם קיבל מכסה אישית של 363,209 ביצים. אילו נכלל גם התובע בין החברים הזכאים למכסת ביצים, הייתה המכסה המתקבלת 356,087 ביצים לחבר. לטענת התובע זו המכסה שאת שוויה על הנתבעת להשיב לו.
התובע העמיד את תביעתו על סך של 229,142 ₪, שוויה של המכסה לפי מחיר של 64.35 אג' לביצה כולל מע"מ. לטענתו ניתן לקבל בשוק החופשי אף 75 אג' לביצה לא כולל מע"מ, והסכום הנתבע נקבע לצרכי אגרה.
התובע צירף לתצהירו הצעת מחיר מאת חברת "איכותית בע"מ", מתאריך 19.2.06, לפיה היא מוכנה לרכוש ממנו מכסת ביצים של 335,000 ביצים תמורת 75 אג' לביצה לא כולל מע"מ, וכן תצהיר של יוסי משה, חבר המושב זכריה, לפיו רכש בשנת 2005 מכסת ביצים במחיר של 51 אג' לביצה ובשנת 1999 רכש מכסת ביצים במחיר של 40 אג' לביצה.
הנתבעת טוענת כי הערכת שוויה של מכסת ביצים הינה עניין לעדות מומחה וכי התובע לא המציא ראיה שכזו. עוד לטענת הנתבעת, שתי עסקאות אקראיות אינן יכולות להוות אינדיקציה לשווי של מכסת ביצים.
על מנת להוכיח את שוויה של מכסת הביצים היה על התובע להגיש חוות דעת של שמאי אשר ממנה ניתן יהיה ללמוד על שווי השוק של מכסת ביצים, אך התובע נמנע מלעשות כן. לא די בעדות בדבר רכישה של מכסת ביצים אחת ובהצעת מחיר קונקרטית כדי להוכיח את שוויה של מכסת הביצים.

בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981) נפסק כי:
"באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר".
כפי שנפסק, עיקרון זה נכון לא רק לפיצויים בגין הפרת חוזה (בהם עסקה פרשת אניסימוב) אלא גם לתביעת השבה מכוח דיני החוזים, כאשר נתבעת השבת שווי (ע"א 7905/98 AEROCON C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387 (2001)).

עוד נפסק כי:
"אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי. גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, ובין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ר' למשל: ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פ"ד ל(3) 281. השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה" (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23 (1993)).
לעניין הלכת איניסימוב ראו גם את פסק הדין ברע"א 1327/08 מתד תעשיות בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (, 9.4.2008)).


בהיעדר הוכחה לשווייה של מכסת הביצים, לא ניתן להעריך את גובה הסכום המגיע לתובע. כפי שנפסק בע"א (מחוזי חי') 14501-11-08 כראם נ' גולדשמיט (פורסם במאגרים, 2.12.09) "בעל דין שלא הוכיח את שהיה עליו להוכיח אינו זכאי כי בית המשפט ישלים את שהחסיר או יקבל טענות שלא הוכחו".
משלא הוכח שווי מכסת הביצים, דין התביעה להידחות.

התביעה שכנגד


הנתבעת הגישה, כאמור, תביעה שכנגד.

לשם הנוחות, גם בחלק זה של פסק הדין המתייחס לתביעה שכנגד יכונה הנתבע שכנגד "התובע", והתובעת שכנגד תכונה "הנתבעת".
בתביעה שכנגד נטען כי לתובע ניתנה רשות להשתמש במשקו לשם מגוריו ומגורי בני משפחתו ולשם עיבוד חקלאי בלבד וחרף זאת, משחדל התובע מהפעלת הלול שהיה ברשותו השכיר בשנת 1988 או סמוך לכך את מבנה המשק לזרים, בניגוד לדין ובניגוד לתנאי הרשות וכך עשה רווחים לעצמו תוך שימוש במקרקעי הנתבעת.
את ההכנסה שהפיק התובע מהשכרת מבני המשק או יכול להפיק מהשכרתם, מעריכה הנתבעת בסך של 336,000 $.


עוד טוענת הנתבעת כי בעשותו שימוש במשק הפר התובע את התחייבותו בכתב הויתור להימנע משימוש באמצעי הייצור שלרשותו, ועל כן אין הוא זכאי לכך שחובו, אשר נמחק תמורת השבתת המשק, ייחשב לנפרע. חובו של התובע בצירוף ריבית כמקובל בנתבעת, מגיע להערכתה ל-723,073 ₪.
לצרכי אגרה, העמידה הנתבעת את סכום תביעתה על סך של 400,000 ₪.
לטענת התובע התביעה שכנגד הוגשה מטעמים זרים ופסולים ומתוך מטרה לגרום לו לבטל את תביעתו.

עוד טען התובע כי התביעה שכנגד התיישנה.
התובע הגיש פסק דין, שניתן ביום 8.7.04, בתביעה שהוגשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל נגד האגודה ונגד חברים בה בגין שימוש שאינו חקלאי בקרקעות המינהל (להלן – תביעת המינהל). בפסק הדין ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה הנתבעים ישלמו למינהל דמי שימוש ראויים בגין השימוש שאינו חקלאי שנעשה על ידם מיום 1.1.92.
לטענת התובע הנתבעת מנועה מלתבוע את דמי השימוש במבני המשק, שכן נפסק כי אלה ישולמו למנהל מקרקעי ישראל.
עוד טוען התובע כי השכרת המבנה נעשתה בהסכמתה של הנתבעת.
בעניין חוב העבר הגיש התובע פסק משקם שניתן ביום 9.7.95 (סומן ת/3) על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992, בו נקבע כי חובו של התובע לנתבעת ליום 31.12.91, בצירוף הפרשי הצמדה עד ליום ההסדר, הינו 14,503 ₪. כן צירף התובע קבלה לפיה שילם סכום זה במלואו ביום 3.12.95.


דין טענת ההתיישנות שהעלה התובע להידחות לאור סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובע כי לא תישמע טענת התיישנות נגד תביעה שכנגד כשהיא והתביעה העיקרית נושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות.
התובע הצהיר כי היה אחד הנתבעים בתביעה שהגיש מנהל מקרקעי ישראל (התובע, סעיף 23 לתצהיר). שמעון קינן הסכים שכ-40 מחברי הנתבעת נתבעו בתביעת המינהל (עמ' 64 לפרוטוקול). עדותו של שמעון קינן תומכת בעדות התובע בעניין זה, אשר לא נסתרה.

פסק הדין בתביעת המינהל מהווה מעשה בית דין, אף שניתן בהסכמה. פסק דין בהסכמה מהווה גם הסכם בין הצדדים (ראו נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 329-330 (1991)). לאחר שנקבע בפסק דין מוסכם, שהן הנתבעת והן התובע היו צדדים לו, כי השכר בגין השימוש שאינו חקלאי שנעשה במקרקעין מגיע למינהל מקרקעי ישראל, מנועה הנתבעת מלתבוע את דמי השכירות.
התובע הצהיר כי הנתבעת אישרה לו את הרחבתו של המבנה וחתמה על תוכניות ההרחבה ואף הוציאה חשבוניות לשוכרי המבנה (התובע, ס' 25-26 לתצהיר). עדותו זו לא נסתרה. בחקירתו הנגדית הסכים שמעון קינן כי המושב ידע כל השנים כי התובע משכיר את המבנה (עמ' 65 לפרוטוקול) וכי ישנם חברים רבים נוספים שביצעו שימוש שאינו חקלאי במשקיהם (עמ' 64 לפרוטוקול). עדויות אלה תומכות בכך שהנתבעת איננה זכאית לדמי השכירות.


מהראיות עולה כי חובות העבר של התובע נמחקו. מכרטיסו האישי של התובע לשנת 2006 (סומן ת/1), השנה בה הוגשה התובענה, עולה כי יתרת החובה של התובע בכרטיס עומדת על סך 360.56 ₪. שמעון קינן הסכים בחקירתו הנגדית כי סביר להניח שכיום אין לתובע כל חוב (עמ' 49 לפרוטוקול) ולכן גם דין הטענה בדבר החוב להדחות.
הטענה בדבר קיומו של חוב מושתתת על חידוש החוב בשל הפרת כתב הויתור. שמעון קינן העיד: "אני לא אומר שיש חוב של 600,000 ₪. כשאמרתי את הסכום הזה אילו החוב הזה היה נשאר כמו שהוא והיה ממשיך לשאת את הריבית היה מגיע ל- 600,000 ₪" (עמוד 49 לפרוטוקול). גם אם הפר התובע את כתב הויתור, אין בכך כדי להחיות את חובו של התובע ולבטל את ההסדר בין הצדדים. הנתבעת מעולם לא ביטלה את ההסדר, ויתרה מכך - הוכח שהיא ידעה כל העת כי התובע משתמש במשקו שימוש שאינו חקלאי, ולא זו בלבד שלא מחתה על כך אלא אף שיתפה פעולה עם הדבר בכך שאישרה את הרחבת המבנה והפיקה חשבוניות עבור השוכרים.
אני מקבלת את טענת התובע לפיה הרושם המתקבל הוא כי התביעה שכנגד הוגשה אך ורק על מנת להרתיע את התובע, אשר הגיש תביעה נגד האגודה.
אני דוחה, אפוא, את התביעה שכנגד.

סיכום



התוצאה היא כי דין שתי התביעות להידחות.
בנסיבות המקרה אין צו להוצאות בתביעה העיקרית.
לאור האמור לעיל בעניין התביעה שכנגד תשלם התובעת שכנגד לנתבע שכנגד שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין התביעה שכנגד.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חובה חקוקה

  2. פיצויים על תקיפה

  3. הוכחת הנזק בדיני נזיקין

  4. מהי רשלנות בדיני נזיקין ?

  5. הוכחת תביעת נזיקין

  6. אחריות בנזיקין לחולי נפש

  7. עורך דין נזיקין רכוש

  8. חובת הקטנת הנזק נזיקין

  9. אפידמיולוגיה בתביעות נזיקין

  10. "גורם זר מתערב" בנזיקין

  11. גב תפוס - תביעת נזיקין

  12. עורך דין לענייני נזיקין

  13. אחריות בעל מקצוע בנזיקין

  14. מבחן "התנהגות בלתי סבירה" בנזיקין

  15. סעיף אחריות בנזיקין בחוזה

  16. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין

  17. עוולת הרשלנות דיני נזיקין

  18. ריסוס פירות - תביעת נזיקין

  19. חסינות שיפוטית תביעת נזיקין

  20. תביעת נזיקין על ירי של שוטר

  21. דיני נזיקין ביחסי בנק לקוח

  22. סעיף 52 לפקודת הנזיקין - גזל

  23. הגדרת שימוש בכוח לפי פקודת הנזיקין

  24. תביעת נזיקין בבית הדין לעבודה

  25. תביעת נזיקין נגד ביטוח לאומי

  26. אחריות בעל מקרקעין - מבחן הצפיות

  27. אחריותו של מחזיק במקרקעין בנזיקין

  28. תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים

  29. תביעת נזיקין בגין אירוע בשטחים

  30. אחריות שילוחית סעיף 16 הנזיקין

  31. הגשת תביעת נזיקין אחרי 10 שנים

  32. אחריות מפעיל בריכת שחיה בנזיקין

  33. תביעות הנזיקין בעקבות האינתיפאדה

  34. פסיקת פיצויים לעתיד בדיני נזיקין

  35. חובת הראיה בחוק ברשלנות לגבי דברים מסוכנים

  36. תאונת דרכים חזיתית - תביעת נזיקין

  37. אחריות מוגברת כלפי ילדים בדיני נזיקין

  38. תביעת נזיקין בגין תקיפה - פריקת כתף

  39. אחריות שולח - סעיף 14 לפקודת הנזיקין

  40. תביעה לפי פקודת הנזיקין בתאונת דרכים

  41. חיוב צד לקבל הצעת פשרה בתביעת נזיקין

  42. ערעור על חלוקת האחריות בתביעת נזיקין

  43. אחריות בנזיקין בגין אי מניעת פיגוע טרור

  44. חישוב הפסדי השתכרות אדם שנפטר בתביעת נזיקין

  45. פסק דין בהעדר הגנה בתביעת נזיקין נגד המעביד

  46. סעיף 41 לפקודת הנזיקין – "הדבר מדבר בעד עצמו"

  47. אחריות בנזיקין של הוועדה המקומית לתכנון ובניה

  48. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון