האם כירופרקט הוא רופא ? קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה במקצוע כירופרקטיקה במשרד הבריאות: 1. כללי החלטה בשאלת האחריות הניתנת במסגרת תביעת התובעים, שני כירופרקטים, שעיקר עניינה בטענתם, שבתקופה הרלוונטית לתביעה זו, בין 2001 לבין 2005 נפגעה יכולתם להתפרנס ממקצועם בשל אי נכונות הנתבעת להנפיק להם "תעודת הכרה". מסיבה זו, על פי הנטען, נמנעו גורמים שונים, בעיקר גופים מוסדיים, מהעסקת התובעים. 2. תשתית ראייתית מוסכמת בעיקרה לצורך הכרעה בשאלת אחריות הנתבעת (להבדיל משאלת הנזק), אין המחלוקת העובדתית בין הצדדים ניכרת, ויפה עשו באי כוחם הנכבדים כשנתנו את הסכמתם לכך, שתינתן הכרעת בית המשפט על יסוד כתבי הטענות, התצהירים וסיכומים שהוגשו, ובלא צורך בבירור ראייתי אשר, כאמור, אכן, אינו נחוץ. על בסיס זה ניתנת בזאת החלטת בית המשפט. 3. המסגרת העובדתית אלה העובדות המהוות את התשתית להחלטת בית המשפט. א. התובעים, כירופרקטים, רכשו את הכשרתם במכללות בארצות הברית (לדברי התובע 1, ולמיטב הערכה, אין על כך מחלוקת, עלה הוא לישראל בפברואר 2003; לדברי התובע 2, גם הוא עלה לישראל, זאת עוד בשנת 1980. לדבריו, הוא אף כיהן כנשיא האגודה הישראלית לכירופרקטיקה). ב. העיסוק בכירופרקטיקה ורישוי התחום אינם מוסדרים בחוק, ואף חקיקת משנה, אין בתחום (ולפחות לא היו בתקופות הרלוונטיות לתביעה זאת). במשך שנים הרבה, ככל הנראה עד למועד מסוים בשנת 2001, או בסמוך, התנהל העיסוק בתחום על בסיס "תעודות הכרה" שהנפיקה הנתבעת (על פי האמור בכתב התביעה, היה הקריטריון העיקרי למתן תעודת הכרה, סיום מכללה או מוסד המוכרים על ידי מועצת הכירופרקטורים בארצות הברית). ג. בשנת 2001 או בסמוך, שינתה הנתבעת את מדיניותה, ומאז לא הייתה היא נכונה עוד להנפיק תעודות הכרה כבעבר. יתר על כן, עשה משרד הבריאות למנוע מגופים שונים להעסיק כירופרקטורים שאין בידם להציג תעודת הכרה. ד. בתקופה שלאחר מכן, שנמשכה שנים אחדות, התנהל בין הצדדים דין ודברים, היתה חלופת מכתבים והיו פעולות נוספות, שלא היה בהם כדי לפתור דבר. זאת, עד שהגיעו התובעים יחד עם אחרים, בכללם גם "האגודה הישראלית לכירופרקטיקה" לכלל מסקנה, שאין מנוס בפניהם, אלא לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק. ביום 21.7.2005, כשלש שנים לאחר שהוגשה העתירה, ניתן פסק דינו של בית המשפט המתבסס על הודעת הנתבעת (המשיבה בבג"צ), ולפיו: רשמנו לפנינו את הסכמת המשיבה לכך, שקיומה של תעודת הכרה לא יהווה תנאי לקבלת כירופרקטים לעבודה על ידי מעסיקים ציבוריים או אחרים נוכח העדר הסמכה בחוק להגביל את העיסוק במקצוע זה, בדרך של מתן תעודת הכרה מאת משרד הבריאות... [בג"צ 4395/02 האגודה הישראלית לכירופרקטיקה ואח' נ. מדינת ישראל, ]. פורמאלית, אמנם, נמחקה העתירה, אך די בפרשנות פשוטה כדי להבין, שהיה בפסק דין זה משום קבלת עמדת העותרים - די אם אזכיר שבתוכן פסק הדין צוינה במפורש הבעייתיות הכרוכה בהגבלת עיסוק בהעדר הסמכה לכך בחוק, וכי המשיבה, (הנתבעת דנן), היא זו שחויבה בהוצאות העותרים. מעל לכל צורך עוד אוסיף, כי גם הנתבעת אינה מבקשת לצקת לפסק דינו של בית המשפט העליון פרשנות שונה, ובהיבטים הרלוונטיים לענייננו, יובהר, שלא נכללת בפסק הדין כל התבטאות המצביעה על נכונות בית המשפט העליון להבנה ולסלחנות כלפי הנתבעת, למשל, ביחס לתקופה שבין שינוי המדיניות לבין מועד מתן פסק הדין. 4. חובת הזהירות המושגית א. דבר קיומה של חובת זהירות מושגית בנסיבות מהסוג שעל הפרק אינו בספק. הנתבעת נושאת באחריות להחלטותיה, ועל פי עולם המושגים הרווח לאחרונה, אין כל קושי לראות בה כ'רגולטור', בכל הקשור להסדרת תחומי העיסוק הרלוונטיים. פשיטא, שנושאת הנתבעת, למעשה, כמו כל רגולטור אחר, באחריות כלפי כל מי שנפגע מהקפדת יתר, המונעת ממנו להתפרנס, שלא כחוק. בנסיבות העניין, על הפרק סוגיה קלה להכרעה לאחר שבית המשפט העליון, בכבודו ובעצמו, כבר נתן ביטוי לאי חוקיות ההחלטה שבעטיה לא הונפקו תעודות הכרה בתקופה שבין 2001 לבין 2005. ומה גם, כאמור, שבמקביל לכך, עשתה הנתבעת להביא לתודעת הציבור, לפחות לגופים המוסדיים, את הבעייתיות הכרוכה, לדעתה, בהעסקת כירופרקטים שאין להם תעודות מסוג זה. ג. באספקלריא משפטית צודקים אף התובעים בהחלטתם להדגיש בהקשר הנדון את בג"צ 2921/03 רונית קאופמן נ. ד"ר אמיר שנון ואח', , אשר, ולא במקרה, אף נזכר בפסק דינו של בג"צ בענייננו: בנוהל שהוצא על ידי משרד הבריאות בתאריך 2.9.2002 הותנתה הוצאת תעודת הכרה במעמד המטפל בהבעה וביצירה, שהוא מקצוע נלווה לרפואה, בין היתר, בלימוד במוסדות מסוימים, על פי תוכנית שהוכרה על ידי משרד הבריאות... אכן, לא יכול להיות ספק כי משטר של רישוי פוגע בזכות לחופש העיסוק… ממילא, חייבת הפגיעה לעמוד בתנאים שנקבעו בפסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, שראש וראשון להם הוא כי הפגיעה תהיה בחוק או לפי הסמכה מפורשת בו. באין חוק, וכך המצב בענייננו, לא ניתן היה לפגוע בזכות העותרות לעסוק בטיפול בהבעה וביצירה, מכח נוהל שהתקבל על ידי רשות מנהלית [בג"צ 2921/03 הנ"ל]. ד. המדובר בדיוק באותו דפוס התנהלות ובאותו משרד. המדובר אף באותו בעל תפקיד. כשלעצמי, אין ספק רב בליבי, שלא חיפשה הנתבעת ואף לא ד"ר שנון, מנהל האגף, אלא את טובת הציבור, תוך מודעות וערנות לחשש שכאלה שאינם בעלי מקצוע ראויים, "שרלטנים", ינסו לעשות לביתם על חשבון הציבור תוך סיכון בריאותו. זאת, בהעדר חקיקה במקצועות הטיפוליים הרלוונטיים. ואולם, כלל ועיקר: עצם קיומה של בעיה, וקשה לחלוק על כך שמצב בו אין ביקורת מספקת על עיסוק בתחומים טיפוליים הינו בעייתי ביותר, אין בה, כדי להכשיר כל פעולה מנהלית, בחינת 'המטרה מקדשת כל אמצעי'. לא כך מצב הדברים הראוי במדינה המבקשת להתנהל על פי שלטון החוק. בודאי ובודאי, לאחר שבא לעולם חוק יסוד: חופש העיסוק. ה. יתר על כן, יתקשה בית המשפט שלא ליתן ביטוי לכך, שמבחינת הנתבעת, קיימות גם "נסיבות מחמירות". בפרט תצוין בהקשר זה ההחלטה שהתקבלה לפיה עד להסדרת הנושא לא תונפקנה תעודות הכרה, וכי פרק הזמן מהמועד בו נתקבלה ההחלטה המקורית עד לביטולה היה בלתי סביר לחלוטין, ואלמלא פסק בית המשפט הגבוה לצדק את דברו בשנת 2005, ייתכן שהייתה התקופה ארוכה עוד יותר. אפילו סברה הנתבעת שטובת הציבור וחובתה להגן עליו במצב בו אין חוק מחייבים, מבחינתה, סוג של 'הליכה על גבול החוק', היה עליה לגלות את מלוא הרגישות גם לזכויותיהם של הכירופרקטים, ולהותיר את המצב הקיים על כנו, עד לשינוי הנהלים. היה בהתנהלות זאת כדי ליצור כעין ואקום נורמטיבי, מקום שלא היה בסיס חוקי לדבר. מניעה כללית של הנפקת תעודות הכרה במשך שנים, ובד בבד פרסום נחיצות התעודה כתנאי להעסקה, זהו מצב הלוקה באי סבירות, על פני הדברים. ו. לא זו אף זו. אפילו נכון היה לגלות סלחנות עד למועד בו ניתן פסק הדין בעניין קאופמן (29.4.2004), לאחר מכן כבר לא ניתן להבין את הנתבעת כלל. פסק הדין בעניין קאופמן אנלוגי לחלוטין לענייננו, ולא זו בלבד שעניינו דומה, אף, המדובר באותה נתבעת ובאותו מנהל אגף: וכי למחרת היום בו קרא את פסק הדין בעניין קאופמן לא היה בידי ד"ר שנון להבין, שעליו להסיק את המסקנות המתחייבות גם בעניינם של הכירופרקטים? צודקת התביעה בהדגישה היבט זה בסעיף 8 לסיכומיה. דומה, בכך שטמנה הנתבעת את ידיה בכיסים אף לאחר פסק דין קאופמן, יש כדי לחזק, לפחות במידה ידועה, את הבנת בית המשפט לתרעומת שבפי התובעים כלפי התנהלות הנתבעת בכללותה, ומנהל האגף, בפרט. 5. חובת זהירות קונקרטית חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות אלה מובנת מאליה, וכל הרחבה בנושא זה, מיותרת. ובקליפת האגוז - אין חולקין, שהתובעים הינם כירופרקטים שבתקופה הרלוונטית לא קיבלו תעודות הכרה מהנתבעת, אין ספק שידעה הנתבעת שחפצים התובעים בתעודות הכרה, ושבכך שנמנעת היא מהכרה, יש כדי לפגוע בפרנסתם (סיבתיות הברורה על פניה). התכתובת העניפה בין הצדדים מוכיחה זאת בבירור. אשר לטענות הנתבעת בהיבט זה, אסתפק בקביעה שגם הענייניות שבהן מקומן, למעשה, בשאלת גובה הנזק, ודוגמא מובהקת לכך גלומה בסעיף 17 לסיכומי הנתבעת לפיו אין לה, לדעתה, אחריות לנזקיו של התובע 1, בשל כך שעלה הוא לארץ בשנת 2003, לאחר שהוגשה כבר העתירה לבג"צ: וכי אם נקלע אדם למצב בו נגרם לו נזק במועד מאוחר במעט לזה החל ביחס לחברו, למשל כי עלה לישראל מעט לאחריו, ואולי בינתיים הוגשה עתירה, יש בכך כדי לפטור את המזיק מאחריות לנזקו?! פשיטא שלא נושאת הנתבעת באחריות לנזקו של אדם טרם שעלה לישראל, אך ראוי לראות זאת כשאלת משנה שמקומה במסגרת הדיון בנזק, כשייתכן, ולא בנקל יוכל תובע להוכיח את נזקו בנסיבות מן הסוג הנדון, ביחס לתקופה בה לא שהה בארץ. ואולם, מכאן ועד לקביעה שבשל כך שעלה לארץ לאחר הגשת הבג"צ אין לנתבעת כל חובת זהירות קונקרטית כלפיו, רחוקה הדרך עד מאוד . 6. שאר טענות הנתבעת האמור לעיל משקף את עיקרי הדיון בשאלה שעל הפרק. עם זאת, נכללו בסיכומי ההגנה מספר טענות להן ראוי להתייחס, ולו גם בקליפת האגוז. א. ניתנה הדעת לטענות הנתבעת (נושא הזוכה להתייחסות גם מצד התובעים) בדבר סוגיות שונות שעלו בתכתובת הניכרת שהתנהלה בשנים הנדונות בין הצדדים. כך, למשל, ציינה הנתבעת בסעיף 9 לסיכומיה שאלות הקשורות לאורך התקופה בה למד, למשל, התובע 2, או ביחס לטענתו שמתקשה הוא לאתר גיליונות ציונים מסוימים. ברם, אף הנתבעת אינה סבורה שנגוע התובע 2 בפסול לעבודה ככירופרקט בשל נושאים אלה, וגם מעמדת הנתבעת למד אני, שברור לה שהסיבה העיקרית שבעטייה נמנע מהתובע 2 לעבוד בתקופה הרלוונטית נעוצה במדיניותה ובהתנהלותה כמפורט בהרחבה לעיל. בנסיבות אלה, ברור שסוגיות המשנה שנדונו בתקופות שונות במכתבי הצדדים, מקומן בשולי הדיון, ולא מעבר לכך. ב. בולטת במיוחד טענת ההגנה אותה מעלה בא כוחה הנכבד מאוד של הנתבעת מסעיפים 10, 11, לסיכומיו, לפיה בתיקו של התובע 2 יש מכתבי תלונה כאלה ואחרים שהתקבלו מהציבור בהקשרים שונים. ואולם, אין הדעת נותנת שייחס בית משפט משקל לתלונות שתויקו בתיק, מעולם לא נבדקו, וחשוב מכך, מעולם לא סברה הנתבעת עצמה לראות בתלונות אלה בסיס להליכים כאלה או אחרים כלפי התובע, מאז ועד היום. מעל הצורך אך אציין שגם הנתבעת אינה בדעה שהסיבה שבעטייה לא קיבל התובע 2 תעודת הכרה, נובעת מתלונות שכאלה. בנסיבות אלה, אין לבית המשפט אלא לתמוה על עצם העלאת הטענה, ואתקשה שלא להוסיף שייתכן ויש בעצם העלאתן של טענות מסוג זה כדי ללמד על כך שמודעת הנתבעת לבעייתיות שנכרכה בהתנהלותה. ג. בסעיף 21, למשל, לסיכומי הנתבעת, צוין פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין כים ניר (עיין שם), בו, בהקשרים שונים לחלוטין, נפסק, כי חרף פגמים בפעולה המנהלית, לא התהוותה חבות בנזיקין. פסק הדין הנ"ל, מוכר וידוע, אך ניתן ללא כל קושי לקבוע על פני הדברים, שלא משתמעת ממנו הלכה לפיה כל אימת שנופל פגם בפעולה מנהלית, אין בכך כדי להקים חבות בנזיקין. יודעת היטב גם הנתבעת שרבים הם המקרים בהם יש בפעולה מנהלית כדי להקים חבות, ונוכח זאת, אף לא ברור מפני מה סברה להזכיר פסק דין זה בסיכומיה. ויותר מכך. בסעיף 23 לסיכומי הנתבעת, עוד בהמשך לדיון בהלכת כים ניר, צוין האמור בפסק דין זה, לפיו יש להיזהר מהכרעה בסוגיה הנזיקית על בסיס 'חוכמה שבדיעבד'. מה לעניין חוכמה שבדיעבד ולענייננו, לא אבין כלל. וכי עצם קיומו של חוק יסוד: חופש העיסוק, הינו, מבחינת הנתבעת משום 'חובה שבדיעבד'?!. ומעבר לכך, בפרט, לאחר מתן פסק הדין בעניין קאופמן, נושא שלגביו אמר כבר בית המשפט את דברו, התמשכות המצב בו נמנעה הנתבעת ממתן תעודות הכרה היא חכמה שבדיעבד?!. על פני הדברים, חוששני, שעל הפרק טענה הנעדרת כל אחיזה, וזאת, אגב, ידעה הנתבעת שעה שכתבה את סיכומיה, לא בדיעבד, אלא מלכתחילה. ד. בסעיף 26 לסיכומי ההגנה ניתן ביטוי למודעות הנתבעת 1, שהחלטתה בנושא הייתה מוטעית, ועם זאת, כלשון בא כוחה המערך: "אין הדבר גורר אחריות בנזיקין". זאת, לפי דבריו בהמשך, בשל כך שהתבססה החלטה זו על שיקולים ענייניים והרצון להגן על הציבור מפני הטעיה. דא עקא, מעט חושש אני, שמשתמעת מדברים אלה תפיסה שמובטחני שגם הנתבעת אינה מצדדת בה, ולפיה אין בהחלטה מוטעית כדי לבסס את אחריותו של הטועה, אם ניתנה ההחלטה משיקולים ענייניים. אמור מעתה, גם מי השוקל שיקולים ענייניים, אם טעה, נושא הוא באחריות לטעותו, זאת, אולי, למעט במצבים חריגים, אך לא כדבר שבעיקרון. ויתרה מכך, נמצא לתמוה הכיצד סבורה בכלל הנתבעת שהיו שיקוליה ענייניים: ספק רב עד כמה החלטה המתעלמת לחלוטין, למשל, מחוק יסוד חופש העיסוק, ניתן כלאחר יד לכנותה כ'עניינית'. לכל היותר אוכל לשוב ולבטא את הערכתי שאכן עשתה הנתבעת את שעשתה מתוך רצון להגן על הציבור. מאמין אני שאכן כך. אך פשיטא, שאין משמעות הדברים שכל פעולה שצמחה על רקע זה זוכה להכשר ולחסינות רק בשל כך שנבעה מהרצון להגן על הציבור. הרצון להגן על הציבור, כפי שפורט בהרחבה לעיל, חשיבותו רבה, אך אין בו כדי להכשיר כל מעשה וכל פעולה. ה. בסעיף 30, באותיות מודגשות, ביקשה הנתבעת לפרט את תמיהתה הכיצד מנסים התובעים לאחוז את החבל משני קצותיו - מחד, לקבל תעודת הכרה, ובמקביל, להגיש עתירה לביטול תעודות ההכרה. ברם, אין בטענה זאת, ולא כלום. שעה שנקלעים אנשים למצבם של התובעים, מנסים הם להתמודד עימו בדרכים לגיטימיות שונות וניתן להבין זאת. ניסיון לגיטימי במצב דברים מן הסוג הנדון לקבל את התעודה ולחילופין לבטל את הצורך בה, אינו מלמד על חוסר תום לב, מניפולטיביות, וכל כיוצא בזה. הטענה - נדחית. ו. טענות רבות נוספות שפירטה ההגנה, הינן, אמנם, לגיטימיות ואף ענייניות, אך מקומן אך ורק בשאלת הנזק. לא נמצא טעם לפרטן ואסתפק בדוגמא אחת - טענת ההגנה, בסעיף 36 לסיכומים, שצוינה בהקשרו של התובע 1, לפיה יכול היה להתקשר גם כבלא התעודה עם גופים שונים, כמפורט בסעיף זה. השאלה אם יכל התובע 1 להקטין את נזקו, למשל אגב התקשרות עם גופים אחרים, יש לה מקום, אך רק בדיון בשאלת הנזק. 7. לחיתומה של החלטה על פני הדברים, לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים ונושאת היא באחריות לנזקיהם, ככל שיוכחו. בית המשפט, התבסס, אמנם, בהחלטתו על העקרונות המקובלים בדיני הנזיקין, אך ללא ספק ראוי לקבל גם את טענת התובעים שעל הפרק עוולה שיש לה גם ממד חוקתי. פגיעה בזכותו של אדם להתפרנס, גלומה בה פגיעה חדה וברורה בזכויות יסוד, בפרט אלה הנהנות מהגנת חוק יסוד: חופש העיסוק, אך גם, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זו עוולה חוקתית. בסיכומי התובעים נכללות טענות משלימות חלופיות המציינות היבטים עוולתיים נוספים (הפרת חובה חקוקה ועוד), ואולם, על רקע כל האמור, אין עוד צורך להרחיב את הדיון במישורים אלה. 8. מועד להמשך דיון בשאלת הנזק - ייקבע ויישלח לצדדים. בתוך כך, תקווה אני, שעתה יעשו הצדדים גם מאמץ להתחיל בהידברות במגמה לנסות ולסכם את שאלת הסכום המגיע בדרך ההסכמה. פרקטסוגי אריחים (רצפה)כירופרקטיקהריצוף / פרקט / חימום תת רצפתי (תביעות)