קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המצאה כדין לפי חוקי פלורידה: זוהי בקשה לאכיפת פסק חוץ שניתן כנגד הנתבעים על-ידי בית המשפט במדינת פלורידה שבארצות הברית. רקע עובדתי - ההליכים בפלורידה התובעת ובעלה ז"ל, שנפטר במהלך ניהול ההליכים כאן, הם בעלי אזרחות אמריקנית, ישראלים לשעבר, המתגוררים בפלורידה (להלן: "התובעים"). הנתבעים הם אזרחי ותושבי מדינת ישראל, אשר מתגוררים בראשון לציון, והתגוררו בעבר בפלורידה, שם הכירו הצדדים. ביום 8.2.05 הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי במדינת פלורידה (מחוז בראוארד) כתב תביעה כנגד הנתבעים. לפי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים גנבו מסמכים מזהים של התובעים ואת זהותם, ורכשו במרמה טובין ושירותים על חשבון האשראי של התובעים בסכום העולה על 100,000 $. לפי כתב התביעה, כתוצאה ממעשים אלו, נגרם לתובעים נזק בראשים אלו: אובדן השתכרות, הוצאות נסיעה, דיווח שלילי לגבי מוניטין האשראי שלהם, הוצאות בגין תיקון מצב האשראי שלהם, שכ"ט עו"ד והוצאות ונזקים "פסיכולוגיים" (לטענות לפי כתב התביעה, ראו ס' 28 לחוו"ד עו"ד גסלר מטעם הנתבעים). בכתב התביעה צוין שסכום התביעה הוא מעל 15,000$, גבול הסמכות המינימלי של בית המשפט, ולא צוין מהו סכום התביעה או הפיצוי הנתבע בכל אחד מראשי הנזק. לפי אישור סגן מנהל בתי המשפט, שנקבע על ידי ממשלת ישראל כרשות המוסמכת להמציא כתבי בי דין על פי אמנת האג, ביום 14.3.05 בוצעה מסירה של כתבי בי דין לידי הנתבעת, הגב' טליה סרדס, באופן אישי, בעבורה ובעבור בעלה, מר חיים סרדס, לכתובתם ברח' מבצע חורב 11 ראשל"צ. משלא הוגש כתב הגנה על ידי הנתבעים, הגישו התובעים בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. זו הומצאה להם, על פי תצהיר ב"כ הנתבעים בפלורידה, שהוגש לתיק בפלורידה - בדואר רגיל, לכתובתם בארץ. לאחר שהוגשה בקשה זו, הגישה התובעת תצהיר להוכחת התביעה, ובו פירוט וכימות הנזקים. ביום 10.1.06 ניתן כנגד הנתבעים פסק דין בהעדר הגנה. בית המשפט בפלורידה (כב' הש' רוזנברג) קיבל את התביעה וחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום סך 43,000 $ בצירוף ריבית שנתית בשיעור 7% מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל (להלן: "פסק הדין" או "פסק החוץ"). ההליכים לאכיפת פסק החוץ התובעת ובעלה הגישו כאן תביעה לאכיפת פסק החוץ. ביום 18.3.07 נתן בית משפט זה (כב' ס. נ. הש' גנות) פסק דין בהעדר הגנה, שבו נקבע כי פסק הדין אכיף. הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק דינה של כב' הש' גנות, בטענה שלא בוצעה מסירה כדין של הבקשה לאכיפת הפסק הזר (בש"א 2397/07). בקשה זו נדונה בפניי. בהחלטה מיום 22.1.08, שניתנה לאחר שמיעת ראיות, קבעתי כי בנסיבות העניין יבוטל פסק דינה של כב' הש' גנות, אם יפקידו הנתבעים את מלוא סכום פסק הדין בקופת בית המשפט. הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 7399-02-08). במסגרת זו הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה מיום 1.4.08, לפיה: פסק הדין של כב' הש' גנות מיום 18.3.07 יבוטל, בכפוף לרישום עיקול על זכויות הנתבעים בביתם ברח' חורב בראשל"צ, הפקדה בסך 15,000 ₪ ותשלום הוצאות; ותיק ההוצל"פ שפתחו התובעים כנגד הנתבעים לביצוע פסק הדין, ישאר פתוח ויתעדכן בהתאם לתוצאות ההליך שבפניי. כן הוסכם שהנתבעים יגישו התנגדות לבקשה לאכיפת פסק החוץ, לרבות, אם רצונם בכך, חוו"ד מטעמם. כך עשו הנתבעים ומכאן ההליכים שבפניי, בבקשה לאכיפת פסק החוץ שהגישו התובעים כנגד הנתבעים. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת מומחה לדין הזר. בקשת התובעים לאכיפת פסק החוץ נתמכה בחוו"ד עו"ד קליפורד אנטס מיום 17.11.06. מטעם הנתבעים הוגשה חוו"ד עו"ד רזיאל גסלר, מיום 8.6.08. עו"ד אנטס, הגיש חוו"ד מגיבה מיום 27.10.08. יש לציין כי לאחר שהצדדים הגישו את חוות הדעת מטעמם, שקלתי למנות מומחה מטעם בית המשפט. לבסוף, לאור עמדות הצדדים בדיון מיום 27.11.08, החלטתי שלא למנות מומחה בשלב זה (החלטה מיום 14.12.08). עומדות בפני, אפוא, חוות הדעת מטעם הצדדים. כן הוגש תצהיר התובעת ותצהיר הנתבע. המומחים והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. הצדדים סיכמו בכתב. המסגרת הנורמטיבית סעיף 3 לחוק חוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"), שכותרתו "תנאים לאכיפה" קובע: "3. בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; (2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור; (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן." כתנאי לאכיפת פסק זר, נדרש שיתקיים עקרון ההדדיות בין המדינות (סעיף 4 לחוק). אין חולק שתנאי זה מתקיים בענייננו. סעיף 6 לחוק, שכותרתו "הגנה מפני אכיפה" קובע:  "6. (א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה: (1) הפסק הושג במרמה; (2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה; על המבקש להכריז על פסק הדין כאכיף, הנטל להוכיח קיומם של התנאים לפי סעיף 3 לחוק (רעא 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א. חברה שמושבה באיטליה נ' משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4) 403, 407; עא 4003/99 קוז'וך נ' ליאל, פ"ד נה(3) 444, 449). הנטל להוכחת טענות ההגנה לפי סעיף 6 לחוק, הוא על הנתבעים (ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב(2) 701, 705). תמצית ההתנגדות לאכיפת הפסק הזר לטענת הנתבעים, שני פגמים עיקריים נפלו בפסק הדין שניתן בפלורידה, במעמד צד אחד. ראשית, לא בוצעה המצאה כדין של כתב התביעה לנתבעים, שהיו בארץ. שנית, בכתב התביעה לא פורט סכום התביעה בכל ראש נזק. צוין רק, כי הנזק הנתבע הוא מעל 15,000$, נתון שדרוש לצורך קניית סמכות עניינית של בית המשפט. לפי הטענה, בית המשפט לא היה רשאי לפסוק סכומים מעבר לאלה שנתבעו. מטעמים אלה, ועל סמך חוו"ד המומחה מטעמם, לא התקיימו, לגישת הנתבעים, התנאים שבס"ק (1), (3) ו- (4) לסעיף 3 לחוק. אין מחלוקת, שפסק הדין אינו ניתן עוד לערעור, כנדרש לפי סעיף 3(2). לטענת הנתבעים, יש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמם, הן משום שהוא ערך את חוות הדעת על סמך עיון בתיק בית-המשפט בפלורידה, כשכל המסמכים מונחים לפניו, בעוד למומחה התובעים היו חלק מהמסמכים בלבד; והן משום שהינו מומחה לדין בפלורידה בעוד שמומחה התובעים בקי בדיני ניו יורק ואינו בקי במידה הנדרשת בדין בפלורידה. עוד טוענים הנתבעים, כי גם אם עומד פסק הדין בתנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק, קמה להם, בנסיבות העניין כמתואר, טענת הגנה מפני אכיפה לפי סעיף 6 לחוק. I - הטענה לגבי אי-ביצוע מסירה כדין לנתבעים חוות דעת הצדדים חוו"ד עו"ד אנטס מטעם התובעים עו"ד אנטס, המומחה מטעם התובעים, ציין בחוות דעתו שעל פי סעיף 48.194 לחוק סדר הדין האזרחי בפלורידה, יש לבצע המצאה כדין לאדם מחוץ למדינת פלורידה, בהתאם לכללי אמנת האג. מדינת ישראל וארצות הברית חתומות על אמנת האג. מדינת ישראל הסמיכה את מנהל בתי המשפט בישראל להמציא מסמכים משפטיים, אם הבקשה מוגשת ע"י סמכות משפטית או דיפלומטית של המדינה המבקשת. במקרה דנן, "בתאריך 14/3/2005 התביעה (ההזמנה וכתב התביעה) הומצאה כדין לנתבעים בביצוע על ידי מנהל מערכת בתי המשפט בישראל ועל פי "אמנת האג" (העתק של אישור המצאת התביעה לנתבעים מצורף כנספח ב'). לפי ההזמנה ולפי סעיפים 1.140 ו 1.500 לתקנות סדר הדין האזרחי במדינת פלורידה... הנתבעים היו חייבים להגיש כתב הגנה לכתב התביעה בתוך 20 יום לב"כ התובעים. הנתבעים לא הגישו כתב הגנה בתוך המועד הנקוב ולפיכך ניתן נגדם פסק הדין בהעדר הגנה... ע"י בית המשפט בפלורידה." (סעיפים 26-27 עמ' 8 לחוות הדעת. ההדגשות במקור). עוד ציין עו"ד אנטס, כי קיימת סמכות בלעדית לבית המשפט המחוזי בפלורידה לדון בתביעות אזרחיות בסכומים העולים על 15,000 $ כבענייננו. פסק הדין ניתן ע"י כב' הש' רוזנברג בתאריך 10.1.06 בבית המשפט המחוזי בפלורידה, והוא אינו ניתן עוד לערעור (סעיף 12 לחוות הדעת עמ' 3-4 לחוות הדעת). חוו"ד עו"ד גסלר מטעם הנתבעים המומחה מטעם הנתבעים, עו"ד גסלר, אינו חולק על סמכותו העניינית והמקומית של בית המשפט המחוזי בפלורידה לדון בתובענה (ס' 42 בעמ' 7 לחוות הדעת). אלא שלדעתו, בית המשפט בפלורידה לא רכש "סמכות אישית" כלפי הנתבעים. זאת, מכיוון שהאישור של מנהל בתי המשפט בישראל על ביצוע מסירה לנתבעים, לא עומד בהוראות של חוקי מדינת פלורידה בדבר מסירת כתבי בי דין (עמ' 9-12 לחוות הדעת). לפי סעיף 48.031(1)(a) לחוק מדינת פלורידה, יש לפרט את התאריך והשעה שהמסמכים הגיעו למבצע המסירה, את התאריך והשעה שבהם בוצעה המסירה, את האופן שבו בוצעה המסירה, את שם מקבל המסירה ואם נמסר למייצג של הנתבע, התפקיד שאותו אדם ממלא. לפי הוראות החוק המפורשות, אי עמידה בתנאים אלו מבטלת את המסירה. לעניין מסירה מחוץ למדינת פלורידה קובע סעיף 48.194 כי זו תבוצע באותו אופן שמבוצע באותה מדינה ו"במידת הצורך, יש לבצע את המסירה לפי אמנת האג" (ראו להלן ציטוט הוראות החוק באנגלית. תרגום עו"ד גסלר לקטע החוק הרלבנטי, בס' 69 לחוו"ד, הוא שמובא כאן). "בתמצית, וככל שרלבנטי לענייננו, החוק של מדינת פלורידה דורש שכל מסירה של הזמנה לדין וכתב תביעה תעשה בדייקנות ובקפדנות לפי החוק ותקנות סדר הדין. בהעדר הדייקנות והקפדנות הנדרשת, ביהמ"ש אינו רוכש סמכות אישית של הנתבע, המסירה בטלה, וכל החלטה שניתנה על סמך אותה מסירה גם בטלה, דינה כבטלה מעיקרה וכאין ואפס" (סעיף 60 עמ' 10 לחוות הדעת). אשר לאישורים, Certificates, שחתומים על ידי ס. מנהל בתי המשפט בארץ, לפיהם בוצעה מסירה של מסמכים ביום 14.3.05 - האישורים הללו אינם תצהירים ולא מצוין בהם איזה מסמך או מסמכים נמסרו לנתבעים. לפיכך, לדעת עו"ד גסלר בהעדר "תצהיר מאומת כדין, אשר מעיד כי המסמכים שנמסרו לנתבעים אכן היו ההזמנה לדין וכתב התביעה" ובהעדר אפשרות לדעת מהם המסמכים שנמסרו לנתבעים, לא היה השופט מוסמך לתת את פסק הדין (ס' 71-71 לחוות הדעת). בחוו"ד ובחקירתו הנגדית חזר על כך וציין כי השופט בפלורידה צריך היה לראות הוכחה פוזיטיבית לכך שהאזהרה נמסרה. "זה מסמך מאוד חשוב כי יש שם אזהרה לנתבע מה קורה אם הוא לא יגיש כתב הגנה ושם כתוב בין היתר שאם לא מגיש כתב הגנה, עלול לקבל פסק דין על הסכום או הסעדים שנתבעו בכתב התביעה". (סעיפים 66-67, 71-72 בעמ' 11-12 לחוות הדעת. עמ' 19 ש' 13-15 לפרוטוקול). לאור האמור סבור מומחה הנתבעים, עו"ד גסלר, כי לא התבצעה מסירה כדין ולבית המשפט המחוזי בפלורידה לא היתה סמכות לתת את פסק הדין. מכאן, טוענים הנתבעים, שבית המשפט בפלורידה לא היה מוסמך לתת את פסק החוץ, כנדרש לפי סעיף 3(1) לחוק, וכי פסק החוץ בטל ואינו בר-בצוע במדינת פלורידה, כנדרש לפי סעיף 3(4). בנוסף, לא ניתנה לנתבעים הזדמנות סבירה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם לפני מתן פסק הדין, כאמור בסעיף 6(2) לחוק. חווה"ד המגיבה של עו"ד אנטס בחוות דעתו המגיבה מתאריך 29.10.08, הוסיף עו"ד אנטס כי לפי סעיף 6 לאמנת האג האישור יעיד על המצאת המסמך ויכלול פרטים לגבי שיטת ההמצאה, מקום המסירה, תאריך המסירה וזהותו של המקבל. באישורי המסירה מאשר מנהל בתי המשפט כי This service has been completed in compliance with the Hague Convention. עוד צוין באישור, כי ההמצאה בוצעה במסירה אישית לנתבעת, הגברת טליה סרדס, בכתובת "מבצע חורב 11 בראשון לציון 75444" ולנתבע, בעלה, חיים סרדס במסירה אישית לאשתו, הגברת טליה סרדס. לפיכך, נמלאו כל הדרישות, והמסירה היא מסירה כדין לפי אמנת האג. בנוסף, עורכי דינם של התובעים שלחו מספר פעמים את הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה לנתבעים באותה כתובת בישראל, בתאריך 9.8.05 (ס' 32 ו-34 בעמ' 9 לחוו"ד המשלימה). עו"ד אנטס חזר על עמדתו בחקירתו הנגדית, ציין כי הוראות אמנת האג בעניין ההמצאה גוברות על החוק המדינתי בארה"ב, וכי אישור מנהל בתי המשפט עומד בדרישות תקנת האג. "זה טופס שמדינת ישראל הכינו. כתוב איפה, מתי ואל מי ואיך" בוצעה המסירה. עולה מהאישור כי המסירה בוצעה בדרך של מסירה אישית לגב' סרדס לכתובת בראשון לציון (עמ' 12 ש' 21). דיון והכרעה ראשית דבר יש לזכור כי הליך האכיפה של פסק דין זר, אינו הליך ערעור על פסק הדין שנתן בית המשפט הזר, אלא הליך קליטה של פסק דין שנוצר במערכת משפט אחת אל מערכת המשפט הישראלית. "אנו, בדוננו בשאלה אם יש או אם אין להכיר בפסק-חוץ, אין אנו יושבים כערכאת ערעור, ונטייתנו היא לכבד את הפסק כמות שהוא ולא להרהר אחרי מידותיו ..." (ע"א 221/78 עובדיה נ' כהן פ"ד לג(1), 293). כך סיכם את הדברים כב' הש' פרקש בה"פ (י-ם) 4318/05 אונגר (קטין) נ' הרשות הפלשתינית, : "הליך אכיפת פסק חוץ מטרתו להעמיד לרשות נושה שעניינו כבר נדון והוכרע במדינה זרה את כלי האכיפה של המדינה שבה מצוי החייב או שבה מצויים נכסיו [..]. בכך מושגות התכליות שביסוד הליך האכיפה, ובהן שימת קץ להתדיינות בין בעלי דין, כיבוד זכויותיהם, כמו גם עידוד שיתוף הפעולה וההרמוניה בין מערכות המשפט השונות [..]. הגשמת מטרות אלו מחייבת לפעול על פי העיקרון לפיו הדיון בבקשה לאכיפת פסק חוץ '...איננו מקביל לדיון מחדש, והוא אינו מאפשר פרימה של יריעת המחלוקת מיסודה" [..]. בית המשפט הדן בבקשה לאכיפת פסק חוץ אינו משמש כערכאת ערעור על בית המשפט הזר, ונטייתו היא 'לכבד את הפסק כמות שהוא ולא להרהר אחר מידותיו' [..]. בית המשפט אינו נזקק לבדיקה מחודשת של ההליך המשפטי שהתנהל בבית המשפט הזר, הוא אינו בודק את הנכונות העובדתית או המשפטית של פסק החוץ ואינו נדרש אף לנימוקי הפסק. הבחינה שמקיים בית המשפט הדן בבקשת אכיפה היא של 'קליפת הפסק ולא של תוכנו' [..]. משכך, אף אם תימצא טעות בפסק החוץ, ואפילו תהא זו טעות הגלויה על פני הפסק, לא יהא בכך כדי למנוע את אכיפתו של פסק החוץ בשל כך בלבד [..]". על רקע האמור, אפנה לבחון את טענות הצדדים כאן. ראשית, אני דוחה את טענת הנתבעים, לפיה פגם במסירה (אם קיים), יורד לשורש הסמכות של בית המשפט הזר במובן האמור בסעיפים 3(1) או 3(4) לחוק. כפי שנקבע בפסק דין בע"א 4721/95 רימון נ' leasing Co .a.e.l, פ"ד נ(5) 99, 103 (כב' הש' שטרסברג-כהן), "סעיף 3(1) אינו מתייחס לנושא ההמצאה הנכנס למסגרת סעיף 6(א)(2)". דהיינו: סוגיית המסירה איננה נבחנת כחלק מהשאלה אם פסק הדין ניתן על ידי בית המשפט שהיה מוסמך לתתו לפי דיניה של אותה מדינה או אם פסק הדין הוא בר-ביצוע במדינה שבה ניתן. אבחן, אפוא, את דבר המסירה במסגרת ההגנה שלפי סעיף 6(א)(2) לחוק. סעיף 6(א)(2) לחוק קובע שעל הנתבעים להוכיח כי "האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה". הרציונל העומד בבסיס ההגנה הוא, שלא ייאכף פסק חוץ אם הוא פרי הליך לא הוגן במובן זה, שלא ניתנה לנתבע הזדמנות סבירה לטעון טענות ולהביא ראיות. כפי שנפסק, השאלה איננה אם הנתבע התגונן בפועל אלא האם בית המשפט הזר נתן לנתבע הזדמנות סבירה להתגונן; ופסק דין שניתן בהעדר הגנה אינו כשלעצמו, עילה שלא לאכפו ואינו מקים עילת הגנה מפני אכיפתו. כך נקבע בעא 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 648 (כב' הש' חשין): "השאלה הנשאלת אינה אם הכרעת הדין ניתנה בהיעדר הגנה, אלא אם ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק; זה לשון החוק, כך מורה עקרון הצדק הטבעי, וזו אמת המידה לבחינתו של פסק החוץ. כך נפסק לא אחת, ובדין כך נפסק...". ובה"פ (י-ם) אונגר הנ"ל: "עוד יש לציין, כי חוק אכיפת פסקי חוץ אינו מגלה רתיעה מפני אכיפתם של פסק דין שניתנו במעמד צד אחד, ובלבד שיקויימו בהם תנאי האכיפה על פי החוק. לפיכך, גם מתן פסק דין בהעדר הגנה איננו בהכרח מעיד על פגיעה בהזדמנות הנתבע לטעון את טענותיו, ופסק דין כזה איננו חשוף לטענת הגנה זו רק בשל היותו פסק דין שניתן במעמד צד אחד (פסברג בספרה "פסקים זרים", עמ' 11, 17; פרשת אשכר, בעמ' 647-648)." [ההדגשות שלי - י.ב] האם בוצעה מסירה כדין לנתבעים, באופן שניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן בטרם שניתן הפסק הזר? לפי סעיף 3 לתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965 תשל"ו-1975, הרשות המרכזית בישראל לצורכי האמנה היא מנהל בתי המשפט כהגדרתו בסעיף 1 לתקנות. לפי סעיף 3 לתקנות: "הוגשה למנהל בתי המשפט בקשה להמציא מסמך בישראל שיצאה מאחת ממדינות האמנה והבקשה הוגשה בהתאם לדרישות האמנה, ינהג מנהל בתי המשפט לעניין המצאת המסמך על-פי הוראות האמנה ובהתאם להוראות הדין החל בישראל על המצאת כתבי בי דין בעניינים אזרחיים, אלא אם נראה לו כי קיימת סיבה על פי האמנה לסרב לבקשה". לפי סעיף 6 לאמנה לפי הנוסח המצורף בתוספת הראשונה לתקנות: "הרשות המרכזית של המדינה המתבקשת, או כל רשות אחרת שתצויין למטרה זו, תערוך תעודת אישור התואמת את טופס הדגם המצורף לאמנה זאת. תעודת האישור תתאר את ביצוע הבקשה; היא תציין את צורתו, מקומו ותאריכו של הביצוע, וכן את האדם שלו נמסר הכתב. במקרה הצורך, היא תפרש את העובדה אשר מנעה את הביצוע.... (ההדגשה שלי- י.ב) בנספח לאמנה מצורף טופס של תעודת האישור הנדרש לפי סעיף 6 (להלן: "תעודת האישור"). עולה מהתקנות הנ"ל ומהאמנה, כי תעודת אישור שעונה לתנאים הנ"ל, די בה כדי להעיד שבוצעה מסירה. אין דרישה, שלאישור יצורף מסמך חתום של מקבל המסירה, שמאשר כי קיבל אותו או תצהיר של מבצע המסירה בפועל וכד'. יצוין, כי האמנה כוללת בסעיף 16, הסדר ספציפי למקרה שבו הומצא כתב הזמנה לפי הוראות האמנה וניתן פסק דין כנגד נתבע שלא התייצב. לפי הסדר זה, לשופט שנתן את הפסק הזר, סמכות לבטל את "איבוד הזכות הנובע מפקיעת המועד לערעור" אם הנתבע, ללא אשם מצדו, לא ידע על התביעה זמן מספיק כדי להגן על עצמו או לא ידע על פסק הדין במועד שאפשר ערעור עליו, ואם גילה טענת הגנה לכאורית כלפי גוף התובענה. ואולם הבקשה לא תתקבל "אם לא נעשתה תוך פרק זמן סביר מן הרגע שבו ידע הנתבע את ההחלטה". עו"ד אנטס, המומחה מטעם התובעת סבר, כאמור, בחוות דעתו המשלימה ובחקירתו, כי ההמצאה בוצעה כנדרש, על פי הוראות אמנת האג, שגוברות בעניין זה על חוקי מדינת פלורידה. הן ישראל והן ארה"ב חתמו על אמנת האג. מדינת ישראל הסמיכה את מנהל מערכת בתי המשפט בישראל לבצע את המצאת המסמכים. האישור שהומצא על ידי מנהל בתי המשפט עונה לתנאים הדרושים. לפיכך הומצאו המסמכים, הזמנה לדין וכתב התביעה, בהתאם לאמנת האג ובהתאם לחוק בפלורידה. עו"ד גסלר, המומחה מטעם הנתבעים, טען בחוות דעתו כי לא בוצעה המצאה כדין משום שאישור מנהל בתי המשפט אינו מהווה תצהיר כדין ואינו כולל את כל הפרטים הדרושים לפי החוק בפלורידה, שלפי חוות הדעת, הינו קפדני במיוחד בעניין מסירת כתבי בי-דין. אלא שעו"ד גסלר לא דן בתוקף ההמצאה לפי הוראות אמנת האג. חוות דעתו שבה מצא כי ההמצאה איננה כדין, מתייחסת לתקינותה לפי החוק בפלורידה משנשאל על כך בחקירתו השיב כדלקמן: ש. יש סיבה שבחוות הדעת שלך אתה לא מדבר על אמנת האג . ת. זה לא נכון. מפנה לסעיף 69,68 שיש לבצע לפי אמנת האג. דנתי באישורים האלה. ש. דנת לפי אמנת האג. תראה לי דיון לפי אמנת האג באישורים האלה. ת . מפנה לסעיף 16 לחוות דעתי. הערה 4. ש. זה כל ההתייחסות שלך לאמנת האג. ת. אמנת האג אינה במחלוקת. השאלה אם המסירה בוצעה." בכל הנוגע לדרכי המצאת מסמכים, גוברות הוראות האמנה על דיני ההמצאה במדינה שבה ניתן הפסק הזר. זאת, לכל הפחות, בכל הנוגע להכרעה בשאלה, אם ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו, כלשון סעיף 6(א)(2) לחוק. לשון אחר, כאשר בוצעה המצאה כדין לפי תקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג, כי אז אין מקום לבחון אם ההמצאה עולה בקנה אחד עם דיני המצאת מסמכים במדינה שבה ניתן הפסק הזר, שכן עצם הבדיקה חותרת תחת תכלית גיבושה של האמנה, שנועדה להאחיד את דיני ההמצאה במדינות שהצטרפו לאמנה והחילו אותה בדין הפנימי. לבדיקת תוקף המצאה על פי הוראות האמנה ולא לפי הוראות הדין הפדרלי בנוגע להמצאה לחו"ל, ראו: עא (י-ם) 1095/96 טיילור נ' שמחון, הרכב בראשות כב' הש' ברנר מיום 18.9.96. גם אם הייתה חשיבות לדיני ההמצאה לחו"ל של מדינת פלורידה, אני מעדיפה בעניין זה את חוות דעתו של עו"ד אנטס, לפיה סעיף 48.194 לחוק סדר הדין האזרחי בפלורידה, מקנה עדיפות להוראות האמנה. סעיף 48.194 של החוק של מדינת פלורידה, אליו מתייחסים שני המומחים, קובע הוראות בדבר מסירה של כתבי בי-דין למתדיינים שמחוץ לפלורידה, כלהלן: “(1) Except as otherwise provided herein, service of process on persons outside of this state shall be made in the same manner as service within this state by any officer authorized to serve process in the state where the person is served. No order of court is required. An affidavit of the officer shall be filed, stating the time, manner, and place of service. The court may consider the affidavit, or any other competent evidence, in determining whether service has been properly made. Service of process on persons outside the United States may be required to conform to the provisions of the Hague Convention on the Service Abroad of Judicial and Extrajudicial Documents in Civil or Commercial Matters”. ((ההדגשה שלי - י. עליונות דיני ההמצאה לפי אמנת האג, עולה מעיון בהוראת החוק בפלורידה כפי שצוטטה לעיל. עו"ד גסלר התעלם מהוראות אמנת האג ובחן את תקינות ההמצאה לפי הוראות החוק בפלורידה, החלות על המצאה מחוץ לפלורידה אך בגבולות ארה"ב, ולא נתן תשובה מניחה את הדעת בחקירתו לסיפא של סעיף 48.194 הנ"ל, החלה על המצאה מחוץ לגבולות ארה"ב ומפנה להוראות האמנה. אני דוחה את טענת הנתבעים כאילו נפל פגם בתעודת האישור, מהטעם שאין לדעת כיצד בוצעה המסירה או משום שלא פורש בו מהם המסמכים שנמסרו. שתי תעודות האישור בענייננו, כוללות את כל הפרטים הדרושים לפי אמנת האג. לפי הרישא לאישורים "הרשות החתומה מטה מתכבדת לאשר, בהתאם לסעיף 6 של האמנה האמורה" כי הבקשה בוצעה (באנגלית: that the document has been served"); ביום 14/3/05; ברח' חורב 11 בראשון לציון; וכי "הכתבים הנזכרים בבקשה נמסרו לידי" הגב' טליה סרדס (ובאישור המתייחס לנתבע הוסף כי הנתבעת היא אשתו, ומבני משפחתו) ובאנגלית: The documents refferd to in the request have been deliverd to:.."". יש, אפוא, פרטים על מועד ומקום הביצוע, שיטת המסירה (מסירה אישית), זהות המקבל ומהות יחסיו עם הנתבע. מעבר לכך, לא נדרשים פרטים נוספים. מתוך עיון בתעודות האישור (Certificates) ברור שבוצעה מסירה אישית לנתבעת, בעבורה, ומסירה נוספת בעבור הנתבע, ביום 14/3/05, לכתובתם ברח' חורב בראשון לציון במסירה אישית. זאת, לפי אפשרות "C" שבתעודה, תוך מילוי הפרטים הדרושים בביצוע לפי אפשרות C. אין חולק כי זו הייתה כתובתם של הנתבעים באותה עת ומשנת 2000 (עמ' 33 לפרוטוקול ש' 10-11). אמנם לא סומן "X" במקום הנכון, אך בנסיבות העניין, כאשר כל הפרטים הנ"ל מצויינים במפורש בתעודת האישור, מדובר בפגם טכני בלבד. אשר לטענה כי נפל פגם במסירה משום שלא נאמר בתעודה מהם המסמכים שנמסרו לנתבעים - האישור לפי אמנת האג הוא אישור של מנהל בתי המשפט, שלפיו הבקשה לביצוע המסירה בוצעה וכי אותם המסמכים שנמסרו על ידי הרשות הרלבנטית בפלורידה לרשות המוסמכת בישראל, לצורך ביצוע המסירה, אמנם נמסרו. לפי האמנה ונוסח האישור המצורף לה, אין דרישה שהאישור יכלול פירוט של המסמכים שנמסרו. כפי שנקבע בעא 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc, פ"ד נד(1) 697, 705 "..ככל שנדרשת התערבות הרשויות בהפצת המסמכים הזרים ובהעברתם לתעודתם, פעלה מדינת ישראל לקביעת רשות מרכזית אחת שעליה הוטל התפקיד לקבל בקשות להמצאה שמקורן במדינה אחרת ולמלא אחריהן, תוך ביצוע מדיניות אחידה של בחינה לכאורית כי אכן מדובר במסמכים של מדינת חוץ אשר יש ליתן סיוע רשמי להמצאתם". עוד נקבע בפסק דין בעא (י-ם) 1095/96 טיילור הנ"ל: "מדינת ישראל קבעה את מנהל בתי המשפט כרשות המרכזית לצרכי האמנה, והצהירה, במעמד אישרור האמנה בשנת 1972, מכח זכותה על פי סעיף 10 לאמנה, כי המצאה לאדם הנמצא בשיטחה תעשה רק באמצעות רשות זו, ורק כאשר הבקשה להמצאה נובעת מרשות שיפוטית או מהנציגות הדיפלומטית או הקונסולרית של מדינה שהיא צד לאמנה. על פי אמנת האג ותקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו- 1975 הרשות המרכזית על פי דיני ארץ המוצא צריכה לשלוח שני העתקים של הבקשה, כשהיא תואמת את הדגם המצורף לאמנה, למנהל בתי-המשפט, ולצרף לכל העתק עותק של המסמך. מנהל בתי-המשפט בודק את הבקשה, ואם הוא לא מוצא סיבה על פי האמנה לסרב לבקשה, הוא דואג להמצאתה ולאחר מכן להוצאת תעודת אישור על ההמצאה למבקש." (ההדגשה שלי - י.ב). ס. מנהל בתי המשפט הוא הרשות המרכזית לפי אמנת האג לקבלת כתבי בי דין וחזקה עליו שאם הוציא את האישור לבית המשפט המחוזי בפלורידה, עשה זאת לאחר שווידא שההמצאה בוצעה כדין. אין חולק שאישורים אלה נמצאו בתיק שהתנהל בין הצדדים בפלורידה ועמדו בפני כב' הש' רוזנברג, שנתן את פסק הדין. המומחה מטעם הנתבעים שם את הדגש על הטענה שאין לדעת איזה מסמכים נמסרו לנתבעים ורואה חשיבות עליונה במסירת ההזמנה לדין שבה מוזהרים הנתבעים כי בהעדר כתב הגנה יכול ויינתן כנגדם פסק דין. לא רק שאין הטענות עולות בקנה אחד עם הוראות האמנה, מדובר גם בטענות תיאורטיות בעלמא. הנתבעים מכחישים בשפה רפה עד מאוד את הטענה שהומצאו להם כתב התביעה וההזמנה לדין. הם גם לא טוענים כי קיבלו מסמך אחר שקשור בתיק, אך לא קיבלו את ההזמנה לדין דווקא ולכן לא היו יכולים לדעת שעלול להתקבל כנגדם פסק דין בהעדר הגנה. כל שנטען בתצהיר הנתבע שהוגש לתמיכה בהתנגדות, הוא כי "מהאמור בתיק עולה כאילו כתבי התביעה נמסרו לשני הנתבעים כדין באמצעות הנתבעת 2, ולא היא" (הסיפא לסעיף 10). בהמשך מונה הנתבע את הפגמים שמצא המומחה מטעמם בהמצאה. אין הצהרה מתי נודע לנתבעים על ההליך בפלורידה ועל פסק הדין שניתן שם כנגדם; לא ברור כלל אם ההכחשה מתייחסת לכך שבוצעה המצאה "כדין" או לכך שבוצעה המצאה בכלל. והעיקר, ההכחשה באה מפיו של הנתבע, בעוד שלפי תעודות האשור, התקבלו המסמכים אצל הנתבעת. הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמה ולא להחשף לחקירה נגדית. עוד אציין כי דלותה של ההכחשה בתצהיר התמיכה להתנגדות, בולטת בהשוואה לתצהירים שמסרו הנתבעים במסגרת הבקשה לביטול פסק דינה של כב' הש' גנות. שם טענו הנתבעים כי כל ההליכים (ההליך בפלורידה והבקשה לאכיפת פסק חוץ שנדונה בפני כב' הש' גנות) התנהלו בלא ידיעתם (ס' 5 לתצהיר הנתבעת, ס' 9 לתצהיר הנתבע וס' 10 לתצהירו המשלים). להימנעותה של הנתבעת ממתן עדות לא ניתן כל הסבר סביר. בעלה, הנתבע, נשאל על כך בחקירתו והשיב: "ש. יש סיבה שאשתך לא נתנה תצהיר. ש . אישורי המסירה ניתנו לאשתך. ולא אתה קיבלת. למה היא לא נתנה תצהיר. ת . אין לי תשובה. אני לא מבין את השאלה. ש . חוזר על השאלה. ת . לא רצתה. אני עומד על דוכן העדים. אני לא מעורה בכל הטכניקות האלה." תשובתו המיתממת של הנתבע שאינו מבין את השאלה ואינו "מעורה בכל הטכניקות" מעוררת תמיהה, במיוחד לנוכח העובדה שהנתבעים כבר נטלו חלק בהליך קודם שהתנהל בפניי, בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר על ידי כב' הש' גנות, ובהליך זה, נחקרה הנתבעת. הנתבעת נשאלה באותו דיון האם אי-פעם קיבלה מסמכים ממדינת-ישראל מתי שהוא בקשר לתובעים, והשיבה תשובה מהוססת ולא-חד-משמעית: "לא. לא חושבת." (עמ' 6 שורות 23-24 לפרוטוקול בבש"א 2397/07). שאלת ההמצאה וקבלת המסמכים או אי-קבלתם, הועמדה על ידי הנתבעים והמומחה מטעמם, במרכז הבמה. בנסיבות אלה, אך טבעי היה שהנתבעת תעיד מה נמסר לה, אם נמסר. אי-העדת הנתבעת, והימנעותה מחשיפה לחקירה נגדית מזמינה הסקת המסקנה, כי אילו הייתה מעידה, הייתה עדותה תומכת בגרסת הצד שכנגד. כפי שנקבע בע"א 548/78 שרון נ ' לוי, פ"ד לה (1) 736, חזקה זו "מקורה בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." בנסיבות אלה עומדת לזכות התובעים גם חזקת תקינות מעשה הרשות, שהנתבעים לא עשו כל מאמץ לסתור אותה, לא הביאו בעניין בדל ראיה, נמנעו מהעדת הנתבעת, והסתפקו בהעלאת טענות תיאורטיות בעלמא, כאמור. לא רק זאת. הנתבעים נמנעו מלעתור לביטול פסק הדין הזר בפלורידה. אין ספק כי הנתבעים כבר יודעים על פסק הדין שניתן כנגדם בפלורידה לפחות מיום שנודע להם, לפי גרסתם בבש"א 5272/07, על פסק דינה של כב' הש' גנות שהכריז עליו כאכיף - דהיינו: מיום 1.5.07. כל שעשו הנתבעים הוא לפנות לעורכת דינם כאן לצורך ניהול ההליך בארץ על מנת למנוע את אכיפת פסק החוץ (עמ' 29 ש' 11-21 לפרוטוקול; פרוטוקול בבשא 2397/07). הימנעות זו מלנקוט הליכים לביטול פסק הדין בפלורידה, צריכה אף היא להיזקף לחובת הנתבעים.ראו לעניין זה: עא 4721/95 רימון הנ"ל, בעמ' 102 (כב' הש' שטרסברג-כהן) רע"א 4752/09 דה-האז נ' פיצה אקספרס 95 בע"מ (כב' השופט רובינשטיין) הנתבעים לא מצאו לנכון להבהיר בתצהיר מטעמם מדוע לא נקטו בהליך של בקשה ביטול פסק הדין בפלורידה או ערעור עליו. הרי אילו שכנעו את בית המשפט בפלורידה שקיבלו את פסק הדין רק עתה, ניתן היה לערער עליו ואילו שכנעו את בית המשפט בפלורידה שלא בוצעה המצאה של כתב התביעה וההזמנה לדין, ניתן היה לבקש את ביטולו. המומחה מטעם הנתבעים הבהיר בחקירתו הנגדית כי לנתבעים עמדה שנה לביטול מהרגע שקיבלו את ההודעה על בקשת האכיפה ויתרה מכך, טען שיש לנתבעים אפשרות לפנות תמיד לבטל את פסק הדין, שהוא בטל מעיקרו. אלא שלשאלת בית המשפט השיב כי למעשה, הסיכויים בבקשה לביטול הם כלשונו "קלושים מאוד" משום שהנתבעים יודעים על פסק הדין מהיום שקיבלו המצאה של הבקשה לאכיפת פסק חוץ, וגם בקשה לביטול פסק הדין בטענה שהוא בטל, מתוך שהשופט התרשל, לא תתקבל (עמ' 22 לפרוטוקול). למותר לציין כי הטענה שאין ביכולתם של הנתבעים לשאת בנטל הכלכלי של ניהול ההליך לביטול פסק הדין בארה"ב - שהועלתה בחצי-פה ובמענה לשאלת ב"כ התובעים בח"נ של הנתבע בלבד (עמ' 31) - לאו טענה היא, וממילא לא הונחה תשית ראייתית לביסוס קביעה שכזו. לדחיית טענה זו, ראו: ע"מ (ת"א) 1064/00 קפלן נ' קפלן (כב' הש' פורת מיום 5.11.00) ה"פ (י-ם) 3137/04 AHAVA (USA) Inc נ' גי. דבליו. גי. בע"מ (J.W.G LTS) פס"מ סג(2) 337 (2004, כב' הש' אוקון). המסקנה מן המקובץ לעיל היא, שהנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח כי לא ניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן כאמור בסעיף 6(א)(2). למותר לציין כי גם אילו התקיים הדיון במסגרת התנאים לפי סעיף 3, שהנטל להוכחתם הוא על התובעים, אני מוצאת שבנסיבות כמתואר, עמדה התובעת בנטל להוכיח את הטענה לביצוע מסירה כדין. בנוסף, גם אם יימצא שנפל פגם בהמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין באופן שאין ההמצאה תקינה לפי החוק בפלורידה (ולא כך קבעתי), אזי יש לראותו כפגם שנרפא או לחלופין את הנתבעים כמי שוויתרו על הטענה או מושתקים מלטעון שלא ידעו על ההליכים בארה"ב. זאת משום שלכל הדעות, וגם לפי עמדת המומחה מטעם הנתבעים, בוצעה לנתבעים המצאה כדין לפי חוקי פלורידה, של הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה; והנתבעים לא מצאו לנכון להתערב בהליך או להגיש בקשה כלשהי. למסקנה דומה ראו: הפ (י-ם) 5276/06 SOHACHESKI נ' פיקהולץ, . אבאר את הדברים. לפי ההליך בפלורידה, משלא הוגש כתב הגנה במועד, הכריז המזכיר, על פי בקשת הנתבעים מיום 11.8.05, על סטטוס של "מחדל" (default). במצב זה, אין הנתבעים יכולים עוד להגיש כתב הגנה. לאחר מכן, הגישו התובעים בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. העתק הבקשה נשלח לנתבעים לכתובתם בארץ בדואר רשום. עורכי הדין הגישו תצהיר על כך לבית המשפט בפלורידה. המומחה מטעם הנתבעים הודה בחקירתו כי המכתבים שנשלחו ע"י עורכי דינם של התובעים לנתבעים, המודיעים להם על הדיון בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, מהווים המצאה כדין לפי הדין בפלורידה. כך העיד עו"ד גסלר, מומחה הנתבעים, בחקירתו: " ש . כלומר אם אסכם לאחר הדיפולט יש אישור של עו"ד של התובעים ששלח בדואר רגיל בארבעה מועדים שונים לנתבעים בארץ בדואר רגיל. ת . שלח 4 דברים, שתי בקשות ושתי הודעות. ש . זה ששלח בדואר רגיל, זה על פי התקנות בפלורידה. ת . כן . ש . כאשר ניתן אישור של עו"ד בכתב שהוא שלח בדואר רגיל הודעה זה מבחינת בימ"ש בפלורידה המצאה כדין. ת . נכון." יש לציין כי עו"ד גסלר, מומחה הנתבעים, אמנם הזכיר בחוות דעתו כי לפי תצהיר ב"כ התובעים שהוגש לתיק בית המשפט בפלורידה, שלח זה לנתבעים בדואר רגיל את הבקשה למתן פ"ד בהעדר, אך נמנע מלהזכיר כי המצאה בדרך זו היא המצאה כדין לפי הדין בפלורידה. בחקירתו אומר המומחה כי לא התייחס לכך משום ש"זה לא רלבנטי.. זה לא משנה את הטענה השניה שבימ"ש חרג מסמכותו בגלל שפסק מעבר לכתב התביעה." (ראו עמ' 26 ש' 19 - עמ' 27 ש' 4). ההסבר זה אינו משכנע כלל ומצביע על המגמתיות שבחוות הדעת. לבסוף אחזור ואציין כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על בית המשפט בפלורידה וגם אם טעה במסקנתו כי בוצעה המצאה כדין, אין עילה לקבוע כי פסק הדין איננו אכיף. יפים לכאן דבריו של כב' הש' פורת בעניין קפלן הנ"ל: אלא, שלעניות דעתי, כל אותם דיונים היו לא נחוצים ולא ראויים במסגרת החוק הנדון, שכן ביהמ"ש בישראל אינו ערכאת ערעור על ביהמ"ש בניו ג'רסי ואינו מוסמך לקבוע אם ביהמ"ש בניו ג'רסי טעה או לא טעה כאשר קבע שבוצעה הזמנה כדין למשיב. דברים אלו נאמרו מפורשות ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 490/88 בסיליוס, המוטראן הקופטי נ' עדילה, תוך התייחסות למאמרו של פרופ' עמוס שפירא על הכרה ואכיפה של פסקי חוץ, עיוני משפט ה', 38 בעמ' 57, שכן דיונים שכאלה יוצרים מצב של סכנות הטמונות ליוקרתן של מדינות וליחסי הגומלין שביניהן ועומדים בסתירה משוועת למטרת היסוד של המשפט הבינלאומי הפרטי והשאיפה לשים קץ להתדיינויות ולעשיית צדק עם הצד שזכה במשפט. קיצורם של דברים עד כה: אני דוחה את הטענה שפסק הדין איננו אכיף בשל פגם שנפל באישור מנהל בתי המשפט או במסירת כתב התביעה וההזמנה לדין לנתבעים; וקובעת כי בכל הקשור למסירה, התקיימו התנאים לפי סעיף 3(1) וסעיף 3(4) לחוק וכי לא קמה לנתבעים טענת הגנה מפני אכיפה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק. II - הטענה שנפסקו פיצויים מעבר לנקוב בכתב התביעה חוו"ד המומחים המומחה מטעם הנתבעים, עו"ד גסלר, קובע בחוות דעתו שסכום הפיצוי שנפסק בפסק הדין נקבע על סמך תצהיר התובעת מתאריך 10.9.05 (ס' 73 בעמ' 12 לחוות הדעת). לטענתו, הסכומים שפורטו בתצהיר התובעת לגבי כל אחד מראשי הנזק שנתבעו, לא הופיעו בכתב התביעה, ולא צורפו ראיות אף שמדובר בעובדות שהיו ידועות לתובעים לפני הגשת כתב התביעה. על כן בית המשפט חרג מסמכותו כשפסק את סכומי הפיצוי לפי התצהיר. לפיכך, הפסק הזר אינו מקיים את הוראות סעיף 3(1) לחוק. המומחה מטעם התובעת, עו"ד אנטס, מציין כי התובעים הגישו תביעתם לבית המשפט המחוזי בפלורידה בהיותו מוסמך לדון בתביעות שהסעד המבוקש בהן עומד על מעל 15,000$. לפי חוות דעתו המשלימה, סעיף1.500(e) לתקנות סדר הדין האזרחי בפלורידה מאפשר לתובע לבקש פיצויים לא מגובשים (unliquideted damages"") בתביעת נזיקין. לבית המשפט בפלורידה יש סמכות לקבל תצהירים, ראיות וכל הוכחה אחרת להוכחת הנזקים שמופיעים בכתב התביעה בכדי לתת פסק דין, לאחר הכרזת ה- deafault. לפיכך, לאחר שהתובעים העידו באמצעות תצהיר על גובה הנזקים שנגרמו להם, ניתן פסק הדין על ידי כב' הש' רוזנברג. לבית המשפט היתה הסמכות לתת פסק דין בהעדר הגנה על סכום של 43,000 $ בהתאם לתקנה 1.500(e). עוד לדעת עו"ד אנטס, אם מתעוררת בעיה בנוגע לפסק הדין, הפרוצדורה הנכונה היא לפנות לבית המשפט בפלורידה בבקשה לבטל את פסק הדין (עמודים 15-16 לפרוטוקול). דיון והכרעה עו"ד גסלר מטעם הנתבעים, סבור כי מחמת שהתובעים לא כימתו את נזקיהם בכתב התביעה, חרג בית המשפט בפלורידה מסמכותו כאשר הסתמך על תצהירה של התובעת ולפיו נתן את פסק הדין, שניתן בהעדר הגנה. המומחה מצטט מספר פסקי דין של מדינת פלורידה הקובעים שלבית המשפט אין סמכות לפסוק סכומים מעבר לנטען בכתב התביעה (עמ' 13-14 לחוות הדעת). מכאן מסקנתו שבית המשפט חרג מסמכותו, ואינו עומד בתנאי סעיף 3(1) לחוק. אני מעדיפה את עמדת התובעים, הנתמכת בחוו"ד עו"ד אנטס, לפיה פסק הדין ניתן בסמכות מכוח תקנה1.500(e) לתקנות סדר הדין האזרחי בפלורידה, שצוטטה בחוות הדעת המגיבה, והעתק ממנה צורף לה. עמדת המומחה מטעם התובעים לא נסתרה בחקירתו והוא נשאר עקבי בעמדתו לפיה פסק הדין ניתן בסמכות, וכי אין חובה לכתוב את הסכומים של הנזקים בכתב התביעה אלא להוכיח אותם בפני בית המשפט, כפי שעשתה התובעת בענייננו, באמצעות תצהירה. המומחה מטעם הנתבעים לא התייחס מיוזמתו, בחוות דעתו, לסעיף 1.500(e) לתקנות הנ"ל, שמאפשר לבית המשפט לקבל תצהירים וראיות לאחר הכרזת ה- default, מקום שהתביעה מוגשת לבית המשפט כתביעה ללא סכומים מכומתים או לצורך הוכחתם של הנזקים הנטענים. מחקירתו של עו"ד גסלר בעניין זה עולה, כי אי-ציון סכום התביעה או סכום הפיצוי לכל ראש נזק במפורש כבר בכתב התביעה, אינו מוביל למסקנה שפסק הדין, שניתן בהעדר הגנה ולאחר קבלת תצהירים להוכחת הנזק ולכימותו, ניתן בחוסר סמכות או בחריגה מסמכות, לפי הדין בפלורידה. עו"ד גסלר ציין רק כי "מי שעושה דבר כזה לוקח סיכון שלא ינתן פסק דין בסכום שהוא תובע ולוקח סיכון שפסק הדין יהיה בטל" (עמ' 25 ש' 8-14. ראו גם בעמ' 24). מעבר לכך, עמדתו של עו"ד גסלר, לפיה פסיקת הפיצויים במקרה זה יורדת לשורש הסמכות של בית המשפט בפלורידה ועל כן פסק הדין בטל, לא הייתה עקבית. מצד אחד, הסביר כי בקשה לביטול בעילה של פסק דין שבטל מעיקרו אינה מוגבלת בזמן [לעומת בקשת ביטול רגילה אותה יש להגיש תוך שנה אחת מהיום שקיבלו את הבקשה לאכיפת פסק הדין בארץ, עמ' 22 לפרוטוקול); וכי "החוק מחייב אותו [את השופט בפלורידה - י.ב] לבחון כתב תביעה בהתאם לתקנות של מדינת פלורידה. השופט התרשל ברמה שמבטלת את פסק הדין. היתה לו חובה להשוות בין כתב התביעה לתצהירים שהוגשו, כי התצהירים הם מעל ומעבר למה שנטען בכתב התביעה. מפנה להזמנה לדין למונח דיפולט. הדיפולט הוא לגבי כתב התביעה" (עמ' 25 לפרוטוקול). דהיינו: לגישתו, הרשלנות של בית המשפט בפלורידה היא כה גדולה עד שפסק הדין בטל (עמ' 22 ש' 15 ואילך) ולפיכך, אין הגבלה של זמן בהגשת בקשה לביטולו. מצד שני, השיב עו"ד גסלר לשאלת בית המשפט, כי בקשה לביטול אף שיש זכות להגישה, לא תתקבל "הסיכויים מאוד קלושים בגלל בין היתר שיודעים מספר שנים על קיום פסק הדין". ועוד ציין, כי בקשה לביטול בטענה לרשלנות השופט (ולדעתו, כמצוטט לעיל, התרשל השופט בענייננו) - לא תתקבל: "תלוי באיזה עילה מגישים את הבקשה לביטול, מתוך רשלנות, לא יקבלו טענה כזאת. .." (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 8-14). גם אם אלך לשיטת עו"ד גסלר מטעם הנתבעים, אזי, לכל היותר, טעה כב' הש' רוזנברג. כבר נפסק כי טעות של דין או בעובדה איננה הגנה טובה בפני אכיפת פסק חוץ (עא 490/88 ד"ר אנבא בסיליוס - המוטראן הקופטי של נ' אחמד מוחמד מחמוד עדילה, פ"ד מד(4) 397, 409 והאסמכתאות הנזכרות שם). כל ההלכות והמסקנות שהובאו לעיל בפרק הדן בטענות בדבר פגמים במסירה או בתעודת האישור, בהתייחס לכך שהנתבעים לא נקטו כל צעד לביטול פסק הדין בפלורידה עד היום - יפות גם לטענות בעניין חריגה מסמכות בשל הסעד שניתן, ואין מקום לחזור על הדברים. אני דוחה, אפוא, את הטענה שפסק הדין איננו אכיף בשל חוסר סמכות של בית המשפט לפסוק את הסכומים שפסק; וקובעת כי גם בכל הקשור בעניין זה, התקיימו התנאים לפי סעיף 3(1) וסעיף 3(4) לחוק וכי לא קמה לנתבעים טענת הגנה מפני אכיפה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק. לטענת הנתבעים, תוכנו של פסק החוץ סותר את תקנת הציבור בישראל, בשל העובדה שנפסקו לתובעים סכומים שלא פורשו בכתב התביעה או סכומים העולים על הסכום הנתבע בכתב התביעה, ובשל העובדה שפסק הדין מבוסס על תצהיר בלבד ללא ראיות. לפיכך, אין פסק הדן אכיף, לפי הטענה, לאור סעיף 3(3) לחוק. כפי שנפסק בפסק הדין אשכר נ' היימס "תקנת הציבור בהקשר זה שלפנינו היא "תקנה ציבורית חיצונית":...ועניינה בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שנראה לדחות מפניהם פסקי-חוץ מחייבים... מדברים אנו אפוא בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק-חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו..". כנאמר לעיל, פסק החוץ הוא פסק דין המטיל חיוב כספי ומבוסס על עילות של גניבת רכוש, גניבת זהות והונאה. עילות תביעה המוכרות בדין הישראלי. לפיכך, פסק הדין איננו סותר את ערכי היסוד של המדינה ושל החברה או פוגע במוסר בצדק ובהגינות, והתנאי הקבוע בסעיף 3 (3) מתקיים. מעבר לכך, גם בישראל קיים הסדר חקיקתי דומה לגבי תביעות שבהן לא מצויין מראש סכום התביעה במפורש (ראו תקנה 16(ג) לתקסד"א); וקיימת אפשרות שלצורך מתן פסק דין בהעדר הגנה ידרוש בית המשפט המצאת ראיות, אפשרות שרלבנטית גם למקרים שסכום התביעה אינו נקוב במפורש בכתב התביעה (תקנה 97(א) לתקסד"א). בהקשר זה אציין עוד כי פסק הדין בעניין ת"א (ת"א) 1813/00 עוזרי נ' ברנדר שהזכירו הנתבעים ועו"ד גסלר המומחה מטעמם, אינו רלבנטי, משום שהוא עוסק בתביעה בגין חוב, שסכומה נקוב במפורש בכתב התביעה. לטענה שפסק הדין הושג במרמה כאמור בס' 6(א)(1) לחוק - הנתבעים מעלים טענה זו בסיכומיהם (ס' 41), אלא שאין הם מבססים את הטענה מבחינה עובדתית. הם טוענים באופן כללי כי "לאור העובדות שנטענו לעיל... פסק החוץ הושג במרמה". בכך לא די. כפי שנקבע בפסק הדין בעניין ע"א 490/88 המוטראן הקופטי הנ"ל, טענת מרמה ביחס לפסק דין זר כמו גם ביחס לפסק דין ישראלי, צריכה להסתמך על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסק הדין הזר או על גילוי ראיה חדשה. לפיכך גם טענת המרמה, דינה להדחות. סוף דבר אני קובעת כי התובעת הוכיחה את התנאים הדרושים לאכיפת פסק הדין ולא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומה של טענת הגנה כנגד האכיפה. משבוטל פסק דינה של כב' הש' גנות מיום 18.3.07 על פי הסכמת הצדדים שניתנה לה תוקף של החלטה במסגרת רע"א 7399-02-08 - הנני מכריזה כי פסק הדין שניתן ביום 10.1.06 על ידי בית המשפט בפלורידה בתיק שמספרו 05002171 מאיר נאוה וחוה נאוה נ' חיים וטליה סרדס, נספח א' לבקשה לאכיפה מיום 6.12.06, הינו אכיף בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח - 1958. אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 43,000$ ארה"ב בצירוף ריבית שנתית בשיעור של 7% החל מיום מתן פסק הדין 10.1.06, ועד לתשלום המלא בפועל.הסכום ישולם בשקלים חדשים לפי שער החליפין היציג הידוע במועד התשלום ו/או בדולרים הכל לפי סעיף 10 (ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת החזר הוצאות אגרה ושכ"ט מומחה לפי קבלה, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 22,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. המצאת כתבי בי דין